דברי האל הכול יכול של אחרית הימים

בחינת האל מתרחשת כשאנשים לא יודעים כיצד האל פועל, לא מכירים אותו ולא מבינים אותו, ולכן הם מציבים בפניו תכופות דרישות לא הגיוניות. למשל, כשאדם חולה הם עשויים להתפלל לכך שהאל ירפא אותו. "אני לא אפנה לטיפול – בואו נראה אם האל ירפא אותי או שלא". וכך, לאחר שהתפלל במשך זמן מה ללא כל פעולה מצד האל, הוא אומר: "היות שהאל לא עשה דבר, אקח תרופות ואראה אם הוא יפריע לי. אם התרופה תיתקע בגרוני או שיישפכו לי המים, יתכן שזו דרכו של האל להפריע לי ולמנוע ממני לקחת את התרופה". זהו מבחן. או למשל כשאומרים לך להפיץ את הבשורה. בנסיבות רגילות כולם מחליטים, באמצעות שיתוף והרהורים, מה נדרש מבחינת חובותיך ומה עליך לעשות, ואז אתה פועל ברגע הנכון. אם דבר-מה קורה בעודך פועל, זוהי ריבונות האל – אם האל יעצור בעדך, הוא יעשה זאת מיזמתו. אך נניח שבתפילתך אתה אומר: "אלוהים, אני יוצא היום להפיץ את הבשורה. האם זה תואם את כוונתך שאצא החוצה? איני יודע אם האדם שאמור לקבל את הבשורה היום מסוגל לקבלה או שלא, ואיני יודע כיצד בדיוק אתה מתכוון לפסוק בנושא. אני מבקש ממך סידורים והכוונה, מבקש שתראה לי את הדברים האלה". לאחר התפילה אתה יושב שם ללא תנועה, ואז אומר: "מדוע אין לאל שום דבר לומר בנושא הזה? אולי העניין הוא שאיני קורא מספיק את דבריו, ולכן הוא אינו יכול להראות לי את הדברים הללו. אם זה המצב, אצא מייד. אם אפול על פניי בחוץ, יתכן שזהו האל שמונע ממני ללכת, ואם הכול יתנהל באופן חלק והאל לא יעצור בעדי, יתכן שבכך האל מאפשר לי ללכת". זהו מבחן. מדוע אנו מכנים זאת מבחן? עבודתו של האל היא מעשית; זה בסדר כשאנשים פשוט מבצעים את החובות המוטלות עליהם, מסדירים את חייהם היומיומיים וחיים את חייהם, חיי אנושיות רגילה, באופן שתואם את העקרונות. אין כל צורך לבחון כיצד האל מתעתד לפעול או איזו הכוונה הוא ייתן. דאג אך ורק לעשיית הדברים שאתה אמור לעשות; אל תחזיק תמיד במחשבות נוספות כגון: "האם האל מתיר לי לעשות זאת, או שלא? אם אעשה זאת, כיצד יטפל בי האל? האם נכון מצדי לעשות זאת כך?" אם משהו נכון בבירור, דאג אך ורק לעשותו; אל תתחיל לחשוב על כול מיני דברים. זה בסדר להתפלל, כמובן – להתפלל להכוונה מהאל, שהאל ינחה את חייך ביום הזה, שהאל ינחה את החובה שאתה מבצע היום. די בכך שלאדם יהיו לב וגישה של התמסרות. למשל, אתה יודע שאם תיגע בידך בחשמל, אתה תקבל הלם ואולי תקפח את חייך. אך אתה חושב על כל העניין: "אין סיבה לדאוג, האל מגן עליי. אני פשוט חייב לנסות זאת, כדי לראות אם האל יגן עליי ולראות מה ההרגשה כשהאל מגן עליי". ואז אתה נוגע בחשמל בידך, וכתוצאה מכך אתה חוטף הלם – זהו מבחן. ישנם דברים פסולים בבירור, שאסור לעשותם. אם אתה עושה אותם בכל זאת, כדי לראות מה תהיה תגובת האל, זהו מבחן. ישנן נשים שאומרות: "זה לא מוצא חן בעיני האל כשאנשים מתלבשים באופן ראוותני ועוטים איפור כבד. אז אני אעשה זאת ואראה מהי ההרגשה כשהאל מוכיח אותי מבפנים". וכך, לאחר שהתאפרו, הן מציצות במראה: "בחיי, אני נראית כמו רוח רפאים, אך אני מרגישה רק שזה קצת דוחה ואיני מסוגלת להביא עצמי להסתכל במראה. אין כל הרגשה נוספת מלבד זה – איני מרגישה מיאוס מצד האל ואיני מרגישה את דבריו יורדים אליי מיד כדי להכותני ארצה ולשפוט אותי". איזו מין התנהגות זאת? (בחינה.) אם לעתים אתה ממלא את חובתך כלאחר-יד ואתה יודע בבירור שכך עשית, די בכך שפשוט תכה על חטא ותשנה את התנהלותך. אך אתה תמיד מתפלל: "אלוהים, התרשלתי – אני