מאת צ'יאו שין, סין

במאי 2024, התחלתי הכשרה בכתיבת דרשות בכנסייה. בתחילה נתקלתי במספר קשיים. הרגשתי שלא אצליח לכתוב היטב את האמת משום שאני מבינה אותה באופן שטחי. האחות שעבדתי איתה שיתפה איתי ועודדה אותי, וגם הראתה לי כמה דרכי פעולה מועילות. לאחר מכן, כשכתבתי דרשה, חיפשתי את האמיתות הרלוונטיות; רק לאחר שהבנתי אותן על בוריין, שקלתי איך לכתוב את הדרשה וסיימתי אותה במהירות. שמחתי מאוד והייתי אסירת תודה על הדרכת האל. יומיים לאחר מכן, המפקחת כתבה לי, היא בישרה לי שהדרשה שלי נבחרה, וציינה שיש לי איכות טובה וכמה רעיונות. הופתעתי ושמחתי בו-זמנית. זה עתה התחלתי בהכשרה, והדרשה הראשונה שכתבתי כבר נבחרה. כמה מהאחיות סביבי כתבו כבר כמה דרשות, אבל אף אחת מדרשותיהן לא נבחרה, לכן הרגשתי שאני ודאי מיוחדת מאוד. כעבור כמה ימים, קראתי בטעות מכתב שהמפקחת כתבה למנהיגים. במכתב נכתב: "צ'יאו שין 'מגדילה ראש' בכתיבת דרשות, יש לה רעיונות ואיכות, ואנחנו מתכוננים לטפח אותה." זה אמנם לא היה הרבה, אולם הרגשתי שהפכתי למוקד תשומת הלב של כולם, ושאני שונה משאר האחים והאחיות. נזכרתי איך בשנה שעברה כתבתי כמה מאמרים בתוך שבוע, ועד מהרה המפקחת הבחינה בי. היא אמרה שיש לי כישרון כתיבה ושיבצה אותי לחובה מבוססת טקסט. כעת, כשזה עתה התחלתי את ההכשרה בכתיבת דרשות, מפקחת אחרת שוב הבחינה בי. חשבתי לעצמי, "בכל מקום שאני נמצאת, שמים לב אליי. נראה שבאמת יש לי איכות וכישרון כתיבה!" אחרי זה, הרגשתי שאני שונה מאחרות. חשבתי, "אני חייבת להתאמן בחריצות, ולדאוג שכל דרשה תהיה טובה מקודמתה, כדי שאוכל לכתוב דרשות שעומדות בדרישות בזמן הקצר ביותר. כך, כולם בוודאי יעריכו וישבחו אותי עוד יותר." בהמשך, "הגדלתי ראש" בעת כתיבת הדרשות, כתבתי שתי דרשות בזו אחר זו והגשתי אותן למפקחת. המפקחת גם הרבתה לכתוב לי מכתבי עידוד, ובין השורות היה ניכר שאכפת לה ממני ושהיא מעריכה אותי. הייתי מאושרת מאוד וחייתי בתחושת שביעות רצון עצמית.

