דברי האל מכתבי הקודש להתייחסות:

"אַל תִּפְחֲדוּ מִן הַהוֹרְגִים אֶת הַגּוּף שֶׁאֵין בִּיכָלְתָּם לַהֲרֺג אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֶלָּא יִרְאוּ מִזֶּה אֲשֶׁר יָכוֹל לִגְרֺם הֵן לְאָבְדַן הַנֶּפֶשׁ וְהֵן לְאָבְדַן הַגּוּף בְּגֵיהִנּוֹם" (מתי י' 28).

"הַמּוֹצֵא אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבֵּד אוֹתָהּ, וְהַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי יִמְצָא אוֹתָהּ" (מתי י' 39).

"וְהֵם נִצְּחוּהוּ בְּדַם הַשֶּׂה וּבִדְבַר עֵדוּתָם, וְלֹא אָהֲבוּ אֶת נַפְשָׁם עַד מָוֶת" (ההתגלות יב 11).

דברי האל הכול יכול של אחרית הימים

במרחבי היקום והשחקים, יצורים אין סוף חיים ומתרבים, מצייתים לחוק החיים המעגלי ודבקים בכלל אחד קבוע. כל מי שמת לוקח איתו את הסיפורים של אלה החיים, וכל מי שחי חוזר על אותה היסטוריה טרגית של אלה שגוועו. על כן, חזקה על האנושות לשאול את עצמה: מדוע אנו חיים? ומדוע עלינו למות? מי שולט בעולם הזה? ומי ברא את האנושות הזו? האם הטבע באמת ברא את האנושות? האם האנושות באמת שולטת בגורלה שלה? ...זה אלפי שנים האנושות שואלת את השאלות האלה ללא הרף. למרבה הצער, ככל שהאדם יותר אובססיבי לגבי שאלות אלה, כך הוא מפתח צמא רב יותר למדע. המדע מעניק סיפוק קצר-מועד והנאה זמנית של הבשר, אך הוא רחוק מלהיות מספיק כדי לחלץ את האדם מהבידוד, מהבדידות ומהאימה וחוסר האונים בעומק נשמתו שהוא אך בקושי מסווה. האנושות רק משתמשת בידע מדעי שניתן לראותו בעין בלתי מזוינת ושהמוח יכול להבינו כדי לאלחש את לבה. אולם אין די בידע מדעי כזה כדי למנוע מהאנושות לחקור תעלומות. האנושות פשוט אינה יודעת מי הריבון על התבל ועל כל צבא השמיים, קל וחומר שהיא אינה יודעת מה ראשיתה ועתידה של האנושות. האנושות רק חיה על כורחה תחת החוק הזה. איש אינו יכול להימלט ממנו ואיש אינו יכול לשנותו, מאחר שבכל צבא השמים ישנו רק אחד החי מעולם ועד עולם שהוא הריבון על הכול. הוא האחד שהאדם מעולם לא ראהו, האחד שהאנושות מעולם לא הכירה, שהאנושות מעולם לא האמינה בקיומו, ובכל זאת, הוא האחד אשר נפח נשמת חיים באבות האנושות והעניק לאנושות חיים. הוא האחד שמקיים ומזין את האנושות ומתיר לה להתקיים, והוא האחד שמכוון את האנושות עד עצם היום הזה. יתר על כן, בו לבדו תלויה האנושות לשם הישרדותה. הוא הריבון על הכול והמושל בכל היצורים החיים בתבל. הוא פוקד על ארבע עונות השנה והוא זה שמזמן את הרוח, את הכפור, את השלג ואת הגשם. הוא מעניק לאנושות את אור השמש ומביא את הלילה. הוא שפרס את השמים ואת הארץ, העניק לאדם את ההרים, את האגמים ואת הנהרות ואת כל היצורים החיים בתוכם. מעשיו נמצאים בכל מקום, עוצמתו נמצאת בכל מקום, חוכמתו נמצאת בכל מקום וסמכותו נמצאת בכל מקום. כל אחד מהחוקים והכללים האלה הוא ההתגלמות של מעשיו, וכל אחד מהם חושף את חוכמתו ואת סמכותו. מי יכול לפטור את עצמו מריבונותו? ומי יכול להשתחרר מתכנוניו? הכול קיים תחת מבטו ויתרה מכך, הכול חי תחת ריבונותו. עוצמתו ומעשיו לא מותירים לאנושות ברירה אלא להכיר בעובדה שהוא אכן קיים ושהוא הריבון על הכול. אין מלבדו דבר היכול לפקוד על התבל, קל וחומר שאין כל דבר היכול לקיים את האנושות ללא מנוח. בין אם אתה מסוגל או לא מסוגל לזהות את מעשי האל ובין אם אתה מאמין או לא מאמין בקיומו של אלוהים, אין ספק שגורלך נתון לקביעתו של אלוהים ואין ספק שאלוהים תמיד יחזיק בריבונות על הכול. קיומו וסמכותו אינם מותנים בשאלה אם האדם מכיר בהם או תופס אותם. רק הוא מכיר את עברו של האדם, את ההווה שלו ואת עתידו, ורק הוא יכול לקבוע את גורל האנושות. בין אם אתה מסוגל לקבל את העובדה הזאת ובין אם לאו, בקרוב האנושות תהיה עדה לכל זאת במו עיניה, וזו העובדה שאלוהים יממש במהרה. האנושות חיה ומתה תחת עינו הפקוחה של אלוהים. האדם חי למען ניהולו של אלוהים, וכשעיניו נעצמות בפעם האחרונה, גם זה קורה למען ניהולו של אלוהים. פעם אחר פעם, האדם בא והולך, הלוך ושוב. ללא יוצא מן הכלל, כל זה חלק מריבונותו של אלוהים ומתכנונו.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, נספח 3: האדם יכול להיוושע רק תחת ניהולו של אלוהים

אם גורל לידתו של האדם נקבע על פי חייו הקודמים, מותו מסמן את סופו של גורל זה. אם לידתו של האדם היא התחלת משימתו בחיים האלה, מותו מסמן את סופה של משימה זו. כיוון שהבורא קבע מערכת נסיבות קבועה ללידתו של האדם, אין צורך לומר שהוא אף סידר מערכת קבועה של נסיבות למותו. במילים אחרות, איש אינו נולד במקרה, מותו של איש אינו מגיע באופן בלתי צפוי והן הלידה והן המוות קשורים בהכרח לחייו הקודמים והנוכחיים של האדם. נסיבות לידתו ומותו של אדם נקבעות בשני המקרים על ידי הבורא. זהו ייעודו של האדם, גורלו של האדם. מאחר שישנם הסברים רבים ללידתו של האדם, גם מותו של כל אדם יתרחש באופן טבעי במסגרת מערכת של נסיבות מיוחדות לו, זו הסיבה למשך החיים השונה של בני האדם ולאופנים ולמועדים השונים של מותם. יש בני אדם חזקים ובריאים, שמתים צעירים. אחרים חלשים וחולניים, אך הם חיים עד גיל זקנה והולכים לעולמם בשלווה. יש הנספים מסיבות לא טבעיות, אחרים מתים מוות טבעי. יש המסיימים את חייהם הרחק מביתם, אחרים עוצמים את עיניהם בפעם האחרונה כשיקיריהם לצדם. יש המתים באוויר, אחרים מתחת לאדמה. יש השוקעים אל מתחת למים, אחרים אובדים באסונות. יש המתים בבוקר, אחרים בלילה... הכול רוצים בלידה מהוללת, בחיים נוצצים ובמוות מזהיר, אך איש אינו יכול לחרוג מייעודו, איש אינו יכול לחמוק מריבונותו של הבורא. זהו גורל האדם. האדם יכול לתכנן תוכניות מכול הסוגים לעתידו, אך איש אינו יכול לתכנן את האופן והמועד של לידתו ושל פרידתו מן העולם. על אף שבני אדם עושים כמיטב יכולתם כדי להימנע מבואו של המוות ולהתנגד לו, בכל זאת המוות מתקרב בשקט, ללא ידיעתם. איש אינו יודע מתי וכיצד ימות, לא כל שכן היכן יקרה הדבר. מובן שכוח החיים והמוות אינו בידי האנושות, ולא בידי ישות כלשהי בעולם הטבע, אלא בידי הבורא, שסמכותו ייחודית. חייה ומותה של האנושות אינם תוצר של חוק כלשהו בעולם הטבע, אלא תוצאה של ריבונות סמכותו של אלוהים.

– הדבר, כרך שני: אודות הכרת האל, אלוהים עצמו, הייחודי ג'

ככול שהוא מתקרב למוות, כך הוא שואף יותר להבין את משמעותם האמיתית של החיים. ככול שהוא מתקרב למוות, כך נדמה לו יותר שלבו ריק. ככול שהוא מתקרב למוות, כך הוא חש חסר אונים יותר. וכך פחד המוות שלו גדל מיום ליום. יש שתי סיבות לכך שתחושות כאלה באות לידי ביטוי אצל אנשים כשהם מתקרבים למוות: דבר ראשון, הם עומדים לאבד את העושר והתהילה שבהם היו חייהם תלויים, עומדים להותיר מאחור את כל מה שעיניהם רואות בעולם, ודבר שני, הם עומדים להתעמת, לבדם לגמרי, עם עולם לא מוכר, תחום מסתורי ולא מוכר שבו הם פוחדים לדרוך, שבו אין להם יקירים ואמצעי תמיכה. משתי הסיבות האלה, כל אדם העומד בפני המוות חש אי-נוחות, חווה בהלה ותחושת חוסר אונים, שמעולם לא ידע כמותן בעבר. רק כשאדם מגיע לנקודה הזו בפועל, הוא מבין כי כאשר אדם נכנס לעולם הזה, תחילה עליו להבין מאין באים בני האדם, מדוע הם חיים, מי מחזיק בריבונות על הגורל האנושי, ומי מקיים את האדם ולמי יש ריבונות על קיומו ההבנה הזו היא ההון שבאמצעותו האדם חי, והיא הבסיס החיוני להישרדות האדם. אל להם ללמוד תחילה כיצד לפרנס את משפחתם או כיצד לחתור אל רווח ותהילה, או כיצד להתעלות מעל אחרים בקבוצה, או כיצד לחיות חיים אמידים יותר, לא כל שכן כיצד להתעלות על אחרים או כיצד להתחרות בהצלחה במיני תחרויות. כישורי ההישרדות השונים שאנשים מקדישים את חייהם לרכישת השליטה בהם, מאפשרים להם להחזיק בשפע של נוחות חומרית, ולמרות זאת, הכישורים האלה לעולם לא מביאים ללבו של אדם נחמה אמיתית ויציבות. במקום זאת, הם גורמים לאנשים לאבד ללא הרף את הכיוון, להתקשות לשלוט בעצמם, ולהחמיץ הזדמנות אחר הזדמנות ללמוד את משמעות החיים, והם מעוררים קשיים נסתרים אצל אנשים לגבי האופן שבו יש להתמודד נכון עם המוות – כך נהרסים חייהם של אנשים. הבורא מתייחס לכולם בהגינות, נותן לכול אחד חיים שלמים של הזדמנויות, כדילחוות ולהכיר את ריבונותו, אולם רק כאשר המוות מתקרב, כשצילו מרחף מעל האדם, הוא מתחיל לראות את האור – ואז כבר מאוחר מדי.