מבקש שתטיל עליי משמעת!" איזו מטרה המצפון שלך משרת? אם יש לך מצפון, עליך לקחת אחריות על התנהגותך. עליך להתעשת. אל תתפלל לאל – אותה תפילה תהפוך למבחן. לקחת דבר מאד רציני ולהפוך אותו לבדיחה, למבחן, זה דבר שמאוס בעיני האל. כשאנשים מתפללים לאל ומחפשים אותו כשהם מתמודדים עם בעיה, וגם כשמדובר באי-אילו גישות, דרישות ודרכי פעולה שלהם מבחינת התייחסותם לאל, לעתים קרובות צצים מבחנים כלשהם. מה בעיקר כוללים אותם מבחנים? רצון שלך לראות כיצד יפעל האל, רצון לראות אם האל יכול או אינו יכול לעשות משהו. היית מעוניין לבחון את האל; היית מעוניין להשתמש באותה פרשה כדי לוודא מה טיבו של האל, לוודא אילו דברים שאמר האל הם נכונים ומדויקים, אילו מהם עשויים להתגשם, ואילו מהם האל יכול להשיג. כל אלה הם מבחנים. האם דרכים אלו לעשות דברים מופיעות אצלכם בסדירות? נניח שישנו דבר שאינכם יודעים אם עשיתם נכון, או אם הוא עולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת. בעניין זה ישנן שתי שיטות שבאמצעותן ניתן לוודא אם מה שעשיתם באותו עניין הוא מבחן, או שמדובר בדבר חיובי. שיטה אחת היא שיהיה לך לב עניו שמחפש את האמת, ושתאמר: "כך טיפלתי באותו דבר שקרה לי וכך ראיתיו, וזהו המצב כעת כתוצאה מכך שטיפלתי בו באופן הזה. אין לי מושג אם זה מה שהייתי אמור לעשות בפועל". מה דעתכם על גישה זו? זוהי גישה של חיפוש האמת – אין כאן כל מבחן. נניח שאתה אומר: "כולם מחליטים על העניין הזה ביחד, לאחר שיתוף". מישהו שואל: "מי ממונה על זה? מיהו מקבל-ההחלטות העיקרי"? ואתה אומר: "כולם". כוונתך היא זו: "אם הם יאמרו שהדבר הזה טופל בהתאם לעקרונות, אומר שאני עשיתי זאת. אם הם יאמרו שזה לא טופל בהתאם לעקרונות, אפתח בכך שלא אספר מי עשה זאת ומי קיבל את ההחלטה. כך, אפילו אם הם יתעקשו וינסו לתלות את האשמה במישהו, הם לא יתלו אותה בי, ואם מישהו יבויש, זה לא יהיה רק אני". אם אתה מדבר מתוך כוונה כזו, מדובר במבחן. מישהו עשוי לומר: "האל מתעב זאת כשאנשים נוהים אחר דברים ארציים. הוא מתעב דברים כגון ימי זכרון וחגים אנושיים". עכשיו כשאתה יודע את זה, אתה יכול פשוט לעשות את המיטב כדי להימנע מאותם דברים, עד כמה שהנסיבות מתירות זאת. אך נניח שאתה נוהה במתכוון אחר עניינים ארציים כשאתה עושה דברים בחג, וכשאתה עושה אותם, הכוונה שבליבך היא זו: "אני פשוט בודק אם האל יטיל עלי משמעת כי אני עושה זאת, האם הוא ישים לב אליי בכלל. אני רק בודק איזו גישה יש לו כלפיי באמת, כמה עמוק התיעוב שלו. הם אומרים שהאל מתעב זאת, הם אומרים שהוא קדוש ובוחל ברע, אז אני אראה כיצד הוא בוחל ברע וכיצד הוא יטיל עלי משמעת. אם כשאעשה את הדברים הללו האל יגרום לי להפרשות, להיות מטושטש לחלוטין, לא להיות מסוגל לצאת מהמיטה – אז ייראה שהאל אכן בוחל בדברים האלה. הוא לא רק ידבר – העובדות יוכיחו זאת". אם אתה תמיד מקווה לראות סצינה כזאת, איזו התנהגות ואילו כוונות יש לך? אתה בוחן. אסור לבני האדם לבחון את האל לעולם. כשאתה בוחן את האל, הוא מסתתר ממך ומסתיר ממך את פניו, ולתפילותיך אין טעם. ישנם כאלה שאולי ישאלו: "זה לא יעבוד אפילו אם ליבי כן?" אכן, אפילו אם ליבך כן. האל אינו מאפשר לאנשים לבחון אותו; הוא בוחל ברע. כשאתה מעסיק עצמך באותם רעיונות ומחשבות מרושעים, האל יסתתר מפניך. הוא לא ימשיך להפוך אותך לנאור אלא ידחק אותך הצידה, ואתה תמשיך לעשות דברים טיפשיים, דברים שמשבשים ומפריעים, עד שתיחשף דמותך האמיתית. זוהי התוצאה שנובעת מכך שאנשים בוחנים את האל.

– הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט עשירי: הם מתעבים את האמת, מחללים בעזות מצח את העקרונות ומזלזלים בסידורי בית האל (חלק א')

אילו ביטויים יש לבחינה? אילו גישות או מחשבות מבטאות מצב או תמצית של בחינה? (אם אני מבצע עברה או עושה מעשה רע כלשהו, אני תמיד רוצה לגשש אצל האל, לדרוש תשובה ברורה, ולבדוק אם הסוף או הייעוד שלי יהיו טובים.) זה קשור למחשבות; אם כך, באופן כללי, כאשר אדם מדבר או פועל, או כאשר הוא ניצב בפני דבר-מה, איזה מהביטויים שלו הוא בחינה? אם מישהו ביצע עברה, והוא חש שהאל עלול לזכור את העברה שלו או לגנותה, והוא עצמו אינו בטוח ולא יודע אם האל יגנה אותו או לא, הוא הוגה דרך לבחון זאת, לבדוק מהי גישתו האמיתית של האל. הוא מתחיל בתפילה, ואם אין שום הארה או נאורות, הוא חושב לשנות כליל את שיטות החתירה הקודמות שלו. קודם לכן, הוא תמיד עשה דברים באופן שטחי, השקיע 30 אחוזי מאמץ כשהוא יכול היה להשקיע 50 אחוזים, או 10 אחוזים כשהוא יכול היה להשקיע 30. כעת, אם יש לו היכולת להשקיע 50 אחוזי מאמץ, הוא עושה זאת. הוא לוקח על עצמו עבודות שחורות או מתישות שאחרים נמנעים מהן, תמיד מבצע אותן לפני אחרים, ודואג לכך שרוב האחים והאחיות יראו זאת. חשוב מכך, הוא רוצה לבדוק מה חושב על כך האל והאם יש גאולה לעברה שלו. כשהוא נתקל בקשיים או בדברים שרוב האנשים לא יכולים להתגבר עליהם, הוא רוצה לראות מה יעשה האל, האם הוא יעניק לו נאורות וידריך אותו. אם הוא יכול לחוש בנוכחות האל וביחסו המיוחד, הוא מאמין שהאל לא זכר או גינה את העברה שביצע, הוכחה לכך שהיא ברת מחילה. לעומת זאת, אם הוא משקיע מעצמו כך ומשלם מחיר שכזה, אם חל שינוי משמעותי בגישתו אך הוא עדיין לא חש בנוכחות האל, והוא בהחלט לא חש בהבדל ניכר ביחס למה שהיה קודם לכן, אזי ייתכן והאל גינה את העברה שביצע והוא כבר לא רוצה בו. משום שהאל לא רוצה בו, בעתיד הוא כבר לא יתאמץ כל כך בעת ביצוע חובתו. אם האל עדיין רוצה בו, לא מגנה אותו, ועדיין יש לו תקווה לקבל ברכות, הוא יבצע את חובתו בכנות מסוימת. האם הביטויים והרעיונות האלה הם צורה של בחינה? ...

לאנשים מסוימים תמיד חסרים ידע או ניסיון כלשהם באשר לכול-יכולתו של האל ולבחינתו את מעמקי הלב האנושי. חסרה להם גם תפיסה אמיתית של בחינת הלב האנושי על ידי האל, כך שבאופן טבעי, הם מלאים ספקות ביחס לסוגיה זו. אף שבמסגרת מאווייהם הסובייקטיביים הם רוצים להאמין שהאל בוחן את מעמקי הלב האנושי, אין להם ראיות חד משמעיות. כתוצאה מכך, הם מתכננים דברים מסוימים בלבם ובה בעת מתחילים להוציאם לפועל וליישמם. בעודם מיישמים את התוכניות, הם בוחנים ללא הרף האם האל באמת יודע עליהן, האם הן ייחשפו, ואם הם ישמרו על שתיקה – האם מישהו יוכל להבין את העניין, או האם האל יוכל לחשוף אותו באמצעות סביבה מסוימת. מובן שלאנשים מן השורה עשויות להיות אי-ודאויות כאלה או אחרות לגבי כול-יכולתו של האל ובחינתו את מעמקי הלב האנושי, אולם צוררי משיח הם לא סתם חסרי ודאות – הם מלאים ספקות ביחס לאל ונזהרים מפניו באופן מוחלט בעת ובעונה אחת. לכן, הם מפתחים גישות רבות לבחינת האל. משום שהם מטילים ספק בכך שהאל בוחן את הלב האנושי, ואף יותר מכך, מכחישים את העובדה שהאל בוחן אותו, לעתים תכופות הם חושבים על סוגיות מסוימות. אז, מתוך שמץ של פחד או תחושת אימה בלתי מוסברת, הם מפיצים בסתר ובפרטיות את אותן מחשבות, ומוליכים שולל אנשים מסוימים. במקביל, הם ממשיכים לחשוף אט-אט את טיעוניהם ואת רעיונותיהם. בעודם חושפים אותם, הם בוחנים האם האל מעכב או חושף את התנהגותם. אם הוא חושף או מגדיר אותה, הם ממהרים לסגת, ומשנים גישה. אם נדמה כי איש אינו יודע על כך, וכי איש לא רואה את פרצופם האמיתי או את עומק לבם, בתוך תוכם הם נעשים משוכנעים אף יותר שהאינטואיציה שלהם נכונה, ושהכרתם את האל היא נכונה. על פי השקפתם, בחינתו של האל את הלב האנושי איננה קיימת, למעשה. איזו מין גישה היא זו? זוהי גישה של בחינה.

– הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, תרחיב שישי: סיכום של אופי צוררי המשיח ומהות הצביון שלהם (חלק ג')