זמן קצר לאחר מכן, קיבלתי משוב בכתב על הדרשה שכתבתי. פתחתי את הקובץ וראיתי שהמנהיגים סימנו המון בעיות – קטעי שיתוף מסוימים היו לא ברורים, ואחרים סטו מהנושא... הרגשתי מיואשת מאוד ומדוכדכת. חשבתי, "הרי יש לי כישרון כתיבה, לכן הגיוני שהדרשות שלי ישתפרו מפעם לפעם, וההתקדמות שלי אמורה להיות ניכרת, אז למה במקום זאת חוויתי נסיגה? מה המנהיגים יחשבו עליי? האם הם יחשבו שהעריכו אותי לא נכון, ושלא ניחנתי באיכות הזאת אחרי הכול?" ככל שהרביתי להרהר בכך, כך הפכתי שלילית יותר, וכבר לא היה לי חשק להעמיק בבעיות שהמנהיגים העלו. הבנתי שמצבי שגוי, לכן חיפשתי בדברי האל משהו לקרוא, וראיתי את הקטע הזה: "אל לאנשים לחשוב על עצמם כמושלמים עד מאוד, מכובדים מאוד, אציליים מאוד או נבדלים מאוד ביחס לאחרים. כל זה קורה בשל צביונו הגאוותני ובורותו של האדם. לחשוב על עצמו תמיד כעל יוצא דופן – זה נגרם על ידי צביון גאוותני. לא להיות מסוגל אף פעם לקבל את חסרונותיו ולא להיות מסוגל אף פעם להתמודד עם משגים וכשלונות – זה נגרם על ידי צביון גאוותני. לעולם לא להתיר לאחרים להיות עליונים עליו או טובים יותר ממנו – זה נגרם על ידי צביון גאוותני. לעולם לא להתיר לכישוריהם של אחרים להתעלות על אלה שלו – זה נגרם על ידי צביון גאוותני. לעולם לא להתיר לאחרים להחזיק במחשבות, הצעות או השקפות טובות יותר מאלו שלו, וכאשר הוא מגלה שאחרים טובים ממנו, להיעשות שלילי, למאן לדבר, לחוש מצוקה ועצב ולהיעשות מדוכדך – כל זה נגרם על ידי צביון גאוותני. צביון גאוותן יכול לגרום לך לא להיות מסוגל לקבל תיקונים מאחרים כתוצאה מכך שאתה מגונן על גאוותך, לא להיות מסוגל להתמודד עם חסרונותיך ולא להיות מסוגל לקבל את כישלונותיך ומשגיך. יתר על כן, כאשר מישהו מתגלה כטוב יותר ממך, הדבר עשוי לעורר שנאה וקנאה בלבך ואתה עשוי לחוש מוגבל, ואפילו לא לרצות לבצע את חובתך, ובעת שאתה מבצע אותה, להפוך להיות שטחי. צביון גאוותני עשוי לגרום להתנהגויות ולנוהגים אלה להתעורר בקרבך" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, העקרונות שצריכים להנחות את התנהלותו העצמית של האדם). אחרי שקראתי את דברי האל, הבנתי שהחתירה שלי לשלמות והרצון להתבלט, וגם הסירוב שלי להקשיב להדרכה של המנהיגים לגבי הבעיות שלי, נבעו מכך ששולט בי צביון גאוותני. כששמעתי שהדרשות שכתבתי נבחרו ושהמפקחת אמרה שיש לי איכות, נעשיתי יהירה, וחשבתי על עצמי לא כעל אדם רגיל, אלא כעל אדם עם איכות וכישרון כתיבה. התחלתי לדרוש מעצמי שהדרשות שלי יהיו טובות יותר משל אחרים, והרגשתי שאסור שיהיו בהן הרבה בעיות, כי רק כך באמת אהיה ראויה שיגידו עליי שיש לי כישרון כתיבה. אז בכל פעם שנתקלתי בבעיות, עלו בי תחושות שליליות ולא הצלחתי לראות את עצמי בצורה נכונה. בעצם, זה נורמלי מאוד שיהיו בעיות בדרשות שכותבים, וזה בלתי אפשרי לדעת הכול ולעשות הכול כבר כשמתחילים בחובה זו, ולא לעשות אף טעות. הדרישות שלי מעצמי לא היו מציאותיות. בנוסף, המנהיגים עזרו לי להיות מודעת לבעיות האלה כדי שאבין מה מפריע לי, למצוא פתרונות ולצמוח. אבל כשנתקלתי במכשולים, עלו בי רגשות שליליים ולא יכולתי להתמודד כמו שצריך עם הבעיות האלה. החזקתי מעצמי יותר מדי, והייתי באמת גאוותנית! אחרי שחשבתי על זה, מצאתי את הנכונות לקבל את ההדרכה והעזרה של המנהיגים, ולהתמקד בחיפוש עקרונות-אמת רלוונטיים והרהור בהם בזמן כתיבת הדרשות, כדי לא לחזור על הטעויות האלה ולסטות שוב מהנתיב.

