פריט ארבעה עשר: להבחין במהירות באנשים רעים ובצוררי משיח מכל סוג שהוא, ואז להרחיקם או לגרשם (חלק ד')

הסטנדרטים והבסיסים להבחנה באנשים רעים מסוגים שונים

היום אנו ממשיכים בשיתוף על תחום האחריות הארבעה עשר של מנהיגים ועובדים: "להבחין במהירות באנשים רעים ובצוררי משיח מכל סוג שהוא, ואז להרחיקם או לגרשם." בפעמים האחרונות שיתפנו על ההיבטים שמנהיגים ועובדים צריכים להבחין בהם, כמו גם על האמיתות העיקריות שעליהם להבין בעת ביצוע עבודה זו; כלומר, שיתפנו על אופן ההבחנה באנשים רעים לסוגיהם השונים. כיצד מוגדרים אנשים רעים לסוגיהם? הם אלה שמסתננים לבית האל במסווה של אמונה באל, ולמרות זאת אינם מקבלים את האמת ובנוסף מפריעים לעבודת הכנסייה; כל האנשים מהסוג הזה נכללים בקטגוריה של אנשים רעים. הם אלה שהכנסייה צריכה להרחיק או לגרש; כלומר, הם מי שאסור שיתקיימו בכנסייה. אנו מבדילים בין אנשים רעים לסוגיהם ומנתחים אותם באמצעות שלושה קריטריונים עיקריים. מהם שלושת הקריטריונים האלה? הראשון הוא מטרתו של אדם באמונתו באל. השני הוא אנושיותו – ניתוח אנושיותו של אדם כדי להבחין ולזהות בבירור אם הוא נמנה עם מי שהכנסייה צריכה להרחיק. מהו הקריטריון השלישי? (גישתו של אדם לחובותיו.) גישתו של אדם לחובותיו היא הקריטריון השלישי. על הקריטריון הראשון שיתפנו כבר. אשר לקריטריון השני, אנושיותו של אדם, שיתפנו על שתי נקודות. מה הייתה הנקודה הראשונה? (אוהב להציג עובדות וכזבים בצורה שגויה.) והשנייה? (אוהב לנצל.) על סמך תוכנן של שתי נקודות אלה, לכאורה אין בהן די כדי להחשיבן כביטויים של אנשים רעים, אבל על סמך הביטויים המפורטים ששיתפתי עליהם קודם, שני סוגי האנשים האלה האמינו באל בלי חרטה אמיתית שנים ארוכות; מגוון הביטויים שלהם כבר הסבו הפרעות והרס לחיי הכנסייה, להיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל וליחסים ביניהם. על סמך ביטוייהם ועל סמך מהות הטבע שלהם, שני סוגי האנשים האלה צריכים להיות מסווגים בקטגוריה של אנשים רעים. מנהיגי הכנסייה ואנשיו הנבחרים של האל צריכים להבחין בהם ולאפיין אותם, ולהרחיקם ללא דיחוי. האם זה ראוי? (כן.) זה ראוי לגמרי. להתנהגות של שני סוגי האנשים האלה בכנסייה יש השפעה שלילית ביותר; אין להם שום עניין באמת, והם גם לא מתמסרים כלל לעבודת האל. מה שהם מממשים בקרב האחים והאחיות אינו שונה כמדומה מכופרים; הם לעתים קרובות משקרים ומרמים אחרים, מבצעים את חובותיהם כלאחר יד ובלי שום תחושת אחריות, והם לא משתנים למרות נזיפות חוזרות ונשנות. הם לא רק מזיקים לחיי הכנסייה אלא גם מפריעים באופן חמור לעבודתה. ללא ספק הם נמנים עם מי שהכנסייה צריכה להרחיק או לגרש, וראוי לחלוטין לאפיין אותם כאנשים רעים ולמנות אותם עם אנשים כאלה – זה לא מופרז כלל וכלל. ביחס לסוג הראשון, מי שאוהבים להציג עובדות וכזבים בצורה שגויה, הבעיה שלהם לא מסתכמת פשוט באמירת דברים שאינם הולמים ביותר, או בחסמי תקשורת עם אחרים וכדומה, אלא יש בעיה בצביון שלהם. ברמה