דברי האל הכול יכול של אחרית הימים

אמירת שקרים כדבר שבשגרה היא הביטוי הראשון באופיים של צוררי משיח, ואנו נסווג אותה כטבע של שדים. טבע שדי זה מתבטא בכך שללא קשר לזמן או למקום, לנסיבות או לאדם שהם מקיימים איתו אינטראקציה, הדברים שאנשים אלה אומרים שווי ערך למה שאומרים הנחש ושדים – אין לבטוח בהם. כשמדובר באותם אנשים, שומה על אדם להיות זהיר במיוחד ובעל הבחנה, לא למהר להאמין לדבריהם של שדים. הביטוי הספציפי של אמירת שקרים כדבר שבשגרה מצדם הוא ששקרים פשוט נפלטים מפיהם; דבריהם לא יכולים לעמוד בפני שיקול דעת, ניתוח או הבחנה. הם יכולים לשקר בכל זמן שהוא, והם מאמינים שאינם יכולים לדבר אמת בשום עניין שהוא, ושכל מה שהם אומרים מוכרח להיות שקר. אפילו אם אתה שואל אותם בני כמה הם, הם שוקלים זאת וחושבים: "מדוע הוא שואל אותי בן כמה אני? אם אגיד שאני זקן, האם הוא יזלזל בי ולא יטפח אותי? אם אגיד שאני צעיר, האם הוא יזלזל בי ויגיד שאינני מנוסה? מה עליי להשיב?" אפילו בעניין כה פשוט הם עדיין יכולים לשקר, מסרבים לומר לך את האמת, ואף מפנים את השאלה בחזרה אליך ושואלים: "מה דעתך?" אתה משיב: "חמישים?" "קרוב." "ארבעים וחמש?" "מתקרב." האם הם מספקים לך תשובה מדויקת? האם אתה יודע בני כמה הם מתוך תגובותיהם? (לא.) זוהי אמירת שקרים כדבר שבשגרה.

ישנו ביטוי נוסף לכך שצוררי משיח משקרים כדבר שבשגרה, והוא שהם משקרים אפילו כשהם נושאים עדות. נשיאת עדות שקר היא מעשה מקולל שמעליב את צביונו של האל. אפילו בעניין נשיאת העדות הם מעזים לעסוק בבדיה, בשקרים ובהונאה, מה שבאמת מעיד על ההתעלמות הנמהרת שלהם מהשלכות ועל טבעם שאינו משתנה! כשהם רואים שאחרים נושאים עדות בהתבסס על ניסיון ועל הבנה, בעוד הם-עצמם אינם יכולים לעשות זאת, הם מחקים אותם, אומרים מה שאומרים אחרים ובודים את אותן חוויות שהיו לאחרים. אם הם לא מבינים משהו כמו אחרים, הם טוענים שהם כן מבינים. אם אין להם חוויות, הבנה, והארה כאלה, הם מתעקשים שיש להם. גם אם האל לא הטיל עליהם משמעת, הם מתעקשים שהוא עשה זאת. אפילו בעניין זה הם יכולים לשקר ולזייף, ואינם מביעים דאגה או עניין גם כשההשלכות עלולות להיות חמורות. האין זו אמירת שקרים כדבר שבשגרה? נוסף לכך, אנשים כאלה ירמו כל אחד באשר הוא. יש כאלה שיתהו: "בכל זאת, צוררי משיח הם עדיין אנשים: האם הם לא ימנעו מלשטות בקרובים להם ביותר, במי שעזר להם, או במי שהיה שותף לקשייהם? האם הם לא ימנעו מלשטות בקרובי משפחה?" כשאומרים שהם משקרים כדבר שבשגרה, משתמע מכך כי הם עלולים לשטות בכל אחד באשר הוא, אפילו בהוריהם, בילדיהם, ובאחיהם ואחיותיהם כמובן. הם עלולים לשטות באנשים הן בעניינים חשובים והן בזוטות, אפילו בעניינים בהם עליהם לדבר בכנות, בהם לדיבור כן לא יהיו השלכות, הוא לא ישפיע עליהם בשום צורה, ואין שום צורך להפגין חוכמה. הם גם משטים באנשים ומשתמשים בשקרים על מנת לפתור בעיות קטנות, שמבחינת אנשים מן החוץ לא מצריכות שקרים, ושבמסגרתן דיבור כן מצדם היה פשוט ולא בעייתי כלל. האין זו אמירת שקרים כדבר שבשגרה? אפשר לומר שאמירת שקרים כדבר שבשגרה היא אחד הביטויים העיקריים של שדים ושל השטן. מנקודת מבט זו, האם נוכל לומר שלא זו בלבד שאנושיותם של צוררי משיח איננה כנה, היא אף מאופיינת באמירת שקרים כדבר שבשגרה, מה שהופך אותה ללא אמינה? (כן, נוכל.) אם אנשים כאלה עושים מעשה רע כלשהו, ואז בוכים לאחר שהאחים והאחיות גוזמים אותם ומעבירים עליהם ביקורת, ועל פני השטח טוענים שהם אסירי תודה לאל ומבטיחים שיכו על חטא בעתיד, האם אתה מעז להאמין להם? (לא.) מדוע לא? הראיה המשכנעת ביותר היא שהם משקרים כדבר שבשגרה! גם אם כלפי חוץ הם מכים על חטא, מתייפחים מרות, מכים על חזם ונשבעים, אל תאמין להם, משום שהם מזילים דמעות תנין, דמעות המשטות באנשים. דברי העצב והחרטה שהם מבטאים אינם מכל הלב; אלה הן טקטיקות תועלתניות שמטרתן לזכות באמונם של אנשים באמצעי רמייה. אל מול אנשים הם מתייפחים מרות, מודים בטעותם, נשבעים, ומבהירים את עמדתם. אולם אלה שיש להם מערכת יחסים טובה איתם באופן פרטי, אלה שהם יחסית בוטחים בהם, מספרים סיפור אחר. הודאה פומבית בטעות ושבועה לשנות את דרכיהם אולי נראות אמיתיות על פני השטח, אך מה שהם אומרים מאחורי הקלעים מעיד על כך שמה שאמרו קודם לכן לא היה אמת כי אם שקר, ונועד לסמא את עיניהם של אנשים נוספים. מה הם יאמרו מאחורי הקלעים? האם הם יכירו בכך שמה שאמרו קודם לכן היה שקר? לא, הם לא יעשו זאת. הם יפיצו שליליות, יתפלמסו, ויצדיקו את עצמם. אותן הצדקה והתפלמסות הן אישור לכך שהודאותיהם, הכאתם על חטא ונדריהם, היו כולם שקריים, ונועדו לשטות באנשים. האם אפשר לבטוח באנשים כאלה? האין זו אמירת שקרים כדבר שבשגרה? הם אף יכולים לבדות וידויים, לזייף דמעות ולהתחייב לשנות את דרכיהם, ואפילו שבועתם היא שקר. האין זה טבע של שדים? גם לו היו אומרים: "זה כל מה שאני מבין; את כל השאר אינני יודע, ואני מחפש את נאורות האל ומקווה לעזרתם של אחיי ואחיותיי על מנת לזכות בהדרגה בהבנה", היו אלה גישה ואמירה כנות. אולם צוררי משיח לחלוטין אינם מסוגלים לבטא מילים כה כנות. הם חשים ש"אם אדבר בכנות, אנשים עלולים לזלזל בי: אאבד את כבודי ואספוג השפלה – האם לא אאבד את תדמיתי לחלוטין? מי אני? האם אני מסוגל להודות בתבוסה? גם אם אינני מבין, עליי להעמיד פנים שאני מבין היטב; תחילה עליי לשטות באנשים ולבסס את מקומי בלבם". האין זה ביטוי של צוררי משיח? על סמך המקור והאופן שבהם צוררי משיח מדברים, וכן הדברים אותם הם מביעים, ברור שאנשים כאלה לא יהיו כנים לעולם; הם לא מסוגלים לכך. משום שאמירת שקרים כדבר שבשגרה אינהרנטית לאופיים, הם רוצים לשטות באנשים ולהסתיר פרטים בכל עניין שהוא, ואינם רוצים שאיש יידע או יראה את העובדות האמיתיות או את המצב כפי שהוא. ישותם הפנימית ביותר היא אפלה עד מאוד. ניתן להגדיר באופן אמין היבט זה באופיים של צוררי משיח כחסר אנושיות וכבעל טבע של שדים. שקרים נפלטים מפיהם ללא מאמץ, ללא מחשבה, עד כדי כך שאפילו כשהם מדברים מתוך שינה, הם לא דוברי אמת – הכול הונאה, הכול שקרים. זוהי אמירת שקרים כדבר שבשגרה.

– הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, תרחיב רביעי: סיכום של אופי צוררי המשיח ומהות הצביון שלהם (חלק א')

כיצד מתבטאות בוגדנות ואכזריות בקרב צוררי משיח? (ביכולתם לבדות שקרים ולהפליל אחרים.) בדיית שקרים והפללת אחרים כרוכות הן באמירת שקרים כדבר שבשגרה והן בהתנהגות בוגדנית ואכזרית; שתי התכונות קשורות קשר הדוק. לדוגמה, אם הם עושים מעשה רע ורוצים להתנער מאחריות, הם יוצרים מצג שווא, משקרים, וגורמים לאנשים להאמין שמישהו אחר עשה את הדבר, ולא הם. הם מסיטים את האשמה אל מישהו אחר, וגורמים לו לשאת בהשלכות. מעבר לכך שזה מרושע ונאלח, זה אף יותר בוגדני ואכזרי. אילו ביטויים נוספים ישנם לבוגדניות ולאכזריות של צוררי משיח? (הם יכולים לייסר אנשים, לתקוף אותם, ולנקום בהם.) היכולת לייסר אנשים היא אכזרית. הם יעשו מאמצים גדולים על מנת לתקוף כל מי שמאיים על מעמדם, על המוניטין שלהם, או על היוקרה שלהם, או כל מי שביקורתי כלפיהם, ולנקום בו. לפעמים הם אף עלולים להשתמש באחרים על מנת להזיק לאנשים – אלה הן בוגדנות ואכזריות. בקצרה, המונח "בוגדני ואכזרי" מצביע על כך שצוררי משיח הם זדוניים במיוחד. הדרך שבה הם מתייחסים לאנשים ומקיימים איתם אינטראקציה אינה מבוססת על מצפון, והם לא חיים איתם בהרמוניה ובשוויון; במקום זאת, בכל הזדמנות הם מחפשים לנצל אחרים, לשלוט בהם, ולתמרן אותם למטרותיהם. גישתם לקיום אינטראקציה עם אחרים איננה רגילה או ישירה; במקום זאת, הם משתמשים באמצעים ובשיטות מסוימים על מנת להטעות אנשים, לנצל אותם, ולהשתמש בהם כנשק בצורה סמויה, מבלי שיבחינו בכך. בהתייחסותם כלפי כל אדם שהוא, בין אם על פני השטח היא נראית טובה או רעה, אין אפילו שמץ של כנות. הם מתקרבים למי שמועיל להם, ומתרחקים ממי שמבחינתם אין בהם תועלת, ולא שמים לב אליהם. גם כשמדובר באנשים תמימים או פגיעים יחסית, הם הוגים דרכים להשתמש בשלל אמצעים ושיטות כדי להוליכם שולל וללכוד אותם, על מנת שיוכלו להועיל להם. אך כשאנשים חלשים, מתקשים, או זקוקים לעזרה, צוררי משיח פשוט מעלימים עין ומפגינים כלפיהם אדישות. הם אף פעם לא מפגינים אהבה כלפי אנשים כאלה או מציעים להם עזרה; נהפוך הוא, הם נוטים להתעמר בהם, להוליכם שולל, ואף חושבים על דרכים לנצל אותם עוד יותר. אם לא עולה בידם לנצל אותם, הם משליכים אותם הצדה ולא מפגינים כלפיהם אהבה או אהדה – האם יש בכך שמץ של אדיבות? האין זה ביטוי של זדוניות? השיטה והפילוסופיה שבעזרתן צוררי משיח מקיימים אינטראקציה עם אנשים הן שימוש במזימות ובאסטרטגיות על מנת לנצל אנשים ולשטות בהם, לגרום לאנשים שלא יוכלו לראותם כפי שהם באמת, אך בה בעת יהיו נכונים לעמול למענם ולעמוד לשירותם תמיד. הם יכולים להתעמר באלה אשר מבחינים בהם וכבר לא ניתנים לניצול, ולייסרם. הם אפילו יכולים להטיל כלאחר יד אשמה על אותם אנשים, לגרום לאחים ולאחיות לנטוש אותם, ואז לגרש או להרחיק אותם. בקצרה, צוררי משיח הם בוגדניים ואכזריים, לחלוטין נטולי אדיבות וכנות. הם אף פעם לא עוזרים לאחרים בכנות, ואינם מפגינים אהדה או אהבה כשאחרים מתמודדים עם קשיים. במסגרת האינטראקציות שלהם, הם זוממים למען טובתם האישית ועל מנת לזכות ביתרון. אין זה משנה מי פונה אליהם או מבקש את עזרתם כשהוא נתקל בקושי, הם תמיד מחשבים חישובים באשר לאותו אדם, ואומרים בלבם: "אם אעזור לו, איזו תועלת אוכל להפיק ממנו בעתיד? האם הוא יכול לעזור לי? האם אוכל להשתמש בו? מה אוכל להרוויח ממנו?" האין זה אנוכי ונאלח מצדם, תמיד לחשוב על העניינים האלה? (אכן, כן.) בבחירות בכנסייה, באילו שיטות ישתמשו צוררי משיח? (הם ימעיטו בערכם של אחרים וישבחו את עצמם, וכך יביאו למפלת אנשים טובים מהם.) גם המעטה בערך אחרים ושבחים עצמיים הם מעשים בוגדניים ואכזריים.

– הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, תרחיב רביעי: סיכום של אופי צוררי המשיח ומהות הצביון שלהם (חלק א')

חוש כבוד אמור להיות קיים באנושיות רגילה; פירוש הדבר הוא להיות בעל היגיון. מהו המונח המנוגד לקיומו של חוש כבוד? (חוסר בושה.) חוסר בושה פירושו עזות-פנים. במילים אחרות, אפשר לסכם זאת כהיעדר חוש כבוד. מה עושים צוררי משיח, ואילו ביטויים או נוהגים ספציפיים מעידים על כך שהם נטולי חוש כבוד וחסרי בושה? צוררי משיח מתחרים בגלוי עם האל על מעמד, מעשה נטול חוש כבוד וחסר בושה. רק צוררי משיח מסוגלים להתחרות בגלוי עם האל על מעמד ועל אנשיו הנבחרים. צוררי משיח רוצים לשלוט באנשים, בין אם אותם אנשים מביעים נכונות לכך ובין אם לאו. צוררי משיח רוצים לשאוף למעמד, בין אם יש להם היכולת ובין אם לאו, ולאחר שהם משיגים אותו, הם חיים על חשבון הכנסייה, אוכלים ושותים מאנשיו הנבחרים של האל, ומניחים להם לכלכל אותם מבלי לעשות דבר בעצמם. הם כלל לא מספקים חיים לאנשיו הנבחרים של האל, אך רוצים להפעיל עליהם את כוחם, לאלץ אותם להקשיב להם, לשרת אותם ולעמול למענם, והם רוצים לבסס מקום משלהם בלבם של אנשים. כשאתה מדבר בשבחם של אחרים, אם אתה מהלל את אדיבותו, חסדו, ברכותיו וכול-יכולתו האדירים של האל, הם לא מאושרים ולא מרוצים. הם תמיד רוצים שתדבר בשבחם, שיהיה להם מקום בלבך, שתכבד ותעריץ אותם, ושהדבר ייעשה בצורה מושלמת. כל מעשה שלך מוכרח להיות למענם ותוך התחשבות בהם. עליך לתת להם עדיפות בכל צעד ושעל, בכל אחד מדבריך וממעשיך, ולהביא בחשבון את מחשבותיהם ואת רגשותיהם. האין אלה היעדר חוש כבוד וחוסר בושה? צוררי משיח מתנהגים כך, הלא כן? (אכן.) אילו ביטויים נוספים ישנם? הם גונבים ומבזבזים מנחות, ומנכסים לעצמם את מנחותיו של האל. גם מעשה זה הוא נטול חוש כבוד וחסר בושה – זה ברור כשמש!

– הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, תרחיב רביעי: סיכום של אופי צוררי המשיח ומהות הצביון שלהם (חלק א')

לצוררי משיח אין מצפון והיגיון; איך עוד הם מבטאים את היותם נטולי חוש כבוד וחסרי בושה? כשהם עושים מעשה שגוי, הם לא יודעים כיצד לחוש חרטה, ובלבם אין אשמה. הם לא מהרהרים כיצד לתקן את המצב או להכות על חטא, והם אפילו מאמינים שיש הצדקה למעשיהם. כשעומדים לגזום או להחליף אותם, הם חשים שזכו ליחס לא צודק. הם מתווכחים ומתפלמסים ללא הרף – זהו היעדר חוש כבוד. הם לא מבצעים שום עבודה אמיתית; בכל צעד ושעל הם מרצים לאחרים, מוליכים שולל אנשים באמצעות תאוריות ריקות מתוכן, וגורמים להם לחשוב שהם רוחניים ומבינים את האמת. הם גם מרבים להתרברב כמה הם עבדו וסבלו, ואומרים שמגיע להם ליהנות מחסדו של האל ומהקבלה והדאגה של האחים והאחיות, וכך חיים על חשבון הכנסייה כאילו הדבר מובן מאליו, והם אף רוצים לאכול ולשתות מן המובחר וליהנות מיחס מיוחד. זוהי התנהגות נטולת חוש כבוד וחסרת בושה. נוסף לכך, למרות שברור לגמרי שאיכותם ירודה, שהם לא מבינים את האמת ושאינם מסוגלים למצוא את עקרונות היישום בפועל ולבצע עבודה אמיתית, הם מתרברבים שהם כשירים וטובים בכל. האין זה חוסר בושה? למרות שברור לגמרי שהם כלום ושום דבר, הם מעמידים פנים שהם יודעים הכול כדי שאנשים יעריכו ויעריצו אותם. אם מישהו נתקל בקשיים אך לא מבקש את עצתם ופונה לאחרים במקומם, הם מתמלאים כעס, שנאה ומרמור, ומחפשים כל דרך אפשרית כדי לייסר את אותו אדם. האין זו התנהגות חסרת בושה? ברור שהם מרבים לשקר, שיש להם מגוון צביונות מושחתים, אבל הם מעמידים פנים שאין להם צביונות מושחתים, שהאל מעדיף אותם ואוהב אותם; בכל צעד ושעל הם מעמידים פנים שהם מסוגלים לשאת בסבל, שהם יכולים להתמסר, שהם יכולים לקבל את האמת וגיזום, שהם לא חוששים מעבודה קשה או מביקורת, ושהם אף פעם לא מתלוננים – אבל במציאות הם מלאי מרמור. למרות חוסר יכולתם הברור לשתף על כל הבנה שהיא, או לדבר בבירור על כל אמת שהיא, וכן היעדר העדות החווייתית שלהם, הם עוסקים בהעמדת פנים ובהתחזות, ומדברים על הידע העצמי שלהם באופן ריקני כדי ליצור אצל אנשים את הרושם שהם רוחניים מאוד ושהבנתם נרחבת. האין זו התנהגות חסרת בושה? ניכר שיש להם לא מעט בעיות ואנושיות רעה, הם מבצעים את חובותיהם ללא נאמנות, ובכל עבודה שהם מבצעים, הם נסמכים אך ורק על האינטלקט ועל הפיקחות שלהם, ואינם מחפשים את האמת כלל, אך הם עדיין מאמינים שהם נושאים בעול, שהם רוחניים מאוד, שיש להם איכות, ושהם מתעלים על מרבית האנשים. האין זו התנהגות חסרת בושה? האין אלה ביטויים לחוסר אנושיותם של צוררי משיח? האין הם חושפים דברים כאלה לעתים תכופות? ברור שאין להם הבנה של עקרונות-האמת, ואין זה משנה איזו עבודה הם מבצעים, הם לא יכולים למצוא עקרונות ליישום בפועל, אך הם מסרבים לחפש או לשתף; הם מסתמכים על הפיקחות, על הניסיון, ועל האינטלקט שלהם כדי לבצע את העבודה. הם אפילו מייחלים להיות מנהיגים, לנהל אחרים, ולגרום לכולם להקשיב להם, וכשמישהו לא עושה זאת, הם כועסים ומתרגזים. האין זו התנהגות חסרת בושה? משום שיש להם שאיפות, כישרונות, ושמץ של פיקחות, הם תמיד רוצים להתבלט בבית האל, ולגרום לבית האל למקם אותם בעמדות חשובות ולטפח אותם. אם לא מטפחים אותם, הם מתרגזים ומתמרמרים, ומתלוננים שבית האל איננו הוגן, שאין הוא יכול לזהות אנשים מוכשרים, ושאין בו מי שיודע לשפוט היטב כישרון ומסוגל לגלות את יכולותיהם יוצאות הדופן. אם לא מטפחים אותם, הם לא רוצים לעבוד קשה כדי לבצע את חובותיהם, לסבול קשיים, או לשלם את המחיר; במקום זאת, הם רק רוצים להשתמש בערמומיותם כדי לחמוק מעבודה. הם מקווים בלבם שמישהו מבית האל יעריך וירומם אותם, ויאפשר להם להתעלות על אחרים ולבצע שם את תוכניותיהם הגדולות. האין אלה שאיפות ורצונות? האין זו התנהגות חסרת בושה? האין זה הביטוי הנפוץ ביותר של צוררי משיח? אם באמת יש לך יכולות, עליך לחתור אל האמת, להתמקד בביצוע נאות של חובותיך, ואנשיו הנבחרים של האל יעריכו אותך באופן טבעי. אם אינך אוחז אף בשמץ מן האמת אך עדיין תמיד רוצה להתבלט, אין בכך שום היגיון! אם גם יש לך שאיפות ורצונות, ואתה תמיד רוצה ללכת עד הסוף, סופך שתתרסק. אנשים מסוימים, שפעם היו להם מעמד ויוקרה כלשהם בחברה, רוצים לעשות שרירים, לומר את המילה האחרונה, ולגרום לכולם לעשות כדבריהם לאחר שהם מתחילים להאמין באל ונכנסים לביתו. הם רוצים להציג לראווה את כישוריהם ואת הסמכותיהם, מבחינתם כולם נחותים מהם, והם סבורים שעליהם להפעיל את כוחם על כולם. האין זו התנהגות חסרת בושה? אכן. כשאנשים מסוימים משיגים תוצאות כלשהן, וביצוע חובותיהם בבית האל מניב תרומות כלשהן, הם תמיד רוצים שהאחים והאחיות יתייחסו אליהם בכבוד רב, כבכירים, כאנשים בעלי דרג רם, וכאישים מיוחדים. הם אפילו רוצים שאנשים יעריצו אותם, ינהו אחריהם, ויקשיבו להם. הם שואפים להפוך לדמויות המובילות בכנסייה; הם רוצים להחליט הכול, לשפוט, ולומר את המילה האחרונה בכל עניין. אם איש לא מקשיב לדבריהם או מאמץ אותם, הם רוצים לנטוש את עמדתם, והם חותרים תחת כל האחרים וצוחקים עליהם. האין זו התנהגות חסרת בושה? נוסף לכך שהם חסרי בושה, הם זדוניים במיוחד – אלה הם צוררי משיח.

– הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, תרחיב רביעי: סיכום של אופי צוררי המשיח ומהות הצביון שלהם (חלק א')

לצוררי משיח אין מצפון, היגיון, או אנושיות. לא זו בלבד שהם חסרי בושה, יש להם סימן היכר נוסף: הם אנוכיים ונאלחים באופן חריג. קל להבין את המשמעות המילולית של "האנוכיות והנאלחות" שלהם: הם עיוורים לכל מה שהוא לא האינטרסים האישיים שלהם. הם מקדישים את מלוא תשומת לבם לכל דבר הקשור באינטרסים האישיים שלהם והם מוכנים לסבול למענו, לשלם מחיר, להתעמק בו, ולהקדיש את עצמם לו. הם מעלימים עין מכל דבר שאינו קשור באינטרסים האישיים שלהם ואינם מתייחסים אליו; אחרים יכולים לעשות ככל העולה על רוחם – לצוררי משיח לא אכפת אם התנהגותו של מישהו היא משבשת או מפריעה, ומבחינתם, זה כלל לא קשור אליהם. אם ננסח זאת בנימוס, הם לא דוחפים את האף לענייניהם של אחרים. אך מדויק יותר לומר שאדם שכזה הוא נאלח, נקלה ומפוקפק; אנו מגדירים אותם כ"אנוכיים ונאלחים". כיצד מתבטאת האנוכיות והנאלחות של צוררי משיח? בכל מה שמועיל למעמד או למוניטין שלהם, הם עושים מאמצים לעשות או לומר כל מה שצריך, ונכונים לשאת בכל סבל שהוא. אך כאשר מדובר בעבודה שבית האל סידר, או בעבודה שמועילה לצמיחה בחייהם של אנשיו הנבחרים של האל, הם מתעלמים ממנה כליל. גם כאשר אנשים רעים משבשים, מפריעים, ועושים מעשים רעים משלל סוגים, ובכך משפיעים באופן חמור על עבודת הכנסייה, צוררי משיח נותרים אדישים ולא מוטרדים, כאילו הדבר לא קשור אליהם. ואם מישהו מגלה את מעשיו הרעים של אדם רע כלשהו ומדווח עליהם, הם אומרים שלא ראו דבר ומעמידים פנים שאינם יודעים. אולם אם מישהו מדווח עליהם וחושף שהם לא מבצעים עבודה אמיתית אלא רק חותרים אל תהילה, רווח ומעמד, הם נמלאים זעם. הם מכנסים במהרה פגישות על מנת לדון בדרכי תגובה, עורכים חקירות על מנת לגלות מי פעל מאחורי גבם, מי הלשין, ומי היה מעורב. הם לא יאכלו או ישנו עד שיגיעו אל שורש העניין והוא יגיע אל סיומו באופן מוחלט – הם אפילו יחושו שמחה רק כאשר יפילו את כל מי שהיה מעורב בדיווח עליהם. כך מתבטאות אנוכיות ונאלחות, הלא כן? האם הם מבצעים את עבודת הכנסייה? הם פועלים למען כוחם ומעמדם, פשוט מאוד. הם מנהלים עסק משל עצמם. אין זה משנה איזו עבודה לוקחים על עצמם צוררי משיח, הם אף פעם לא יקדישו מחשבה לאינטרסים של בית האל. מעניין אותם רק אם תהיה לדבר השפעה על האינטרסים שלהם, הם חושבים רק על מעט העבודה שלפניהם שתועיל להם. מבחינתם, העבודה העיקרית בכנסייה היא סתם משהו שהם עושים בזמנם הפנוי. הם לא מתייחסים אליה ברצינות כלל. הם זזים רק כאשר מדרבנים אותם לפעול, עושים רק מה שהם רוצים לעשות, ומבצעים רק עבודה שעוזרת להם לשמר את מעמדם ואת כוחם. בעיניהם אין חשיבות לשום עבודה אותה מסדר בית האל, לעבודת הפצת הבשורה ולהיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל. אין זה משנה אילו קשיים חווים אחרים בעבודתם, אילו בעיות הם מזהים ומדווחים להם עליהן וכמה כנים דבריהם – צוררי המשיח לא מתייחסים, הם לא מתערבים, כאילו הדבר לא קשור אליהם כלל. אין זה משנה עד כמה חמורות הבעיות שצצות בעבודת הכנסייה, הם אדישים לחלוטין. גם כשבעיה ניצבת ממש לנגד עיניהם, הם מתמודדים איתה כלאחר יד בלבד. רק כאשר העליון גוזמים אותם ישירות ומורים להם לפתור בעיה כלשהי, הם מבצעים מעט עבודה ממשית בעל כורחם ונותנים לעליון משהו לראות; זמן קצר לאחר מכן, הם ממשיכים בעניינם. באשר לעבודת הכנסייה, לדברים החשובים בהקשר הרחב יותר, הם לא מתעניינים בדברים האלה ומתייחסים אליהם בביטול. הם אף מתעלמים מהבעיות שהם מגלים, וכששואלים אותם על בעיות, הם מספקים תשובות שטחיות או מתחמקים, ומתייחסים אליהן רק בחוסר רצון גדול. כך מתבטאות אנוכיות ונאלחות, הלא כן? יתרה מזאת, תהא אשר תהא החובה אותה מבצעים צוררי משיח, הדבר היחיד שמעניין אותם הוא האם היא תאפשר להם ליהנות מאור הזרקורים; כל עוד היא משפרת את המוניטין שלהם, הם מאמצים את מוחם כדי לחשוב על דרך ללמוד כיצד לעשות זאת ולבצע זאת; כל מה שמעניין אותם הוא האם יצליחו להתבלט בעזרתה. אין זה משנה מה הם עושים או חושבים, הדבר היחיד שמעניין אותם הוא התהילה, הרווח והמעמד שלהם. אין זה משנה איזו חובה הם מבצעים, הדבר היחיד שהם מתחרים עליו הוא מעמדו של מי גבוה או נמוך יותר, מי מנצח ומי מפסיד, המוניטין של מי גדול יותר. מעניין אותם רק כמה אנשים סוגדים להם ומעריצים אותם, כמה אנשים מצייתים להם, וכמה אנשים הולכים בעקבותיהם. הם אף פעם לא משתפים על האמת או פותרים בעיות אמיתיות. כשהם מבצעים את חובתם, הם אף פעם לא חושבים כיצד לעשות דברים על פי עיקרון, ואף לא מהרהרים האם היו נאמנים, מילאו כל אחריות שהוטלה עליהם, האם היו סטיות או פספוסים בעבודתם, או האם קיימות בה בעיות, קל וחומר שאינם מקדישים מחשבה לבקשותיו של האל ולכוונותיו. הם לא מקדישים לדברים האלה ולו שמץ של תשומת לב. הם פועלים בנחישות רק למען התהילה, הרווח, והמעמד, על מנת לספק את שאיפותיהם ורצונותיהם. כך מתבטאות אנוכיות ונאלחות, הלא כן? הדבר חושף כליל כיצד לבם מלא עד גדותיו בשאיפותיהם, ברצונותיהם ובדרישותיהם משוללות ההיגיון; שאיפותיהם ורצונותיהם שולטים בכל אחד ממעשיהם. אין זה משנה מה הם עושים, המניע והמקור הם שאיפותיהם, רצונותיהם ודרישותיהם משוללות ההיגיון. זהו הביטוי הארכיטיפי של אנוכיות ונאלחות.

– הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, תרחיב רביעי: סיכום של אופי צוררי המשיח ומהות הצביון שלהם (חלק א')

מהות האנוכיות והנאלחות של צוררי המשיח היא ברורה; ביטוייה אצלם בולטים במיוחד. הכנסייה מפקידה בידיהם עבודה כלשהי, ואם היא מניבה תהילה והטבות, ומאפשרת להם להיראות, הם מביעים עניין רב ונכונים לקבלה. אם מדובר בעבודה שלא מכירים לה תודה, או הכרוכה בפגיעה באנשים, או כזו שלא תאפשר להם להיראות ואינה מועילה לתהילה, לרווח או למעמד שלהם, הם לא מעוניינים, ולא יקבלו אותה, כאילו לאותה עבודה אין שום קשר אליהם, ואין זו העבודה שהם אמורים לבצע. כשקשיים ניקרים על דרכם, אין שום סיכוי שהם יחפשו את האמת כדי לפתור אותם, קל וחומר ינסו לראות את התמונה הגדולה יותר ולהתחשב בעבודת הכנסייה. לדוגמה, במסגרת העבודה של בית האל עשויות להתקיים העברות סגל כלשהן על בסיס צורכי עבודה כלליים. אם מספר אנשים מועברים מכנסייה כלשהי, כיצד הגיוני שמנהיגי אותה כנסייה יתייחסו לעניין? מה הבעיה אם הדבר היחיד שמטריד אותם הוא האינטרסים של הכנסייה שלהם, ולא האינטרסים הכלליים, ואם הם לא מוכנים בשום פנים ואופן להעביר את אותם אנשים? מדוע, כמנהיגי כנסייה, הם לא מסוגלים להתמסר לסידורים הריכוזיים של בית האל? האם אדם שכזה מתחשב בכוונותיו של האל? האם הוא קשוב לתמונה הגדולה של העבודה? אם הוא לא חושב על העבודה של בית האל ככלל, אלא רק על האינטרסים של הכנסייה שלו, האין הוא אנוכי ונאלח מאוד? שומה על מנהיגי כנסייה להתמסר ללא תנאי לריבונות האל ולסידוריו, וכן לסידורים ולתיאום הריכוזיים של בית האל. זה מה שעולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת. שומה על כל אדם להתמסר לתיאום ולסידורים של בית האל כאשר העבודה של בית האל דורשת זאת ממנו, ואין זה משנה מיהו, ואל לו בשום פנים ואופן להיות נתון לשליטתו של אף מנהיג או עובד מסוים כאילו הוא שייך לו או נתון להחלטתו. הציות של אנשיו הנבחרים של האל לסידורים הריכוזיים של בית האל הוא טבעי ומוצדק לחלוטין, ולאיש אסור לקרוא תגר על אותם סידורים, אלא אם מנהיג או עובד מסוים מבצע העברה שרירותית שאינה עולה בקנה אחד עם עיקרון, ובמקרה כזה מותר לא לציית לסידור זה. אם מתבצעת העברה רגילה בהתאמה עם העקרונות, שומה על כל אנשיו הנבחרים של האל לציית, ולשום מנהיג או עובד אין זכות או סיבה לנסות לשלוט באיש. האם הייתם אומרים שקיימת עבודה כלשהי שאינה העבודה של בית האל? האם קיימת עבודה כלשהי שאינה כרוכה בהרחבת בשורת המלכות של אלוהים? הכול הוא העבודה של בית האל, כל העבודות שוות בערכן, ואין "שלך" ו"שלי". אם ההעברה עולה בקנה אחד עם העקרונות ומבוססת על הדרישות של עבודת הכנסייה, שומה על האנשים האלה ללכת למקום שבו זקוקים להם הכי הרבה. למרות זאת, מהי תגובת צוררי המשיח כאשר הם נתקלים במצב כזה? הם מוצאים שלל תואנות ותירוצים לשמור לצדם את האנשים המתאימים ביותר, והם מציעים רק שני אנשים רגילים, ואז מוצאים אמתלה כלשהי כדי ללחוץ עליך, באומרם כמה גדול עומס העבודה, או שחסר להם כוח אדם, שקשה למצוא אנשים, ושאם שני אלו יועברו העבודה תיפגע. והם שואלים אותך מה הם אמורים לעשות, וגורמים לך להרגיש שהעברתם של אנשים משמעה שאתה חייב להם. האין זו הדרך שבה פועלים שדים? כך פועלים הכופרים. אנשים שתמיד מנסים להגן על האינטרסים האישיים שלהם בכנסייה – האם הם אנשים טובים? האם הם בני אדם הפועלים בהתאם לעיקרון? בשום פנים ואופן לא. הם כופרים וחסרי אמונה. האין זה אנוכי ונאלח? אם אדם שאיכותו טובה מועבר מתחת סמכותו של צורר משיח לבצע חובה אחרת, צורר המשיח מתנגד לכך ודוחה זאת