כיום, לבני אדם רבים אין אפילו את ההיגיון שהיה לפאולוס, לא כל שכן את ההיגיון של פטרוס. אין להם אפילו את המודעות העצמית של פאולוס. על אף שישוע אדוננו היכה את פאולוס אפיים ארצה משום שפאולוס רדף את ישוע אדוננו, פאולוס היה נחוש בדעתו מאוחר יותר לעבוד ולסבול למען ישוע אדוננו. ישוע גרם לו לחלות, ואחר כך, פאולוס המשיך לסבול מהמחלה הזאת ברגע שהוא התחיל לעבוד. מדוע הוא אמר שיש קוץ בבשרו? הקוץ היה למעשה מחלה, ועבור פאולוס, הייתה זו חולשה קטלנית. אין זה משנה כמה עבודה הוא עשה או עד כמה גדולה הייתה נחישותו לסבול, הוא לא הצליח להיפטר מהקוץ הזה. עם זאת, האיכות של פאולוס עלתה בהרבה על איכותכם כיום והוא אף ניחן ביותר מודעות עצמית והיגיון מכם. לאחר שישוע היכה את פאולוס אפיים ארצה, פאולוס הפסיק לרדוף את תלמידי ישוע והחל להטיף ולסבול למען ישוע. ומה העניק לו השראה לשאת סבל? פאולוס האמין שמכיוון שראה את האור הגדול, חובה עליו לשאת עדות על האדון ישוע, שאל לו לרדוף עוד את תלמידיו של ישוע ושעליו לחדול להתנגד לעבודתו של אלוהים. פאולוס היה אחת הדמויות בדרגה הגבוהה ביותר בדת. הוא היה ידען ומוכשר מאוד, הוא זלזל באדם הממוצע, והייתה לו אישיות חזקה יותר ממרבית בני האדם. אבל לאחר ש"האור הגדול" האיר עליו, הוא היה מסוגל לעבוד למען האדון ישוע, לקבל החלטה נחושה לסבול למען אלוהים ולהקריב את עצמו לאלוהים, דבר שמוכיח שהוא ניחן בהיגיון. בתקופה שהוא רדף את התלמידים, ישוע הופיע בפניו ואמר: "פאולוס, מדוע אתה רודף אותי?" פאולוס השתטח מיד אפיים ארצה ואמר: "מי אתה, אדוננו?" קול מהרקיע אמר: "אָנֹכִי יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹדֵף". בן-רגע, פאולוס התעורר, ורק אז הוא ידע שישוע הוא המשיח, ושהוא האלוהים. "עליי להישמע. אלוהים העניק לי את החסד הזה. אני רדפתי אותו כך, אך הוא לא היכה אותי אפיים ארצה ולא קילל אותי. עליי לסבול למענו." פאולוס הכיר בכך שהוא רדף את ישוע אדוננו המשיח ושהוא הורג את תלמידיו כעת, ובכך שאלוהים לא קילל אותו אלא האיר את אורו עליו. זה העניק לו השראה, והוא אמר: "על אף שלא ראיתי את פניו, שמעתי את קולו וחזיתי באורו הגדול. רק כעת אני מבין באמת שאלוהים אכן אוהב אותי ושישוע אדוננו המשיח הוא באמת אלוהים שמרחם על האדם וסולח לחטאי האדם לעולמים. אני באמת רואה שאני חוטא." על אף שלאחר מכן אלוהים השתמש בכישרונותיו של פאולוס כדי לעבוד, שכחו מכך לרגע אחד. נחישותו באותה עת, ההיגיון האנושי הרגיל שלו והמודעות העצמית שלו – אתם אינכם מסוגלים להשיג את הדברים האלה. כיום, האם לא קיבלתם אור רב? כמה בני אדם לא ראו שטבעו של אלוהים הוא טבע של מלכותיות, של חרון אף, של משפט ושל ייסורים? קללות, ניסיונות וזיכוך אירעו לבני האדם פעמים רבות, ומה הם למדו? מה השגת מהטלת המשמעת ומהטיפול שקיבלת? מילים חמורות, מכות ומשפט אירעו לך פעמים רבות, ובכל זאת אינך מתייחס אליהם. אין לך אפילו מעט היגיון כמו שהיה לפאולוס – אתה נחשל עד מאוד, הלא כן? היו גם דברים רבים שפאולוס לא ראה בבירור. הוא רק ידע שהאור האיר עליו, אולם הוא לא היה מודע לכך שאלוהים היכה אותו אפיים ארצה. לפי אמונתו האישית, לאחר שהאור האיר עליו, עליו היה להקדיש את עצמו לאלוהים, לסבול למען אלוהים, לעשות הכול כדי לסלול את הדרך לישוע אדוננו המשיח, ולזכות ביותר חוטאים שאדוננו יגאל אותם. זה הדבר שהוא גמר בדעתו בנחישות לעשותו, וזה היה היעד היחידי של עבודתו – אך כשהוא עבד, המחלה עדיין לא עזבה אותו, ממש עד למותו. פאולוס עבד במשך יותר מעשרים שנה. הוא סבל הרבה, וחווה רדיפות ואסונות רבים, על אף שכמובן, הניסיונות שהוא עבר היו פחותים בהרבה מאלה שעבר פטרוס. כמה עלוב הדבר אם אין לכם אפילו את ההיגיון של פאולוס? אם זה המצב, איך אלוהים יוכל להתחיל בעבודה אדירה אף יותר עליכם?