בני אדם מקדישים את חייהם למרדף אחר כסף ותהילה. הם נאחזים בקנים הרצוצים האלה, במחשבה שאלה הם אמצעי התמיכה היחידים שלהם, כאילו על ידי הבעלות עליהם יוכלו להמשיך לחיות, יוכלו לפטור את עצמם מן המוות. אך רק כשהם קרובים למוות, הם מבינים עד כמה רחוקים מהם הדברים האלה, עד כמה הם חלשים לנוכח המוות, באיזו קלות הם מתמוטטים, עד כמה הם בודדים וחסרי אונים, מבלי שיהיה להם לאן לפנות. הם מבינים שלא ניתן לקנות את החיים בכסף או תהילה, שאין זה משנה עד כמה האדם עשיר, אין זה משנה עד כמה נשגב מעמדו, כול בני האדם הם עניים וחסרי חשיבות באותה המידה לנוכח המוות. הם מבינים שהכסף אינו יכול לקנות חיים, שתהילה אינה יכולה למחוק את המוות, שלא כסף ולא תהילה יכולים להאריך את חיי האדם ולו בדקה, ולו בשנייה אחת. ככול שבני האדם מרגישים כך יותר, כך הם משתוקקים יותר להמשיך לחיות. ככול שבני האדם מרגישים כך יותר, כך הם יראים יותר מהתקרבותו של המוות. רק בשלב זה הם מבינים באמת, שחייהם אינם שייכים להם, אינם בשליטתם, ושלאיש אין זכות החלטה בשאלה אם יחיה או ימות, שכל הדברים האלה הם מעבר לשליטת האדם.

– הדבר, כרך שני: אודות הכרת האל, אלוהים עצמו, הייחודי ג'

ברגע שבו אדם נולד, מתחילה נשמה בודדה אחת את חוויית החיים שלה על פני האדמה, חוויית סמכותו של הבורא, שהבורא סידר לה. אין צורך לומר, כי זוהי הזדמנות מצוינת לאדם, לנשמה, לרכוש ידע על ריבונות הבורא, להגיע להכרה של סמכותו ולחוות אותה באופן אישי. בני אדם חיים את חייהם על פי חוקי הגורל שהבורא קבע להם, ולכול אדם רציונלי ובעל מצפון, השלמה עם ריבונות הבורא והכרת סמכותו במהלך העשורים הספורים שלו על פני האדמה, אינן דבר שקשה להשיגו. לפיכך, צריך להיות קל לכל אדם להכיר, באמצעות חוויות החיים שלו במהלך העשורים האחדים, בכך שכול הגורלות האנושיים נקבעו מראש, ולתפוס או לסכם את משמעות החיים. באותה העת שבה האדם מאמץ את לקחי החיים האלה, הוא מגיע בהדרגה להבנה, מאין באים החיים, לתפיסה על מה שהלב זקוק לו באמת, על מה שיוביל אותו למסלול האמיתי בחיים, על מה שצריכה להיות משימתם ומטרתם של חיים אנושיים, והוא מכיר בהדרגה בכך שאם לא יעבוד את הבורא, אם לא ייווכח בריבונותו, כאשר יעמוד מול המוות – כשהנשמה תהיה עתידה לעמוד פעם נוספת מול הבורא – לבו יתמלא אימה ואי-נוחות ללא גבול. אם אדם התקיים בעולם במשך עשורים ספורים אך לא הגיע לידיעה, מאין באים חיי אדם, לא הכיר עדיין בזהותו של מי שהגורל האנושי מונח בכף ידו, אין פלא שלא יוכל להתמודד עם המוות ברוגע. אדם שרכש את הידע על ריבונות הבורא לאחר שחווה כמה עשורי חיים, הוא אדם עם הערכה נכונה של משמעות החיים וערכם, אדם בעל ידע עמוק על מטרת החיים, חוויה והבנה אמיתית של ריבונות הבורא, ועוד יותר מכך, אדם המסוגל להישמע לסמכות הבורא. אדם כזה מבין את משמעות בריאתה של האנושות על ידי אלוהים, מבין כי על האדם לעבוד את הבורא, שכול דבר שיש לאדם בא מן הבורא וישוב אליו באחד הימים בעתיד הלא רחוק. אדם כזה מבין כי הבורא קובע את סדר לידתו של האדם ויש לו ריבונות על מותו של האדם, וכי הן החיים והן המוות נקבעים מראש על ידי סמכותו של הבורא. לפיכך כאשר הוא תופש את הדברים האלה באמת, הוא מסוגל באופן טבעי להתמודד עם המוות ברוגע, להניח בצד את רכושו עלי אדמות ברוגע, לקבל ולהיכנע בשמחה לכול העתיד לבוא ולקדם בברכה את נקודת המפנה האחרונה בחיים, שסדרה נקבע על ידי הבורא, במקום לפחד ממנה באופן עיוור ולהיאבק נגדה. אם האדם רואה בחיים הזדמנות לחוות את ריבונותו של הבורא ולהגיע להכרת סמכותו, אם הוא רואה בחייו הזדמנות נדירה לבצע את תפקידו כיצור אנושי שנברא ולמלא את משימתו, תהיה לו בהכרח ההשקפה הנכונה על החיים, הוא יחיה חיים מבורכים המונחים על ידי הבורא, יתהלך באורו של הבורא, יכיר את ריבונות הבורא, ייווכח בריבונותו, יישא עדות למעשי הנסים שלו ולסמכותו. אין צורך לומר, כי אדם כזה יהיה בהכרח אהוב על הבורא ומקובל עליו, ורק אדם כזה יכול להחזיק בעמדה רגועה ביחס למוות, יכול לקדם בברכה ובשמחה את נקודת המפנה האחרונה בחיים. איוב החזיק בבירור בעמדה כזו כלפי המוות. הוא היה בעמדה שאפשרה לו לקבל בשמחה את נקודת המפנה האחרונה בחיים, ולאחר שהביא את מסע חייו לסיום חלק, השלים את משימתו בחיים, הוא שב לעמוד לצד הבורא.

– הדבר, כרך שני: אודות הכרת האל, אלוהים עצמו, הייחודי ג'

בכתבי הקודש כתוב על איוב: "וַיָּמָת אִיּוֹב זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים" (איוב מ"ב 17). משמעות הדבר היא שכאשר הלך איוב לעולמו, לא היו לו חרטות והוא לא חש כאב, אלא עזב את העולם הזה באופן טבעי. כידוע לכול, איוב היה בחייו אדם שירא את אלוהים וסר מרע. אלוהים שיבח את מעשיו הצודקים, בני אדם זכרו אותם ואת חייו יותר מאת אלה של כול אדם אחר, היו להם ערך ומשמעות. איוב נהנה מברכותיו של אלוהים וכונה על ידו צדיק על פני האדמה, ואלוהים אף ניסה אותו והשטן בחן אותו. הוא נשא עדות לאלוהים והיה ראוי להיקרא צדיק. במהלך העשורים שלאחר ניסיונו על ידי אלוהים, הוא חי חיים שהיו בעלי ערך, מלאי משמעות, מבוססים ושלווים עוד יותר מבעבר. בשל מעשיו הצודקים, ניסה אותו אלוהים. בשל מעשיו הצודקים, אלוהים הופיע בפניו ודיבר אליו ישירות. כך במהלך השנים שלאחר ניסיונו, הבין איוב והעריך את ערכם של החיים בדרך מוחשית יותר, רכש הבנה עמוקה יותר על ריבונותו של הבורא ורכש ידע מדוייק וודאי יותר על האופן שבו הבורא נותן ולוקח את ברכותיו. בכתבי הקודש מתועד, כי יהוה אלוהים העניק לאיוב ברכות רבות עוד יותר מבעבר, דבר שהציב את איוב בעמדה טובה עוד יותר להכיר את ריבונות הבורא ולהתמודד עם המוות ברוגע. כך, כשהזדקן ועמד מול המוות, איוב בהחלט לא היה חרד לרכושו. לא היו לו דאגות, לא היה לו דבר להתחרט עליו, והוא כמובן לא פחד מן המוות, משום שהוא הקדיש את כל חייו להליכה בדרך היראה מאלוהים וההתרחקות מרע, ולא היתה לו סיבה לדאוג באשר לסופו. כמה בני אדם כיום יכולים לנהוג בכול הדרכים שבהן נהג איוב כאשר התמודד עם מותו שלו? מדוע איש אינו מסוגל לשמור על התנהגות חיצונית כה פשוטה? יש לכך סיבה אחת בלבד: איוב חי את חייו בחתירה סובייקטיבית לאמונה, הכרה וציות לריבונותו של אלוהים, ועם האמונה, ההכרה והציות האלה הוא עבר את נקודות המפנה החשובות בחיים, חי את שנות חייו האחרונות, וקידם בברכה את נקודת המפנה האחרונה בחייו. יהיו אשר יהיו חוויותיו של איוב, שאיפותיו ומטרותיו בחיים היו מאושרות ולא כואבות. הוא היה מאושר לא רק תודות לברכות ולשבחים שהעניק לו הבורא, אלא חשוב מכך, תודות לשאיפותיו ומטרות חייו, תודות לידע ההדרגתי וההבנה האמיתית על ריבונות הבורא, שרכש באמצעות יראת אלוהים וההתרחקות מרע, ויתרה מכך, תודות למעשי הנסים של הבורא, שאיוב חווה באופן אישי במהלך תקופתו ככפוף לריבונותו, והחוויות והזיכרונות החמימים והבלתי נשכחים על הקיום המשותף, ההיכרות וההבנה ההדדית בין האדם לבין אלוהים. תודות לנוחות ולאושר שבאו מידיעת רצון הבורא, תודות להערצה שהתפתחה לאחר שראה כי הוא גדול, נפלא, אהוב ונאמן. הסיבה לכך שאיוב הצליח להתמודד עם המוות ללא כול סבל, היא שהוא ידע כי במותו, ישוב לעמוד לצד הבורא. שאיפותיו והדברים שרכש בחיים הם שאפשרו לו להתמודד עם המוות ברוגע, להתמודד בלב שלם עם האפשרות שהבורא ייקח את חייו בחזרה, ויתרה מכך, לעמוד בפני הבורא כשהוא טהור וחסר דאגה. האם בני אדם כיום יכולים להשיג אושר מן הסוג שהיה לאיוב? האם אתם עצמכם מצויים בעמדה המאפשרת לכם לעשות זאת? אם כך, מדוע בני אדם כיום אינם מסוגלים לחיות באושר, בדומה לאיוב? מדוע הם אינם מסוגלים להימלט מן הסבל שבפחד המוות? כשבני אדם עומדים מול המוות, יש שמרטיבים את מכנסיהם. אחרים רועדים, מתעלפים, מתפרצים נגד השמיים והאדם כאחד, ואף בוכים ומייללים. אלה בשום אופן אינן התגובות הפתאומיות המתרחשות כשהמוות מתקרב. בני אדם מתנהגים בדרכים מביכות אלה בעיקר מפני שבעומק לבם, הם פוחדים מן המוות, מפני שאין להם ידע ברור והערכה על ריבונותו של אלוהים וסידוריו, ובוודאי שהם אינם נשמעים להם, וזאת מפני שבני אדם אינם רוצים אלא רק לסדר ולשלוט בכול דבר בעצמם, לשלוט בגורלם, בחייהם ובמותם. אין פלא אם כן שבני אדם אינם מצליחים לעולם להימלט מפחד המוות.