בעקשנות בלבו – הוא רוצה לפרוש ולא מגלה התלהבות להיות מנהיג או ראש קבוצה. איזו בעיה היא זו? מדוע אין הוא מציית לסידורי הכנסייה? הוא סבור שההעברה של 'יד ימינו' תשפיע על התוצאות ועל ההתקדמות של העבודה שלו, וכתוצאה מכך יושפעו המעמד והמוניטין שלו, מה שיאלץ אותו לעבוד קשה יותר ולסבול יותר כדי להבטיח תוצאות – וזה הדבר האחרון שהוא רוצה בו. הוא התרגל לנוחות, ואינו רוצה לעבוד קשה יותר או לסבול יותר, ולכן אינו רוצה לוותר על אותו אדם. אם בית האל מתעקש על ההעברה, הוא מרבה להתלונן ואף רוצה לוותר על עבודתו-שלו. האין זה אנוכי ונאלח? בית האל אמור רכז את הקצאות אנשיו הנבחרים של האל. אין לזה שום קשר לשום מנהיג, ראש קבוצה, או אדם. כולם מוכרחים לפעול בהתאם לעיקרון; זהו הכלל של בית האל. צוררי משיח אינם פועלים על פי העקרונות של בית האל, הם זוממים ללא הרף למען המעמד והאינטרסים האישיים שלהם, וגורמים לאחים ולאחיות שאיכותם טובה לשרת אותם על מנת לחזק את כוחם ואת מעמדם. האין זה אנוכי ונאלח? כלפי חוץ, נדמה כי העובדה שהם מחזיקים לצדם אנשים שאיכותם טובה ושאין הם מאפשרים לבית האל להעבירם מעידה על כך שהם חושבים על עבודת הכנסייה, אך למעשה הם חושבים אך ורק על הכוח ועל המעמד שלהם, וכלל לא על עבודת הכנסייה. הם פוחדים שהם לא יבצעו היטב את עבודת הכנסייה, שיחליפו אותם, ושהם יאבדו את מעמדם. צוררי משיח אינם מקדישים מחשבה לעבודה הנרחבת יותר של בית האל, הם חושבים אך ורק על מעמדם האישי, מגינים על מעמדם האישי ללא נקיפות מצפון באשר למחיר שנגבה מהאינטרסים של בית האל, ומגינים על המעמד ועל האינטרסים האישיים שלהם באופן שפוגע בעבודת הכנסייה. זה אנוכי ונאלח. כאשר אדם ניצב אל מול מצב שכזה, לכל הפחות עליו לחשוב בעזרת המצפון שלו: "כל האנשים האלה משתייכים לבית האל, הם לא רכושי האישי. גם אני חבר בבית האל. איזו זכות יש לי למנוע מבית האל להעביר אנשים? עליי להביא בחשבון את האינטרסים הכלליים של בית האל, במקום להתמקד רק בעבודה במסגרת האחריות שלי". אנשים שניחנים במצפון ובהיגיון אמורים לחשוב מחשבות שכאלה, ולמי שמאמין באל אמור להיות היגיון שכזה. בית האל עוסק בעבודה השלמה והכנסיות עוסקות בחלקי עבודה. לכן, כשלבית האל יש צורך מיוחד מהכנסייה, הדבר החשוב מכל הוא שהמנהיגים והעובדים יצייתו לסידורי בית האל. מנהיגי שקר וצוררי משיח לא אוחזים במצפון ובהיגיון שכאלה. כולם אנוכיים למדי, הם חושבים רק על עצמם, ואינם חושבים על עבודת הכנסייה. הם מביאים בחשבון רק את היתרונות אשר לנגד עיניהם, הם לא מביאים בחשבון את העבודה הנרחבת יותר של בית האל, ולכן הם לא מסוגלים בשום אופן לציית לסידורים של בית האל. הם אנוכיים ונאלחים עד מאוד! בבית האל, יש להם התעוזה לעכב דברים, והם אף מעזים להתבצר בעמדותיהם; אלה האנשים שאנושיותם הכי לוקה בחסר, הם אנשים רעים. כאלו בני אדם הם צוררי המשיח. הם תמיד מתייחסים לעבודת הכנסייה, ולאחים ולאחיות, ואפילו לכל הנכסים של בית האל שנמצאים בטווח אחריותם כרכושם הפרטי. הם מאמינים שבידם להחליט איך לחלק, להעביר ולהשתמש בדברים אלו, ושבית האל אינו רשאי להתערב. מרגע שדברים אלו בידיהם, נדמה שהם בידיו של השטן, איש אינו רשאי לגעת בהם. הם המנהיגים הגדולים, הקודקודים, וכל מי שהולך לטריטוריה שלהם חייב לציית להוראותיהם ולהסדריהם בנימוס ובצייתנות, ולקלוט רמזים מהבעות פניהם. זהו הביטוי של האנוכיות והנאלחות הטבועים באופיים של צוררי משיח. הם לא מתחשבים כלל בעבודה של בית האל, אינם מצייתים לעיקרון ולו גם במעט, וחושבים רק על האינטרסים והמעמד שלהם – כל אלה הם סימני היכר של האנוכיות והנאלחות של צוררי משיח.

– הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, תרחיב רביעי: סיכום של אופי צוררי המשיח ומהות הצביון שלהם (חלק א')

באנושיותם של צוררי משיח קיים גם משהו שהוא הן דוחה והן נתעב – הם נצמדים לבעלי השררה ומדכאים את החלשים. אם יש בכנסייה או בעולם ידוענים מסוימים או אנשים בעלי כוח או מעמד, אין זה משנה מיהם, צוררי משיח מטפחים בלבם קנאה והערצה אינסופיות כלפיהם, ואף מנסים להשיג טובות הנאה בעזרת חנופה. כשהם מאמינים בנצרות, הם טוענים שמנהיגים פוליטיים מסוימים הם מאמינים, וכשהם מקבלים את השלב הזה בעבודת האל באחרית הימים, הם טוענים שכמרים מסוימים מפלגים בולטים קיבלו אותו אף הם. הם מעניקים לכל אחד ממעשיהם כותרת מרשימה, הם תמיד מעריצים ידוענים ומחקים אותם, והם חשים סיפוק רק כאשר מזדמן להם לכל הפחות להיצמד לידוען או לאדם בעל מעמד. באשר לבעלי מעמד, ואין זה משנה אם הם טובים או רעים, צוררי משיח מתחבבים עליהם ללא לאות, מתחנפים אליהם ומתרפסים בפניהם. הם אפילו מוכנים להגיש להם תה ולפנות את סיר הלילה שלהם. לעומת זאת, כשהם מתמודדים עם אנשים נטולי מעמד, ואין זה משנה עד כמה הם הגונים, כנים ואדיבים, צוררי משיח מתעמרים בהם ורומסים אותם בכל הזדמנות. הם תמיד מתרברבים על כך שמאן דהוא בחברה הוא איש עסקים בכיר, שאביו של פלוני עשיר מאוד, כמה כסף יש לאיש מסוים, וכמה גדולה המשפחה או החברה של איש אחר, ומדגישים עד כמה הם בולטים בחברה. באשר למנהיגי שקר ולצוררי משיח בכנסייה, אין זה משנה אילו מעשים רעים הם עושים, צוררי משיח אף פעם לא מדווחים עליהם, חושפים אותם או מבחינים בהם. במקום זאת, הם נצמדים אליהם ומצייתים לכל מילה שלהם. הם הופכים לעוקבים, לחיילים, ולעבדים של המנהיג שהם נוהים אחריו. אל מול בעלי כוח, השפעה, עושר ומעמד, נדמה כי הם כפופים, צנועים ולא יעילים במיוחד. הם צייתנים ומסורים ביותר, מהנהנים ומסכימים עם כל מה שאומרים אותם אנשים. אך אל מול אנשים מן השורה שהם נטולי מעמד, הם עוטים ארשת שונה, מדברים בנימה מאיימת על מנת להכניע אנשים, ורוצים להיות נעלים, כאילו הם בלתי מנוצחים, חזקים ומרוממים יותר מכל אחד אחר, מה שמקשה להבחין בבעיות, בפגמים, או בחולשות כלשהם בהם. איזה מין אופי הוא זה? האם קיים קשר כלשהו בין זה לבין התנהגות בוגדנית, אכזרית וחסרת בושה? (כן.) היצמדות לבעלי השררה ודיכוי החלשים – האין זה הצד הכעור והרע באנושיותם של צוררי משיח? האם אנשים עם אנושיות כזו הם הגונים לדעתכם? (לא.) האם מה שהם אומרים לבעלי מעמד וכוח הם דברי אמת? האם מה שהם אומרים לחלשים הם דברי אמת? (שום דבר מזה אינו אמת.) לפיכך, פריט זה קשור במידת מה לאמירת שקרים כדבר שבשגרה. לאור פריט זה, אופיים של צוררי משיח הוא מתועב בצורה קיצונית, ויש להם שני פרצופים שונים לחלוטין. לאדם כזה יש כינוי – "זיקית". הוא אף פעם לא מתייחס לאנשים על בסיס עקרונות-האמת, אנושיות, או השאלה האם אותם אנשים חותרים אל האמת בבית האל. במקום זאת, הוא מתייחס לאנשים בצורה שונה אך ורק על בסיס מעמדם והשפעתם. הוא יוצא מגדרו כדי להתחבב על אנשים בעלי מעמד ויכולות, להחמיא להם, ולהתקרב אליהם. גם אם האנשים האלה מכים אותו או נוזפים בו, הוא נכון לסבול זאת ואינו מתלונן. הוא אף מודה שוב ושוב בכך שהוא חסר תועלת והופך צייתני ביותר, אף שמחשבותיו בתוך תוכו שונות לחלוטין מהתנהגותו כלפי חוץ. אם מישהו בעל מעמד ויוקרה מדבר, גם אם מדובר בכזב או בדבר כפירה של השטן שאינם קשורים לאמת כלל, הוא מאזין לדברים, מהנהן בהסכמה, ומקבל אותם באופן שטחי. לעומת זאת, אם למישהו אין יכולת או מעמד, אין זה משנה עד כמה נכונים דבריו, צוררי משיח מתעלמים ממנו ומזלזלים בו. גם אם דבריו עולים בקנה אחד עם העקרונות ועם האמת, הם לא מאזינים לדברים אלא מפריכים אותם, לועגים להם ומלגלגים עליהם. זוהי תכונה נוספת שקיימת באופיים של צוררי משיח. לאור הדרכים והעקרונות שעל פיהם הם מתנהלים ומתמודדים עם העולם, בהחלט אפשר לסווג את אותם אנשים כחסרי אמונה באופן חד משמעי. הביטויים של אופיים הם נחותים, מפוקפקים ונקלים.

– הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, תרחיב רביעי: סיכום של אופי צוררי המשיח ומהות הצביון שלהם (חלק א')