עמוקה יותר, בעיית הצביון שלהם היא בעיה של מהות הטבע שלהם. ברמה רדודה יותר, זו בעיה באנושיות שלהם; כלומר, האנושיות שלהם נאלחת ומתועבת ביותר, ומונעת מהם לתקשר עם אחרים באופן נורמלי. לא רק שחסרים להם ביטויים חיוביים כמו נתינה, עזרה או אהבת אחרים, אלא גם מעשיהם והתנהגויותיהם משמשים אך ורק כדי להפריע, להרוס ולהחריב. אם אנשים מסוימים עוסקים דרך קבע בהצגת עובדות וכזבים בצורה שגויה, וכל הזמן עושים זאת בין אם בגלוי ובין אם בהסתר, ופוגעים חמורות בעבודת הכנסייה ובאחים ובאחיות – הם נמנים עם מי שהכנסייה צריכה להרחיק. הסוג האחר הוא מי שאוהבים לנצל. בכל סיטואציה הם תמיד מבקשים להפיק תועלת, ועיניהם ממוקדות כל הזמן באינטרסים שלהם. הם לא מתמקדים בכניסה למציאות-האמת וגם לא בביצוע ראוי של חובותיהם או במילוי תחומי האחריות שלהם. יתרה מזו, הם לא מתמקדים באינטראקציה נורמלית עם האחים והאחיות, נעזרים בחוזקותיהם של אחרים כדי לפצות על ליקוייהם-הם ומפתחים יחסים רגילים, או מנהלים חיי כנסייה רגילים. הם לא מתמקדים בדבר מכל אלה – הם באים לכנסייה ולחברת האחים והאחיות רק כדי לנצל. כל עוד הם נוכחים בכנסייה והאחים והאחיות בקשר איתם, האחים והאחיות יחושו מבפנים אי נוחות. מעשיהם והתנהגויותיהם לא רק דוחים את האחים והאחיות, אלא בראש ובראשונה הם לעתים קרובות גורמים להם במידה ניכרת לחוש בליבם הפרעות ומגבלות. למה הכוונה "במידה ניכרת"? הכוונה שבמצבים אמיתיים בחיים, אנשים מסוימים חשים שרגשותיהם מגבילים אותם ושהם לא מסוגלים להשתחרר מהם כשהם מתמודדים עם הטרדה מצד חסרי אמונה או מצד אנשים רעים, ואילו אחרים, אף שהדבר אינו לרוחם, אינם מעזים להתבטא וכל הזמן חשים מבפנים מוגבלים וחסרי שלווה. האין זו הפרעה חמורה לאחים ולאחיות? (כן.) לפיכך, אנשיו הנבחרים של האל צריכים להבחין בשני סוגי האנשים האלה; כל מי שמסווגים כאנשים רעים נמנים עם מי שהכנסייה צריכה להרחיק. העקרונות הספציפיים לטיפול באנשים כאלה כבר שותפו בכינוס האחרון, ולכן הם לא ישותפו שוב כעת בפירוט. בקצרה, שני סוגי האנשים ששותף עליהם לעיל הפריעו לא רק לחיי הכנסייה של האחים והאחיות, אלא גם לביצוע הסדיר של חובותיהם; סביר אף שהתנהגויותיהם של כמה מהם יכשילו מאמינים חדשים מסוימים שאין להם בסיס. לפיכך, על סמך אופני הפעולה שלהם, כמו גם על סמך הביטויים השונים של אנושיותם וההשלכות השליליות שהביטויים האלה גורמים, שני סוגי האנשים האלה נמנים עם מי שיש להרחיקם, וסיווגם עם האנשים הרעים אינו מופרז כלל וכלל. אף על פי שההתנהגויות של מי שאוהבים להציג עובדות וכזבים בצורה שגויה ושל מי שאוהבים לנצל עשויות שלא להיראות מחוספסות או מרושעות באופן בלתי הגיוני, כמו ההתנהגויות של האנשים הרעים כהגדרתם בתפיסות אנושיות, ואף על פי שאין להם ביטויים מובהקים שכאלה, ההשלכות השליליות של התנהגויותיהם ושל אנושיותם מחייבות להרחיקם מהכנסייה. אלה היו הביטויים של שני סוגי האנשים, והעקרונות לטיפול בהם, ששיתפנו עליהם בפעם שעברה.