– הדבר, כרך שני: אודות הכרת האל, אלוהים עצמו, הייחודי ג'

כשאין לאדם ידע וחוויה ברורים על ריבונותו של אלוהים והסידורים שהוא קובע, הידע שלו על הגורל ועל המוות יהיה בהכרח מבולבל. בני אדם אינם יכולים לראות בבירור שכול זה מונח בכף ידו של אלוהים, אינם מבינים שאלוהים שולט בהם ומחזיק בריבונות עליהם, אינם מכירים בכך שהאדם אינו יכול להשליך מעליו את הריבונות הזו ולא להימלט ממנה. וכך, כשהם עומדים בפני המוות, אין קץ למילותיהם האחרונות, לדאגותיהם ולחרטותיהם. מטען רב, אי-נכונות רבה ובלבול רב כל כך מכבידים עליהם, וכול זה גורם להם לפחד מן המוות. כשמדובר בכול אדם שנולד לעולם הזה, לידתו הכרחית ומותו בלתי נמנע, ואיש אינו יכול להתעלות מעל המסלול הזה. אם האדם מבקש לעזוב את העולם הזה ללא כאב, אם הוא חפץ להיות מסוגל להתמודד עם נקודת המפנה האחרונה בחיים ללא אי-נכונות וללא דאגה, הדרך היחידה לכך היא שלא יהיו לו חרטות. והדרך היחידה לעזוב את העולם ללא חרטות היא להכיר את ריבונות הבורא, להכיר את סמכותו ולהישמע להן. רק בדרך זו יכול האדם להישאר רחוק מהסכסוכים האנושיים, מן הרע, משעבוד השטן. רק בדרך זו יכול האדם לחיות חיים כחייו של איוב, כשהוא מונחה ומבורך על ידי הבורא, חיים חופשיים ומשוחררים, חיים בעלי ערך ומשמעות, חיים ישרים וגלויי לב. רק בדרך זו יכול האדם להישמע, בדומה לאיוב, לניסיון ולמניעה על ידי הבורא, להישמע לתזמוריו ולסידוריו של הבורא. רק בדרך זו יכול האדם לעבוד את הבורא כל חייו ולזכות בשבחיו, כפי שעשה איוב, לשמוע את קולו ולראותו מופיע. רק בדרך זו יכול האדם לחיות ולמות באושר, בדומה לאיוב, ללא כאב, ללא דאגה, ללא חרטות. רק בדרך זו יכול האדם לחיות באור, בדומה לאיוב, לעבור כול אחת מנקודות המפנה בחייו באור, להשלים באורח חלק את מסעו באור, להגשים בהצלחה את משימתו – לחוות, ללמוד ולהגיע להכרה על ריבונות הבורא כישות שנבראה – וללכת לעולמו באור ולעמוד לנצח נצחים לצד הבורא כיצור אנושי שנברא ושזוכה לשבחיו.

– הדבר, כרך שני: אודות הכרת האל, אלוהים עצמו, הייחודי ג'

אין זה משנה עם איזה עניין אנשים מתמודדים, עליהם תמיד לנקוט כלפיו גישה פעילה וחיובית, וזה נכון אף יותר כשמדובר במוות. אחיזה בגישה פעילה וחיובית אין משמעה לזרום עם המוות, להמתין למוות, או לחתור אל המוות באופן חיובי ופעיל. אם הכוונה איננה לחתור אל המוות, לזרום עם המוות, או להמתין למוות, אז למה הכוונה? (להתמסר.) התמסרות היא סוג של גישה כלפי המוות, ודרך ההתמודדות הטובה ביותר עמו היא להרפות ממנו ולא לחשוב עליו. יש כאלה שאומרים, "למה לא לחשוב עליו? אם לא אחשוב עליו היטב, האם אצליח להתגבר עליו? אם לא אחשוב עליו היטב, האם אצליח להרפות ממנו?" כן, אתה תצליח. ומדוע? אמור לי, כשהוריך הביאו אותך לעולם, האם היה זה הרעיון שלך להיוולד? המראה שלך, הגיל שלך, התעשייה שאתה עובד בה, עצם כך שאתה יושב כאן כעת, ואיך שאתה מרגיש ברגע זה – גרמת לכל זה לקרות בכוח המחשבה? לא גרמת לכל זה לקרות בכוח המחשבה, הכול קרה עם חלוף הימים והחודשים ודרך כך שחיית חיים רגילים מיום ליום, כשיום רודף יום, עד שהגעת אל המקום שאתה נמצא בו כעת, וזה טבעי מאוד. המוות הוא בדיוק אותו הדבר. מבלי שאתה מודע לכך, אתה צומח והופך לאדם בוגר, למבוגר, לקשיש, ומגיע אל שנותיך האחרונות, ואז מגיע המוות – אל תחשוב על זה. אינך יכול להימנע מהדברים שאינך חושב עליהם בכך שלא תחשוב עליהם, והם אף לא יקדימו מעצם כך שתחשוב עליהם; לרצונו של אדם אין הכוח לשנותם, הלא כן? אל תחשוב עליהם. כשאני אומר "אל תחשוב עליהם", למה כוונתי? אם הדבר הזה באמת עומד לקרות בעתיד הקרוב, אם תחשוב עליו ללא הרף, תחוש שמופעל עליך לחץ בלתי נראה. הלחץ הזה יגרום לך לחשוש מהחיים ומלחיות, תהיה נטול גישה פעילה וחיובית, ובמקומה תחוש מדוכא אף יותר. משום שאדם הניצב אל מול המוות אינו מתעניין בדבר ואין לו גישה חיובית כלפי דבר, הוא חש מדוכא ותו לא. הוא עומד למות, הכול נגמר, כבר אין שום משמעות בחתירה אל כל דבר או בעשיית כל דבר, כבר אין לו תוכניות לעתיד או מוטיבציה, וכל מעשה שלו הוא הכנה לקראת המוות והתקדמות אל עבר המוות, ואם כן איזו משמעות יש לכל מעשה שלו? על כן, כל מעשה שלו מכיל היבטים וטבע של שליליות ושל מוות. אם כן, האם אתה יכול לא לחשוב על המוות? האם קל להשיג זאת? אם העניין הוא פשוט תוצר של ההנמקה והדמיון המנטליים שלך, אזי אתה מבהיל את עצמך לשווא, אתה מפחיד את עצמך, וזה פשוט לא עומד לקרות בעתיד הקרוב, אז לשם מה אתה חושב על כך? זה הופך את המחשבה על המוות למיותרת אף יותר. מה שאמור לקרות יקרה תמיד; מה שלא אמור לקרות לא יקרה ולא משנה כיצד תחשוב על כך. אין טעם לחשוש מכך, ואף לא לדאוג מכך. אי אפשר להימנע מן המוות על ידי כך שדואגים מפניו, והוא לא יחלוף על פניך רק משום שאתה חושש מפניו. לפיכך, היבט אחד הוא שעליך להרפות מעניין המוות בעומק לבך ולא לייחס לו חשיבות; עליך להפקיד אותו בידי האל, כאילו למוות אין שום קשר אליך. זהו משהו שהאל מסדר, ולכן אפשר לאל לסדר אותו – או-אז הוא נעשה פשוט, הלא כן? היבט נוסף הוא שעליך לאחוז בגישה פעילה וחיובית כלפי המוות. אמרו לי, מי מבין מיליארדי האנשים ברחבי העולם מבורך עד כדי כך שהוא מאזין לדברים רבים כל כך מן האל, ומבין אמיתות חיים רבות כל כך, וכן תעלומות כה רבות? מי מביניהם יכול לקבל באופן אישי את הדרכת האל, את אספקתו, את דאגתו ואת הגנתו? מי מבורך עד כדי כך? מתי מעט. על כן, עצם כך שאתם המעטים מסוגלים לחיות היום בבית האל, לקבל את ישועתו ואת אספקתו, הופך את הכול לכדאי, גם אם נגזר עליכם למות ברגע זה. אתם מבורכים עד מאוד, הלא כן? (אכן.) כאשר בוחנים זאת מנקודת מבט כזאת, המוות לא צריך לעורר באנשים פחד משתק, ואין הוא צריך להגביל אותם. אמנם לא נהנית מן התהילה ומהעושר של העולם, אך קיבלת את רחמי הבורא והאזנת לרבים מדבריו של האל – האין זה אושר? (אכן.) אין זה משנה כמה שנים אתה חי בחיים האלה, הכול כדאי ואין בך חרטות, משום שביצעת באופן מתמיד את חובתך בבית האל, והבנת את האמת, את תעלומות החיים, ואת הנתיב והמטרות שעליך לחתור אליהם בחיים – זכית בכל כך הרבה! חיית חיים כדאיים! גם אם אינך מסוגל להסביר זאת בבירור, אתה מסוגל ליישם בפועל מספר אמיתות ולאחוז במציאות מסוימת, והדבר מעיד על כך שזכית באספקת חיים מסוימת והבנת מספר אמיתות מעבודת האל. זכית בכל כך הרבה – שפע של ממש – וזוהי ברכה גדולה עד מאוד! משחר ההיסטוריה האנושית, לאורך העידנים כולם, איש מעולם לא נהנה מברכה זו, אך אתם נהנים ממנה. האם כעת אתם נכונים למות? עם נכונות שכזו, גישתכם כלפי המוות תהיה מסורה באמת ובתמים, הלא כן? (אכן.) היבט אחד הוא שאנשים מוכרחים לאחוז בהבנה אמיתית, עליהם לשתף פעולה באופן חיובי ופעיל, ולהתמסר באמת ובתמים, ועליהם לנקוט את הגישה הנכונה כלפי המוות. כך פוחתות משמעותית תחושות המצוקה, החרדה והדאגה של בני האדם מפני המוות, הלא כן? (אכן.) הן פוחתות משמעותית...