בעבר הייתה בבית האל תקנה: אם מי שסולק או הורחק מפגין חרטה של ממש לאחר מכן, מתמיד בקריאת דברי האל, בהפצת הבשורה, ובנשיאת עדות לאל, ומכה על חטא באמת ובתמים, ניתן לקבלו מחדש אל חיק הכנסייה. היה אדם שעמד בקריטריונים האלה לאחר שהורחק, והכנסייה שלחה מישהו למצוא אותו, לשתף עמו, ולומר לו שהוא התקבל מחדש אל הכנסייה. כשהוא שמע זאת הוא היה מרוצה למדי, אך הוא תהה: "האם הקבלה הזאת אמיתית, או שמא מסתתר מאחוריה רעיון כלשהו? האם האל באמת ראה את חרטתי? האם הוא באמת חס עליי ומחל לי? האם באמת מתעלמים ממעשיי בעבר?" הוא לא האמין, וחשב: "הם אמנם רוצים שאשוב, אך עליי לגלות איפוק ולא להסכים מיד, אל לי להתנהג כאילו סבלתי רבות וחייתי בעליבות בשנים שלאחר סילוקי. עליי לגלות הסתייגות מסוימת ולא לשאול מיד לאחר שובי היכן אוכל להשתתף בחיי הכנסייה או אילו חובות אוכל לבצע. אל לי להיראות נלהב יתר על המידה. בתוך תוכי אני אמנם מאושר במיוחד, אך עליי להישאר רגוע ולבחון האם בית האל באמת רוצה בשובי או שמא הוא נוהג בצביעות על מנת לנצל אותי למשימות מסוימות". לכן הוא אמר, "בתקופה שלאחר סילוקי, הרהרתי והבנתי שהטעויות שעשיתי היו משמעותיות מדי. גרמתי הפסדים עצומים לבית האל, ולעולם לא אוכל לפצות עליהם. אני באמת שד ושטן שקולל על ידי האל. אולם הרהורי העצמי טרם נשלם. משום שבית האל רוצה להחזיר אותי, עליי לאכול ולשתות אפילו יותר מדברי האל, להרהר ולהכיר את עצמי יותר. כרגע אינני ראוי לשוב אל בית האל, לבצע את חובתי בבית האל, לפגוש את אחיי ואת אחיותיי, ואני בהחלט בוש מכדי להתייצב מול האל. אשוב לכנסייה רק כשארגיש שיש לי די הכרה עצמית והרהור עצמי, כדי שכולם יוכלו להעניק לי תוקף". בעודו אומר זאת, הוא גם היה לחוץ, וחשב, "הדברים האלה הם רק העמדת פנים. מה אם המנהיגים יסכימו לא לאפשר לי לשוב לכנסייה? זה לא יהיה הסוף שלי?" בפועל, הוא היה חרד למדי, אך הוא עדיין היה צריך לדבר כך ולהעמיד פנים שאיננו נלהב לשוב לכנסייה. למה הוא התכוון כשאמר את הדברים האלה? (הוא בחן האם הכנסייה באמת מקבלת אותו בחזרה.) האם זה נחוץ? האין זה משהו ששטנים ושדים היו עושים? האם אדם רגיל היה מתנהג כך? (לא.) אדם רגיל לא היה מתנהג כך. לאור הזדמנות נפלאה שכזו, מרושע מצדו לעשות צעד כזה. קבלה מחדש לכנסייה היא הבעת אהבתו ורחמיו של האל, ועליו להרהר בשחיתותו ובפגמיו, להכיר אותם, וכן לחפש דרכים על מנת לפצות על חובות העבר. אם מישהו עדיין מסוגל להעמיד כך את האל בניסיון ולהתייחס כך לרחמיו, הוא נכשל לחלוטין בהערכת אדיבותו! מהותם המרושעת של אנשים היא זו שגורמת להם לפתח רעיונות וגישות שכאלה. בעיקרון, כשאנשים מעמידים את האל בניסיון, הדברים שהם מביאים לידי ביטוי וחושפים תמיד קשורים, בין השאר, לבחינה של מחשבותיו של האל וכן של דעותיו לגבי אנשים ושל הגדרתו אותם. אנשים אשר מחפשים את האמת ימרדו בנוהגים אלה וירפו מהם, והם יפעלו וינהגו על פי עקרונות-האמת. אולם לא זו בלבד שאנשים עם מהות צביון של צורר משיח לא יכולים לוותר על נוהגים כאלה ואין הם שנואים בעיניהם, אלא שלעתים תכופות הם מעריכים את עצמם על שיש ברשותם אמצעים ושיטות שכאלה. הם עשויים לחשוב: "ראו כמה אני חכם. אינני כמוכם, הטיפשים, שיודעים רק להתמסר לאל ולאמת ולציית להם – אינני כמוכם כלל וכלל! אני מנסה להשתמש באמצעים ובשיטות על מנת לגלות את הדברים האלה. גם אם עליי להתמסר ולציית, אני עדיין מתכוון לרדת אל שורש העניין. אל תחשבו שאתם יכולים להסתיר משהו מפניי, או לרמות אותי ולשטות בי". זוהי מחשבתם והשקפתם. ביחסם של צוררי המשיח כלפי האל בהתגלמותו כבשר ודם, הם אף פעם לא מפגינים התמסרות, יראה, או כנות, ודאי שלא נאמנות.

– הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, תרחיב שישי: סיכום של אופי צוררי המשיח ומהות הצביון שלהם (חלק ג')