2. על בסיס אנושיותו של אדם

ג. מתנהג בצורה מופקרת ומשולחת רסן

היום אנו ממשיכים לשתף על הביטויים של כמה סוגים אחרים של אנשים מבחינת אנושיותם, ונתחיל בסוג השלישי של אנשים. איזה מאפיין עיקרי יש באנושיותם? מאפיין עיקרי הוא מופקרות ושילוח רסן. קל להבין מופקרות ושילוח רסן מנקודת מבט מילולית; משמעותה שההתנהגות, ההתנהלות וצורת הדיבור של אנשים אלה נראות בלתי ראויות – הם לא אנשים מכובדים והגונים. זו הבנה בסיסית של הביטויים של אנשים מהסוג הזה. בכנסייה, מן הנמנע שהשקפות של אנשים מסוימים על אמונה באל, ואופני חתירתם, לא יכילו סטיות וטעויות. בדיבורם ובהתנהלותם אין שום אדיקות, ביטוייהם בחיים ואיכות אנושיותם אינם תואמים כלל לגינונים של קדושים, ואין להם כלל לב ירא-אל. באופן כללי לא ניתן לתאר את דיבורם, את התנהגותם ואת התנהלותם אלא כמופקרים וכמשולחי רסן. מובן שהביטויים הספציפיים הם רבים, גלויים לעין כול וניתן להבחין בהם על נקלה. האנשים האלה דומים לחסרי אמונה ולכופרים; ספציפית, הם מפגינים התנהגות מופקרת במיוחד. כשמדובר בכינוסים, לבושם וטיפוחם יומיומיים ביותר. חלקם לא טורחים כלל להתנקות לפני שהם יוצאים מהבית, והם באים לכינוסים בהופעה מרושלת, בשיער לא מסורק ובפנים לא שטופות. חלקם מתלבשים לכינוסים ברישול, נועלים כפכפים בלויים ואפילו פיג'מות. אחרים חיים ברישול, לא מקדישים שום שימת לב להיגיינה אישית ולא אכפת להם ללבוש לכינוסים בגדים מלוכלכים. כל האנשים האלה מתייחסים לכינוסים באגביות גמורה, כאילו הם קופצים לבקר בבית של שכן, ולא לוקחים אותם ברצינות. בזמן הכינוסים גם הדיבור וההתנהלות שלהם משולחי רסן, הם מדברים בקול רם בלי שום נקיפות מצפון ואפילו מתרגשים ומחווים בידיהם בפראיות כשהם שמחים, ומפגינים התנהגות קלוקלת ביותר. לא משנה כמה אנשים נוכחים, הם צוחקים, מתבדחים, מחווים תנועות רחבות בידיהם, יושבים ברגליים משוכלות ומתנהגים כאילו הם מעל לכל היתר; הם צעקניים במיוחד ואפילו מתנשאים, ואף פעם לא מישירים מבט כשהם מדברים עם מישהו אלא מסתכלים סביב. האין זה מופקר? (כן.) זה קלוקל במיוחד ואין בכך שמץ של איפוק. מוכן שכופרים עשויים לייחס את הדיבור וההתנהלות של אנשים כאלה להיעדר חינוך טוב, אבל אנחנו מבינים זאת אחרת; זה לא רק עניין של חוסר חינוך. אדם מבוגר צריך לדעת בבירור את הדרכים הנכונות והראויות לדבר, להתנהג ולתקשר עם אחרים – ובמיוחד צריך אדם לדעת איך לעשות זאת באופן שתואם לגינוני הקדושים, שתורם לאחים ולאחיות ושיש בו משום אנושיות רגילה – בלי להצטרך שיגידו לו זאת. יש להיות מאופקים – במיוחד כשחיים חיי כנסייה, בנוכחות האחים והאחיות, אף שאין שום צורך בהעמדת פנים. מהם אפוא אמת המידה והסטנדרט הנדרשים לאיפוק זה? מה שנדרש הוא היצמדות לגינוני הקדושים. לבושו של אדם צריך להיות מכובד והגון, ויש להימנע מבגדים משונים. בנוכחות האל, אדם חייב להיות אדוק ולא להחוות בידיו תנועות רחבות; מובן שלפני אנשים אחרים עליו גם לשמור על אדיקות ועל צלם אנוש, כדי להציג את עצמו באופן הולם, מיטיב ותורם לאחרים. זה מה שמרצה את האל. למי שמופקרים ומשולחי רסן לא אכפת כלל ממימוש ההיבטים הבסיסיים ביותר של אנושיות, וסיבה מוחלטת אחת לאדישותם היא אי הידיעה הגמורה שלהם כיצד להיות אדם אדוק או אדם בעל יושרה והגינות שמעורר תחושת כבוד; הם פשוט לא מבינים את הדברים האלה. לפיכך, למרות הבקשות והדרישות החוזרות-ונשנות של הכנסייה ללבוש נקי, מכובד והגון בכינוסים ואי לבישת בגדים משונים, הם ממשיכים לא להתייחס לכללים האלה ברצינות ולעתים קרובות מגיעים בכפכפים, במראה סתור ואפילו בפיג'מות. זה ביטוי אחד של מי שמתנהגים בצורה מופקרת ומשולחת רסן.

