דברי האל הכול יכול של אחרית הימים

כשמזכירים את פאולוס, אתם חושבים על תולדותיו ועל כמה סיפורים עליו שאינם מדויקים ואינם עולים בקנה אחד עם המציאות. הוריו לימדו אותו מגיל צעיר והוא קיבל את חיי, וכתוצאה מייעודי מראש, הוא ניחן באיכות שאותה אני דורש. בגיל 19 הוא קרא ספרים שונים על החיים. לכן, אני לא צריך לתאר בפרוטרוט איך בזכות איכותו, ובזכות הנאורות וההארה שלי, לא רק שהוא היה יכול להשמיע תובנות מסוימות אודות ענייני הרוח, אלא שהוא היה יכול גם לתפוס את כוונותיי. כמובן, דבר זה לא פוסח על השילוב של גורמים פנימיים וחיצוניים. אף על פי כן, הליקוי האחד שלו היה שהוא הרבה לדבר בקלות לשון ובשחצנות משום כישרונותיו. כתוצאה מכך, בגלל מרדנותו שחלקה ייצג ישירות את הארכי-מלאך, כשהפכתי לבשר ודם בפעם הראשונה, הוא עשה כל מאמץ כדי להתריס נגדי. הוא היה אחד מבני האדם שלא הכירו את דבריי, ומקומי בלבו כבר נעלם. אנשים כאלה מתנגדים ישירות לאלוהיות שלי, והם יוכו, ורק בסוף הם ישתחוו ויתוודו על חטאיהם. לפיכך, לאחר שהשתמשתי במעלותיו – כלומר, לאחר שהוא עבד למעני לזמן מה – הוא חזר לסורו, ועל אף שהוא לא מרד בדבריי באופן ישיר, הוא מרד בהכוונה הפנימית ובנאורות שלי, ולכן כל מה שהוא עשה בעבר היה חסר תועלת. במילים אחרות, עטרת הכבוד שהוא דיבר עליה הפכה למילים ריקות מתוכן ולפרי דמיונו שלו, מפני שאפילו היום הוא עדיין כפוף לשיפוט שלי בכבלי שעבודי.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 4

מבין בני האדם שחיפשו חיים, פאולוס היה אדם שלא הכיר את מהותו שלו. הוא לא היה צנוע או מסור בשום אופן, והוא לא הכיר את תמציתו, שהייתה מנוגדת לאלוהים. על כן, הוא היה אדם שלא עבר חוויות מפורטות ואדם שלא הנהיג את האמת... פאולוס לא הכיר את התמצית והשחיתות שלו, ועל אחת כמה וכמה הוא לא הכיר את המרדנות שלו. הוא מעולם לא הזכיר את ההתרסה הבזויה שלו כלפי המשיח, והוא לא הביע חרטה רבה. הוא רק הציע הסבר קצר, ובמעמקי לבו הוא לא נכנע לגמרי לאלוהים. על אף שהוא נפל ארצה בדרך לדמשק, הוא לא התבונן עמוק אל תוך עצמו. הוא הסתפק בהמשך עבודתו בלבד ולא חשב את ההכרה העצמית ואת שינוי הטבע הישן שלו לעניינים החיוניים ביותר. הוא הסתפק באמירת האמת בלבד, בכלכלת בני אדם אחרים כדרך לשכך את המצפון שלו, ובכך שהוא כבר לא מתנכל לתלמידיו של ישוע כדי להתנחם ולסלוח לעצמו על חטאי העבר. המטרה של עיסוקו הייתה אך ורק כתר עתידי ועבודה בת חלוף; המטרה של עיסוקו הייתה חסד רב. הוא לא חיפש אמת מספקת, ולא שאף להתקדמות נוספת לעומק האמת שהוא לא הבין בעבר. לכן אפשר לומר שהיכרותו את עצמו הייתה שקרית, והוא לא קיבל ייסורים או משפט. יכולתו לעבוד אין פירושה שהוא לא הכיר את טבעו ומהותו שלו עצמו. הוא התמקד בנוהגים כלפי חוץ בלבד. מעבר לכך, הוא לא חתר לשינוי אלא להכרה. עבודתו הייתה לגמרי תוצאה של הופעתו של ישוע על הדרך לדמשק. היא לא הייתה דבר שהוא גמר בדעתו לעשות במקור, והיא לא הייתה עבודה שהתרחשה לאחר שטבעו הישן זכה לגיזום. ללא קשר לאופן שבו הוא עבד, טבעו הישן לא השתנה, ולכן עבודתו לא כיפרה על חטאי העבר שלו אלא רק השפיעה על הכנסיות באותה תקופה. בהיותו אדם כזה, שטבעו הישן לא השתנה – כלומר אדם שלא זכה לישועה ושהאמת לא הייתה ברשותו – האדון ישוע לא היה מסוגל לקבל אותו בשום אופן. הוא לא היה מלא באהבה ויראה לישוע המשיח, והוא לא היה מיומן בחיפוש האמת, וקל וחומר שהוא לא חקר את תעלומת ההתגלמות כבשר ודם. הוא היה בסך הכול אדם בעל כישורי התחכמות, אשר לא היה נכנע לאדם יותר מרומם ממנו או לאדם שהאמת בידיו. הוא קינא בבני האדם ובאמיתות שהיו מנוגדים אליו או עוינים כלפיו, והעדיף בני אדם מוכשרים שהיו בעלי שם ידוע ובעלי ידע מעמיק. הוא לא אהב להתרועע עם בני אדם עניים שחיפשו את הדרך האמיתית ודאגו לאמת בלבד. במקום זאת, הוא התעניין באישים בכירים מארגונים דתיים שדיברו רק על דוקטרינות ואשר היה להם ידע רב. לא הייתה בו אהבה לעבודה החדשה של רוח הקודש, ולא היה לו אכפת מכיוונה של העבודה החדשה של רוח הקודש. במקום זאת, הוא העדיף את התקנות והדוקטרינות שהיו מרוממות יותר מאמיתות כלליות. על סמך מהותו המולדת וכל הדברים שהוא חיפש, הוא לא ראוי להיחשב למשיחי שחיפש את האמת, וקל וחומר שהוא לא ראוי להיחשב לעבד נאמן בבית האל, משום שצביעותו הייתה רבה מדי ומרדנותו הייתה חמורה מדי. על אף שהוא ידוע כעבדו של האדון ישוע, הוא לא היה כשיר כלל לבוא בשער של מלכות שמיים, מכיוון שמעשיו מראשית ועד תכלית לא היו צודקים כלל ועיקר. אפשר לראות בו רק אדם צבוע וחוטא אשר אף על פי כן עבד למען המשיח. על אף שאי-אפשר לקרוא לו אדם רע, בהחלט אפשר לקרוא לו חוטא. הוא עשה עבודה רבה, אך אין לשפוט אותו על סמך כמות העבודה שהוא עשה, אלא על איכותה ומהותה. רק כך אפשר להגיע ללב העניין. הוא תמיד האמין: "אני מסוגל לעבוד. אני יותר טוב מבני אדם אחרים. אני מתחשב בעול של אלוהים יותר מכל אדם אחר, ואיש לא מכה על חטא יותר ממני, מכיוון שהאור הגדול האיר עליי וראיתי את האור הגדול, ולכן אני מכה על חטא יותר מכל אדם אחר." באותה עת, זה מה שהוא חשב בלבו. עם סיום עבודתו, פאולוס אמר: "נלחמתי במלחמה, השלמתי את המרוץ. מעתה שמורה לי עטרת הצדק." המלחמה, העבודה והמרוץ שלו היו כולם למען כתר הצדקה, והוא לא פרץ קדימה באופן פעיל. על אף שעבודתו לא הייתה שטחית, אפשר לומר שעבודתו נועדה אך ורק כדי לכפר על הטעויות שלו, לכפר על ההאשמות שמצפונו הטיח בו. הוא רק קיווה להשלים את עבודתו, לסיים את המרוץ, ולהילחם במלחמה כמה שיותר מהר, כדי לזכות בכתר הצדקה שהוא השתוקק אליו בהקדם האפשרי. הוא לא השתוקק לפגוש את האדון ישוע באמצעות חוויותיו והכרתו האמיתית, אלא לסיים את עבודתו כמה שיותר מהר, כדי לקבל את הגמול שהוא זכאי לו על עבודתו כשהוא יפגוש את האדון ישוע. הוא השתמש בעבודתו כנחמה וכעסקת חליפין בתמורה לכתר עתידי. הוא לא חיפש את האמת או את אלוהים, כי אם את הכתר. איך ייתכן שעיסוק כזה יעמוד ברף? הדמיונות המופלאים שלו חדרו אל כל מניעיו, אל כל עבודתו, אל המחיר שהוא שילם ואל כל מאמציו – הוא עבד אך ורק על פי רצונותיו שלו. לאורך כל עבודתו, הוא כלל לא שילם את המחיר בנכונות – הוא רק ביצע עסקה. הוא לא עשה מאמצים מרצון כדי למלא את חובתו, אלא מרצון להשיג את מטרת העסקה. האם יש ערך למאמצים כאלה? מי היה משבח את מאמציו הטמאים? למי יש עניין במאמצים כאלה? עבודתו הייתה מלאה בחלומות על העתיד ובתוכניות נפלאות, והיא לא הכילה אף דרך לשנות את הטבע האנושי. כל כך הרבה מנדיבותו הייתה העמדת פנים. עבודתו לא העניקה חיים, אלא הייתה אדיבות מזויפת – היא הייתה עסקת חליפין. איך ייתכן שעבודה כזו תוביל את האדם לדרך החזרה אל חובתו המקורית?