אחרי זה הצלחתי להשקיט את הלב שלי ולמדתי עקרונות רלוונטיים, והצלחתי להבין כמה דברים במהלך הלמידה. אבל בכתיבה, עדיין היו לי קשיים, והרגשתי שלא קל לכתוב דרשה שעומדת בדרישות. הזמן חלף, עדיין לא עלו לי רעיונות, והתחלתי להרגיש מיואשת. חשבתי לעצמי: "מה יקרה אם לא אצליח לכתוב דרשה טובה? מה המנהיגים יחשבו עליי? האם הם יגידו, 'מסתבר שהאיכות של צ'יאו שין ממש נמוכה, והיא גם לא מבינה את האמת'?" המחשבה הזו הדאיגה אותי, וכשלמדתי שוב, לא יכולתי להתרכז, וכל הזמן הרגשתי שאני רוצה לישון. בלילה, כשניסיתי להירדם, נאנחתי בלי שליטה, התהפכתי במיטה ולא הצלחתי לישון. ממש רציתי לכתוב דרשה טובה במהירות כדי שאוכל להראות אותה לכולם, וכך לשקם את התדמית שלי. אבל המחשבות הבלתי פוסקות על איכות הדרשה רק הגדילו אצלי את הלחץ. למוחרת בבוקר התעוררתי מותשת, והראש שלי התחיל לכאוב. הרהרתי כל היום על הדרשה, אבל עדיין לא היו לי רעיונות, והרגשתי כאילו שאני נמחצת תחת סלע כבד, ושקשה לי לנשום. האחות שעבדתי איתה רצתה ללמוד איתי את העקרונות, אבל לא היה לי חשק.

מאוחר יותר, נפתחתי בפניה וסיפרתי לה על המצב שהייתי בו ביומיים האחרונים, והיא הקריאה לי קטע מדברי האל. האל הכול יכול אומר: "השטן משתמש בתהילה ורווח כדי לשלוט במחשבות של אנשים, וגורם להם לחשוב אך ורק על שני הדברים האלה, ולהיאבק למען תהילה ורווח, לסבול מצוקות למען תהילה ורווח, לחוות השפלות ולשאת בעול כבד למען תהילה ורווח, להקריב את כל מה שיש להם למען תהילה ורווח, ולבצע כל שיפוט ולקבל כל החלטה למען תהילה ורווח. כך השטן שם על אנשים שלשלאות בלתי נראות, ועם השלשלאות האלה, אין להם לא את היכולת ולא את האומץ להשתחרר. בלא-יודעין הם נושאים את השלשלאות האלה בעודם מדשדשים קדימה בכבדות, צעד אחר צעד. למען התהילה והרווח האלה, האנושות מתרחקת מן האל ובוגדת בו, והיא נעשית מרושעת יותר ויותר. כך, בדרך זו, דור אחר דור מושמדים בתוך התהילה והרווח של השטן. הביטו כעת במעשי השטן – האם מניעיו הבוגדניים אינם מעוררי סלידה לחלוטין? אולי כיום אתם עדיין לא יכולים לראות מבעד למניעיו החתרניים של השטן מכיוון שאתם חושבים שלחיים לא תהיה כל משמעות ללא פרסום ורווח, ואתם חושבים שאם בני אדם מותירים את הפרסום והרווח מאחור, הם לא יכולים עוד לראות את הדרך שלפניהם, לא