מהו הצביון המרושע ביותר שחושפים אנשים לפני האל? העמדת האל בניסיון. יש אנשים שחוששים שלא יהיה להם יעד טוב, ושקצם אינו מובטח משום שהם סטו מדרכם, עשו מעשים רעים, וביצעו עברות רבות לאחר שהחלו להאמין באל. הם חוששים שהם ילכו לגיהינום, ויראים תמיד לגבי הקץ והייעוד שלהם. הם כל הזמן חרדים, ותמיד תוהים: "האם קצי וייעודי העתידיים יהיו טובים או רעים? האם ארד לגיהינום או אעלה לשמים? האם אני אחד מאנשיו של האל או נותן שירות? האם אלך לאבדון או איוושע? עליי למצוא אילו מדברי האל עוסקים בכך". הם מבינים שכל דברי האל הם האמת, ושכולם חושפים את צביונותיהם המושחתים של אנשים, והם לא מוצאים את התשובות שהם מחפשים, אז הם תמיד מהרהרים היכן עוד לחפש. בהמשך, כשהם מוצאים הזדמנות לקידום ולהצבה בתפקיד חשוב, הם רוצים לבדוק את עמדתם של העליון, וחושבים: "מה חושבים עליי העליון? אם דעתם חיובית, הדבר מעיד על כך שהאל אינו זוכר את מעשיי הרעים מן העבר ואת העברות שביצעתי. הדבר מעיד על כך שהאל עדיין יושיע אותי, שעדיין יש לי תקווה". או-אז, בהמשך לרעיונותיהם, הם אומרים ישירות: "במקום שאנו נמצאים בו, רוב האחים והאחיות אינם מיומנים כל כך במקצועותיהם, והם מאמינים באל זמן קצר בלבד. אני מאמין באל יותר זמן מכולם. מעדתי ונכשלתי, היו לי מספר חוויות ולמדתי מספר לקחים. אם תוענק לי הזדמנות, אני נכון לשאת עול כבד ולהתחשב בכוונות האל". הם משתמשים בדברים אלה כמבחן כדי לבדוק האם לעליון יש כוונה כלשהי לקדמם, או האם העליון נטשו אותם. בפועל, הם לא באמת רוצים לקחת על עצמם את האחריות או את העול האלה; כשהם אומרים את הדברים האלה, מטרתם היא אך ורק לבחון את השטח, ולבדוק האם עדיין יש להם תקווה להיוושע. זוהי העמדה בניסיון. מהו הצביון מאחורי גישה זו של העמדה בניסיון? זהו צביון מרושע. אין זה משנה לכמה זמן נחשפת הגישה הזו, כיצד הם עושים זאת, או עד כמה הדבר מיושם, כך או כך, הצביון שהם חושפים הוא בהחלט מרושע, משום שבמהלך המעשה יש להם מחשבות, ספקות וחששות רבים. כשהם חושפים את הצביון המרושע הזה, מה הם עושים שמעיד על כך שהם אנשים בעלי אנושיות ושיכולים ליישם בפועל את האמת, ומאשר שיש להם רק את הצביון המושחת הזה ולא מהות מרושעת? אנשים בעלי מצפון, היגיון, יושרה וכבוד, אחרי שהם עושים ואומרים דברים כאלה, חשים אי נוחות וכאב בלבם. הם מתייסרים, וחושבים: "אני מאמין באל כבר שנים רבות; איך יכולתי להעמיד אותו בניסיון? איך ייתכן שהייעוד שלי עדיין מעסיק אותי, ואיך יכולתי להשתמש בשיטה שכזו להוציא משהו מהאל ולאלץ אותו לתת לי תשובה חד משמעית? זה נאלח מדי!" הם חשים אי נוחות בלבם, אך המעשה נעשה, והמילים כבר נאמרו – הם לא יכולים לחזור בהם. או-אז הם מבינים: "אמנם יש לי שמץ של רצון טוב וחוש צדק, אך אני עדיין מסוגל לעשות מעשים כה נאלחים; אלה הם מעשיו של אדם נאלח! האין זה ניסיון להעמיד את האל בניסיון? האין זו סחיטה של האל? זה נאלח וחסר בושה עד מאוד!" כיצד הגיוני לפעול במצב שכזה? האם על אדם להתפלל לפני האל ולהתוודות על חטאיו, או לדבוק בעקשנות בגישותיו? (להתפלל ולהתוודות.) אם כן, לאורך התהליך כולו, מרגע הולדת הרעיון ועד לביצוע המעשה, והלאה לשלב התפילה והווידוי, באיזה שלב מתרחשת החשיפה הרגילה של צביון מושחת, באיזה שלב המצפון מתחיל לעבוד, ובאיזה שלב האמת מיושמת בפועל? צביון מרושע חולש על השלב מהולדת הרעיון ועד לביצוע המעשה. אם כך, השפעת המצפון חולשת על שלב ההתבוננות הפנימית, הלא כן? הם מתחילים לבחון את עצמם ולחוש שמעשיהם היו שגויים – על כך חולשת ההשפעה של מצפונם. לאחר מכן ישנם תפילה ו-וידוי, שגם עליהם חולשת השפעת היושרה, המצפון, והאופי שלהם; הם מסוגלים לחוש חרטה, להכות על חטא, ולהיות אסירי תודה לאל, והם גם מסוגלים להרהר באנושיותם ובצביונם המושחת ולהבינם, ולהגיע לשלב שבו הם מסוגלים ליישם בפועל את האמת. ישנם שלושה שלבים לכך, הלא כן? מהחשיפה של צביון מושחת ועד השפעת מצפונם, ואז ליכולת לוותר על מעשיהם הרעים, להכות על חטא, לוותר על הרצונות והמחשבות של הבשר, להתמרד נגד צביונם המושחת, וליישם בפועל את האמת – אנשים רגילים עם אנושיות ועם צביונות מושחתים צריכים להשיג את שלושת השלבים האלה. אנשים אלה יכולים ליישם בפועל את האמת בזכות המודעות של מצפונם, ואנושיותם הטובה יחסית. היכולת ליישם בפועל את האמת משמעה שלאנשים כאלה יש תקווה לישועה. במילים אחרות, מי שאנושיותו טובה, הסבירות שייוושע היא גבוהה יחסית.

– הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, תרחיב חמישי: סיכום של אופי צוררי המשיח ומהות הצביון שלהם (חלק ב')

בחינה היא ביטוי ברור יחסית של מהות הצביון המרושעת. אנשים משתמשים באמצעים שונים על מנת להשיג את המידע שהם רוצים בו, להגיע לוודאות, ואז להשיג שלוות נפש. יש מספר דרכים לבחון, כמו למשל להשתמש במילים על מנת "לחלוב" דברים מן האל, להשתמש בדברים על מנת להעמידו במבחן, לחשוב על דברים ולדוש בהם בראש... תהא אשר תהא השיטה שאנשים משתמשים בה על מנת להתייחס לאל, אם הדבר גורם להם לייסורי מצפון, ואז הם זוכים בידע באשר למעשים ולצביונות האלה ויכולים לחולל בהם מהפך מידי, אזי הבעיה אינה חמורה עד כדי כך – זהו צביון מושחת רגיל. אולם אם מישהו מסוגל לנהוג כך באופן עקבי ועיקש, גם אם הוא יודע שמדובר במעשה שגוי שהאל מתעב אותו, אך הוא דבק בדבר, ואף פעם לא מתמרד נגדו או מוותר עליו, זוהי מהותו של צורר משיח. מהות צביונו של צורר משיח שונה מזו של אנשים מן השורה בכך שהוא אף פעם לא מהרהר בעצמו או מחפש את האמת, אלא משתמש באופן עקבי ועיקש בשיטות שונות על מנת לבחון את האל, את גישתו כלפי אנשים, את מסקנתו לגבי אדם מסוים, ואת מחשבותיו ורעיונותיו לגבי העבר, ההווה, והעתיד של מאן דהוא. הוא אף פעם לא מחפש את כוונותיו של האל, את האמת, ובייחוד לא כיצד להתמסר לאמת על מנת להשיג שינוי בצביונו. המטרה מאחורי כל מעשיו היא לחטט במחשבותיו וברעיונותיו של האל – זהו צורר משיח. מובן שצביון זה של צוררי המשיח הוא מרושע. כשהם עושים מעשים כאלה ומפגינים ביטויים כאלה, אין בהם ולו שמץ של אשמה או חרטה. גם אם הם קושרים את עצמם לדברים האלה, הם לא מביעים רצון להכות על חטא או כוונה לחדול, אלא דבקים בדרכם. מיחסם כלפי האל, מגישתם ומאופן פעולתם, ניכר כי הם רואים באל אויב. במחשבותיהם ובהשקפותיהם אין שום רעיון או גישה של הכרת האל, אהבת האל, התמסרות לאל, או יראת האל; הם פשוט רוצים להשיג את המידע הנחוץ להם מן האל ולהשתמש בשיטות ובאמצעים שלהם כדי לאשש את גישתו המדויקת של האל ביחס אליהם ואת האופן שבו הוא מגדיר אותם. הדבר החמור מכך הוא, שלמרות שהם מתאימים את גישותיהם לדברי הגילוי של האל, גם אם יש בהם שמץ של מודעות לכך שהאל מתעב התנהגות זו, ושאדם אינו אמור לנהוג כך, הם לעולם לא מוותרים על כך.

– הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, תרחיב שישי: סיכום של אופי צוררי המשיח ומהות הצביון שלהם (חלק ג')

ישוע אמר לו: "עוֹד כָּתוּב, 'לֹא תְּנַסֶּה אֶת־יהוה אֱלֹהֶיךָ.'" האם יש אמת בדברים אלה שישוע אמר? בהחלט יש בהם אמת. על פניו, דברים אלה הם מצווה שעל אנשים לקיים, ביטוי פשוט, יחד עם זאת, הן האדם והן השטן הפרו מצווה זו לעתים קרובות. לכן, ישוע אדוננו אמר לשטן: "לֹא תְּנַסֶּה אֶת־יהוה אֱלֹהֶיךָ", מפני שזה מה שהשטן עשה לעתים קרובות, ואף השקיע כל מאמץ אפשרי לשם כך. ניתן לומר שהשטן עשה זאת בחוצפה וללא בושה. תמצית אופיו של השטן הינה היעדר פחד מאלוהים והיעדר יראה ממנו בלבו. גם כאשר השטן ניצב לצד אלוהים ויכול היה לראותו, השטן לא יכול היה שלא לנסות את אלוהים. לפיכך, ישוע אדוננו אמר לשטן: "לֹא תְּנַסֶּה אֶת־יהוה אֱלֹהֶיךָ". אלו מילים שאלוהים אמר לשטן לעתים קרובות. אם כן, האם ראוי ליישם ביטוי זה גם היום? (כן, כיוון שגם אנו מנסים את אלוהים לעתים קרובות.) מדוע אנשים מנסים את אלוהים לעיתים קרובות? משום שבני האדם מלאים בטבע שטני ומושחת? (כן.) אם כך, האם הדברים שהשטן אמר לעיל הם דברים שאנשים אומרים לעתים קרובות? ובאילו מצבים אנשים אומרים אותם? ניתן לומר שאנשים אמרו דברים כאלה ללא קשר לזמן ולמקום. זה מוכיח שטבעם של בני האדם אינו שונה מטבעו המושחת של השטן. ישוע אדוננו אמר כמה מילים פשוטות, מילים שמייצגות את האמת, מילים שאנשים זקוקים להן. אולם האם באותו מצב ישוע אדוננו דיבר באופן זה על מנת להתדיין עם השטן? האם היה מרכיב כלשהו של עימות במה שהוא אמר לשטן? (לא.) מה ישוע אדוננו חש בלבו בקשר לניסיון של השטן? האם הוא חש גועל ודחייה? ישוע אדוננו חש דחייה וגועל, אך הוא לא התווכח עם השטן, ועוד פחות מכך דיבר על עקרונות נעלים. מדוע זה כך? (מפני שהשטן תמיד כזה. הוא אינו יכול להשתנות לעולם.) האם נוכל לומר שהשטן אינו הגיוני? (כן.) האם השטן יכול להכיר בכך שאלוהים הוא האמת? השטן לעולם לא יכיר בכך שאלוהים הוא האמת, ולעולם לא יודה בכך שאלוהים הוא האמת. זהו אופיו. יתרה מזאת, קיים היבט מבחיל נוסף בנוגע לאופיו של השטן. מהו? במאמציו לפתות את ישוע אדוננו, השטן חשב שאפילו אם הוא לא יצליח, הוא בכל זאת ינסה לעשות זאת. על אף שהוא ייענש, הוא בכל זאת החליט לנסות זאת. על אף שהוא לא יזכה בשום יתרון בכך, הוא בכל מקרה ינסה, יתמיד במאמציו ויתריס נגד אלוהים עד הסוף. איזה מין אופי הוא זה? האין הוא מרושע?