נשים מופקרות ומשולחות רסן מגלות ביטוי נוסף בהתנהגותן, והוא לבישת בגדים אופנתיים ועטיית שכבת איפור עבה ומפתה בכינוסים. הן מתחילות להתכונן ולהתקשט יומיים לפני כל כינוס, מקדישות מחשבה לאיפור שישימו ולתכשיטים שיענדו, לתסרוקת שיבחרו, לתלבושת ולתיק שיחזיקו ולנעליים שינעלו. נשים מסוימות אפילו מתאפרות באופן מפתה עם שפתון, צלליות ופודרה על האף, ומקצתן במקרים קיצוניים יותר מתלבשות ומתקשטות באופן פתייני יתר על המידה, חושפות את כתפיהן ואת גבן ולובשות בגדים משונים. בכינוסים הן לא מקשיבות בשימת לב לשיתוף של האחים והאחיות וגם לא מתפללות; קל וחומר הן לא משתתפות בשיתוף ולא חולקות את ההבנה האישית שלהן ואת עדויותיהן החווייתיות. במקום זה הן משוות את עצמן לכל האחרות ומתעסקות במי לבושה טוב יותר או גרוע מהן, מי לובשת בגדים ממותגים אופנתיים במיוחד, מי לובשת בגדים זולים מהשוק, כמה עולים הצמידים של אחרת, וכן הלאה; הן מתמקדות רק בדברים האלה, ולעתים קרובות אף משמיעות בגלוי הערות מעין אלה. על פי לבושן, וגם על פי דיבורן, התנהגותן והתנהלותן של הנשים הללו, ברי לעין כול שהשתתפותן בחיי הכנסייה והשיג ושיח שלהן עם האחים והאחיות לא נועדו להבנת האמת, קל וחומר לא לחתירה להיווכחות בחיים לשם השגת שינוי בצביון, אלא הן משתמשות בזמן של הכינוסים כדי להציג לראווה את הנאתן מכסף ומחיים חומריים. נשים מסוימות באות למקומות הכינוס לבושות בבגדים ממותגים כדי להתרברב בנוכחות האחים והאחיות ולהתפלש בתשוקותיהן לאופנה ולטרנדים חברתיים, והן מסיתות אחרות לרדוף אחרי הטרנדים האלה וגורמות להן לקנא בהן ולהעריצן. אף שהן מבחינות במבטי הגועל ובגישות הדחייה כלפיהן מצד חלק מהאחים ומהאחיות, הן פוטרות זאת בלא כלום וממשיכות לעשות דברים בדרכן, לנעול עקבים גבוהים ולשאת תיקי מעצבים. חלקן אף מנסות להתחזות לנשים אמידות ועשירות ושמות לכינוסים בושם זול, כך שאחרי כניסתן לאולם הריחות המתערבבים של בושם, סומק ושמן לשיער יוצרים ניחוח חריף ולא נעים. משתתפים רבים אחרים בכינוס זועמים אך לא מעזים להתבטא וחשים גועל למראה הנשים האלה, ומי שבאמת מאמינים באל שומרים מהן מרחק. בין אם לבושן וטיפוחן יוקרתיים ובין אם הם יומיומיים, סימני ההיכר של נשים כאלה הם הדיבור, ההתנהגות, ההתנהלות וסגנון החיים שלהן שהינם חופשיים ובלתי ממושמעים באורח יוצא דופן, לא רק בכינוסים אלא גם בשיג ושיח היומיומי שלהן עם האחים והאחיות או בחיי היומיום שלהן. ליתר דיוק, הן קלוקלות במיוחד ואין בהן שום איפוק. בחיי היומיום שלהן אין שום דפוס סדיר; הן אומרות כל מה שהן רוצות, פועלות במופקרות ובזדוניות, אף פעם לא דנות בחוויות אישיות, לעתים רחוקות משתפות את ההבנה