ישנו ביטוי נוסף באנושיותם של צוררי משיח: הם מלאי תשוקה רבה יותר משל אנשים רגילים לדברים חומריים. כלומר, רצונם ודרישתם לדברים חומריים הם גדולים במיוחד – אין להם גבול. הם מלאי שאיפות לאורח חיים פזרני, וחמדנותם אינה יודעת שובע. יש כאלה שיאמרו: "לרוב צוררי המשיח אין ביטוי כזה". גם אם הוא לא מתבטא בהם, אין זה אומר שהוא לא קיים באנושיותם. ברגע שאנשים כאלה זוכים במעמד, מהם עקרונותיהם לגבי מה שהם אוכלים, אופן לבושם והופעתם? ברגע שיש להם מעמד, הם מוכרחים לעשות דברים בדרכם, הם מוצאים הזדמנויות, יש להם תנאים מסוימים, וחייהם שונים. הם הופכים בררנים לגבי מה שהם אוכלים, ומייחסים חשיבות לראוותנות ולפאר. הם מתעקשים ללבוש מותגים ולהשתמש בהם, והבתים שהם שוהים בהם והמכוניות שהם נוהגים בהן מוכרחים להיות משוכללים ויוקרתיים. גם כשהם רוכשים רכב שירות, עליו להיות מצויד באביזרים יוקרתיים. יש כאלה שישאלו: "אם אין להם כסף, מדוע הם מייחסים חשיבות לדברים האלה?" רק משום שאין להם כסף, אין זה אומר שהם לא חותרים אל דברים כאלה או שהרצון הזה לא קיים באנושיותם. לכן, ברגע שצוררי משיח משיגים גישה למנחות בבית האל, הם מבזבזים אותן בפזיזות. הם רוצים לקנות כל דבר וליהנות מכל דבר, עד לכדי חוסר בושה, ועד כדי חוסר שליטה בכך. הם מוכרחים לשתות תה איכותי שמוגש בספלים מצופים זהב, כל ארוחה שלהם מוכרחה להיות משתה מפואר, הם מתעקשים לצרוך ג'ינסנג איכותי, ומשתמשים רק במחשבים ובטלפונים שמשתייכים למותגים בעלי שם עולמי ותמיד בדגמים החדישים ביותר. הם מרכיבים משקפי שמש בשווי אלפי יואן, מבזבזים מאות על תספורות, ומשלמים אלף או יותר על טיפולי עיסוי או סאונה. בקצרה, הם דורשים שהכול יהיה ממותג ובאיכות גבוהה, ורוצים ליהנות מכל מה שנהנים ממנו ידוענים ובעלי שררה. ברגע שלצוררי משיח יש מעמד, ניכרים בהם כל אותם דברים כעורים. במהלך כינוסים, אם מאזינים להטפתם רק שלושה או חמישה אנשים, זה לא מספיק להם והם דורשים שיגיעו בין שלוש-מאות לחמש-מאות איש. כשאחרים אומרים שישנן נסיבות חיצוניות קשות, ושלכן כינוס של שלושה עד חמישה אנשים הוא כבר טוב למדי, הם משיבים: "זה לא מתקבל על הדעת – מדוע כל כך מעט אנשים מאזינים לדרשה שלי? זה לא שווה את הזמן שלי. עלינו לקנות מבנה כנסייה גדול שיכול להכיל עשרות אלפי אנשים לדרשה מכובדת יותר". האין הם מתגרים במוות? כך נוהגים צוררי משיח. האין זו גם התנהגות חסרת בושה? יש להם רצון ועניין בלתי נשלטים בצורה קיצונית בחיי פאר ובדברים חומריים – זהו מאפיין נוסף באופיים של צוררי משיח. ברגע שמישהו מזכיר אוכל גורמה, מכוניות יוקרה, בגדים ממותגים, ופריטים משוכללים ויקרים, עיניהם בוהקות ונמלאות חמדנות, ורצונם עולה אל פני השטח. ממה נובע הרצון הזה? ללא ספק, מדובר בחשיפה של טבעם השדי. ייתכן שלצוררי משיח מסוימים אין הרבה כסף, וברגע שהם רואים מישהו שעונד תכשיטים יקרים או טבעת יהלום של שניים או שלושה קראט, עיניהם בוהקות, והם חושבים: "אלמלא האמנתי באל, יכולתי לענוד יהלום של חמישה קראט". הם חושבים על כך שאין להם אפילו יהלום של קראט אחד, נעצבים ואף מתחילים לחשוב שהאמונה באל אינה כדאית. עם זאת, כשהם הופכים בדבר שוב, הם חושבים: "בעתיד אקבל ברכות נפלאות הודות לאמונתי באל. יוכל להיות לי יהלום של חמש-מאות קראט ואענוד אותו על ראשי". האם אין להם רצונות? כשהם רואים בטלוויזיה אנשים אמידים שלובשים בגדי מעצבים, ושטים בים בספינות תענוגות מפוארות, הם חשים שזה מאוד מאושר, רומנטי, אצילי ומעורר קנאה. הם מריירים על המראות, ואומרים: "מתי אוכל להפוך לאדם שכזה, נפיל בקרב בני האדם? מתי אוכל ליהנות מחיים כאלה?" הם צופים בזה שוב ושוב עד שהם חושבים שאין שום עניין באמונה באל. אולם אז הם מהרהרים פעם נוספת, וחושבים: "אסור לי לחשוב כך. מדוע אני מאמין באל? 'עליך לעמוד בסבל רב כדי לצאת כדי כשידך על העליונה'. בעתיד, חיי יהיו טובים בהרבה משלהם. הם יוצאים לשיט תענוגות, אבל אני אטוס במטוס מפואר או בחללית מפוארת – אסע לירח!" האם יש שמץ של היגיון במחשבות האלה? האם הן עולות בקנה אחד עם אנושיות רגילה? (לא.) זהו מרכיב נוסף באנושיותם של צוררי משיח – רצון בלתי נשלט במיוחד לדברים חומריים ולאורח חיים מפואר. ברגע שהם משיגים אותם, חמדנותם אינה יודעת שובע, מבטם וטבעם נעשים רעבתניים, והם רוצים להחזיק באותם הדברים לנצח. באנושיותם של צוררי משיח, העניין הוא לא רק קנאה בבעלי השררה; הם גם רוצים דברים חומריים וחיי פאר. לאנושיות רגילה יש טווח הגיוני של צרכים לחיים ודברים חומריים: יש להם צורכי היום-יום, צורכי סביבות העבודה והמחייה, וכן צורכיהם הגופניים. די בכך שהצרכים האלה יקבלו מענה, ומימושם בהתבסס על יכולותיו של אדם ועל התנאים הכלכליים שלו נחשב רגיל יחסית. אולם הצורך של צוררי משיח בדברים חומריים והתענגותם עליהם אינם רגילים ואינם יודעים שובע.

– הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, תרחיב רביעי: סיכום של אופי צוררי המשיח ומהות הצביון שלהם (חלק א')

אמירת שקרים כדבר שבשגרה, בוגדנות ואכזריות, היעדר חוש כבוד וחוסר בושה, אנוכיות ונאלחות, היצמדות אל בעלי השררה ודיכוי החלשים, ותשוקה רבה יותר משל אנשים רגילים לדברים חומריים – תכונות אלה באופיים של צוררי משיח הן טיפוסיות, מייצגות מאוד, וברורות. חלק מהביטויים אמנם עשויים להופיע במידת מה אצל אנשים רגילים, אך הביטויים שלהם הם פשוט צביון מושחת, ביטויים של אנושיות לא רגילה או מחסור באנושיות שנובע מהשחתת השטן. דרך הקריאה בדברי האל, אנשים אלה מפתחים את מודעות המצפון ואת היכולת לוותר על אותם הדברים ולהתמרד נגדם, ולהכות על חטא. למאפיינים אלה אין תפקיד עיקרי אצלם, והם לא ישפיעו על חתירתם אל האמת או על ביצוע חובותיהם. רק צוררי משיח מסרבים לקבל את האמת ואין זה משנה לכמה דרשות הם מאזינים. המאפיינים והתכונות האינהרנטיים באנושיותם אינם משתנים, ולכן אנשים כאלה הם מושא לגינוי בבית האל, ולא יכולים להיוושע לעולם. מדוע אין הם יכולים להיוושע? אי אפשר להושיע אנשים שאופיים הוא כזה משום שהם מסרבים לקבל את האמת, ומשום שהם מפגינים עוינות כלפי האמת, כלפי האל, וכלפי כל דבר חיובי. אין להם התנאים והאנושיות לישועה, ולכן, ייעודם של אנשים אלה הוא להיות מסולקים ומושלכים לגיהינום.

– הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, תרחיב רביעי: סיכום של אופי צוררי המשיח ומהות הצביון שלהם (חלק א')