יכולים עוד לראות את מטרותיהם, ועתידם הופך לאפל, קודר ועגמומי. אולם, אט-אט, כולכם תכירו יום אחד בכך שהפרסום והרווח הם שלשלאות אדירות שהשטן שם על האדם. כאשר היום ההוא יגיע, אתה תתנגד לחלוטין לשליטת השטן ותתנגד לחלוטין לשלשלאות שהובאו אליך על ידי השטן. כשיבוא היום שבו תרצה להשתחרר מכל הדברים שהשטן הטמיע בך, אתה תתנתק מהשטן כליל ותשנא באמת את כל מה שהשטן הביא לך. רק אז יהיו לך אהבה וכמיהה אמיתיות לאל" (הדבר, כרך שני: אודות הכרת האל, האל עצמו, הייחודי ו'). לאחר שהקשבתי לדברי האל, ליבי התבהר לפתע. הבנתי שתחושת המחנק שהעיקה עליי בימים האחרונים נבעה מכך שהייתי מוגבלת וכבולה על ידי תהילה, רווח ומעמד. בהתחלה, המפקחת אמרה שניחנתי באיכות טובה ושהדרשות שכתבתי טובות למדי. הייתי מאוד מרוצה מעצמי, הרגשתי שיש לי כישרון מיוחד לכתיבה, ולכן השקעתי מאמץ רב יותר בכתיבת דרשות, בתקווה לזכות בשבחים ובהערכה של אחרים. אולם, כשהצביעו על בעיות רבות בשתי הדרשות שכתבתי, חששתי שאחרים יזלזלו בי, ויחדלו לראות בי מישהי שניחנה באיכות ובכישרון, ולכן לא יכולתי להירגע כדי להרהר בבעיות שהמנהיגים הצביעו עליהן, וגם לא למדתי את העקרונות או חיפשתי את האמת על מנת לפצות על חסרונותיי. רק רציתי למהר לכתוב דרשה טובה כדי לשקם את התדמית שלי. אולם, ככל שחרדתי גברה, הרעיונות שלי פחתו, ומחשבותיי נעשו מעורפלות יותר, ולאחר יום שלם של עבודה, עדיין לא התקדמתי כלל. נזכרתי שכשהתחלתי לכתוב דרשות, למרות שהיו קשיים רבים, היה לי לב טהור שהסתמך על האל. למדתי בכנות וחיפשתי את דברי האל הרלוונטיים על מנת להרהר בהם, והאל העניק לי נאורות והדריך אותי, ולכן כשכתבתי, היו לי כמה רעיונות. אבל עכשיו, כל מה שעניין אותי היה הגאווה והמעמד שלי. מרוב מחשבות על הניסיון לשמר תדמית טובה בעיני אחרים איבדתי את התאבון ושנתי נדדה, הרגשתי סחרחורת וטשטוש, ולא הצלחתי להתרכז בכתיבת הדרשה. תהילה ורווח שלטו לחלוטין בליבי. אם לא אשנה את המצב הזה, אמשיך לחיות בחושך ובכאב בלתי נסבל, ועם הזמן, אאבד את עבודת רוח הקודש ואולי אפילו את החובה הזו. אז התפללתי לאל: "אלוהים, איני רוצה לחיות במרדף אחר מוניטין ומעמד, אבל אני לא יודעת איך לפתור את זה. אנא, הענק לי נאורות והדרך אותי, כדי שאוכל לצאת מהמצב השגוי הזה ולבצע היטב את חובתי."