– הדבר, כרך שני: אודות הכרת האל, אלוהים עצמו, הייחודי ה'

לסיכום, ברצוני לתת לכם שלושה דברי תוכחה: ראשית, אל תבחנו את אלוהים. בלי קשר לשאלה כמה אתם מבינים לגבי אלוהים, ובלי קשר לשאלה כמה אתם יודעים על טבעו, בשום פנים ואופן אל תבחנו אותו. שנית, אל תתחרו באלוהים על מעמד. בלי קשר למעמד שאלוהים נותן לכם או לעבודה שהוא מטיל עליכם, בלי קשר לתפקיד שאליו הוא מקדם אתכם, ולמה שהשקעתם והקרבתם למען אלוהים, בשום פנים ואופן אל תתמודדו נגדו על מעמד. שלישית, אל תתחרו באלוהים. גם אם אתם מבינים או אם אתם יכולים להישמע למה שאלוהים עושה עמכם, למה שהוא מסדר עבורכם ולדברים שהוא מביא אליכם, אל תתחרו בו בשום פנים ואופן. אם אתם יכולים לעמוד בדרישות האלה, תוכלו להיות בטוחים יחסית, ולא תכעיסו את אלוהים בקלות.

– הדבר, כרך שני: אודות הכרת האל, עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ג'

למרות שהמהות של אלוהים מכילה רכיב של אהבה ולמרות שהוא רחום כלפי כל אדם, אנשים מתעלמים מהעובדה שהמהות שלו היא גם של כבוד, ושוכחים זאת. העובדה שיש לו אהבה אינה אומרת שאנשים יכולים להעליב אותו בחופשיות בלי לעורר בו רגשות או תגובה, וכך גם העובדה שיש לו רחמים אינה אומרת שאין לו עקרונות לגבי האופן שבו הוא מתייחס לאנשים. אלוהים חי, הוא באמת קיים. הוא לא בובה מדומיינת או כל חפץ אחר. בהינתן שהוא אכן קיים, עלינו להקשיב היטב לקול לבו כל הזמן, לשים לב היטב לגישה שלו ולהבין את רגשותיו. אל לנו להשתמש בדמיון אנושי כדי להגדיר את אלוהים ואל לנו לכפות עליו מחשבות או משאלות אנושיות, ובכך לגרום לאלוהים להתייחס לבני אדם באופן אנושי המבוסס על דמיון אנושי. אם אתם עושים זאת, אתם מכעיסים את אלוהים, מציתים את חרון אפו וקוראים תיגר על כבודו! לפיכך, משהבנתם את חומרת העניין, אני מפציר בכל אחד ואחד מכם להיות זהירים ושקולים במעשיכם. היו זהירים ושקולים בדיבורכם גם כן – באופן שבו אתם מתייחסים לאלוהים. ככל שתהיו זהירים ושקולים יותר, כן ייטב לכם! כאשר אינך מבין מהי גישתו של אלוהים, הימנע מדיבורים פזיזים. אל תעשה מעשים פזיזים ואל תדביק תוויות כלאחר יד. חשוב מכך, אל תסיק מסקנות שרירותיות. במקום זאת, עליך לחכות ולבקש. גם פעולות אלה הן ביטוי ליראת האל ולהתנערות מרוע. יותר מכול, אם תוכל להשיג זאת, ויותר מכול, אם יש לך גישה כזו, אלוהים לא יאשים אותך בשל טיפשותך ובורותך ובשל חוסר ההבנה שלך את הסיבות שמאחורי הדברים. במקום זאת, בזכות הגישה שלך של חשש מהעלבת אלוהים, של מתן כבוד לכוונותיו ושל נכונות להישמע לו, אלוהים יזכור אותך, ינחה אותך ויעניק לך נאורות, או יסבול את חוסר הבגרות והבורות שלך. לעומת זאת, אם הגישה שלך כלפיו תהיה של חוסר כבוד – אם תשפוט אותו כאוות נפשך או תנחש באופן שרירותי מהם רעיונותיו ותגדיר אותם – אלוהים יגנה אותך, יטיל עליך משמעת ואף יעניש אותך, או שהוא עשוי לרשום לך הערה. ייתכן שהערה זו תהיה קשורה לגורלך. לכן, ברצוני להדגיש פעם נוספת: על כל אחד מכם להיות זהיר ושקול לגבי כל מה שמגיע מאלוהים. אל תדברו בפזיזות ואל תהיו פזיזים במעשיכם. לפני שאתה אומר דבר מה, עליך לעצור ולחשוב: האם פעולה זו שלי תכעיס את אלוהים? כשאני עושה זאת, האם אני מכבד את אלוהים? גם בעניינים פשוטים, עליך לנסות להבין את השאלות האלה ולהקדיש יותר זמן להרהר בהן. אם תוכל באמת ליישם בפועל על פי עקרונות אלה בכל ההיבטים, בכל הדברים, בכל זמן, ולאמץ גישה כזו, בייחוד כאשר אינך מבין דבר מה, אזי אלוהים תמיד ידריך אותך ויעניק לך נתיב ללכת בו. אין זה משנה איזה סוג של הצגה אנשים מעלים, אלוהים רואה אותם בצורה ברורה ופשוטה והוא יציע הערכה מדויקת וראויה של ההצגות שלך. לאחר שתעבור את הניסיון הסופי, אלוהים ייקח את כל ההתנהגויות שלך ויסכם אותן, כדי לקבוע את גורלך. תוצאה זו תשכנע כל אדם מעבר לכל צל של ספק. מה שברצוני לומר לכם כאן הוא כדלקמן: כל מעשה, כל פעולה וכל מחשבה שלכם קובעים את גורלכם.