שלהן את דברי האל, ובקושי מדברות על הקשיים שהן נתקלות בהם בעת ביצוע חובותיהן. מהם הנושאים היחידים שהן מדברות עליהם? טרנדים חברתיים, אופנה, מזון גורמה, חייהם הפרטיים של אישים ידועים בחברה ואפילו של כוכבים, וסיפורים בלתי רגילים ואנקדוטות מהחברה. מהגילויים הטבעיים האלה שלהן, לא קשה לראות שאמונתן של נשים כאלה באל נועדה אך ורק כדי להעביר את זמנן בחיים. חייהן ממוקדים אך ורק באכילה, בשתייה ובשעשועים, ולא בעניינים כגון חיי כנסייה, ביצוע חובתן או חתירה אל האמת. הכוונה ב"הפקרות ושילוח רסן" היא שסגנון החיים של הנשים האלה, מה שהן מממשות באנושיותן, וכן אופן הטיפול שלהן בדברים, ההתייחסות לאחרים והשיג ושיח שלהן עם אחרים הם כולם מופקרים ומשולחי רסן. לעתים קרובות הן מחקות ביטויים פופולריים בחברה; לא משנה אם האחים והאחיות רוצים לשמוע אותם או מסוגלים להבינם, הנשים האלה פשוט ממשיכות לומר אותם. הן אפילו מחקות לעתים קרובות אמירות של אישים ידועים בחברה ובעולם המוסיקה ושל כוכבי קולנוע. אשר לאוצר המילים החיובי שמשמש לעתים קרובות בבית האל ובקרב האחים והאחיות, הן אף פעם לא מגלות בו שום עניין; בחיי היומיום שלהן הן אף פעם לא משתפות על האמת. מה שהן מעריצות זה טרנדים חילוניים; אישים ידועים וכוכבים שונים הם מושא להערצה ולחיקוי מצידן. לדוגמה, הן קולטות במהירות מונחים וביטויים פופולריים מהרשת ומשתמשות בהם בחייהן ובשיחות עם האחים והאחיות. מובן שאין במונחים האלה שום דבר חיובי או מעשיר; הם כולם שליליים, חסרי כל ערך, וקל וחומר אין להם שום משמעות עבור מי שמאמינים באל. אלה ביטויים פופולריים מבית היוצר של המין האנושי המושחת והרע, והם מייצגים כל כולם את המחשבות וההשקפות של כוחות רעים. אותם חסרי אמונה בכנסייה שאוהבים טרנדים רעים שמים לב לעתים קרובות למילים כאלה, מקבלים אותן ומשתמשים בהן. הם אטומים לחלוטין למינוח הרוחני ולאוצר המילים של בית האל, לא מקשיבים להם ולא לומדים אותם ברצינות. לעומת זאת, הם קולטים במהירות את הדברים השליליים של עולם הכפירה ואת אותם דברים שאנשים נאלחים שמים אליהם לב, ומיישמים אותם. לפיכך, בין אם שופטים אותם על סמך לבושם החיצוני, דיבורם והתנהלותם ובין אם על סמך המחשבות וההשקפות השונות והגישות שלהם לדברים שהם חושפים, אנשים אלה מתבלטים כחריגים ביותר בקרב האחים והאחיות. למה הכוונה בלהיות חריג? הכוונה שדיבורם, התנהגותם והתנהלותם דומים לאלה של כופרים ולא מראים שום שינוי שהוא; הם פשוט חסרי אמונה. לדוגמה, נשים מסוימות שרות על הבמה של בית האל שני מזמורים וזוכות בהערכת כולם, ולכן הן מתחילות לחשוב את עצמן לכוכבות או לאח"מיות, ובהופעות דורשות תמיד לשים איפור כבד