המוות הוא לא בעיה שקל לפתור אותה, והוא הקושי הגדול ביותר של האדם. אם מישהו יאמר לך, "צביונותיך המושחתים כה עמוקים, וגם אנושיותך אינה טובה. אם לא תחתור אל האמת בכנות ותרבה במעשים רעים בעתיד, אתה תגיע לגיהינום ותיענש!" אולי תהיה נסער זמן מה לאחר מכן. אולי תהרהר בכך, והרגשתך תשתפר מאוד לאחר שנת לילה, ואז תחוש נסער פחות. אולם אם פוקדת אותך מחלה קטלנית, ולא נשאר לך זמן רב לחיות, אזי אין זה משהו ששנת לילה יכולה לפתור, ואי אפשר להרפות ממנו כל כך בקלות. אתה נדרש להתמודד עם העניין הזה במשך זמן מה. אלה שחותרים אל האמת בכנות יכולים להשאיר את העניין מאחוריהם, לחפש את האמת בכל דבר, ולהשתמש בה על מנת לפתור אותו – ביכולתם לפתור כל בעיה. אך אם אנשים ישתמשו בדרכי האדם, בסופו של דבר המוות יעורר בהם רק תחושות של מצוקה, חרדה ודאגה ללא הרף. כאשר אי אפשר לפתור דברים, הם נוקטים באמצעי קיצון על מנת לפתור אותם. יש כאלה שנוקטים בגישה מדוכאת ושלילית, ואומרים, "אם כך, פשוט אמות. מי פוחד מהמוות? לאחר המוות אתגלם מחדש ואחיה שוב!" האם ביכולתך לאמת זאת? אתה סתם מחפש מילות נחמה, וזה לא פותר את הבעיה. ידי הבורא שולטות וחולשות על כל הדברים ועל הכול, בין אם נראים או בלתי נראים, חומריים או לא חומריים. איש לא יכול לשלוט בגורלו-שלו והגישה היחידה שאדם מוכרח לאחוז בה ביחס למחלה או למוות היא זו של הבנה, קבלה והתמסרות; אל לאנשים להסתמך על הדמיונות ועל התפיסות שלהם, אל להם לחפש דרך מילוט מאותם דברים, ועוד יותר מכך אל להם לדחות אותם או להתנגד להם. אם אתה מנסה בעיוורון לפתור את ענייני המחלה והמוות באמצעות שיטות משלך, אזי ככל שתחיה זמן רב יותר סבלך יגבר, תהפוך מדוכא יותר, ותחוש לכוד יותר. בסופו של דבר, עדיין יהיה עליך ללכת בנתיב המוות, וקצך באמת יהיה שווה ערך למותך – אתה אכן תמות. אם אתה יכול לחפש את האמת באופן פעיל, ואם, בהקשר להבנת המחלה שהאל סידר עבורך או בעת התמודדות עם המוות, אתה מסוגל לחפש את האמת, את תזמורי הבורא, את ריבונותו ואת סידוריו ביחס למאורע חשוב שכזה, ולהשיג התמסרות אמיתית באופן חיובי ופעיל, אזי הדבר עולה בקנה אחד עם כוונות האל. אם אתה מסתמך על הכוח ועל השיטות של האדם בהתמודדותך עם אותם דברים, ואתה מתאמץ עד מאוד לפתור אותם או לחמוק מהם, אזי גם אם לא תמות ותצליח לחמוק מקושי המוות באופן זמני, משום שאין בך הבנה, קבלה והתמסרות אמיתיות כלפי האל וכלפי האמת, מה שגורם לכך שאין לך עדות בעניין זה, התוצאה הסופית תהיה שכאשר עניין זה שוב יקרה על דרכך, הוא עדיין יהיה בגדר מבחן משמעותי בעבורך. עדיין תהיה לך האפשרות לבגוד באל ולמעוד, ואין ספק כי יהיה זה מסוכן בעבורך. לכן, אם אתה באמת ניצב כעת אל מול מחלה או מוות, הרשה לי לומר לך, כי מוטב שתנצל את המצב המעשי הזה כעת על מנת לחפש את האמת ולפתור את העניין מהשורש, מאשר שתמתין שהמוות באמת יגיע, וכתוצאה מכך תיתפס לא מוכן ותחוש אבוד, מבולבל וחסר אונים, מה שיגרום לך לעשות דברים שתתחרט עליהם עד אחרון ימיך. אם תעשה דברים שתתחרט עליהם והם יגרמו לך להכות על חטא, הדבר עלול להוביל לאובדנך. על כן, לא משנה מה העניין, כניסתך מוכרחה להתחיל תמיד בהבנה שעליך לאחוז בה ביחס אליו ובאמיתות שעליך להבין. אם דברים כמו מחלה מעוררים בך ללא הרף תחושות של מצוקה, חרדה ודאגה ואתה חי כאשר רגשות שליליים מעין אלה עוטפים אותך, עליך להתחיל לחפש את האמת כעת ולפתור את הבעיות האלה בהקדם האפשרי.

– הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (4)