למחרת בבוקר, אחותי הקריאה לי כמה קטעים מדברי האל, ואחד הקטעים עזר לי מאוד. האל הכול יכול אומר: "כולם יודעים שזה לא דבר טוב שאדם יתנשא רק כי הצליח להשיג תוצאות מסוימות בחובתו. אז למה אנשים עדיין נוטים להתנשא? חלק מזה נובע מהיהירות והשטחיות של אנשים. האם ישנן סיבות נוספות? (זה בגלל שאנשים לא מבינים שהאל הוא זה שמוביל אותם להשיג את התוצאות האלה. הם חושבים שמגיע להם כל הקרדיט, ושיש להם את האמצעים, אז הם מתנשאים. למעשה, ללא עבודת האל, אנשים אינם מסוגלים לעשות דבר, אך אינם יכולים לראות זאת.) הצהרה זו נכונה, והיא גם מרכזית בסוגיה. אם אנשים לא מכירים את האל ואין להם את רוח הקודש שתעניק להם נאורות, הם תמיד יחשבו שהם מסוגלים לכול. אז אם יש להם את האמצעים, הם יכולים להפוך ליהירים ולהתנשא. האם אתם מסוגלים לחוש בהדרכתו של האל ובנאורות של רוח הקודש במהלך ביצוע חובתכם? (כן.) אם אתם מסוגלים לחוש את עבודת רוח הקודש, ואתם בכל זאת מתנשאים, וחושבים שיש לכם מציאות, אז מה קורה כאן? (כאשר ביצוע חובתנו הניב פרי, אנו חושבים שחצי מהקרדיט מגיע לאל, וחצי מגיע לנו. אנו מגבירים את שיתוף הפעולה שלנו במידה בלתי מוגבלת, מתוך מחשבה שאין דבר חשוב יותר משיתוף הפעולה שלנו, ושהנאורות של האל לא הייתה מתאפשרת בלעדיו.) אז מדוע האל העניק לך נאורות? האם האל יכול להעניק נאורות גם לאנשים אחרים? (כן.) כשהאל מעניק נאורות למישהו, זה בחסדי האל. ומה זה קצת שיתוף פעולה מצדך? האם זה משהו שמגיעה לך הערכה עבורו, או שזו חובתך ואחריותך? (זו חובתך ואחריותך.) כשאתה מכיר בכך שזו חובתך ואחריותך, אז יש לך את דפוס החשיבה הנכון, ולא תחשוב לנסות לקחת על זה קרדיט. אם אתה תמיד חושב, 'זו התרומה שלי. האם נאורות האל הייתה אפשרית ללא שיתוף הפעולה שלי? משימה זו דורשת שיתוף פעולה של האדם; שיתוף הפעולה שלנו מהווה את עיקר ההישג', אז אתה טועה. איך היית יכול לשתף פעולה אם רוח הקודש לא הייתה מעניקה לך נאורות, ואם אף אחד לא היה משתף אותך בעקרונות האמת? לא היית יודע מה האל דורש, וגם לא היית יודע מהו נתיב היישום בפועל. גם אם היית רוצה להתמסר לאל ולשתף פעולה, לא היית יודע איך. האם 'שיתוף הפעולה' הזה שלך אינו רק מילים ריקות מתוכן? ללא שיתוף פעולה אמיתי, אתה פועל רק לפי הרעיונות שלך – ובמקרה הזה, האם החובה שאתה מבצע תעמוד בסטנדרטים? בוודאי שלא, וזה מעיד על הבעיה שעומדת על הפרק. מה הבעיה? לא משנה איזו חובה אדם מבצע, והאם הוא משיג תוצאות, מבצע את חובתו ברמה גבוהה וזוכה לאישורו של האל בהתאם למעשיו של האל. גם אם תמלא את אחריותך ואת חובתך, אם האל לא יעבוד, אם האל לא יעניק לך נאורות וינחה אותך, אז לא תדע את נתיבך, כיוונך או מטרותיך. מה יוצא מזה בסופו של דבר? לאחר שעמלת במשך כל הזמן הזה, לא תבצע את חובתך כראוי, וגם לא תזכה באמת ובחיים – הכול היה לשווא. לכן, ביצוע חובתך על פי סטנדרטים, חיזוק אחיך ואחיותיך וקבלת אישורו של האל, כל זה תלוי באל! אנשים יכולים לעשות רק את הדברים שהם מסוגלים להם באופן אישי, שהם