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הדרך שבה האדם צועד קובעת את הצלחתו או כשלונו

כשמסתכלים על כל הדרכים שבהן פאולוס הציג את עצמו, ניתן לראות את מהות טבעו, ולהיות מסוגלים להסיק שהכיוון, המקור והמוטיבציה לדברים שאליהם חתר היו שגויים, ושהיה מדובר בדברים שמרדו באל, התנגדו לו, הכעיסו אותו, ועוררו בו תיעוב. מה היה האופן הבולט הראשון שבו פאולוס הציג את עצמו? (שהוא עמל ועבד קשה בתמורה לעטרת). איפה ראיתם אותו מציג עצמו בצורה כזאת, או ראיתם אותו במצב כזה? (באמצעות מילותיו.) באמצעות אמירותיו המפורסמות. בדרך כלל, אמרות מפורסמות הן דבר חיובי, והן עוזרות ומועילות לאלו שניחנים בנחישות, בתקווה ובשאיפות. יש להן הכוח לעודד ולדחוף קדימה אנשים כאלה, אך מה היה תפקידן של אמרותיו המפורסמות של פאולוס? היו לו אמרות רבות. האם תוכלו לצטט אחת או יותר? ("אֶת הַמִּלְחָמָה הַטּוֹבָה נִלְחַמְתִּי, אֶת הַמֵּרוֹץ הִשְׁלַמְתִּי, אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי. מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה" (טימותיאוס ב' ד' 7-8).) איזה היבט במהות טבעו מייצגות המילים הללו? איך עלינו להגדירו לפי האמת? (גאוותן, צדקני, ועושה עסקה עם האל). היה זה טבעו הגאוותני שהביא אותו לומר את המילים הללו – הוא לא היה מוכן לרוץ במרוץ, לעבוד או אפילו להאמין באל, אם בסוף הדרך לא חיכתה לו עטרת. אחרי שהאזינו לדרשות כה רבות, אנשים אמורים כעת להיות מסוגלים לזהות את הביטויים ואת המצב הזה שפאולוס חשף, אך האם יש ביכולתכם להגדיר זאת? כשאנו אומרים "לסכם", אנו מתכוונים שעלינו להגדיר דבר מה. המילים שבהן תשתמשו כדי להגדיר דבר מה, הן הן ההבנה האמיתית. כשאתה מסוגל להגדיר דבר מה באופן מדויק, זה מוכיח שאתה רואה את העניין בבהירות. כשאינך מסוגל להגדיר דבר מה ורק מעתיק את הגדרותיהם של אחרים, זה מוכיח שאינך באמת מבין זאת. איזה הלך רוח או מצב גרמו לפאולוס לומר את המילים הללו באותו הרגע? איזו כוונה גרמה לו לעשות כן? למה הוא בעצם חותר באופן מהותי במילים הללו? (הוא חותר לזכייה בברכות.) הוא עבד קשה, השקיע מעצמו, והעניק הרבה מעצמו כי כוונתו הייתה לזכות בברכות. זו הייתה מהות טבעו, וזה מה ששכן בתוככי ליבו, במקום הנסתר ביותר... מבחינת פאולוס, הוא נלחם במאבק הצודק, רץ במרוץ, עבד, השקיע מעצמו, ואפילו השקה את הכנסייה, כי זה העניק לו מטבע לסחור בו תמורת עטרת הצדקה, ואפשר לו להתקרב לכך. אז אין זה משנה אם הוא סבל, השקיע מעצמו, או רץ במרוץ. אין זה משנה כמה הוא סבל, המטרה היחידה שעניינה אותו הייתה לזכות בעטרת הצדקה. הוא התייחס לחתירה לעבר עטרת הצדקה ואל החתירה לברכות בתור יעד הולם שמביאה עימה האמונה באל, וראה את הסבל, את ההשקעה מעצמו, את העבודה, ואת המרוץ, ככלים להשגתה. כל התנהגותו הטובה כלפי חוץ נעשתה למראית עין. הוא עשה זאת בתמורה לכך שיקבל ברכות בסוף. זהו החטא הראשון מתוך חטאיו הגדולים של פאולוס.

כל מה שפאולוס אמר ועשה, הדברים שאותם הוא חשף, הכוונה והיעד של עבודתו ושל המרוץ שהוא ניהל, כמו גם גישתו כלפי שני אלה – האם יש משהו בדברים הללו שתואם לאמת? (לא, אין.) אין בו דבר שתואם לאמת, ודבר ממה שעשה לא תאם למה שישוע אדוננו הורה לאנשים לעשות, אבל האם הוא הרהר בכך? (לא, הוא לא.) הוא מעולם לא הרהר בכך כלל וכלל, והוא לא חיפש, אז על איזה בסיס הוא הניח שאופן חשיבתו נכון? (על בסיס תפיסותיו ודמיונותיו.) יש כאן בעיה. איך הוא הפך משהו שהיה פרי דמיונו ליעד שאליו יחתור כל חייו? האם הוא לקח זאת בחשבון או שאל את עצמו אי פעם, "האם מה שאני חושב נכון הוא? אחרים לא חושבים בצורה שכזו, רק אני. האם זו בעיה?" לא רק שלא היו לו ספקות כאלה, אלא שהוא כתב את מחשבותיו במכתבים שאותם הוא שלח לכל הכנסיות, כך שכולם יוכלו לקרוא אותם. מהו טבע ההתנהגות הזו? יש כאן בעיה. מדוע הוא מעולם לא פקפק האם אופן חשיבתו תואם לאמת, או חיפש אחר האמת, או השווה אותה לדברים שאמר ישוע אדוננו? במקום זאת, הוא התייחס לפרי דמיונו, ולדברים שהוא חשב שהם נכונים, כאל האמת, וכאל יעד שאליו יש לחתור. מה הבעיה כאן? שהוא התייחס אל פרי דמיונו ואל מה שחשב שהוא נכון כאל האמת וכאל יעד שאליו יש לחתור. האם לא מדובר בהתנהגות גאוותנית וצדקנית במיוחד? האם נותר בכלל מקום בליבו לאלוהים? האם הוא היה מסוגל עדיין להתייחס לדברי האל כאל האמת? אם הוא לא היה מסוגל להתייחס לדברי האל כאל האמת, אז מה הייתה הגישה שלו כלפי האל? האם הוא שאף להיות אל בעצמו? אם לא, הוא לא היה מתייחס לדמיונותיו ולתפיסותיו כעל יעדים שעליו לחתור אליהם, והוא לא היה מתייחס לדמיונותיו ולתפיסותיו כאל האמת. הוא האמין שמה שהוא חושב הוא האמת, ושזה תואם לאמת ולכוונותיו של האל. הוא גם חלק את מה שלדעתו היה נכון עם האחים והאחיות בכנסיות, והחדיר זאת בהם, וכך גרם לכולם לציית לדברים המגוחכים שאמר. הוא החליף את דברי ישוע אדוננו בדבריו שלו, והשתמש במילים המגוחכות הללו שלו כדי להעיד שלדידו לחיות פירושו המשיח. האין זה החטא הגדול השני של פאולוס? זו בעיה חמורה ביותר!

– הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד לזהות את מהות טבעו של פאולוס

פאולוס ביצע חטא חמור נוסף: הוא ביסס את עבודתו אך ורק על איכותו השכלית, על הידע האקדמי שלו, על הידע התאולוגי שלו ועל תאוריה. זה קשור למהות הטבע שלו. עליכם לסכם זאת, ואז לבחון מה הייתה הגישה שלו כלפי הדברים הללו. זהו חטא קריטי וחשוב מאוד, חטא שכולם חייבים להבין... במה ניחן פאולוס מלידה? (בכישוריו הטבעיים.) פאולוס היה מטבעו חכם, רהוט דיבור, ידע להביע את עצמו היטב, ולא סבל מפחד במה. בואו נתמקד כעת בכישוריו הטבעיים, בכישרונותיו, באינטליגנציה שלו, ביכולות שלו, כמו גם בידע שצבר במהלך חייו. מה אומרת לנו העובדה שהוא היה רהוט דיבור? באיזו דרך הוא חשף והציג את עצמו? הוא אהב לדבר עוד ועוד על תאוריות נשגבות. הוא כל הזמן דיבר על דוקטרינות רוחניות עמוקות, על תאוריות וידע, ועל הטקסטים המפורסמים שלו ואמרותיו שאנשים מצטטים לעיתים קרובות. מהי מילה אחת שמסכמת את דבריו של פאולוס? (ריק.) האם מילים ריקות מתוכן מסייעות לאנשים? כשהם שומעים מילים כאלו, הם צוברים תעוזה, אבל אחרי זמן מה ההתלהבות שלהם שוככת. הדברים עליהם פאולוס דיבר היו מעורפלים ומדומים, דברים שלא ניתן להסביר באופן מוחשי. בתאוריות שעליהן הוא דיבר, לא תוכל למצוא נתיב ליישום בפועל, או כיוון ליישום בפועל. לא תוכל למצוא דבר שאותו תוכל ליישם בחיים האמיתיים באופן מדויק – בין אם תאוריות או יסודות, שום דבר מאלה אינו ישים בחיים האמיתיים. לכן אני אומר שהתאוריות הדתיות והדוקטרינה הרוחנית שעליהן הוא דיבר היו דברים ריקים מתוכן ולא מעשיים. מה רצה פאולוס להשיג בכך שדיבר על הדברים הללו? ישנם שאומרים, "הוא תמיד דיבר על הדברים הללו כי הוא רצה לצרף אנשים נוספים, ולגרום להם לכבד אותו ולהעריץ אותו. הוא רצה לקחת את מקומו של ישוע אדוננו ולזכות ביותר אנשים, כדי שהוא יבורך." האם זה הנושא שעליו נרצה לדבר היום? (לא, זה לא.) זה נורמלי בהחלט, עבור אדם שלא חווה גיזום, שלא חווה שיפוט או ייסור, שלא חווה ניסיונות או זיכוך, ושניחן בכישורים כאלה, ושניחן במהות טבע של צורר משיח, לנפח את חזהו כך ולהפגין התנהגות כפי שהוא הפגין, לכן לא ניכנס לנושא הזה. אז לאיזה נושא כן ניכנס? לנושא של תמצית הבעיה שלו, לסיבת השורש ולמניעים שמאחורי מעשיו, ולסיבות שגרמו לו לעשות מה שעשה. לא משנה אם כיום אנשים יחשיבו את הדברים שדיבר עליהם כעל דוקטרינות, תאוריות, ידע תיאולוגי, כישורים מולדים, או כעל פרשנות אישית שלו לדברים. באופן כללי, הבעיה הגדולה ביותר של פאולוס הייתה שהוא התייחס לדברים שנבעו מרצון אנושי, כאל האמת. לכן היה לו האומץ להשתמש בתאוריות התיאולוגיות האלה בצורה החלטית, נועזת וגלויה כדי למשוך אנשים וללמד אותם. זו תמצית הבעיה. האם זו בעיה רצינית? (כן.) לאילו דברים הוא התייחס בתור האמת? לכישורים שעימם הוא נולד, כמו גם לידע ולתאוריות התיאולוגיות שהוא למד במהלך חייו. את התאוריות התיאולוגיות הוא למד ממורים, מקריאה בכתובים, וחלק מהן הוא יצר בהתאם להבנתו ודמיונו. הוא התייחס לדמיונות ולתפיסות שנבעו מהבנתו האנושית כאל האמת, אבל זו לא הייתה הבעיה הכי חמורה, כי הייתה בעיה חמורה ממנה. הוא התייחס לדברים הללו כאל האמת, אבל האם הוא חשב באותו הזמן שהם אכן האמת? האם היה לו מושג בכלל מהי האמת? (לא, לא היה לו.) אז בתור מה הוא התייחס לדברים האלה? (בתור החיים.) הוא התייחס לכל הדברים האלה בתור החיים. הוא חשב שככל שהוא יישא יותר דרשות, או ככל שדרשותיו יהיו נעלות יותר, כך חייו יזכו לגדולה רבה יותר. הוא התייחס לדברים הללו בתור החיים. האם זה עניין רציני? (כן, זה רציני.) איזו השפעה הייתה לזה? (זה השפיע על הנתיב שבו הוא צעד.) זה צד אחד של העניין. מה עוד? (הוא חשב שאם ישיג את הדברים הללו זה יביא לו ישועה ויאפשר לו להיכנס למלכות השמים.) זה עדיין קשור להשגת ברכות. הוא חשב שככל שחייו יזכו לגדולה רבה יותר, כך יגדלו סיכוייו להיכנס למלכות השמים ולעלות השמיימה. איך עוד ניתן לומר "לעלות השמיימה"? (לשלוט ולהיות בעל השפעה לצד האל.) מטרתו בכניסה למלכות השמים הייתה לשלוט ולהיות בעל השפעה לצד האל, אבל זו לא הייתה מטרתו הסופית. הייתה לו מטרה נוספת. הוא דיבר על כך. איך הוא ניסח זאת? ("לְגַבֵּי דִּידִי, לִחְיוֹת פֵּרוּשׁוֹ הַמָּשִׁיחַ, וְלָמוּת פֵּרוּשׁוֹ רֶוַח" (הפיליפים א' 21).) הוא אמר שלדידו, לחיות פירושו המשיח, ולמות פירושו רווח. מה זה אומר? שהוא יהפוך לאל לאחר מותו? השאפתנות שלו לא יודעת גבולות! הבעיה שלו חמורה ביותר! אז האם זה לא נכון עבורנו לנתח את המקרה של פאולוס? כלל וכלל לא. אסור היה לו להתייחס לכישוריו ולידע שצבר כאל החיים עצמם. זה החטא החמור השלישי שלו.

– הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד לזהות את מהות טבעו של פאולוס