– הדבר, כרך שני: אודות הכרת האל, כיצד ניתן להכיר את טבעו של אלוהים ואת התוצאות שעבודתו תשיג

המאמינים באל חייבים להבין את האמת, הם חייבים לקרוא יותר בדברי האל, וללמוד להכיר את טבע האדם ולהצליח לזהות את תמציתו באמצעות חשיפת האל. חשיפת האל מגלה את טבע האדם, היא מלמדת את האנשים לגבי תמציתם, ומאפשרת להם לזהות את התמצית של שחיתותם. זהו עניין חשוב ביותר. השטן הוא יצור מבולבל, וקשה לפרש את המילים השטניות שהוא משמיע. אלוהים שאל אותו, "מאין תבוא?", והשטן ענה לו, "משוט בארץ ומהתהלך בה" (איוב א' 7). חשוב היטב על התשובה הזו שלו. האם הוא בא או הולך? קשה להבין את דבריו, ולכן אני אומר שדבריו מבולבלים. בהתבסס על המילים הללו, ניתן לראות שהשטן מבולבל. כשאנשים מושחתים בידי השטן, גם הם נעשים מבולבלים. הם נטולי איפוק, נטולי אמות מידה, ונטולי עקרונות בכל מעשיהם. לכן, כל אדם יכול לסטות מהדרך בקלות. השטן פיתה את חווה בכך שאמר לה, "למה שלא תאכלי את פרי העץ הזה?" וחווה ענתה לו, "אלוהים אמר לנו שנמות אם נאכל את פרי העץ הזה." ואז השטן אמר, "לא תמותי בהכרח אם תאכלי מהפרי." במילים הללו הייתה טמונה הכוונה לפתות את חווה. במקום לקבוע בביטחון שהיא לא תמות אם תאכל מפרי העץ, השטן אמר לה שהיא "לא בהכרח תמות", מה שגרם לה לחשוב, "אם לא בהכרח אמות, אז אוכל לאכול ממנו!" היא לא הצליחה לעמוד בפיתוי ונגסה בפרי. וכך, השטן השיג את מטרתו לפתות את חווה לבצע חטא. הוא לא נטל על כך אחריות, כי הוא לא אילץ אותה לאכול מהפרי. בכל אדם ואדם חבוי צביון שטני. וכל לב אנושי מלא בשלל הרעלים של השטן, שבהם הוא משתמש כדי ללכוד את האדם ולפתות את האל. לעיתים, בדברי האדם שזורים קולו וטון דיבורו של השטן, וכוונה לפתות ולהסית. הרעיונות והמחשבות של האדם מלאים ברעליו של השטן ומדיפים את צחנתו. לעיתים, מעשי האדם מצחינים מאותו ריח של פיתוי וריגוש. ישנם כאלו שאומרים, "אם רק אנהה בצורה כזו, אין ספק שאזכה במשהו. אוכל לנהות אחר האל עד הסוף, גם אם לא אחתור אל האמת. אני מתנער מדברים מסוימים ומשקיע מעצמי בכנות למען האל. יש בי הכוח להחזיק מעמד עד הסוף. גם אם עברתי עברות קלות, האל ירחם עליי ולא ינטוש אותי." הם אפילו לא מבינים מה שהם אומרים. כל כך הרבה דברים מושחתים נמצאים בתוכם של אנשים – אם הם לא יחתרו אל האמת, איך הם ישתנו? בשל מידת השחיתות שיש באנשים, אם האל לא יגן עליהם, הם עלולים ליפול ולבגוד באל בכל רגע. האם אתה מאמין בכך? גם אם תכריח את עצמך, לא תצליח להגיע עד הסוף, כי השלב הסופי הזה של עבודת האל עוסק ביצירת קבוצת מתגברים. האם זה קל כפי שנדמה לך? השינוי הסופי לא דורש מהאדם להשתנות ב-100 אחוז או אפילו ב-80 אחוז, אלא ב-30 או 40 אחוז לפחות. לכל הפחות, עליך לחפור ולהוציא את הדברים שבתוכך שמתנגדים לאל, עליך לטהר אותם ולשנות אותם מן הקצה אל הקצה, כי הם היכו שורש במעמקי ליבך. רק אז תצליח להשיג ישועה. רק לאחר שתשתנה ב-30 או 40 אחוז, כפי שהאל רוצה ועדיף ב-60 או 70 אחוז, תוכל לומר שהשגת את האמת, ושאתה תואם כעת לאל, ואז יהיו סיכויים קלושים שתתנגד לאל או שתפגע בצביונו בפעם הבאה שתיקלע לצרה. זו הדרך היחידה שבא תוכל לבוא לכדי שלמות ולזכות באישורו של האל.

– הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, בחירת הנתיב הנכון היא החלק הקריטי ביותר באמונה באל

מזמורים קשורים

שלוש העצות שמעניק האל לבני האדם