צריכים לעשות, ושנמצאים במסגרת היכולות הטמונות בהם – לא יותר מזה. בסופו של דבר, ביצוע חובותיך בצורה יעילה תלוי בהדרכת דברי האל ובנאורות ובמנהיגות של רוח הקודש; רק אז תוכל להבין את האמת, ולהשלים את התפקיד שהטיל עליך האל בהתאם לנתיב שנתן לך ולעקרונות אותם קבע. אלה הם חסדו וברכתו של האל, ואם אנשים אינם יכולים לראות זאת, הם עיוורים. ללא קשר לאופן העבודה של בית האל, מה צריכה להיות התוצאה? חלק אחד צריך להיות נשיאת עדות על האל והפצת בשורתו של האל, בעוד שחלק אחר צריך להיות חיזוק האחים והאחיות והפקת תועלת עבורם. עבודת בית האל צריכה להשיג תוצאות בשני התחומים. בבית האל, לא משנה איזו חובה אתה מבצע, האם אתה יכול להשיג תוצאות ללא הדרכתו של האל? בוודאי שלא. ניתן לומר שללא הדרכה של האל, מה שאתה עושה הוא חסר תועלת בעצם" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, העקרונות שצריכים להנחות את התנהלותו העצמית של האדם). לאחר שקראתי את דברי האל, הבנתי שלא הצלחתי להשתחרר מהתואר "בעלת כישרון מיוחד לכתיבה" משום שייחסתי לעצמי את כל ההצלחה בכתיבת הדרשות, וחשבתי שהשגתי תוצאות טובות רק בזכות איכותי הטובה, כישרון הכתיבה שלי, והמאמץ שהשקעתי בהרהור ובתשלום המחיר. בפועל, לעתים קרובות התקשיתי במהלך הכתיבה, וזכיתי במעט השראה רק בזכות תפילה לאל, הרהור באמיתות רלוונטיות, וקבלת נאורות והדרכה מהאל. אולם, לאחר מכן, כשאחרים אמרו כמה מילות שבח ועידוד, התמלאתי יהירות, וחשבתי שכל זה הוא הישג שלי בלבד. אפילו הדבקתי לעצמי תווית של "בעלת איכות טובה וכישרון כתיבה", ולא הצלחתי לראות את עצמי כפי שאני באמת. למעשה, היכולת לבצע חובה היטב תלויה, בין היתר, בהבנת עקרונות החובה והאמיתות הרלוונטיות, וחשוב מכל, בקבלת נאורות והדרכה מהאל. בזמנים מסוימים אין לנו רעיונות, ורק באמצעות תפילה לאל, חיפוש הדרכתו, והרהור בדבריו, מבלי משים אנו לומדים להבין אמיתות מסוימות, וזוכים במעט הארה ורעיונות. רק אז הדרשות שאנחנו כותבים יכולות להשיג תוצאות טובות. זה לא בזכות היכולות שלנו. חשבתי על כך שבימים האחרונים תהילה ומעמד ניהלו את חיי, ולא הייתי מסוגלת לקבל נאורות והדרכה מהאל. למרות שהשקעתי מאמץ בכתיבה, הראש שלי היה כמו דייסה, ללא שום רעיונות, והתנהגתי כמו טיפשה גמורה. הבנתי באמת שהתוצאות הטובות בחובותיי הגיעו מהנאורות וההדרכה של האל, ושאין לי במה להתפאר. ובכל זאת, לא התביישתי לייחס לעצמי את כל הקרדיט. כמה מביש! למרות שכתבתי כמה דרשות, הבנתי רק חלק קטן מתהליך הכתיבה. למעשה, לא הבנתי עקרונות רבים, ורבים מהיבטי האמיתות לא היו ברורים לי; לפעמים אפילו התקשיתי לתפוס את הנקודות המרכזיות בכתיבת דרשות. אמנם למדתי את העקרונות הרלוונטיים, אולם כשיישמתי אותם באופן מעשי, היה חסר לי הרבה, ועדיין נזקקתי לתיקונים ועזרה מאחרים. אבל חשבתי שאני יוצאת דופן, כאילו אני מרחפת באוויר, ולא היה לי שמץ של מושג מהן מגבלותיי. ככל שהרביתי להרהר בכך, בושתי גברה, רציתי להליט את פניי, ולקבור את עצמי באדמה.