"שָׁאוּל, שֶׁנִּקְרָא לִהְיוֹת שְׁלִיחַ הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ בִּרְצוֹן אֱלֹהִים". פאולוס עושה שימוש תכוף בביטוי הזה, וזה ביטוי טעון ביותר. קודם כול, ידוע לנו שפאולוס הוא שליחו של האדון ישוע המשיח. לכן, מנקודת מבטו של פאולוס, מיהו האדון ישוע המשיח? הוא בן-האדם, ושני רק לאל שבשמיים. אין זה משנה אם הוא כינה את האדון ישוע המשיח "מורה" או "אדון", מנקודת מבטו של פאולוס, המשיח שעל פני האדמה לא היה האל, אלא אדם שהיה מסוגל ללמד אחרים ולגרום להם לנהות אחריו. מה היה תפקידו של פאולוס בתור שליחו של אדם כזה? לשתף בבשורה, לבקר בכנסיות, לשאת דרשות ולכתוב מכתבים. הוא האמין שהוא עושה את הדברים הללו בשמו של האדון ישוע המשיח. בליבו, הוא חשב, "אעזור לך בכך שאלך למענך למקומות אליהם אינך יכול ללכת, ואבדוק למענך מקומות שאליהם אינך רוצה ללכת." כך פאולוס ראה את תפקידו כשליח. לפי ההיררכיה שבמחשבותיו, הוא וישוע אדוננו היו אנשים רגילים. הוא החשיב את עצמו ואת האדון ישוע המשיח כשווים, כבני אדם. עבורו, לא היה למעשה שום הבדל במעמדם, ולא היה הבדל בזהותם וקל וחומר כהונתם. ההבדל היחיד היה בשמם, בגילם ובנסיבות המשפחתיות שלהם, והם ניחנו בכישורים חיצוניים ובידע שונים. מבחינתו של פאולוס, הוא היה זהה לאדון ישוע המשיח בכל צורה וגם אותו ניתן היה לכנות בן-האדם. הוא היה שני לאדון ישוע המשיח רק משום שהיה שליחו של ישוע אדוננו. הוא מימש את כוחו של האדון ישוע המשיח, ששלח אותו לבקר בכנסיות ולעשות עבודה בכנסיות. פאולוס האמין שאלו הם מעמדו וזהותו כשליח – כך הוא פירש זאת. כמו כן, המילה השנייה בתחילת המשפט "שָׁאוּל, שנִּקְרָא לִהְיוֹת שְׁלִיחַ הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ בִּרְצוֹן אֱלֹהִים" היא "נקרא". ממילה זו אנו למדים על הלך רוחו של פאולוס. מדוע הוא השתמש בשלוש המילים "נקרא... ברצון האל"? הוא לא חשב שהאדון ישוע המשיח זימן אותו להיות שליחו. הוא חשב, "לאדון ישוע המשיח אין הסמכות להורות לי לעשות דבר. אני לא עושה כפי שהוא ציווה. אני לא עושה שום דבר עבורו. במקום זאת, אני עושה את הדברים הללו כי זהו רצון האל שבשמיים. אני בדיוק כמו האדון ישוע המשיח." זה מצביע על דבר נוסף – פאולוס חשב שהוא בן-האדם. ממש כמו האדון ישוע המשיח. שלוש המילים "נקרא... ברצון האל" חושפות כיצד פאולוס הכחיש בתוככי ליבו את זהותו של האדון ישוע המשיח ופקפק בה. פאולוס אמר שהוא תלמידו של האדון ישוע המשיח כי זהו רצון האל, שהוא אמר לו לעשות זאת, שהאל הוא זה שהסמיכו והציבו לתפקיד זה, ושהוא הפך להיות תלמידו של האדון ישוע המשיח כי האל זימן אותו ורצה בכך. בראשו של פאולוס, זו הייתה מערכת היחסים בינו לבין האדון ישוע המשיח. אבל זה עדיין לא החלק הגרוע ביותר של העניין. מהו החלק הגרוע ביותר? שפאולוס חשב שהוא שליחו של האדון ישוע המשיח כי זהו רצונו של האל, ולא רצונו של האדון ישוע המשיח. שישוע אדוננו לא היה זה שקרא לו, אלא האל שבשמיים גרם לו לעשות זאת. הוא חשב שלאיש אין סמכות מספקת למנות אותו לשליחו של האדון ישוע המשיח, והיחיד שמסוגל לעשות זאת הוא האל שבשמיים, ושהאל שבשמיים הוא שמנחה אותו באופן ישיר. אז על מה זה מצביע? שעמוק בליבו של פאולוס, הוא האמין שהאל שבשמיים היה מספר אחת, ושהוא עצמו היה מספר שתיים. אם כך, איפה זה משאיר את ישוע אדוננו? (במעמד זהה לזה של פאולוס.) זו הבעיה. הוא הצהיר במו פיו שישוע אדוננו הוא המשיח, אבל הוא לא הכיר בכך שמהותו של המשיח היא מהותו של האל. הוא לא הבין את הקשר בין המשיח לאל. חוסר ההבנה הזה הוא שגרם לבעיה החמורה הזו. באיזה אופן היה זה חמור? (הוא לא הודה שישוע אדוננו היה האל בהתגלמותו. הוא התכחש לישוע אדוננו.) אכן, זה חמור ביותר. הוא התכחש לכך שהאדון ישוע המשיח היה האל שהופיע בבשר, שהאדון ישוע המשיח היה גופו של האל שירד לאדמה מהשמיים, ושישוע אדוננו היה התגלמות האל בבשר. האם אין זה מרמז על כך שפאולוס התכחש לקיומו של האל על פני האדמה? (אכן כן.) אם הוא התכחש לקיומו של האל על פני האדמה, אז האם ביכולתו להכיר בדבריו של ישוע אדוננו? (לא, הוא לא יכול.) אם הוא לא הכיר בדבריו, האם הוא יוכל לקבל אותם? (לא, הוא לא יוכל). הוא לא קיבל על עצמו את דבריו, תורתו וזהותו של האדון ישוע המשיח, אז האם הוא יוכל לקבל את עבודתו? (לא, הוא לא יוכל.) הוא לא קיבל על עצמו את העבודה שהאדון ישוע המשיח ביצע, או את העובדה שהאדון ישוע המשיח היה האל, אבל זה לא היה החלק הגרוע ביותר. מה היה החלק הגרוע ביותר? לפני אלפיים שנה, ישוע אדוננו הגיע לאדמה כדי לבצע את העבודה החשובה מכולן – עבודת הגאולה בעידן החסד, שבו הוא התגלם והופיע בדמותו של הבשר החוטא, ואז נתלה על הצלב כקורבן חטאת עבור האנושות כולה. האם זו הייתה עבודה חשובה? (כן.) זו הייתה עבודת גאולתה של האנושות כולה, והאל עצמו הוא זה שביצע אותה, אך עדיין פאולוס התעקש להכחיש אותה. הוא הכחיש שעבודת הגאולה שישוע אדוננו ביצע נעשתה בידי האל עצמו, ובכך הוא הכחיש את העובדה שהאל כבר השלים את עבודת הגאולה. האם מדובר בבעיה רצינית? אכן, בעיה רצינית ביותר! לא רק שפאולוס לא ביקש להבין את עובדת צליבתו של האדון ישוע המשיח, אלא שהוא גם לא הודה בה, ואי הודיה בה זהה להכחשתה. הוא לא הודה בכך שהאל היה זה שנצלב וגאל את האנושות כולה, והוא לא הודה שהאל שימש כקורבן חטאת עבור האנושות כולה. זה רומז על כך שהוא לא הודה בכך שהאנושות כולה נגאלה לאחר שהאל ביצע את עבודתו, או שחטאיה נמחלו לה. בה בעת, הוא חשב שחטאיו לא נמחלו. הוא לא הודה בעובדה שישוע אדוננו גאל את האנושות. מבחינתו, כל זה נמחק. זו הבעיה הרצינית מכולן. זה עתה ציינתי שפאולוס היה צורר המשיח הגדול ביותר באלפיים השנים האחרונות. עובדה זו כבר נחשפה. אם העובדות הללו לא היו מתועדות בכתבי הקודש, ואז האל היה אומר שפאולוס התריס כנגד האל והיה צורר משיח, האם אנשים היו מאמינים לכך? בהחלט לא. למרבה המזל, מכתביו של פאולוס מתועדים בכתבי הקודש, והמכתבים הללו מכילים הוכחה עובדתית. אחרת, לא היה שום דבר שיגבה את מה שאני אומר, וייתכן שלא הייתם מוכנים לקבל זאת. כעת, כשאנחנו חושפים את דבריו של פאולוס וקוראים בהם, מה הייתה השקפתו של פאולוס לגבי כל הדברים שישוע אדוננו אמר? הוא חשב שדבריו של ישוע אדוננו לא השתוו לאף אחת מהדוקטרינות הדתיות של פאולוס. לכן, לאחר שישוע אדוננו עזב את העולם הזה, ועל אף שפאולוס הפיץ את הבשורה ועבד, הטיף ורעה את הכנסיות, הוא מעולם לא הטיף לדברי ישוע אדוננו, ובהחלט לא יישם אותם בפועל או חווה אותם. במקום זאת, הוא הטיף לדברים שאותם הבין הוא עצמו מהברית הישנה, והדברים האלה היו לא מעודכנים ומלאים במילים ריקות. באלפיים השנים האחרונות, המאמינים באדון עושים זאת בהתאם לכתבי הקודש, וכל שהם מקבלים עליהם זה את התאוריות הריקות מתוכן של פאולוס. כתוצאה מכך, בני האדם שרויים באפלה כבר למעלה מאלפיים שנה. אם תאמר כיום לקבוצה של אנשים דתיים שפאולוס טעה, הם ימחו על כך ולא יהיו מוכנים לקבל זאת, כי הם כולם מעריצים את פאולוס. פאולוס הוא אלילם והאב המייסד שלהם, והם בניו וצאצאיו הנאמנים. באיזו מידה הם הולכו שולל? הם כבר נוקטים באותו צד של פאולוס בהתנגדותם לאל. הם בעלי השקפות זהות לאלו של פאולוס, הם בעלי אותה מהות טבע, והם חותרים באותו האופן. פאולוס נטמע בתוכם לחלוטין. זהו החטא החמור הרביעי של פאולוס. פאולוס הכחיש את זהותו של האדון ישוע המשיח, והכחיש את העבודה שהאל ביצע בעידן החסד, לאחר עידן החוק. זו הבעיה הרצינית מכולן. בעיה רצינית נוספת היא שהוא הציב את עצמו במעמד זהה לזה של האדון ישוע המשיח. בעידן שבו פאולוס חי, הוא פגש את האדון ישוע המשיח אבל לא ראה אותו בתור האל. במקום זאת, הוא התייחס לאדון ישוע המשיח כאל אדם רגיל, כאילו הוא בסך הכול חבר נוסף בשורות המין האנושי. עוד אדם בעל מהות טבע זהה לזו של בני האדם המושחתים. פאולוס היה רחוק מלהתייחס לישוע אדוננו כאל המשיח, שלא לדבר על להתייחס אליו כאל אלוהים. זהו עניין רציני ביותר. אז למה פאולוס עשה זאת? (הוא לא זיהה שהאל בהתגלמותו ניחן במהותו של האל, אז הוא לא התייחס לישוע אדוננו בתור אלוהים.) (הוא לא החשיב את מילותיו של ישוע אדוננו בתור האמת, ולא החשיב את ישוע אדוננו כהתגלמותה המוחשית של האמת.) (כלפי חוץ, פאולוס טען שהוא מאמין בישוע אדוננו, אבל הוא למעשה האמין באל מעורפל שבשמיים). (הוא לא חיפש אחר האמת, אז הוא לא היה מסוגל להבין שהמשיח היה האמת והחיים.) תמשיכו. (פאולוס אמר שלדידו, לחיות פירושו המשיח. הוא רצה להפוך לאל ולהחליף את ישוע אדוננו.) כל מה שאמרתם מתיישר עם העובדות. כל הדרכים שבהן פאולוס ביטא את עצמו, וכל אחד מחטאיו, היו חמורים יותר מאלו שבאו לפניהם.

– הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד לזהות את מהות טבעו של פאולוס

הבה ננתח את דבריו אלה של פאולוס: "מעתה שמורה לי עטרת הצדקה." מדובר במילים מרשימות. ראו באילו מילים הוא בחר: "עטרת צדקה." בדרך כלל, ההחלטה להשתמש במילה "עטרת" היא נועזת בפני עצמה, אבל מי יעז להשתמש ב"צדקה" כמילה שמגדירה את העטרת? רק פאולוס יעז להשתמש במילה הזו. מדוע הוא השתמש בה? זו מילה בעלת מקור מסוים, והיא נבחרה בקפידה. מאחורי מילותיו מסתתרות משמעויות עמוקות! אילו משמעויות? (הוא ניסה להשתמש במילה הזו כדי לכופף את ידו של האל.) נכון, זהו היבט אחד בעניין. אבל אין ספק שכוונתו הייתה להגיע לעסקה, ויש בכך גם אלמנטים של רצון להציב תנאים לאל. מלבד זאת, האם הייתה מטרה כלשהי שניצבה מאחורי ההטפה המתמדת שלו על עטרת הצדקה הזו? (הוא רצה להוליך שולל אנשים ולגרום להם לחשוב שאם הוא לא יישא עטרת על ראשו, אזי האל אינו צודק.) בכך שהטיף לזאת, הוא חשף את העובדה שהוא מתסיס ומוליך שולל, וכל זאת קשור לרצונות ולשאיפות של פאולוס. כדי שרצונו להשיג עטרת צדקה יתממש ויתגשם במלואו, הוא עשה שימוש בטקטיקה שבמסגרתה הטיף על כך בכל מקום. במידה מסוימת, המטרה שלו בהטפות הללו הייתה להתסיס ולהוליך שולל אנשים. הוא רצה להחדיר לראשיהם של המאזינים מחשבה מסוימת, בעיקר "מישהו כמוני שמשקיע כל כך הרבה מעצמו, שנע ונד כל כך הרבה, וחותר כפי שאני חותר, יצליח להשיג עטרת צדקה." לאחר שהאנשים הקשיבו לזאת, הם הרגישו באופן טבעי שהאל הוא צודק רק אם אדם כמו פאולוס זוכה לעטרת. הם חשו שעליהם לחתור, לנוע ולנוד, ולהשקיע מעצמם ממש כמו פאולוס, שהם לא יכולים להקשיב לישוע אדוננו, ושפאולוס מהווה עבורם אמת מידה, שהוא האדון, ושהוא מייצג את הכיוון ואת היעד שלעברו יש ללכת. הם גם חשבו שאם כולם יפעלו כפי שפאולוס פעל, כולם יזכו באותה עטרת, באותה תוצאה ובאותו יעד כמוהו. מצד אחד, פאולוס התסיס והוליך שולל את האנשים. מצד שני, הייתה לו מטרה זדונית. עמוק בליבו, הוא חשב, "אם תתממש האפשרות הקלושה שלא אזכה בעטרת, אם יסתבר שרק היה מדובר בדמיון שלי ובמשאלה שלי, המשמעות היא שכל אלו שמאמינים במשיח, ואני ביניהם, טועים באמונתם. המשמעות היא שהאל לא קיים על פני האדמה, ואני גם אכחיש את קיומך בשמיים, אלוהים, ולא תוכל לעשות שום דבר בנדון!" המשמעות של דבריו הייתה: "אם לא אזכה בעטרת הזו, לא רק שהאחים והאחיות יתכחשו לך, אלא שגם אמנע ממך לזכות בכל האנשים שהתססתי ושמכירים את המילים הללו. כמו כן, אמנע מהם לזכות בך, ובו בזמן אכחיש את קיומך כאל שבשמיים. אתה אינך צודק. אם אני, פאולוס, לא יכול לזכות בעטרת, איש לא יזכה בה!" זה היה החלק הזדוני אצל פאולוס. האין זו התנהגותו של צורר משיח? זו התנהגותו של שד צורר משיח: מתסיס, מוליך שולל, ומשדל אנשים, וגם מתבטא בגלוי נגד האל ומתנגד לו. עמוק בליבו, פאולוס חשב, "אם לא אזכה בעטרת, אלוהים אינו צודק. אם כן אזכה בעטרת, רק אז תהיה זו עטרת צדקה, ואז צדקתו של האל תהיה צודקת באמת". זהו מקור "עטרת הצדקה" שלו. מה הוא עשה בכך? הוא התסיס והוליך שולל בגלוי את אלו שנהו אחר האל. בו בזמן, הוא השתמש בשיטות הללו כדי להתבטא בגלוי נגד האל ולהתנגד לו. במילים אחרות, הוא התנהג כמורד. מה היה הטבע שלו? על פני השטח, המילים שבהן פאולוס משתמש נדמות מעודנות והולמות, ולא נראה שיש בהן משהו לא בסדר – מי לא יאמין באל כדי לזכות בעטרת צדקה ובברכות? אפילו אנשים נטולי איכות לכל הפחות מאמינים באל כדי להיכנס לשמיים. הם היו שמחים גם אם היו מתבקשים לטאטא שם רחובות או לעמוד כזקיפים בשער. הכוונה הזו והמטרה הזו באמונתך באל נחשבת ראויה ומובנת. אולם, זו לא הייתה מטרתו היחידה של פאולוס. הוא התאמץ מאוד, השקיע אנרגיה רבה, והיה כולו רעש וצלצולים כשבא להטיף על עטרת הצדקה שלו. הדברים שאמר חשפו את טבעו הזדוני, כמו גם דברים אפלים שהסתתרו עמוק בתוכו. באותו זמן, פאולוס התפרסם מאוד והיו רבים שהעריצו אותו. הוא נע ונד והטיף על התאוריות והרעיונות הנשגבים לכאורה האלה, ועל התפיסות והדמיונות שלו, כמו גם על הדברים שלמד בחקירותיו ושהסיק במוחו. כשפאולוס הטיף על הדברים הללו בכל מקום, איזו השפעה גדולה ודאי הייתה לכך על האנשים באותה תקופה ועד כמה זה פגע בהם והרעיל אותם עמוק בליבם? ובנוסף, ודאי הייתה לכך השפעה גדולה על אנשים בדורות מאוחרים יותר שלמדו על הדברים הללו ממכתביו. אלו שקראו את דבריו לא מסוגלים להשתחרר מהם ולא משנה כמה הם מנסים – הרעל חדר עמוק מדי אליהם! עד כמה עמוק? ישנה תופעה שנקראת "אפקט פאולוס". מהו אפקט פאולוס? זו תופעה בעולם הדת שבה אנשים מושפעים מדבריו, השקפותיו וטיעוניו של פאולוס, ומהצביונות המושחתים שהוא חשף. היא משפיעה במיוחד על אנשים שמשפחותיהם האמינו באל במשך מספר דורות – משפחות שנוהות אחרי המשיח כבר עשרות שנים. הם אומרים, "המשפחה שלנו מאמינה באדון כבר דורות רבים, ואינה נוהה אחר מגמות גשמיות. הרחקנו את עצמנו מהעולם החילוני, וגם ויתרנו על משפחותינו ועל הקריירות שלנו כדי להשקיע מעצמנו למען האל. כל מה שאנו עושים, גם פאולוס עשה. אם לא נזכה בעטרות או ניכנס למלכות השמיים, יהיו לנו תלונות כלפי האל בבואו." האם אנשים אינם משמיעים את הטיעון הזה? (כן, הם משמיעים.) ומדובר במגמה די משמעותית. מאין היא נובעת? (מהטפותיו של פאולוס). זו התוצאה הממאירה של הגידול שפאולוס שתל. אם פאולוס לא היה מתסיס את האנשים בצורה כזו, ולא היה תמיד אומר, "מעתה שמורה לי עטרת הצדקה" וש"לחיות פירושו המשיח", אזי ללא הרקע של התקופה הזו בהיסטוריה, אנשים לא היו מכירים את הדברים הללו. גם אם היו חושבים בצורה כזו, הם לא היו ניחנים בהעזה של פאולוס. כל זה קרה בגלל העידוד וההתססה שביצע פאולוס. אם יגיע היום שבו האנשים הללו לא יבורכו, הם יעזו לקרוא תיגר בגלוי על ישוע אדוננו, וירצו לצעוד מעלה אל הרקיע השלישי ולמחות על כך בפני האדון. האם לא מדובר כאן במרידה של העולם הדתי נגד ישוע אדוננו? הרי ברור שהעולם הדתי הושפע עמוקות מפאולוס! מהדברים שאמרתי עד עתה, אתם יכולים להסיק מהו חטאו החמישי של פאולוס, נכון? כשמגיעים לסכם את מקור "עטרת הצדקה" שעליה פאולוס דיבר, הדגש הוא על המילה "צדקה". מדוע הוא הזכיר "צדקה"? על פני האדמה, זה היה כי הוא רצה להתסיס ולהוליך שולל את אנשים הנבחרים של האל, כדי שדרך מחשבתם תדמה לשלו. בשמיים, הוא רצה לכופף את ידו של האל בעזרת המילה הזו, ולזעוק נגדו. זו הייתה מטרתו של פאולוס. על אף שהוא מעולם לא אמר זאת בקול, המילה "צדקה" כבר הסגירה לחלוטין את מטרתו ואת הנטייה שלו לזעוק כנגד האל. זה כבר היה גלוי לכול. אלו כולן עובדות. בהתבסס על העובדות הללו האם ניתן לסכם את מהות טבעו של פאולוס כמהות גאוותנית, צדקנית, ערמומית ושאינה אוהבת את האמת? (לא.) המונחים הללו לא מצליחים לסכם אותה. בכך שאני מזכיר את העובדות האלה ומנתח ומגדיר אותן, אתם אמורים להיות מסוגלים לראות את מהות הטבע של פאולוס באופן בהיר ויסודי יותר. זה האפקט שמושג כשמנתחים מהות על פי העובדות. כשפאולוס זעק נגד אלוהים, הוא לא חווה בפרטיות רגע רגשי מינורי, גילוי קל של צביון מרדני, או קושי להתמסר. זו לא הייתה בעיה ממוצעת של חשיפת צביון מושחת. במקום זאת, זה הסלים בהדרגה עד שנעשה שימוש בשיטות שונות כדי להתסיס ולהוליך שולל אנשים באמצעות מכתבים ובמקומות פומביים, כדי שכולם יקומו ויזעמו כדי להתנגד לאל ולזעוק נגדו. לא רק שפאולוס זעק נגד האל, הוא גם התסיס את כל האחרים כדי שיבואו גם הם לזעוק נגד האל – הוא לא היה רק גאוותן, הוא היה שד!

– הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד לזהות את מהות טבעו של פאולוס

לפאולוס יש עוד משפט מפורסם – מהו? ("לְגַבֵּי דִּידִי, לִחְיוֹת פֵּרוּשׁוֹ הַמָּשִׁיחַ, וְלָמוּת פֵּרוּשׁוֹ רֶוַח" (הפיליפים א' 21).) הוא לא הכיר בזהותו של האדון ישוע המשיח, או בכך שהאדון ישוע המשיח היה האל בהתגלמותו כבשר ודם החי על פני האדמה, או בעובדה שהאדון ישוע המשיח היה התגלמות האל. לעומת זאת, פאולוס ראה את עצמו בתור המשיח. האם זה לא מבחיל? (כן.) זה מבחיל, ותמצית הבעיה הזו היא חמורה ביותר. לדעתו של פאולוס, מי היה המשיח בדיוק? מה הייתה זהותו? איך ייתכן שפאולוס היה כה אובססיבי לגבי היותו המשיח? אם, לדעתו של פאולוס, ישוע היה אדם רגיל בעל צביון מושחת, או אדם חסר חשיבות שמילא תפקיד לא משמעותי, שהיה נטול כוח, נטול זהות מכובדת, ונטול כישורים או יכולות שעלו על זה של בני אדם מן השורה, האם פאולוס עדיין היה רוצה להיות המשיח? (לא, הוא לא.) בהחלט לא. הוא ראה עצמו כאדם משכיל מאוד, ולא רצה להיות אדם רגיל, אלא רצה להיות אדם-על, אדם דגול, ולהתעלות מעל אחרים – למה שירצה להיות משיח שאחרים מחשיבים כעניו וחסר חשיבות? בהתחשב בכך, לאילו מעמד ותפקיד זכה ישוע בעיניו של פאולוס? אילו מעמד ותפקיד צריכים להיות למישהו, ואילו סמכות, כוח והשפעה צריכים להיות לו, כדי להיות המשיח? זה חושף את האופן שבו דמיין פאולוס את המשיח, ואת מה שידע על המשיח, כלומר, את האופן שבו הגדיר את המשיח. זו הסיבה לכך שפאולוס שאף ורצה להיות המשיח. יש סיבה לכך שפאולוס רצה להיות המשיח, והיא נחשפת בחלקה במכתביו. הבה ננתח מספר עניינים. כשישוע אדוננו ביצע את עבודתו, הוא עשה דברים מסוימים שייצגו את זהותו כמשיח. הדברים הללו הם סמלים ורעיונות שמבחינת פאולוס היו משויכים לזהותו של המשיח. באילו דברים מדובר? (ביצוע אותות ומופתים.) בדיוק. מדובר בריפוי חולים, גירוש שדים וביצוע אותות, מופתים וניסים. אפילו שפאולוס הודה שישוע אדוננו היה המשיח, זה היה רק בגלל האותות והמופתים שהוא ביצע. לכן, כשפאולוס הפיץ את בשורת ישוע אדוננו, הוא אף פעם לא דיבר על הדברים שישוע אדוננו אמר, או על הדברים שהטיף להם. בעיניו של פאולוס, שהיה חסר אמונה, העובדה שהמשיח יכול היה לומר דברים כה רבים, להטיף לדברים כה רבים, לבצע עבודה רבה כל כך, ולגרום לאנשים כה רבים לנהות אחריו, העניקה לזהותו ומעמדו של ישוע אדוננו אצטלה של כבוד מסוים. ישוע אדוננו זכה לכבוד ותהילה עצומים, מה שהפך את מעמדו בקרב בני האדם למרומם במיוחד ורב חשיבות. זה מה שפאולוס ראה. בעקבות הדברים שהאדון ישוע המשיח ביטא וחשף במהלך ביצוע עבודתו, כמו גם בזכות זהותו ומהותו, מה שפאולוס ראה לא היה את מהות האל, או את האמת, הדרך והחיים, או את חביבותו או חוכמתו של האל. אז מה ראה פאולוס? אם נשתמש בביטוי מודרני, מה שהוא ראה היה ניצוץ של תהילה, והוא רצה להיות מעריץ של ישוע אדוננו. כשישוע אדוננו דיבר או ביצע עבודה, רבים כל כך הקשיבו לו – כמה נפלא זה ודאי היה! זה היה משהו שפאולוס חיכה לו זמן רב, הוא ערג להגעתו של הרגע הזה. כולו היה כמיהה ליום שבו הוא יוכל להטיף עד בלי סוף ממש כמו ישוע אדוננו, שחסידיו הרבים הקשיבו לו בקשב רב, עם הערצה וערגה בעיניהם, ורצו לנהות אחריו. פאולוס היה המום מההשפעה המרשימה שהייתה לישוע אדוננו, בעצם, הוא לא היה המום ממנה באמת. במקום זאת, הוא קינא בזהות ובהשפעה שאותן האנשים העריצו, שמו אליהן לב, סגדו להן והעריכו אותן במידה רבה. בזאת היא קינא. אז איך הוא יכול היה להשיג זאת? הוא לא האמין שהאדון ישוע המשיח השיג את הדברים הללו בזכות מהותו וזהותו, אלא האמין שזה היה בזכות תוארו. לכן, פאולוס חשק להיות איש חשוב ולהיות בעל תפקיד שיאפשר לו לשאת את שם המשיח. פאולוס השקיע מאמץ רב כדי להשיג תפקיד שכזה, נכון? (כן.) מה הוא עשה למשל? הוא הטיף תחת כל עץ רענן, ואפילו ביצע ניסים. בסופו של דבר, הוא השתמש בביטוי מסוים כדי להגדיר את עצמו באופן שסיפק את רצונותיו ושאיפותיו החבויות. באיזה ביטוי הוא השתמש כדי להגדיר את עצמו? ("לְגַבֵּי דִּידִי, לִחְיוֹת פֵּרוּשׁוֹ הַמָּשִׁיחַ, וְלָמוּת פֵּרוּשׁוֹ רֶוַח".) לחיות פירושו המשיח. זו הייתה מטרתו העיקרית. רצונו העיקרי היה להפוך להיות המשיח. כיצד קשור הרצון הזה למטרות האישיות אליהן הוא חתר ולנתיב שבו צעד? (הוא העריץ כוח, ורצה שיעריצו אותו.) זו תאוריה. עליכם לדבר על עובדות. פאולוס ביטא את רצונו להיות המשיח בדרכים מעשיות: הגדרתי אותו לא מבוססת רק על ביטוי אחד שהוא השמיע. הסגנון, השיטות והעקרונות של מעשיו מלמדים אותנו שכל מעשיו סבבו סביב המטרה של להפוך להיות המשיח. אלו השורש והתמצית שגרמו לפאולוס לומר ולעשות דברים כה רבים. הוא רצה להיות המשיח, וזה השפיע על המטרות שאליהן חתר, על נתיבו בחיים, ועל אמונתו. באילו דרכים התבטאה ההשפעה הזו? (פאולוס התרברב והעיד למען עצמו בכל עבודתו והטפותיו.) זו דרך אחת. פאולוס התרברב בכל הזדמנות. הוא הבהיר לכולם כמה הוא סבל, איך הוא פעל, ומה היו כוונותיו, כך שכשאנשים שמעו זאת, הם חשבו שהוא כמעט תאום של המשיח, ורצו מאוד לקרוא לו המשיח. זו הייתה מטרתו. אם אנשים היו קוראים לו המשיח, האם הוא היה מכחיש זאת? האם הוא היה דוחה זאת מכול וכול? (לא, הוא לא היה עושה זאת.) הוא בהחלט לא היה עושה זאת – זה היה גורם לו אושר רב. זה היה ביטוי אחד להשפעה שהייתה לכך על הדברים אליהם חתר. אילו עוד דרכים היו? (הוא כתב מכתבים.) כן, הוא כתב מספר מכתבים במטרה שיועברו מדור לדור. במכתביו, בעבודתו, ולאורך התהליך שבו שימש רועה לכנסיות, הוא מעולם לא הזכיר או הילל את שמו של האדון ישוע המשיח. איזו השפעה שלילית הייתה לעובדה שכך הוא תמיד עבד ודיבר? איך זה השפיע על חסידיו של ישוע אדוננו? זה גרם לאנשים להתכחש לאדון ישוע המשיח, ואילו פאולוס תפס את מקומו. הוא ערג לכך שאנשים ישאלו, "מי זה האדון ישוע המשיח? מעולם לא שמענו עליו. אנחנו מאמינים בפאולוס המשיח." זה שימח אותו. זו הייתה מטרתו ואחד הדברים שהוא חיפש להשיג. דוגמה אחת לאופן שבו השפעה זו התבטאה הייתה באופן עבודתו. הוא ליהג עוד ועוד על רעיונות חלולים, ודיבר ללא הרף על תאוריות ריקות מתוכן כדי לגרום לאנשים לראות עד כמה מוכשר ומעניין הוא בעבודתו, כמה הוא עוזר לאנשים, ושיש לו השפעה מסוימת, ממש כאילו האדון ישוע המשיח הופיע מחדש. דרך נוספת שבה השפעה זו התבטאה הייתה שהוא מעולם לא הילל את האדון ישוע המשיח והוא בהחלט לא הילל את שמו ולא העיד על דבריו ועל עבודתו, או על האופן שבו הם עזרו לאנשים. האם פאולוס הטיף על האופן שבו על אנשים להכות על חטא? בהחלט לא. הוא מעולם לא הטיף על העבודה שהאדון ישוע המשיח ביצע, על הדברים שאמר, או על כל האמיתות שלימד אנשים – פאולוס הכחיש בליבו את הדברים הללו. לא רק שפאולוס הכחיש את הדברים שהאדון ישוע המשיח אמר, אלא שהוא התייחס לדבריו שלו ולעבודתו ולתורתו כאל האמת. הוא השתמש בכל אלה כדי להחליף את דבריו של ישוע אדוננו, וגרם לאנשים ליישם בפועל את דבריו ולדבוק בהם, כאילו היו הם האמת לאמיתה. מה גרם להופעת הביטויים והחשיפות הללו? (רצונו להיות המשיח.) מה שגרם להם היה כוונותיו, רצונו ושאיפתו להיות המשיח. היה לכך קשר הדוק ליישומו בפועל ולדברים אליהם חתר. זהו החטא השישי של פאולוס. האם זהו חטא חמור? (כן.) למעשה, כל חטאיו חמורים. כולם מצביעים על מוות.

– הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד לזהות את מהות טבעו של פאולוס

מאז שפאולוס הוכה בסנוורים, הוא האמין בקיומו של ישוע אדוננו והאמין שישוע אדוננו הוא האל. האל שבו הוא האמין הפך להיות מיד מאל בשמיים לאדון ישוע המשיח – הוא הפך להיות לאל על פני האדמה. מאותו הרגע והלאה, הוא לא יכול היה לסרב לתפקיד שהטיל עליו ישוע אדוננו, והחל לעמול למען האל בהתגלמותו – ישוע אדוננו – ללא הרף. כמובן, מטרת העמל הזה הייתה בחלקה כדי לאפשר לו לקבל מחילה על חטאיו, אבל נועדה בחלקה גם לספק את רצונו לזכות בברכות, ולזכות ביעד שבו רצה. כשפאולוס אמר "ברצון אלוהים", האם "אלוהים" התייחס ליהוה או לישוע? הוא נעשה מעט מבולבל, וחשב, "אני מאמין ביהוה, אז למה ישוע הוא זה שהיכה אותי? למה יהוה לא עצר בעד ישוע כשהוא היכה אותי? מי מהם הוא האל בדיוק?" הוא לא הצליח להבין. כך או כך, הוא מעולם לא ראה בישוע אדוננו את האל שלו. גם אם הוא הכיר בו מילולית, עדיין היה לו ספק בליבו. עם חלוף הזמן, הוא חזר בהדרגה לאמונה ש"יהוה הוא האל היחיד". ולכן, בכל מכתביו הבאים של פאולוס, כשהוא כותב "ברצון אלוהים", האלוהים שאליו הוא כנראה מתכוון הוא בעיקר יהוה אלוהים. מפני שפאולוס מעולם לא הצהיר בצורה ברורה שישוע אדוננו הוא יהוה, ותמיד ראה את ישוע אדוננו כבנו של האל, והתייחס אליו כאל הבן, ומעולם לא אמר משהו כמו "הבן והאב הם אחד", זה מוכיח שפאולוס מעולם לא החשיב את ישוע אדוננו כאל האמיתי והיחיד. הוא היה חדור ספקות והאמין בכך רק באופן חלקי. אם נביט על ההשקפה הזו שלו לגבי האל, ועל השיטה שבה חתר אל הדברים, נראה שפאולוס לא היה מישהו שחתר אל האמת. הוא מעולם לא הבין את מסתרי ההתגלמות, ומעולם לא הכיר בישוע אדוננו כאל האמיתי והיחיד. מכאן, קל לראות שפאולוס היה מישהו שהעריץ כוח והיה חלקלק וערמומי. מה העובדה שפאולוס סגד לרוע, כוח ומעמד אומרת לנו על אמונתו? האם הוא ניחן באמונת אמת? (לא.) הוא לא ניחן באמונת אמת, אז האם האל שהוא הגדיר בליבו התקיים באמת? (לא.) אז למה הוא המשיך לנדוד, השקיע מעצמו, ועבד למען האדון ישוע המשיח? (הוא נשלט בידי רצונו לזכות בברכות.) (הוא פחד להיענש.) אנו שוב חוזרים לנקודה הזו. זה היה כי הוא פחד להיענש, ובגלל שהיה לו קוץ בבשרו שאותו הוא לא הצליח להוציא, אז הוא היה חייב לנדוד כל העת ולעבוד, שמא הקוץ בבשרו יכאיב בצורה בלתי נסבלת. מהביטויים הללו שלו, מדבריו, מהתגובה שלו למה שקרה בדרך לדמשק, ומההשפעה שהייתה להכאתו בסנוורים על הדרך לדמשק, אנו יכולים לראות שלא הייתה לו כל אמונה בליבו. נוכל להיות בטוחים למדי שהוא היה חסר אמונה ואתאיסט. השקפתו הייתה, "אני מאמין במי שיש לו כוח. מי שיש לו כוח ומסוגל להכניע אותי, עבורו אעשה מטלות ואפעל כמיטב יכולתי. מי שיספק לי יעד, עטרת, ויספק את רצוני לזכות בברכות, אחריו אנהה. אנהה אחריו עד הסוף." מי היה האל שבליבו? כל אחד היה יכול לשמש עבורו בתור האל, כל עוד הוא היה חזק ממנו ויכול היה להכניעו. האם לא מדובר כאן במהות הטבע של פאולוס? (כן.) אם כך, מי הייתה הישות שבה הוא האמין לבסוף, הישות שהצליחה להכותו על הדרך לדמשק? (האדון ישוע המשיח.) "האדון ישוע המשיח" היה השם שבו הוא השתמש, אבל הישות שבה הוא באמת האמין הייתה האל שבליבו. היכן האל שלו? אם הייתם שואלים אותו "היכן האל שלך? האם הוא בשמיים? האם הוא בקרב יצירי הבריאה? האם הוא הריבון על כל האנושות?" הוא היה אומר, "לא, האל שלי נמצא על הדרך לדמשק." זה היה האל האמיתי שלו. האם הסיבה לכך שפאולוס הפך מרודפו של ישוע אדוננו לאדם שעבד והשקיע מעצמו ואפילו הקריב את חייו עבור האדון ישוע המשיח – הסיבה שבגינה הוא הצליח לעשות תפנית כה גדולה – היא מפני שחל שינוי כלשהו באמונתו? האם זה בגלל שמצפונו התעורר? (לא.) אם כן, מה גרם לכך? מה השתנה? המשענת הפסיכולוגית שלו השתנתה. קודם לכן, המשענת הפסיכולוגית שלו הייתה בשמיים. היא הייתה דבר מעורפל וריקני. אם היא הייתה מתחלפת בישוע המשיח, פאולוס היה מחשיב אותו כלא חשוב מספיק – ישוע היה רק אדם רגיל, הוא לא יכול להוות משענת פסיכולוגית – ופאולוס רחש אפילו פחות כבוד כלפי דמויות דתיות. פאולוס רק חיפש מישהו שעליו יוכל לסמוך, מישהו שמסוגל להכניעו ולזכותו בברכות. הוא חשב שהישות שבה נתקל בדרך לדמשק הייתה החזקה מכול, ושבה עליו להאמין. המשענת הפסיכולוגית שלו השתנתה יחד עם אמונתו. בהתבסס על כך, האם פאולוס באמת האמין באלוהים? (לא.) הבה נסכם, כעת, במשפט אחד את מה שהשפיע על הדברים אליהם פאולוס חתר ועל הדרך שבה צעד. (המשענת הפסיכולוגית שלו.) אם כך, איך עלינו להגדיר את החטא השביעי של פאולוס? מכל הבחינות, אמונתו של פאולוס הייתה משענת פסיכולוגית. היא הייתה ריקנית ומעורפלת. הוא היה חסר אמונה ואתאיסט בכל רמ"ח אבריו. אז למה חסר ואמונה ואתאיסט כמותו לא השאיר את העולם הדתי מאחור? קודם כול, בדמיונו המעורפל, היה קיים עניין היעד. שנית, היה העניין של מקור הפרנסה שלו. תהילה, רווח, מעמד ומקור פרנסה היו הדברים אליהם הוא חתר בחיים, והרעיון שקיים עבורו יעד לאחר המוות היווה נחמה עבורו. הדברים הללו הם השורש והמשענת מאחורי מה שאנשים מסוג זה חושפים בעצמם וחותרים אליו, ובדרך שבה הם צועדים. מנקודת המבט הזו, מה היה פאולוס? (חסר אמונה. הוא האמין באל מעורפל.) (אתאיסט.) מדויק לומר שהוא היה אתאיסט, ושהוא היה חסר אמונה ואופורטוניסט שהתחבא בתוככי הנצרות. אם תכנו אותו פרושי ותו לא, האם לא תהיה זו לשון המעטה? אם תסתכלו על המכתבים שפאולוס כתב, ותראו שעל פני השטח כתוב בהם "ברצון אלוהים", אולי תניחו שפאולוס ראה את האל שבשמיים כנעלה ביותר, ושרק בגלל תפיסותיהם של אנשים, או בגלל שהיו בורים ולא הבינו את אלוהים, הם חילקו אותו לשלושה רבדים: האב, הבן ורוח הקודש, ושזוהי רק טיפשותו של האדם ואינה מהווה בעיה רצינית, כי גם כל שאר העולם הדתי חושב כך. אולם, כעת, לאחר שניתחנו זאת, האם אלה פני הדברים? (לא, זה לא נכון.) פאולוס אפילו לא הכיר בקיומו של האל. היה מדובר באתאיסט ובחסר אמונה, ויש לכלול אותו יחד עם כל שאר האתאיסטים וחסרי האמונה.

– הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד לזהות את מהות טבעו של פאולוס

מה הייתה מהות טבעו של פאולוס? לכל הפחות, הייתה בו מידה של רשעות. הוא חתר בקדחתנות אל ידע ומעמד, הוא חתר אל גמול וכתר, והוא התרוצץ, עבד ושילם את המחיר עבור הכתר הזה, מבלי לחתור כלל אל האמת. יתר על כן, במהלך עבודתו, הוא מעולם לא נשא עדות למען דברי ישוע אדוננו, ולא נשא עדות לכך שישוע אדוננו הוא המשיח, שהוא האל או שהוא האל בהתגלמותו, שישוע אדוננו מייצג את האל, ושכל הדברים שהוא אומר הם דברים שהאל אמר. פאולוס לא יכול היה להבין את הדברים האלה. אם כן, מה היה הנתיב שבו הלך פאולוס? הוא חתר בעקשנות אל ידע ותיאולוגיה, התריס נגד האמת, סירב לקבל אותה והשתמש בכישרונותיו ובידע שלו כדי לבצע עבודה שתנהל, תשמר ותייצב את מעמדו. מה היה קיצו הסופי? ייתכן שאינך יכול לראות סימנים חיצוניים לעונש שהוא קיבל לפני מותו, או אם היה לכך ביטוי חריג, אך קיצו הסופי היה שונה מזה של פטרוס. במה היה תלוי "ההבדל" הזה? דבר אחד הוא מהות טבעו של אדם, והדבר השני הוא הנתיב שבו הוא צועד. באשר לגישתו ולהשקפתו של פאולוס כלפי ישוע אדוננו, במה הייתה התנגדותו שונה מזו של אנשים רגילים? כמו כן, מה ההבדל בין פאולוס שהתכחש לאדון ודחה אותו, לבין פטרוס שהתכחש לשם האל ולא הכיר באדון שלוש פעמים מתוך חולשה ופחד? פאולוס השתמש בידע, בלמידה ובכישרונותיו כדי לבצע את עבודתו. הוא כלל לא יישם את האמת בפועל, ולא הלך בדרכו של האל. לכן, האם ניתן היה לראות את חולשתו בתקופה שבה התרוצץ ועבד, או במכתביו? זה בלתי אפשרי, נכון? שוב ושוב הוא לימד אנשים מה לעשות ועודד אנשים לחתור אל השגת גמול, כתרים ויעד טוב. לא היו לו ניסיון, הבנה או הערכה כלפי יישום האמת בפועל. לעומת זאת, פטרוס היה מאופק מאוד במעשיו. לא היו לו תיאוריות עמוקות או כתבים מפורסמים במיוחד. הייתה לו הבנה אמיתית של האמת ושל יישומה בפועל. על אף שהוא חווה חולשה ושחיתות בחייו, הקשר שהוא יצר עם האל לאחר ניסיונות רבים, היה הקשר בין אדם לאל, ובכך הוא היה שונה לחלוטין מפאולוס. למרות שפאולוס עבד, שום דבר שהוא עשה לא היה קשור לאל. הוא לא נשא עדות למען דברי האל, למען עבודתו, למען אהבתו או למען הושעתו את האנושות, ועוד פחות מכך למען כוונותיו של האל כלפי אנשים או דרישותיו מהם. הוא אפילו אמר לאנשים לעתים קרובות שישוע אדוננו הוא בן האל, מה שגרם בסופו של דבר לאנשים להתייחס לאל כשילוש. המונח "שילוש" מקורו בפאולוס. אם אין דבר כזה "אב ובנו", האם יכול להיות "שילוש"? לא ייתכן. דמיונות אנושיים הם פשוט "עשירים" מדי. אם אינך יכול להבין את התגלמות האל, אל תחרוץ דין ואל תשפוט באופן עיוור. פשוט הקשב לדבריו של ישוע אדוננו והתייחס אליו כאל אלוהים, כאל האל המופיע כבשר ודם והופך לבן אנוש. התייחסות כזו היא אובייקטיבית יותר.

– הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט שביעי: הם מרושעים, בוגדניים וערמומיים (חלק ג')

לאחר שפאולוס חווה את עבודתה של רוח הקודש במשך שנים כה רבות, בקושי חלו בו שינויים. הוא עדיין נשאר כמעט בדיוק במצבו הטבעי ועדיין היה פאולוס הישן. אחר שעמד בקשיים של עבודה רבת שנים הוא רק למד איך לעבוד ורכש סיבולת, אך אופיו הישן – אופיו התחרותי ורודף הבצע – נותר כשהיה. לאחר שעבד במשך שנים כה רבות, הוא לא הכיר את טבעו המושחת ולא נפטר מטבעו הישן, וטבעו זה עדיין ניכר בבירור בעבודתו. בסך הכול היה בו יותר ניסיון בעבודה, אך ניסיון מועט כל כך כשלעצמו לא היה מסוגל לשנות אותו, ולא יכול היה לשנות את השקפותיו על הקיום או על משמעות החיפוש שלו. על אף שהוא עבד שנים רבות למען המשיח, ולא התנכל עוד לאדוננו ישוע, בלבו לא השתנתה הכרתו את אלוהים. פירוש הדבר הוא שהוא לא עבד כדי להתמסר לאלוהים, אלא נאלץ לעבוד לשם הייעוד העתידי שלו. משום שבראשית, הוא התנכל למשיח ולא נשמע למשיח. הוא היה מורד מיסודו שהתנגד למשיח במכוון ואדם שלא הכיר את עבודתה של רוח הקודש. גם כאשר עבודתו כבר כמעט הסתיימה, הוא עדיין לא הכיר את עבודתה של רוח הקודש, ופעל רק מרצונו החופשי בהתאם לאופיו, מבלי להתייחס כלל לרצונה של רוח הקודש. ולכן טבעו היה עוין כלפי המשיח והוא לא התמסר לאמת. אדם כזה, שעבודתה של רוח הקודש זנחה אותו, אשר לא מכיר את עבודתה של רוח הקודש ואשר גם מתנגד למשיח – כיצד יכול אדם כזה לזכות בישועה? ישועת האדם לא תלויה בכמות העבודה שהוא עושה, או במידת התמסרותו. היא נקבעת בהתאם למידה שבה הוא מכיר את עבודתה של רוח הקודש, ליכולתו להנהיג את האמת ולמידה שהשקפותיו על החיפוש עולות בקנה אחד עם האמת.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הדרך שבה האדם צועד קובעת את הצלחתו או כשלונו

קטעים מסרטים קשורים

האם אתה באמת מבין את פאולוס?