אנשים אינם יודעים כיצד להתמודד עם מותם, וגם לא כיצד לחיות באורח משמעותי. הבה נתבונן, אם כן, בגישה של האל לטיפול במותם של אנשים. לא חשוב איזה היבט של החובה מבוצע, המטרה של האל היא שאנשים, במהלך ביצוע חובתם, יבינו את האמת, יישמו אותה בפועל, יניחו בצד את הצביונות המושחתים שלהם, יממשו בחיים את הצלם של אדם רגיל ויגיעו לסטנדרט הנדרש כדי להשיג ישועה, במקום למהר הישר לעבר המוות. יש אנשים שחולים במחלה קשה או בסרטן וחושבים: "זה האל שמבקש ממני למות ולוותר על חיי, אם כך – אציית!" למעשה, האל לא אמר את זה, וגם לא עלה בדעתו רעיון כזה. אין זאת אלא אי-הבנה מצדם של אנשים. אז למה מתכוון האל? כולם חיים מספר מסוים של שנים, אך משך חייהם שונה. כולם מתים כשהאל קובע זאת, במקום ובזמן הנכונים. כל זה נקבע על ידי האל. הוא גורם לכך לקרות על פי הזמן שהוא קבע למשך החיים של אותו אדם ולמקום ולאופן של מותו, במקום לתת למישהו למות בשל איזה עניין מקרי. האל רואה חשיבות רבה בחייו של אדם, והוא גם רואה חשיבות רבה במותו של אדם ובסוף חייו הפיזיים. כל זה נקבע על ידי האל. אם מסתכלים על זה מנקודת המבט הזאת, בין אם האל דורש מאנשים לבצע את חובותיהם או ללכת אחריו, הוא אינו מבקש מאנשים למהר הישר אל מותם. מה משמעות הדבר? משמעות הדבר היא שהאל אינו דורש ממך להיות מוכן לוותר על חייך בכל עת למען ביצוע חובתך או כדי להשקיע מעצמך למען האל, או לטובת התפקיד שהוא מטיל. אתה לא צריך לעשות הכנות כאלה, אתה לא צריך להיות בעל תבנית חשיבה כזאת, ואתה בהחלט לא צריך לתכנן או לחשוב כך, כיוון שהאל אינו זקוק לחייך. מדוע אני אומר זאת? אין צורך לומר שחייך שייכים לאל, הוא מי שהעניק אותם, אז מדוע שהוא ירצה אותם בחזרה? האם חייך בעלי ערך? מהפרספקטיבה של האל, השאלה אינה אם חייך בעלי ערך או לא, אלא רק איזה תפקיד אתה ממלא בתוכנית הניהול של האל. ככל שהדבר נוגע לחייך, אילו האל רצה לקחת אותם, הוא היה יכול לעשות זאת בכל עת, בכל מקום ובכל דקה. לכן, חייו של כל אדם חשובים לו עצמו, וחשובים לחובותיו, למחויבויותיו ולאחריות שלו, וגם לתפקיד שמטיל האל. כמובן, הם חשובים גם לתפקידו בתוכנית הניהול הכוללת של האל. על אף שחייך חשובים, לאל אין צורך לקחת אותם. מדוע? כשחייך נלקחים, אתה הופך לאדם מת, ואין בך עוד תועלת. רק כשאתה בחיים, חי בקרב המין האנושי שהאל מושל עליו, אתה יכול למלא את התפקיד שנועדת למלא בחיים האלו, ולמלא את האחריות והמחויבויות שאתה אמור למלא, ואת החובות שהאל דורש ממך לבצע בחיים האלו. רק כשאתה קיים בצורה הזאת יכול להיות ערך לחייך והם יכולים לממש את ערכם. אם כך, אל תפלוט כלאחר יד משפטים כמו "למות למען האל" או "לוותר על חיי למען עבודת האל" ואל תחזור עליהם, וגם אל תחזיק אותם בדעתך או עמוק בליבך; זה מיותר. כשאדם רוצה כל העת למות למען האל ולהציע את עצמו ולוותר על חייו למען חובתו, זה הדבר הבזוי, הבלתי ראוי והנתעב ביותר. מדוע? אם חייך הסתיימו, ואתה כבר לא חי בצורה הבשרית הזאת, כיצד תוכל עדיין למלא את חובתך כיציר נברא? אם כולם ימותו, מי יישאר כדי שהאל יושיע אותו באמצעות עבודתו? אם אין בני אדם שזקוקים לישועה, כיצד תתבצע תוכנית הניהול של האל? האם עבודת האל להושעת המין האנושי עדיין תתקיים? האם היא עדיין תוכל להימשך? אם מתבוננים על כך מן ההיבטים הללו, האם אין זה עניין חשוב שאנשים יטפלו היטב בגופם וינהלו חיים בריאים? האם זה לא שווה את זה? זה בהחלט שווה את זה, ואנשים צריכים לעשות כן. ובאשר לאותם אנשים טיפשים שאומרים בקלילות "במקרה הגרוע ביותר, אמות למען האל", ושיכולים כלאחר יד להקל ראש במוות, ולוותר על חייהם, ולהזיק לגופם, איזה מין אנשים הם אלו? האם הם אנשים מרדניים? (כן.) אלו האנשים המרדניים ביותר, ויש לבוז וללעוג להם. כשמישהו מסוגל לומר כלאחר יד שהוא היה מת למען האל, אפשר לומר שהוא חושב בקלות דעת על שימת קץ לחייו, ויתור על חובתו וויתור על מה שהאל הטיל עליו והפקיד בידו, ועל מניעה של דברי האל מלהתממש בו. האם אין זאת דרך מטופשת לעשות דברים? אתה יכול לוותר בקלילות וברצון על חייך ולומר שאתה רוצה להציע אותם לאל, אבל האם האל צריך שתציע אותם? החיים שלך עצמם שייכים לאל, והאל יכול לקחת אותם בכל עת, אז מה הטעם להציע לו אותם? אם אינך מציע אותם אך האל זקוק להם, האם הוא יבקש אותם ממך יפה? האם יהיה עליו לשוחח איתך על כך? לא. אבל מדוע שהאל ירצה את חייך? ברגע שהאל ייקח בחזרה את חייך, אתה כבר לא תהיה מסוגל לבצע את חובתך, ואדם אחד יחסר מתוכנית הניהול של האל. האם הוא יהיה שמח ומרוצה מכך? מי באמת יהיה שמח ומרוצה? (השטן.) אם אתה מוותר על חייך, מה אתה יכול להרוויח מלעשות כן? ומה יכול האל להרוויח מכך שהוא לוקח את חייך? אם אתה מחמיץ את ההזדמנות להיוושע, האם זה רווח או הפסד מבחינת האל? (הפסד.) עבור האל אין זה רווח, אלא הפסד. האל מאפשר לך, כיציר בריאה, שיהיו לך חיים ושתתפוס את המקום של יציר בריאה כדי לבצע את החובה של יציר בריאה, ועל ידי כך שתהיה מסוגל להיכנס אל מציאות-האמת, להתמסר לאל ולהבין את כוונותיו ולהכיר אותו, לנהות אחר רצונו, לשתף פעולה איתו בהשלמת עבודתו להושעת המין האנושי, וללכת אחריו עד הסוף ממש. זאת צדיקות, וזה הערך והמשמעות של קיום חייך. אם חייך קיימים לשם כך, ואת חי באורח בריא לצורך כך, הרי שזה הדבר המשמעותי ביותר, ככל שהדבר נוגע לאל, זאת התמסרות אמיתית וזה שיתוף פעולה אמיתי – עבורו זה הדבר המספק ביותר. מה שהאל רוצה לראות הוא יציר בריאה שחי בבשר, אשר משליך מעליו את הצביון המושחת שלו בתוך הייסור והשיפוט שלו, תוך שהוא דוחה את אינספור הרעיונות המופרכים שהושרשו בו על ידי השטן, ומסוגל לקבל את האמיתות והדרישות מן האל, מתמסר באורח מלא לריבונותו של האל, ממלא את החובה שיציר בריאה צריך למלא, ומסוגל להפוך ליציר בריאה אמיתי. זה מה שהאל רוצה לראות, זה הערך והמשמעות של קיומם של חיים אנושיים. לכן, עבור כל יציר בריאה, המוות אינו היעד הסופי. הערך והמשמעות של קיום של חיים אנושיים אינו במוות, אלא בחיים למען האל, בקיום למען האל ולמען חובתך שלך, קיום כדי למלא את החובות ואת האחריות של יציר בריאה, לנהות אחר רצון האל ולהשפיל את השטן. זה הערך של קיומו של יציר בריאה, וגם המשמעות של חייו.

באשר לדרישות של האל כלפי אנשים, הדרך שבה האל מתייחס לחיים ולמוות של אנשים שונה לחלוטין ממה שמתואר באמרה "היה נחוש לבצע את המשימה ולעשות כמיטב יכולתך עד יום מותך" בתרבות המסורתית. השטן רוצה כל העת שאנשים ימותו. הוא מרגיש לא בנוח לראות אנשים בחיים, והוא כל העת חושב על דרכים ליטול את חייהם. ברגע שהאנשים מקבלים מן השטן את הרעיונות המופרכים של התרבות המסורתית, כל מה שהם רוצים הוא להקריב את חייהם למען ארצם ואומתם, או למען הקריירה, עבור אהבה או למען משפחתם. הם בזים לחייהם כל העת, ומוכנים למות ולמסור את חייהם בכל מקום ובכל עת, ולא רואים בחיים שהאל נתן להם את הדבר היקר ביותר ומשהו שצריך להוקיר. היות שהם אינם מסוגלים למלא את חובותיהם ומחויבויותיהם במהלך חייהם, כשעוד יש להם החיים שהאל נתן להם, במקום זה הם מקבלים מן השטן את הדברים המופרכים ואת המילים השטניות, מוכוונים תמיד להיות נחושים לבצע את המשימה ולעשות כמיטב יכולתם עד יום מותם, והם מכינים את עצמם למות למען האל בכל עת. העובדה היא שאם אתה אכן מת, הרי שאתה לא עושה זאת למען האל, אלא למען השטן, והאל לא יזכור אותך. כיוון שרק מי שחיים יכולים להלל את האל ולשאת עדות עבורו, ורק מי שחיים יכולים לתפוס את המקום הראוי כיצירי בריאה ולמלא את חובותיהם, וכך לא להותיר שום חרטות, ולהיות מסוגלים להשפיל את השטן, ולשאת עדות למעשים המופלאים של הבורא ולריבונותו – רק מי שחיים יכולים לעשות את הדברים הללו. ואם אין לך אפילו חיים, כל זה חדל להתקיים. האם אין זה כך? (כן.) לכן, על ידי העמדת האמרה על התנהלות מוסרית, "היה נחוש לבצע את המשימה ולעשות כמיטב יכולתך עד יום מותך", השטן ללא ספק משחק עם החיים האנושיים ורומס אותם. השטן אינו מכבד את החיים האנושיים, אלא משחק איתם משחקים, גורם לאנשים לקבל רעיונות כגון "היה נחוש לבצע את המשימה ולעשות כמיטב יכולתך עד יום מותך". הם חיים על פי רעיונות כאלו, ואינם מוקירים את החיים או רואים את חייהם כיקרים, כך שהם מוותרים כלאחר יד על החיים, אותו דבר יקר מכול שהאל נותן לאנשים. זה דבר בוגדני ולא מוסרי. כל עוד תאריך היעד שהאל קבע לך טרם הגיע, אל לך לדבר בקלות על ויתור על חייך, ולא משנה מתי. כל עוד נשימה באפך, אל תוותר, אל תיטוש את חובתך, ואל תיטוש את מה שהאל הטיל עליך והפקיד בידיך. כיוון שחייו של כל יציר בריאה קיימים רק עבור הבורא, ורק למען ריבונותו, התזמור שלו והסידורים שלו, וגם קיימים ומממשים את ערכם רק עבור העדות לבורא ולעבודתו להושעת המין האנושי. אתה יכול לראות שהראייה של האל את החיים האנושיים שונה לחלוטין מזאת של השטן. אם כך, מי באמת מוקיר את החיים האנושיים? (האל.) רק האל, בעוד שהאנשים עצמם אינם יודעים להוקיר את חייהם שלהם. רק האל מוקיר את החיים האנושיים. על אף שבני אדם אינם מעוררים אהבה או ראויים לה, והם מלאים בזוהמה, במרדנות ובסוגים הרבים של רעיונות והשקפות אבסורדיים שהושרשו על ידי השטן, ועל אף שהם סוגדים לשטן ונוהים אחריו, עד כדי כך שהם אפילו מתנגדים לאל, הרי שיחד עם זאת, כיוון שבני אדם נבראים על ידי האל, והוא מעניק להם נשימה וחיים, רק הוא מוקיר את החיים האנושיים, רק הוא אוהב אנשים, ורק הוא דואג כל העת למין האנושי ומוקיר אותו. האל מוקיר את בני האדם – לא את הגוף הפיזי שלהם, אלא את חייהם, כי רק בני אדם שקיבלו חיים מן האל יכולים בסופו של דבר להפוך ליצירי בריאה שסוגדים לו באמת ונושאים לו עדות. לאל יש עבודה, תפקידים שהוא מטיל וציפיות מאנשים, יצירי הבריאה הללו. לכן, האל מוקיר ומעניק ערך לחייהם. זאת האמת. האם אתה מבין? (כן.) אם כך, ברגע שאנשים מבינים את כוונת האל הבורא, האם לא צריכים להיות עקרונות לאופן שבו עליהם לטפל בגופם הפיזי, ולהתמודד עם החוקים והצרכים שעל פיהם הוא שורד? על מה מבוססים העקרונות האלו? הם מבוססים על דברי האל. מהם העקרונות ליישומם בפועל? מן ההיבט הסביל, אנשים צריכים לנטוש את ההשקפות המופרכות הרבות שהושרשו בהם על ידי השטן, לחשוף ולהכיר את המופרכות של השקפות השטן – כמו האמרה "היה נחוש לבצע את המשימה ולעשות כמיטב יכולתך עד יום מותך" – שמעמעמות אנשים, מזיקות להם ומגבילות אותם, ולנטוש את ההשקפות הללו; בנוסף, מן ההיבט הפעיל, עליהם להבין בדיוק מהן הדרישות של האל הבורא מן המין האנושי, ולהפוך את דברי האל ליסוד של כל מה שהם עושים. כך, אנשים יהיו מסוגלים ליישם בפועל באופן נכון ללא סטיות, ובאמת לחתור אל האמת.

– הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, מהי המשמעות של חתירה אל האמת (12)

אם אדם רוצה לחיות חיים בעלי ערך ומשמעות, עליו לחתור אל האמת. בראש ובראשונה, הוא צריך להיות בעל נקודת מבט נכונה על החיים, וכן להחזיק במחשבות ובהשקפות הנכונות על מגוון העניינים הגדולים והקטנים העומדים בפניו בחיים ובנתיב חייו. הוא צריך גם לראות את כל העניינים הללו מנקודת המבט והעמדה הנכונות, במקום לגשת לבעיות השונות בהן הוא נתקל במהלך חייו או בחיי היומיום שלו תוך שימוש במחשבות ונקודות מבט קיצוניות או מוגזמות. כמובן שאסור לו גם לראות את הדברים האלה מנקודת מבט חילונית, ובמקום זאת עליו להרפות ממחשבות ומנקודות מבט שליליות ולא נכונות שכאלה... לדוגמה, נניח שאדם חלה בסרטן והוא מפחד למות. הוא מסרב לקבל את המוות ומתפלל כל הזמן לאל שישמור עליו ממוות ויאריך את חייו בעוד כמה שנים. הוא נושא עימו רגשות שליליים של מצוקה, דאגה וחרדה בזמן שעובר יום ועוד יום, למרות שהוא מצליח לשרוד עוד כמה שנים, להשיג את מטרתו ולחוות את האושר הנובע מהימנעות מהמוות. הוא מרגיש בר מזל, ומאמין שהאל טוב כל כך, שהוא באמת נהדר. בזכות מאמציו, תחנונים חוזרים ונשנים, אהבה עצמית וטיפול עצמי, הוא מתחמק מהמוות, ובסופו של דבר ממשיך לחיות בדיוק כפי שרצה. הוא מביע הכרת תודה על שימורו, חסדו, אהבתו ורחמיו של האל. בכל יום הוא מודה לאל ובא לפניו כדי להלל על כך. לעיתים קרובות הוא בוכה בזמן שירת מזמורים ותוך כדי הרהור בדברי האל, והוא חושב על כמה נפלא האל: "לאל באמת יש שליטה על החיים והמוות; הוא נתן לי לחיות". בעודו מבצע את חובתו בכל יום, הוא שוקל לעתים קרובות כיצד לשים את הסבל במקום הראשון ואת ההנאה במקום האחרון, וכיצד להיות טוב יותר מאחרים בכל דבר, כדי שיוכל לשמור על חייו ולהימנע ממוות – בסופו של דבר הוא חי עוד כמה שנים, ומרגיש די מרוצה ומאושר. אך יום אחד, מחלתו מחמירה, והרופא נותן לו הודעה סופית, ואומר לו להתכונן לסוף. כעת הוא עומד בפני המוות; הוא באמת על סף מוות. איך הוא יגיב? הפחד הגדול ביותר שלו הגיע, הדאגה הגדולה ביותר שלו סוף סוף התממשה. היום אותו פחד ביותר לראות ולחוות הגיע. בן רגע ליבו שוקע ומצב רוחו צונח אל שפל המדרגה. הוא כבר לא שואף לבצע את חובתו, ולא נותרו לו מילים להתפלל לאל. הוא כבר לא רוצה להלל את האל או לשמוע אותו אומר דברים או מספק אמיתות כלשהן. הוא כבר לא מאמין שהאל הוא אהבה, צדק, רחמים וחסד. יחד עם זאת, הוא חש חרטה: "כל השנים האלה שכחתי לאכול יותר אוכל טוב וליהנות בזמני הפנוי. עכשיו כבר אין לי את ההזדמנות לעשות את הדברים האלה". נפשו מלאה בהתמרמרות וחרטות, וליבו מתמלא בכאב, כמו גם בתלונות, טינה והכחשה כלפי האל. ואז, בצער, הוא עוזב את העולם הזה. האם לפני שעזב, האל היה עדיין בליבו? האם עדיין האמין בקיומו של האל? (כבר לא.) איך התממש הסוף הזה? האם זה לא התחיל בנקודות המבט השגויות שבהן הוא החזיק מלכתחילה כלפי חיים ומוות? (כן.) לא רק שהוא החזיק במחשבות ובנקודות מבט לא נכונות מלכתחילה, אלא שחמור מכך, לאחר מכן, בחתירתו קדימה, הוא נהה אחר מחשבותיו ונקודות המבט שלו ונהג על פיהן. הוא מעולם לא ויתר, והסתער קדימה ורץ בנתיב הלא נכון מבלי להביט לאחור. כתוצאה מכך, בסופו של דבר הוא איבד את האמונה באל – כך מסע האמונה שלו הגיע לסיומו, וכך הסתיימו חייו. האם הוא זכה באמת? האם האל זכה בו? (לא.) כשמת לבסוף, האם נקודות המבט והעמדות כלפי המוות בהן נאחז השתנו? (לא.) האם הוא מת עם נחמה, שמחה ושלווה, או עם חרטה, חוסר רצון ומרירות? (הוא מת עם חוסר רצון ומרירות.) הוא לא זכה בכלום. הוא לא זכה באמת, וגם האל לא זכה בו. אז האם הייתם אומרים שסוג כזה של אדם זכה לישועה? (לא.) הוא לא נושע. האם לפני מותו הוא לא הרבה להתרוצץ והשקיע הרבה מאמצים? (כן, הוא עשה זאת.) בדיוק כמו אנשים אחרים, הוא האמין באל וביצע את חובתו, ועל פני השטח, לא נראה שיש הבדל בינו לבין אף אחד אחר. כאשר חווה מחלה ומוות, הוא התפלל לאל ועדיין לא נטש את חובתו. הוא המשיך לעבוד, אפילו באותה רמה שעשה זאת קודם לכן. עם זאת, יש משהו שאנשים צריכים להבין ולהתעמק בו: המחשבות וההשקפות שהאדם הזה טיפח בליבו היו שליליות ושגויות באופן עקבי. ללא קשר להיקף סבלו או למחיר ששילם בעת ביצוע חובתו, הוא החזיק בליבו את המחשבות ואת ההשקפות השגויות הללו תוך כדי חתירתו. הוא נשלט על ידם ללא הרף והביא את רגשותיו השליליים אל תוך חובתו, תוך שהוא מבקש להציע את ביצוע חובתו לאל בתמורה להישרדותו, כדי להשיג את מטרתו. מטרת חתירתו לא הייתה להבין את האמת או לזכות בה, או להתמסר לכל תזמוריו וסידוריו של האל. מטרת חתירתו הייתה בדיוק ההפך מזה. הוא רצה לחיות על פי רצונו ודרישותיו שלו, להשיג את מה שרצה לחתור אליו. הוא רצה לסדר ולתזמר את גורלו ואפילו את חייו ומותו. וכך, בסוף הדרך, קיצו היה שלא זכה בכלום. הוא לא זכה באמת ובסופו של דבר התכחש לאל ואיבד את האמונה בו. אפילו כשהמוות התקרב, הוא עדיין לא הצליח להבין כיצד אנשים צריכים לחיות וכיצד יציר בריאה צריך להתייחס לתזמוריו ולסידוריו של הבורא. זה הדבר מעורר הרחמים והטרגי ביותר לגביו. אפילו על סף מוות, הוא לא הצליח להבין שלאורך חייו של אדם, הכול נמצא תחת ריבונותו וסידוריו של הבורא. אם הבורא רוצה שתחיה, אז גם אם אתה סובל ממחלה קטלנית, אתה לא תמות. אם הבורא רוצה שתמות, אז גם אם אתה צעיר, בריא וחזק, בבוא זמנך, אתה חייב למות. הכול נתון לריבונותו ולסידוריו של האל, זו סמכותו של האל, ואף אחד לא יכול להתעלות מעליה. הוא לא הצליח להבין עובדה כה פשוטה – האם זה לא מעורר רחמים? (כן.) למרות אמונתו באל, השתתפות בכינוסים, האזנה לדרשות וביצוע חובתו, למרות אמונתו בקיומו של האל, הוא סירב שוב ושוב להכיר בכך שגורל האדם, כולל החיים והמוות, נתון בידי האל ולא כפוף לרצון האנושי. אף אחד לא מת רק בגלל שהוא רוצה, ואף אחד לא שורד רק בגלל שהוא רוצה לחיות ומפחד מהמוות. הוא לא הצליח לתפוס עובדה כל כך פשוטה, הוא לא הצליח לראות דרכה גם כשעמד מול המוות הממשמש ובא, והוא עדיין לא ידע שחייו ומותו של אדם אינם נקבעים מעצמם אלא תלויים במה שנקבע מראש על ידי הבורא. האם זה לא טרגי? (כן.)

– הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (6)

אם אתה מכיר בכך שאתה יציר בריאה, עליך להיערך לסבול ולשלם מחיר על מנת שתוכל לממש את אחריות הפצת הבשורה ולבצע את חובתך היטב. המחיר עשוי להיות תחלואים או קשיים גופניים, רדיפות של הדרקון הגדול האדום כאש, או אי הבנות של אנשים חומרניים, וכן התלאות אותם חווים אנשים כאשר הם מפיצים את הבשורה: בגידה, ספיגת מכות וגידופים, הוקעה – אפילו תקיפה בידי אספסוף וסכנת מוות. ייתכן שבמסגרת הפצת הבשורה, תמות בטרם תושלם עבודת האל, ולא תחיה על מנת לחזות ביום תהילת האל. עליכם להתכונן לכך. זה לא נאמר במטרה להפחיד אתכם; זוהי עובדה. כעת משהבהרתי זאת, ואתם הבנתם, אם עדיין מצויה בכם השאיפה הזאת ואתם בטוחים שהיא לא תשתנה, ותישארו נאמנים עד המוות, הדבר מוכיח שאתם אוחזים בשיעור קומה מסוים. אל תניחו שהפצת הבשורה בארצות רחוקות בהן יש חירות דתית וזכויות אדם תהיה נטולת סכנות ושתוכלו להתנהל באין מפריע, שיורעפו עליכם ברכות האל וכן שכוחו וסמכותו האדירים ילוו אתכם. אלה הם תפיסות ודמיונות אנושיים. גם הפרושים האמינו באל, ועם זאת הם לקחו את האל בהתגלמותו כבשר ודם וצלבו אותו. אם כך, אילו מעשים רעים מסוגל העולם הדתי הנוכחי לעשות לאל בהתגלמותו כבשר ודם? מעשיהם הרעים היו כה רבים – הם שפטו את האל, הוקיעו אותו וניאצו אותו – הם מסוגלים לכל מעשה רע באשר הוא. אל תשכחו כי מאמינים הם אלה שלקחו את ישוע אדוננו וצלבו אותו. רק להם הייתה ההזדמנות לעשות דבר שכזה. הכופרים לא התעניינו בדברים כאלה. המאמינים הם אלה ששיתפו פעולה עם הממשל על מנת לקחת את ישוע אדוננו ולצלוב אותו. יתרה מזאת, איך מתו תלמידיו של ישוע אדוננו? מבין תלמידיו, היו כאלה שנסקלו באבנים, שנגררו מאחורי סוס, שנצלבו במהופך ושבותרו בידי חמישה סוסים – הומטו עליהם מיתות שונות ומשונות. מה הייתה הסיבה למותם? האם הם הוצאו להורג על פשעיהם על פי חוק? לא. הם הוקעו, הוכו, ננזפו, והומתו משום שהפיצו את בשורת האדון ואנשי העולם דחו אותם – כך הם הפכו לקדושים מעונים. הבה לא נדבר על הקץ הסופי של הקדושים המעונים האלה, או על האופן שבו מגדיר האל את התנהלותם, ובמקום זאת נשאל: כשהם הגיעו לסוף, האם האופן שבו סיימו את חייהם תאם לתפיסות אנושיות? (לא). מנקודת מבט של תפיסות אנושיות, הם שילמו מחיר כבד על שהפיצו את עבודת האל, אך בסופו של דבר השטן הרגם. אין זה עולה בקנה אחד עם תפיסות אנושיות, אך זה בדיוק מה שקרה להם. זה מה שאפשר האל. איזו אמת טמונה כאן? האם עצם כך שהאל אפשר להם למות כך הוא קללה והוקעה מצדו, או שמא תוכניתו וברכתו? לא זה ולא זה. אז מה כן? כיום אנשים מהרהרים במותם בכאב לב גדול, אך אלה היו פני הדברים. איך אפשר להסביר את העובדה שאנשים שמאמינים באל מתו כך? כשאנו מזכירים את הנושא הזה, אתם מציבים את עצמכם במקומם, ואם כך, האם לבכם נמלא עצב ואתם חשים בכאב נסתר? אתם חושבים, "האנשים האלה ביצעו את חובתם והפיצו את בשורת האל, והיו צריכים להיחשב כאנשים טובים, אז איך ייתכן שזה היה סופם וזה היה קצם?" למעשה, גופם הוא שמת ונפטר באופן זה; כך הם עזבו את עולם בני האנוש, אך אין זה אומר שגם קצם היה כזה. אין זה משנה כיצד הם מתו ועזבו את העולם, ואף לא איך זה קרה, לא כך הגדיר האל את הקץ הסופי של החיים האלה, של יצירי הבריאה האלה. עליך לראות זאת בבירור. ההפך הוא הנכון, אמצעים אלה בדיוק שימשו אותם להוקיע את העולם הזה ולשאת עדות למעשי האל. יצירי הבריאה האלה השתמשו בחייהם היקרים – הם השתמשו ברגעי החיים האחרונים שלהם על מנת לשאת עדות למעשי האל, ולכוחו האדיר של האל, וכדי להצהיר לפני השטן והעולם כולו שמעשי האל צודקים, שישוע אדוננו הוא האל, שהוא האדון, והאל בהתגלמותו כבשר ודם. הם מעולם לא התכחשו לשמו של ישוע אדוננו, גם לא ברגעי חייהם האחרונים. האם לא הייתה זו צורת שיפוט על העולם הזה? הם השתמשו בחייהם על מנת להצהיר לפני העולם, על מנת לאשר לבני האדם כי ישוע אדוננו הוא האדון, כי ישוע אדוננו הוא המשיח, כי הוא האל בהתגלמותו כבשר ודם, כי עבודת הגאולה שהוא ביצע באנושות כולה מאפשרת לאנושות להמשיך ולחיות – זוהי עובדה שלא משתנה לעולם. באיזו מידה ביצעו את חובתם אלה שהפכו קדושים מעונים על שהפיצו את בשורת ישוע אדוננו? האם עד קצה גבול יכולתם? איך בא לידי ביטוי קצה גבול היכולת הזה? (הם הקריבו את חייהם). נכון, הם שילמו את המחיר בחייהם. משפחה, עושר והדברים החומריים של החיים האלה הם כולם דברים חיצוניים; החיים הם הדבר היחיד שקשור לעצמיותו של אדם. חייו של כל אדם חי באשר הוא הם הדבר שעליו לשמור מכל משמר, הדבר היקר ביותר, וכפי שמסתבר, האנשים האלה היו מסוגלים להציע את הרכוש היקר להם מכל – החיים – כאישור וכעדות לאהבת האל כלפי האנושות. הם לא התכחשו לשם האל, ואף לא לעבודתו, עד ליום מותם, והם השתמשו ברגעי חייהם האחרונים על מנת לשאת עדות לקיומה של עובדה זו – האין זו עדות בצורתה הנעלה ביותר? זוהי הדרך הטובה ביותר לבצע את חובתו של אדם; זוהי משמעות הדבר, מילוי אחריותו של אדם. כשהשטן איים עליהם והטיל עליהם מורא, ובסופו של דבר אף אילץ אותם לשלם בחייהם, הם לא נטשו את האחריות שלהם. זוהי משמעות הדבר, אדם המבצע את חובתו עד קצה גבול יכולתו. למה כוונתי? האם אני מתכוון שתשתמשו באותה שיטה על מנת לשאת עדות לאל ולהפיץ את בשורתו? אינך צריך לעשות זאת בהכרח, אך עליך להבין שזוהי אחריותך, שאם האל צריך שתעשה זאת, עליך לקבל זאת כדבר שאתה מחויב אליו מוסרית. אנשים כיום מלאים פחדים ודאגות, אך מהי מטרת הרגשות האלה? אם האל לא צריך שתעשה דבר מה, מה הטעם לדאוג מפניו? אם האל צריך שתעשה זאת, אל לך להתנער מהאחריות הזאת או לדחות אותה. עליך לשתף פעולה באופן יזום ולקבלה ללא דאגה. אין זה משנה איך אדם מת, אל לו למות לפני השטן, ואף לא מידיו. אם נגזר על אדם למות, עליו למות מידי האל. אנשים באים מן האל, ושבים אל האל – אלה הם ההיגיון והגישה שיצירי בריאה צריכים לאחוז בהם. זוהי האמת הסופית שאדם מוכרח להבין בעת הפצת הבשורה וביצוע חובתו – אדם מוכרח לשלם בחייו על מנת להפיץ את הבשורה על עבודת האל בהתגלמותו כבשר ודם ועל הושעתו את האנושות, ולשאת לה עדות. אם מצויה בך השאיפה הזאת, אם עולה בידך לשאת עדות באופן זה, הרי זה נפלא. אם עדיין לא מצויה בך שאיפה שכזאת, עליך לכל הפחות לבצע היטב את החובה ואת האחריות המוטלות עליך, ולהפקיד את השאר בידי האל. אולי אז, עם חלוף החודשים והשנים, וכאשר יגדלו ניסיונך וגילך, והבנתך את האמת תעמיק, תבין שיש לך מחויבות ואחריות להקריב את חייך למען העבודה של בשורת האל, גם עד רגעי חייך האחרונים.

כעת זהו הזמן המתאים להתחיל לדבר על הנושאים האלה משום שההפצה של בשורת המלכות כבר החלה. פעם, בעידן החוק ובעידן החסד, היו נביאים וקדושים מימי קדם שהקריבו את חייהם בעת הפצת הבשורה, על כן אלה שנולדו באחרית הימים יכולים אף הם להקריב את חייהם למען מטרה זו. אין זה דבר חדש או פתאומי, וקל וחומר אין זו דרישה מוגזמת. זה מה שיצירי בריאה מחויבים לעשות וזוהי החובה שעליהם לבצע. זוהי האמת; זוהי האמת הגבוהה ביותר. אם אתה רק צועק סיסמאות באשר למה שאתה רוצה לעשות למען האל, לאופן בו אתה רוצה למלא את חובתך, ולמידה בה אתה רוצה להשקיע מעצמך ולהתאמץ למען האל, אין בכך תועלת. כאשר המציאות מכה בך, כשאתה מתבקש להקריב את חייך, שיעור הקומה שלך עומד למבחן, בין אם אתה מתלונן ברגע האחרון, מוכן, או מתמסר באמת ובתמים. אם ברגע שבו חייך עומדים להילקח ממך, אתה נינוח, מוכן ומתמסר ללא תלונה, אם אתה חש שמילאת עד הסוף כל אחריות, מחויבות וחובה שהוטלו עליך, אם לבך מאושר ושלו – אם אתה מת כך, אזי בעיני האל לא מתת כלל וכלל. במקום זאת, אתה חי בממלכה אחרת ובצורה אחרת. אופן חייך השתנה, ותו לא. אינך מת באמת בשום צורה. האדם מבין זאת כך, "האדם הזה מת בגיל כה צעיר, כמה נורא!" אך בעיני האל, לא מתת ולא מתת לשם סבל. במקום זאת, מתת כדי ליהנות מברכות וכדי להתקרב לאל. משום שכיציר בריאה, ביצוע חובתך כבר טוב מספיק בעיני האל, וכעת כשהשלמת את חובתך, האל כבר לא צריך שתבצע חובה זו בין שורותיהם של יצירי הבריאה. בעיני האל, "מותך" לא נקרא "מוות", אתה "נלקחת", "הועברת" או "הובלת הרחק", וזה דבר טוב.

– הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, הפצת הבשורה היא החובה שכל המאמינים מחויבים לה מוסרית

על פי התפיסה האנושית, הטוב זוכה לגמול והרע לעונש, אנשים טובים זוכים לגמול ואילו אנשים רעים נענשים, וכל אלה שאינם עושים כל רע צריכים לזכות בטוב ובברכות. כך עשוי להתקבל הרושם שבכל המקרים שבהם אנשים אינם נוהגים ברשעות, יש לגמול להם בטוב; שרק כך פועלת צדקתו של האל. האין זו תפיסתם של אנשים? אבל מה אם הם אינם מקבלים גמול טוב? האם אז אפשר לומר שאלוהים אינו צודק? לדוגמה, בתקופתו של נח, אמר לו אלוהים: "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ו' 13). אז ציווה אלוהים על נח לבנות את התיבה. אחרי שאלוהים הטיל על נח את התפקיד ואחרי שנח בנה את התיבה, ירד על הארץ מבול ארבעים יום וארבעים לילה, והעולם כולו טבע בשיטפון, ופרט לנח ושבעת בני משפחתו, אלוהים השמיד את כל בני האדם שחיו באותה תקופה. כיצד אפשר להבין זאת? האם אפשר לומר שאלוהים אינו אל אוהב? מבחינת האדם, למרות השחיתות של בני מינו, כל עוד אלוהים משמיד את האנושות פירוש הדבר הוא שאלוהים אינו אל אוהב – האם נכון להאמין בכך? האין זו אמונה מגוחכת? אלוהים לא אהב את אלה שהשמיד, אבל האם אפשר לומר באמת ובתמים שהוא לא אהב את אלה ששרדו וזכו להיגאל מידיו? פטרוס אהב את אלוהים כמיטב יכולתו, ואלוהים אהב את פטרוס – האם באמת אפשר לומר שאלוהים אינו אל אוהב? אלוהים אוהב את אלה שאוהבים אותו באמת, ושונא ומקלל את אלה שמתנגדים לו ומסרבים להכות על חטא. הן האהבה והן השנאה הן תכונות של אלוהים, וזו האמת. אל לאנשים להגדיר את אלוהים או לשפוט אותו על פי התפיסות והדמיונות שלהם, שכן בתפיסות ובדמיונות של האדם, שמהווים עבורו את דרכו לראות את הדברים, אין אמת כלל. יש להכיר את אלוהים על פי הגישה שלו כלפי האדם, על סמך צביונו ומהותו. אסור בשום אופן לנסות להגדיר מהי מהותו של אלוהים על סמך מראית העין של הדברים שאלוהים עושה ומתייחס אליהם. השטן השחית את האנושות באופן כה עמוק, שבני האדם אינם מכירים את מהות טבעה של האנושות המושחתת, ובוודאי לא את מהותה של האנושות המושחתת הניצבת בפני האל ולא כיצד צביונו הצודק של האל אמור להתייחס אליה. קחו לדוגמה את איוב, הוא היה איש צדיק ואלוהים בירך אותו. זו הייתה צדקתו של אלוהים. השטן התערב עם אלוהים: "וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ. וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ" (איוב א' 9-11). ויהוה אמר: "הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ" (איוב א' 12). כך הלך השטן אל איוב ותקף ופיתה אותו, ואיוב עמד בניסיונות. כל שהיה לו נלקח ממנו – הוא איבד את ילדיו ואת רכושו, וכל גופו התכסה בשחין. ובכן, האם הניסיונות שעמד בהם איוב מכילים את צביונו הצודק של אלוהים? קשה לדעת בבירור, הלוא כן? אפילו אם אתה איש צדיק, לאלוהים יש הזכות להעמיד אותך בניסיונות ולאפשר לך להעיד עליו. צביונו של אלוהים הוא צודק; הוא מתייחס לכולם באופן שווה. אין זה אומר שאנשים צדיקים אינם צריכים לעמוד בניסיונות, אפילו אם הם יכולים לעמוד בהם, או שאחר כך יש להגן עליהם; לא בכך מדובר. לאלוהים יש הזכות להעמיד צדיקים בניסיונות. זו ההתגלות של צביונו הצודק של אלוהים. לבסוף, אחרי שאיוב חדל לעמוד בניסיונות ולשמש עד ליהוה, יהוה בירך אותו אף יותר מבעבר, והיטב מבעבר, ובירך אותו כפליים. יתר על כן, יהוה הופיע לפניו ודיבר אליו מתוך הרוח, ואיוב ראה את אלוהים כאילו עמדו פנים אל פנים. זו הייתה ברכה שהעניק לו אלוהים. זו הייתה צדקתו של אלוהים. מה היה קורה אילו אחרי שאיוב היה עומד בניסיונות, ויהוה היה רואה שאיוב העיד על אלוהים בנוכחות השטן ובייש את השטן, יהוה היה מפנה לו עורף ונוטש אותו, מתעלם ממנו, ואיוב לא היה זוכה בברכות לאחר מכן – האם צדקתו של האל הייתה נוכחת פה? בין שאיוב היה זוכה בברכות אחרי שעמד בניסיונות ובין שלא, או בין שיהוה היה מופיע בפניו ובין שלא, רצונו הטוב של אלוהים היה נוכח בכל תרחיש. הופעתו של אלוהים בפני איוב הייתה צדקתו של אלוהים, וכך גם אי־הופעתו. על סמך מה אתה – יציר בריאה – בא לאלוהים בדרישות? לאנשים אין סמכות לבוא לאלוהים בדרישות. אין דבר יותר חסר היגיון מלבוא לאלוהים בדרישות. אלוהים יעשה את מה שעליו לעשות, וצביונו של אלוהים הוא צודק. צדק הוא אינו מילה מקבילה להוגנוּת. הוא אינו שוויוני, ולא מדובר כאן בהקצאה של המגיע לך בהתאם לכמות העבודה שהשלמת, של תשלום עבור העבודה שביצעת או של גמול בהתאם למאמץ שהשקעת. זהו לא צדק, אלא בסך הכול יחס סביר והוגן. מעט מאוד אנשים מסוגלים להכיר את צביונו הצודק של אלוהים. נניח שאלוהים היה נפטר מאיוב אחרי שאיוב שימש לו כעד: האם זה נקרא צודק? למעשה כן, זה נקרא צודק. מדוע מכנים זאת צדקת האל? כיצד אנשים רואים את צדקתו? אם משהו תואם לתפיסות של בני האדם, קל להם לומר שאלוהים צודק; אבל אם הדבר אינו תואם את תפיסותיהם – אם מדובר במשהו שהם אינם מסוגלים להבין – הם יתקשו לומר שאלוהים צודק. אילו אלוהים היה משמיד את איוב בזמנו, אנשים לא היו אומרים שאלוהים צודק. אך למעשה, האם אלוהים צריך להצדיק את עצמו כשהוא משמיד את בני האדם, בין שהם הושחתו או לא, ובין שהם הושחתו עמוקות ובין לא? האם עליו להסביר לאנשים על סמך מה הוא עושה זאת? האם אלוהים חייב לומר לאנשים מהם החוקים שציווה? אין צורך שיעשה זאת. בעיני אלוהים אין כל ערך לאדם שהוא מושחת, שסביר שיתנגד לאלוהים; כל דרך שבה אלוהים ינהג בו תהיה הולמת, וכך גם כל הסדר שאלוהים יקבע. אם לא מצאת חן בעיני האל, ואם אלוהים אמר שאין לו כל תועלת בך אחרי שנשאת עדות ולפיכך הוא השמיד אותך, האם גם זו תהיה צדקתו של אלוהים? אכן כך. אולי לא תהיה מסוגל לראות את זה כרגע על פי העובדות, אבל עליך להבין זאת ברמת הדוקטרינה. מה תאמרו – האם השמדת השטן בידי אלוהים היא ביטוי של צדקת אלוהים? (כן.) מה היה קורה אילו אלוהים היה מרשה לשטן להמשיך להתקיים? לא תעזו לומר, נכון? המהות של אלוהים היא צדקתו. אפילו שלא קל להבין מה אלוהים עושה, כל מה שהוא עושה הוא צודק; אלא שאנשים פשוט לא מבינים. כשאלוהים מסר את פטרוס לידי השטן, כיצד הגיב פטרוס? "האנושות לא מסוגלת לתפוס את מעשיך, אבל כל מעשיך כוללים את רצונך הטוב; צדקתך נמצאת בכול. איך אוכל לא לשבח את חוכמת האל ומעשיו?" אתה בוודאי מבין כעת שהסיבה שבגללה אלוהים אינו משמיד את השטן בתקופת ישועת האל את האדם היא כדי שבני האדם יוכלו לראות בבירור כיצד השטן השחית אותם ומה המידה שבה הוא השחית אותם, וכיצד אלוהים מטהר ומושיע אותם. בסופו של דבר, אחרי שאנשים יבינו את האמת ויראו בבירור את פניו המחליאים של השטן, או יראו לנגד עיניהם את החטא המחליא של השטן, אלוהים ישמיד את השטן ויראה להם את צדקתו. התזמון שבו אלוהים ישמיד את השטן הוא כולו צביונו וחוכמתו של אלוהים. כל דבר שאלוהים עושה הוא צודק. אף שבני האדם אולי לא מסוגלים לתפוס את צדקתו של אלוהים, אל להם להפעיל שיפוט כל אימת שירצו. אם משהו שאלוהים עושה נראה חסר היגיון לבני אדם או אם הם אוחזים בתפיסות בנוגע למעשיו, ולכן אומרים שאלוהים אינו צודק, אזי הם אלה שמתנהגים בחוסר היגיון. אפשר לראות שפטרוס חשב שיש דברים שאינם מובנים, אבל הוא היה בטוח שחוכמתו של האל הייתה נוכחת ושרצונו הטוב של האל היה טמון בכל אחד מהדברים האלה. בני האדם אינם יכולים לתפוס הכול; יש כל כך הרבה דברים שהם אינם מסוגלים לתפוס. לכן הכרת הצביון של אלוהים אינה דבר קל.

– הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'

מזמורים קשורים

הריבון על כל הדברים

עדות החיים