לאחר מכן, חשבתי על כך שלא הצלחתי לכתוב היטב את שתי הדרשות האלה בעיקר משום שזה עתה התחלתי את ההכשרה ועדיין לא הבנתי מספר עקרונות. לכן, למדתי את העקרונות עם אחיותיי, והשתמשתי בשתי הדרשות כדוגמאות כדי שכולן ינתחו אותן וידונו בהן. כולן הציעו הצעות, ולאחר מכן, כששכתבתי שוב את הדרשות, היה לי כיוון. בכל פעם שלא הבנתי משהו, התפללתי לאל, חיפשתי את האמת והרהרתי, ומסרתי את אחת הדרשות לאחר שסיימתי לשכתב אותה. אולם, כששכתבתי את השנייה, עדיין נתקלתי בקשיים. האמת לא הייתה ברורה לי והרגשתי מוטרדת במקצת. פחדתי גם שהכתיבה שלי תהיה יבשה ומשעממת, ותהיתי מה המנהיגים יחשבו עליי אחרי שאגיש אותה. האם הם יגידו שהאיכות שלי לא מספקת? לא העזתי לבקש עזרה מהאחים והאחיות, אבל לא הייתה לי דרך להתקדם, והרגשתי לחץ רב בליבי. באותו רגע, חשבתי על קטע מדברי האל. האל אומר: "כאשר האל דורש שאנשים ימלאו היטב את חובתם, הוא לא מבקש מהם להשלים מספר מסוים של משימות או להגיע להישגים אדירים כלשהם או לבצע התחייבויות גדולות כלשהן. מה שהאל רוצה הוא שאנשים יהיו מסוגלים לעשות כל שביכולתם באופן מעשי, ושיחיו בהתאם לדבריו. האל לא צריך שתהיה אדם דגול או אצילי, או שתחולל ניסים כלשהם, הוא גם לא רוצה לראות בך הפתעות נעימות. הוא לא צריך דברים כאלה. כל מה שהאל צריך הוא שתיישם בפועל בנחישות בהתאם לדבריו. כאשר אתה מקשיב לדברי האל, עשה מה שהבנת, בצע את מה שהבנת, זכור היטב את מה ששמעת, ואז, כשיגיע הזמן ליישם בפועל, עשה זאת בהתאם לדברי האל. תן להם להפוך לחייך, למציאויות שלך, ולמה שאתה מביא לידי ביטוי. כך האל יהיה מרוצה. אתה תמיד מחפש גדלות, אצילות ומעמד; אתה תמיד מחפש התעלות. כיצד האל מרגיש כאשר הוא רואה זאת? הוא מתעב את זה והוא יתרחק ממך. ככל שאתה חותר יותר אל גדולה ואצילות ומבקש להיות נעלה על הכלל, להתעלות מעל ההמון, להיות יוצא דופן ולהצטיין, כך האל סולד ממך יותר. אם לא תהרהר בעצמך ותכה על חטא, אז האל יתעב אותך וידחה אותך. אסור לך בשום פנים ואופן להיות אדם שהאל סולד ממנו; עליך להיות אדם שהאל אוהב. אם כן, כיצד תוכל להפוך לאדם שהאל אוהב? קבל את האמת בצייתנות, תפוס את מקומך הראוי כיציר בריאה, פעל על סמך דברי האל כשרגליך נטועות בקרקע, בצע את חובתך כראוי, היה אדם כן, והבא לידי ביטוי צלם אנוש. די בזה, וזה ירצה את האל" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, מילוי תקין של חובתכם מחייב שיתוף פעולה הרמוני). לאחר שקראתי את דברי האל, הבנתי שדרישותיו של האל מאיתנו אינן גבוהות, ושהוא לא מבקש מאיתנו להשיג תוצאות גדולות. כל עוד אנחנו יכולים להיות צייתנים ולהתמסר, וכן לבצע את חובתנו היטב באופן יציב על פי דרישות האל, האל יהיה מרוצה. אבל אני תמיד רציתי להתבלט ולכתוב דרשות טובות כדי לזכות בשבחים ובאישור של אחרים. השאפתנות והרצון שלי שלטו בדבר. היה זה צביון מושחת. חשבתי על הצו המנהלי הראשון שאנשיו הנבחרים של האל חייבים לציית לו, שאומר: "אסור לאדם להעצים או לרומם את עצמו. עליו לעבוד ולרומם את אלוהים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, עשרת הצווים המנהליים שאנשיו הנבחרים של האל חייבים להישמע להם בעידן המלכות). תמיד חתרתי אל תהילה, רווח ומעמד, רציתי שאחרים ישבחו ויעריכו אותי ושיהיה לי מקום בליבם. זה דבר שהאל מתעב. כשאני חיה במצב כזה לא מתאפשר לי לבצע היטב את חובתי, וזה עלול אפילו לעכב את העבודה. הייתי חייבת לשנות בדחיפות את נקודת המבט השגויה מאחורי חתירתי. למרות שעדיין חסרו לי דברים רבים בכתיבת דרשות, הייתי מוכנה להשקיט את ליבי בפני האל, לחפש את האמת ולעשות כמיטב יכולתי לשתף פעולה. אכתוב על פי מידת הבנתי, ואתייחס לכל בעיה שתעלה בכתיבת הדרשות כהזדמנות לפצות על חסרונותיי. האמנתי שבאמצעות הכשרה הדרגתית בדרך זו, אני בוודאי אתקדם. המחשבה על כך מילאה אותי הקלה.