כשפאולוס הפיץ את הבשורה, הוא התענה קשות. העבודה שהוא עשה, נחישותו, אמונתו, נאמנותו, אהבתו, סבלנותו וענוותו באותה עת, ודברים חיצוניים רבים אחרים שהוא הביא לידי ביטוי בחייו עולים עליכם כיום. אם ננסח זאת באופן חמור יותר, לכם אין היגיון רגיל! אפילו אין לכם מצפון או אנושיות כלשהם. חסר לכם כל כך הרבה! לפיכך, בחלק גדול מהזמן, אין במה שאתם מביאים לידי ביטוי בחייכם היגיון רגיל ומודעות עצמית כלשהם. על אף שפאולוס סבל ממחלה גופנית באותה תקופה, הוא המשיך להתפלל ולחפש: "מהי המחלה הזו, לאמיתו של דבר? עשיתי את כל העבודה הזאת למען אדוננו. מדוע המכאוב הזה לא עוזב אותי? האם ייתכן שישוע אדוננו בוחן אותי? האם הוא היכה אותי אפיים ארצה? אילו הוא היה מכה אותי אפיים ארצה, הייתי מת מיד, ולא הייתי מסוגל לעשות את כל העבודה הזו למענו, וגם לא הייתי יכול לקבל אור רב כל כך. הוא גם זיהה את הנחישות שלי." פאולוס תמיד חש שהמחלה הזאת הייתה מבחן שאלוהים עורך לו, ושהיא מחשלת את אמונתו ואת כוח הרצון שלו – כך פאולוס ראה זאת. למעשה, מחלתו הייתה תוצאה רפואית של האופן שבו ישוע אדוננו היכה אותו אפיים ארצה. הדבר הפעיל עליו לחץ רגשי וריסן את המרדנות שלו. אם תיקלעו לנסיבות דומות לאלה של פאולוס, מה תעשו? האם הנחישות שלכם ויכולת הסבל שלכם יוכלו להשתוות לאלו של פאולוס? כיום, אם תלקו במחלה כלשהי או אם תחוו התנסות קשה ותיאלצו לסבול, מי יודע איך תנהגו. לו ננעלתם בכלוב של ציפור וקיבלתם אספקה מתמדת, הייתם בסדר. אחרת, הייתם בדיוק כמו זאבים, ללא שמץ אנושיות. אז כאשר אתם סובלים ממגבלה קלה או מקושי, זה מועיל לכם. אם היה לכם קל מדי, הייתם נהרסים, ואז, כיצד היה ניתן להגן עליכם? כיום, משום שאתם עוברים ייסורים, משפט וקללות, אתם זוכים בהגנה. אתם זוכים בהגנה משום שסבלתם רבות. אלמלא כן, הייתם שוקעים בתוך שחיתות זה מכבר. אין זו הערמת קשיים עליכם במכוון – קשה לשנות את אופיו של האדם, ויש לנהוג כך על מנת לשנות את טבעו. כיום, אין לכם אפילו מצפון או היגיון כמו שהיו לפאולוס, ואין לכם מודעות עצמית כמו שלו. תמיד יש ללחוץ עליכם, ותמיד עליכם לחוות ייסורים ומשפט כדי שרוחכם תתעורר. ייסורים ומשפט הם הדבר הטוב ביותר עבור חייכם. ובמידת הצורך, חייבים להיות גם הייסורים של העובדות הממשמשות ובאות אליכם. רק אז תישמעו לאלוהים לגמרי. אופייכם הוא כזה שללא ייסורים וקללות, לא תהיו מוכנים להרכין את ראשכם ולא תהיו מוכנים להישמע לאלוהים. ללא העובדות לנגד עיניכם, לא תהיה כל השפעה. אתם יותר מדי עלובים וחסרי אופי! ללא ייסורים ומשפט, יהיה לכם קשה להיכבש, ותתקשו להתגבר על הרשעות והמרדנות שלכם. אופייכם הקודם מושרש עמוק כל כך. לו הייתי מושיב אתכם על כס המלכות, לא היה לכם מושג מה גובהם של השמיים ומהו עומקה של האדמה, ועל אחת כמה וכמה שלא היה לכם מושג לאן מועדות פניכם. אפילו אינכם יודעים מנין באתם, אז איך ייתכן שתכירו את הבורא? ללא הייסורים והקללות הבאים במועדם כיום, אחרית הימים שלכם הייתה מגיעה זה מכבר. שלא