הדבר מופיע בבשר

תוכן

המנון המלכות

בני האדם מריעים לכבודי, בני האדם מהללים אותי. כל פה מציין את האל האחד האמיתי, כל בני האדם מרימים את מבטם כדי לראות את מעשיי. המלכות יורדת אל העולם, וגופי עשיר ושופע. מי לא יחגוג משום כך? מי לא ירקוד מרוב שמחה משום כך? הו, ציון! הרימי את נס הניצחון שלך כדי לחגוג אותי! שירי את שיר הניצחון שלך והפיצי את שמי הקדוש! כל הדברים על פני האדמה! כעת טהרו את עצמכם כדי להקריב את עצמכם למעני! כוכבי השמיים! כעת חזרו למקומותיכם והראו את גדולתי בכיפת הרקיע! אני מטפל בקולותיהם של בני האדם על פני האדמה, המשתפכים באינסוף אהבה ויראה אליי בשירה! ביום הזה, כשכל הדברים מתחיים, אני בא וצועד על פני האדמה. ברגע הזה, הפרחים מלבלבים, הציפורים מזמרות, וכל הדברים מלאים ברינה! לצליל הצדעת המלכות, מלכותו של השטן קורסת ומושמדת בפזמון המהדהד של המנון המלכות. והיא לעולם לא תוקם בשנית!

מי על פני האדמה מעז להתקומם ולהתנגד? כשאני יורד ארצה, אני מביא אש, מביא חמה ומביא את כל האסונות. המלכויות הארציות הן עכשיו מלכותי שלי! למעלה ברקיע, העננים נופלים ועולים. מתחת לרקיע, אגמים ונהרות גועים וקוצפים בנעימה מרגשת. בעלי חיים שישנו יוצאים ממאורותיהם, ואני מעיר את כל בני האדם שנמו. היום שכל בני האדם ציפו לו הגיע סוף-סוף! הם מקדישים לי את השירים היפים ביותר!

ברגע היפהפה הזה, בעת המרגשת הזו,

השמיים ממעל וכל הדברים תחת השמיים מהללים אותי כעת. מי לא היה מתרגש מכך?

מי לא היה מתרונן על כך? מי לא היה בוכה במאורע הזה?

הרקיע אינו אותו רקיע – עכשיו הוא רקיע המלכות.

הארץ אינה אותה ארץ שהיא הייתה, אלא שהיא ארץ קדושה כעת.

לאחר שגשם זלעפות חלף, העולם הישן והמטונף השתנה מקצה לקצה.

ההרים משתנים... המים משתנים...

בני אדם גם משתנים... כל הדברים משתנים...

שקט, הרים! רקדו בפניי!

מים עומדים! זרמו בחופשיות!

בני אדם נמים! התרוממו בעיסוקכם!

הגעתי... ואני מולך...

כולם יראו את פניי במו עיניהם, וכולם ישמעו את קולי במו אוזניהם,

כולם יחוו בעצמם חיים במלכות...

כה מתוקים... כה יפהפיים...

בלתי נשכחים... בלתי נשכחים...

בבערת חמתי, התנין הגדול האדום כאש נאבק על חייו.

במשפטי המלכותי, שדים מגלים את דמותם האמיתית.

לדבריי החמורים, כולם מתביישים,

ולא מעזים להראות את פניהם.

הם נזכרים בעבר – באופן שבו הם לעגו לי,

תמיד התרברבו ותמיד התריסו נגדי.

היום, מי לא יבכה? מי לא מרגיש חרטה?

כל התבל מלאה בדמעות...

מלאה בקולות צהלה... מאלה בצחוק...

שמחה שאין כמוה... שמחה שאין כמוה...

גשם קל מטפטף... שלג כבד יורד ארצה...

בני אדם מערבבים צער ושמחה... חלקם צוחקים...

חלקם ממררים בבכי... חלקם מריעים...

כאילו בני האדם שכחו... אם זהו אביב מעונן וגשום,

קיץ של פרחים מלבלבים, סתיו של קציר שופע,

חורף קר כקרח וכפור, אף אחד לא יודע...

ברקיע, העננים מרחפים הלאה; על הארץ, הימים רותחים.

הבנים מנופפים בזרועותיהם... בני האדם מזיזים את רגליהם בריקוד...

המלאכים עמלים... המלאכים רועים...

אנשי הארץ הומים; כל הדברים על פני האדמה מתרבים.