בפעם הבאה שכתבתי דרשות, כתבתי קודם את מה שהבנתי, ובאשר לדברים שלא הבנתי, חיפשתי והרהרתי, או תקשרתי עם אחיי ואחיותיי, וברגע שהאמת התבהרה לי, המשכתי לכתוב. כך יעילות הדרשות שכתבתי השתפרה לאין ערוך. זמן קצר לאחר מכן, המנהיגים שלחו לנו מספר דרשות טובות כדי שנלמד מהן. מעבר לכך שהדרשות האלה היו רעננות ומאירות עיניים, השיתוף על האמיתות היה מעשי וברור באמת. לעומתן, הבנתי שהדרשות שלי היו בסך הכול בליל של מילים ודוקטרינות, ושלא שיתפתי על האמת בבהירות. באותו רגע, ראיתי כמה חסר לי. הייתי בפיגור עצום בהשוואה לאחיי ולאחיותיי! כשהם כתבו על מחשבותיהם ועל מה שהרוויחו, לא רק שהם לא התפארו, הם אף אמרו שחסרים להם דברים רבים, ושהיכולת לכתוב דרשה שעומדת בדרישות לא נבעה מהאיכות שלהם, או משום שהם הבינו את האמת, אלא בזכות קבלת נאורות מרוח הקודש על ידי תפילה, חיפוש והרהור באמיתות רלוונטיות. כשראיתי זאת, התביישתי עמוקות. חשבתי כיצד התחלתי לכתוב דרשות זה עתה, ואף שהבנתי הייתה שטחית בלבד, הנחתי שאני מעל הממוצע. אפילו הדבקתי לעצמי תווית של "בעלת כישרון מיוחד לכתיבה" שלא יכולתי להשתחרר ממנה. כמה הערכתי את עצמי יתר על המידה, וכמה חסרה לי מודעות עצמית!

עכשיו, כשאני כותבת דרשות, אני מסוגלת להתייחס להצעות מהמנהיגים בצורה נכונה, ואם יש משהו שאיני מבינה או איני מסוגלת לעשות, אני נוקטת יוזמה ומחפשת, והאיכות של הדרשות שלי השתפרה בהשוואה לעבר. אני יודעת בליבי שהתקדמתי בזכות הנאורות וההדרכה של האל. באמצעות החוויה הזאת, זכיתי בהבנה מסוימת של צביוני המושחת, וכן במספר רווחים בהיווכחותי בחיים. ראיתי גם שאני אכן מבינה את האמת באופן שטחי, ושעליי להתמקד בעקרונות-האמת ולבצע את חובתי בצורה יציבה ואיתנה. אלמלא הגילוי הזה, הייתי ממשיכה לחיות במצב של שביעות רצון עצמית, ולא הייתי מתקדמת בחובתי. הרווחתי המון מהכישלון והמכשול האלה, ואני מודה לאל מעומק ליבי!