לדבר כלל על גורלכם – האם הוא לא היה בסכנה רבה אף יותר? ללא הייסורים והמשפט הבאים במועדם, מי יודע כמה יהירים הייתם נעשים, או כמה מסואבים הייתם נעשים. הייסורים והמשפט האלה הביאו אתכם עד הלום, והם שימרו את קיומכם. לו "חונכתם" עדיין באותן שיטות של "אביכם", מי יודע לאיזה תחום הייתם נכנסים! אין לכם שום יכולת לשלוט בעצמכם ולהרהר על עצמכם. עבור בני אדם כמוכם, מטרותיי יושגו אם רק תלכו אחריי ותצייתו בלי הפרעות או שיבושים. מוטב שתקבלו את הייסורים והמשפט של ימינו, הלא כן? אילו ברירות אחרות יש לכם? כשפאולוס ראה את ישוע אדוננו מדבר ועובד, הוא עדיין לא האמין. לאחר מכן, אחרי שישוע אדוננו מוסמר לצלב ואחר כך קם לתחייה, פאולוס ידע את העובדה הזו, אך הוא המשיך לרדוף ולהתנגד. זו הכוונה במילים לחטוא מרצון, ולכן הוא הוכה אפיים ארצה. בתחילה, הוא ידע שיש מלך בקרב היהודים שנקרא ישוע. הוא שמע זאת. בהמשך, כשהוא נשא דרשות בבית המקדש והטיף ברחבי הארץ, הוא יצא נגד ישוע, וסירב בהתנשאות להישמע לאדם כלשהו. הדברים האלה הפכו למכשול אדיר בעבודה של אותה עת. כשישוע עבד, פאולוס לא רדף בני אדם או עצר אותם באופן ישיר, אלא השתמש בהטפה ובמילים כדי להרוס את העבודה של ישוע. בהמשך, אחרי שישוע אדוננו המשיח נצלב, פאולוס החל לעצור את התלמידים, נחפז ממקום למקום ועשה כל שביכולתו כדי לרדוף אותם. רק לאחר שה"אור" האיר עליו, הוא התעורר וחווה חרטה עמוקה. לאחר שהוא הוכה אפיים ארצה, מחלתו לעולם לא עזבה אותו. לפעמים, הוא חש שהחולי מחמיר, והוא לא היה מסוגל לצאת מהמיטה. הוא חשב, "מה מתרחש? האם באמת הוכיתי אפיים ארצה?" המחלה לעולם לא עזבה אותו, ובשל מחלתו, הוא עשה עבודה רבה. אפשר לומר שישוע הטיל על פאולוס את המחלה הזו משום יהירותו ועקשנותו. זה היה עונש לפאולוס, אך הדבר גם נועד כדי לעשות שימוש בכישרונותיו של פאולוס בעבודת האל, כדי להרחיבה. למען האמת, אלוהים לא התכוון להושיע את פאולוס, אלא להשתמש בו. אולם טבעו של פאולוס היה יהיר ועיקש מדי, ולכן ננעץ בו "קוץ". בסופו של דבר, כשפאולוס סיים את עבודתו, המחלה כבר לא ייסרה אותו כל כך, וכאשר עבודתו התקרבה לסיומה, הוא היה מסוגל לומר את המילים, "אֶת הַמִּלְחָמָה הַטּוֹבָה נִלְחַמְתִּי, אֶת הַמֵּרוֹץ הִשְׁלַמְתִּי, אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי. מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה", שאותן הוא אמר משום שהוא לא הכיר את עבודת האל. ישנם רבים בקרבכם כמו פאולוס, אולם אם יש לכם נחישות אמיתית להיות חסידי אל עד סוף הדרך, לא תזכו ליחס שלילי. לא נדבר כאן על האופן שבו פאולוס היה מרדני ומתנגד. הבה נשמר את החלק החיובי והראוי להערכה שלו: היה לו מצפון, ולאחר שהוא קיבל את ה"אור" פעם אחת, הוא היה מסוגל להקדיש את עצמו לאלוהים ולסבול למען אלוהים. זו הייתה המעלה שלו. אולם, אם יש כאלה שסבורים שמשום שהיו לו מעלות, הוא בורך, אם הם חושבים שהוא לא בהכרח הוכה בייסורים, אלה אמירות של בני אדם חסרי היגיון.

בני אדם רבים, כאשר הם מתפללים וקוראים את דברי האל, אומרים שהם מוכנים להישמע לאלוהים, אבל אחר כך, בינם לבין עצמם, הם מתפקרים ואינם מתייחסים לכך. דברי האל נאמרים פעם אחר פעם וחושפים רובד אחר רובד, ועד שהרובד התחתון של בני האדם מתגלה, הם "מוצאים שלווה" ונעשים פחות גאוותנים ועיקשים, פחות שחצנים בלתי נסבלים. במצבכם כפי שהוא כיום, צריך עדיין להכות בכם ללא רחמים ולחשוף אתכם, ולשפוט כל פרט ופרט בכם, כך שאפילו לא תספיקו להתאושש. מוטב לכם שהייסורים הקשים והמשפט לא ירפו מכם ושהגינוי והקללות לא יתרחקו מכם, כך שתבינו שידם של הצווים המנהליים של אלוהים לעולם לא עוזבת אתכם. כמו שהיה בעידן החוק, כאשר אהרון ראה שיהוה מעולם לא עזב אותו. (הוא חזה בהכוונה ובהגנה המתמידים של יהוה. ההכוונה של אלוהים שאתם חוזים בה כיום היא ייסורים, קללות ומשפט). כיום, ידם של הצווים המנהלתיים של יהוה לא עוזבת גם אתכם. אולם, יש דבר אחד שיכול להרגיע אתכם: אין זה משנה כיצד תתנגדו, תמרדו או תמתחו ביקורת, בשרכם לא ייפגע כלל. אך אם בני אדם מסוימים ירחיקו לכת בהתנגדותם ויחבלו בעבודה, זה לא מתקבל על הדעת. יש גבול. אל תשבשו את חיי הכנסייה ואל תחבלו בהם, ואל תפריעו לעבודתה של רוח הקודש. בשאר העניינים, עשה כרצונך. אם תאמר שאינך רוצה לעסוק בחיפוש חיים ושברצונך לחזור אל העולם, אז מהר ולך! אתה יכול לעשות כאוות נפשך, כל עוד הדבר לא משבש את עבודתו של אלוהים. עם זאת, יש דבר אחד נוסף שעליך לדעת: חוטאים עקשנים כאלה יסולקו בסוף. ייתכן שכיום לא יוכיחו אותך, אבל בסוף, רק חלק קטן מבני האדם יוכל לשאת עדות, והשאר יהיו בסכנה. אם אינך רוצה להיות בזרם הזה, זה בסדר. בני האדם זוכים כיום ליחס סובלני. אינני מגביל אותך, כל עוד אינך פוחד מהייסורים של מחר. אולם אם אתה נמצא בזרם הזה, אתה חייב לשאת עדות ואתה חייב לסבול ייסורים. אם ברצונך לסרב ולשוב אל העולם, זה בסדר – איש אינו עוצר אותך! אולם אם תעבוד באופן שיחבל בעבודתו של אלוהים, זה בהחלט לא ייסלח לך! ובאשר למראה עיניך ולמשמע אוזניך בשאלה מי מוכה בייסורים ואילו משפחות מקוללות – יש גבולות ומגבלות לכל זה. רוח הקודש לא עושה דברים בקלות ראש. על סמך חטאיכם, אם הייתי מתייחס אליכם בחומרה ונוהג בכם לחומרה על-פי רשעותכם, מי מכם היה מסוגל לשרוד? כולכם הייתם נקלעים לפורענות וסופו של איש מכם לא היה טוב. אולם כיום, אנשים רבים זוכים ליחס סובלני. למרות שאתם שופטים, מתמרדים ומתנגדים, כל עוד לא תפריעו, אחייך אליכם. אם אתם באמת ובתמים עוסקים בחיפוש החיים, אזי עליכם לסבול מעט ייסורים, ועליכם לשאת את כאב הפרידה מהדברים שאתם אוהבים כדי לעלות על שולחן הניתוחים לצורך ניתוח. עליכם לשאת את הכאב, כשם שפטרוס קיבל את הניסיונות והסבל. כיום, אתם ניצבים בפני כס המשפט. בעתיד, עליכם להמשיך אל ה"גיליוטינה", וזה יהיה השלב שבו "תקריבו" את עצמכם.

במהלך השלב האחרון של העבודה של אחרית הימים, אולי תאמין שאלוהים לא ישמיד את בשרך, ואפשר לומר שלא תסבול ממחלה כלשהי, למרות שהנך מתנגד לאלוהים ושופט אותו. אבל כשדבריו החמורים של אלוהים יבואו עליך, כשמרדנותך והתנגדותך ייחשפו במלואן, לא תוכל להסתתר. תמצא עצמך אחוז חרדה. כיום, צריך להיות לכם מעט מצפון. אל תשחקו את תפקידם של הרשעים שמתנגדים לאלוהים ומורדים בו, ואל תהיו הרשעים. עליך להפנות עורף לאב הקדמון שלך. זה שיעור הקומה שצריך להיות לך וזו גם האנושיות שצריכה להיות לך. תמיד אינך מסוגל להניח בצד את סיכוייך העתידיים או את ההנאות של ימינו. אלוהים אומר: "כל עוד תעשו כל שביכולתכם כדי להיות חסידי אל ולחפש את האמת, אין ספק שאהפוך אתכם למושלמים. לאחר שתהפכו למושלמים, יעדכם יהיה יפהפה – תובאו אל מלכותי ותיהנו מברכות יחד איתי." הובטח לכם יעד יפהפה, אולם הדרישות מכם לא יפחתו לעולם. ישנו רק תנאי אחד: בלי קשר לשאלה אם תיכבשו או תהפכו למושלמים, כיום עליכם לעבור ייסורים מסוימים וסבל מסוים, עליי להכות אתכם ולהטיל עליכם משמעת. עליכם להקשיב לדבריי, לצעוד בדרכי, ולמלא את רצונו של אלוהים – זה מה שבני אנוש צריכים לעשות. בלי קשר לאופן עיסוקך בחיפוש, עליך לשמוע בבירור באופן כזה. אם באמת ובתמים יש לך תובנות אמיתיות, הרי שתוכל להמשיך להיות חסיד אל. אם אתה מאמין שאין כאן סיכויים עתידיים או תקוות, אזי אתה יכול ללכת. הדברים האלה נאמרו לך בבירור, אבל אם אתה באמת רוצה ללכת, הדבר רק מוכיח שאין לך מצפון כהוא זה. די בפעולה זו שלך כדי להוכיח שאתה שד. על אף שאתה אומר שאתה מותיר הכול לתזמוריו של אלוהים, על סמך בשרך ועל פי מה שאתה מביא לידי ביטוי בחייך, אתה עדיין חי בתחומו של השטן. אף על פי שגם השטן נתון בידיו של אלוהים, אתה עצמך עדיין שייך לשטן, ואלוהים באמת עדיין צריך להושיע אותך, מכיוון שאתה עדיין חי תחת השפעתו של השטן. כיצד עליך לחפש על מנת להיוושע? הבחירה בידיך – עליך לבחור את הנתיב שתלך בו. בסופו של דבר, אם תוכל לומר: "אין לי שום דבר טוב יותר. אני גומל לאלוהים על אהבתו במצפון שלי, ועליי להתאפיין במעט אנושיות. אינני יכול להשיג שום דבר נעלה יותר, והאיכות שלי אינה טובה ביותר. אינני מבין את החזון ואת המשמעות של עבודתו של אלוהים. אני בסך הכול גומל לאלוהים על אהבתו, עושה את כל מה שאלוהים דורש, ועושה כל שביכולתי. אני ממלא את חובתי כיאות כברוא אל", אז אחוש סיפוק. זו העדות הנעלה ביותר שאתה מסוגל לשאת. זו אמת המידה הגבוהה ביותר שנדרשת ממקצת בני האדם: למלא את חובתו של ברוא אל. עשה רק כל שביכולתך. הדרישות ממך אינן גבוהות מדי. כל עוד תעשה כל שביכולתך, הרי שזו תהיה עדותך.