ומתעקשות על תסרוקת של ידוענית מסוימת ועל צביעת השיער בצבעים משונים. כשאחרים אומרים: "מאמינים צריכים להתלבש באופן מכובד והגון; הסגנון שלך לא עונה על הדרישות של בית האל", הן מתלוננות ומשיבות: "הכללים של בית האל נוקשים מדי; זה באמת מעיק! למה קשה כל כך להיות כוכבת?" הן בסך הכול שרו שני מזמורים וכבר הן רואות בעצמן כוכבות וחושבות שהן נהדרות, ובכל פעם שהן לא עסוקות הן כל הזמן מהרהרות: "בכמה אצבעות מחזיקות כוכבות של עולם הכפירה את המיקרופון? כמה צעדים הן עושות כדי לעלות לבמה? למה אני לא מקבלת פרחים כשאני שרה כל כך יפה? לכוכבות בעולם יש סוכנים ועוזרים; ברוב הדברים הן לא צריכות לטפל בעצמן וגם לא להתייחס אליהם, העוזרים שלהן עושים הכול. אבל כזמרת בבית האל, אני צריכה לטפל לבד במשימות יומיומיות כמו להשיג אוכל, להתלבש ולעשות קניות. בית האל שמרני מדי!" בליבן הן אף פעם לא מאושרות מהחיים בבית האל; הן חשות מקופחות במיוחד, כל הזמן לא מרוצות ומלאות תלונות. האם נשים כאלה יכולות לאהוב את האמת? האם הן יישמו בפועל את האמת? למה הן לא מהרהרות בעצמן? ההשקפות שלהן על דברים הן כה מעוותות, כמו אלה של הכופרים; איך הן לא מבינות זאת? בית האל לא מונע מהן להפוך לכוכבות, אבל האם ההשקפות והגישות האלה שלהן, שכמוהן כשל חסרי אמונה, ישימות בבית האל? הן מופרכות מיסודן. בעיני רוב האנשים הדיבור וההתנהלות הרגילים שלהן הם נקלים. בגלל ה"פתיחות" שלהן והרפיון המוסרי המוקצן, כל מה שנשים כאלה אומרות או עושות הוא מופקר ומשולח רסן, וחושף אך ורק את צביון השטן.

בית האל מדגיש שוב ושוב שהאחים והאחיות צריכים לשמור על גבולות בין גברים לנשים ולא להיקלע לתסבוכות עם בני המין הנגדי. אולם אנשים מסוימים הם מופקרים ומשולחי רסן ולא שועים לעצה הזאת בשום אופן, ואפילו מנסים בחשאי לפתות אחרים או לצאת איתם ומפריעים לחיי הכנסייה. הם נהנים להיות במגע עם בני המין הנגדי ואפילו מחפשים סיבות ותירוצים ליצור קשר ואינטראקציות לא רציניות. כשהם רואים מישהו מהמין השני שהוא אטרקטיבי או שהם מסתדרים איתו, הם מתחילים ליצור מגע פיזי, לפלרטט איתו ולצחוק, להתעסק בבגדיו ולפרוע את שערו, ובחורף אפילו להשליך לתוך בגדיו כדורי שלג; הם משתובבים זה עם זה כמו חיות, בלי גבולות ובלי תחושת כבוד, ולא מרגישים שום בושה. יש האומרים: "איך ניתן לראות בזה השתובבות? הם מפגינים חיבה; זה נקרא גילויי חיבה בין בני זוג, הם רומנטיים." אם אתם מחפשים רומנטיקה, בחרתם במקום הלא-נכון. הכנסייה היא המקום שבו האחים והאחיות מבצעים את חובותיהם; זהו מקום לסגוד בו לאל, לא לפלרטט. מפגנים מעין אלה של חיבה בציבור לפני כולם גורמים לרוב האנשים לחוש גועל ודחייה. הבעיה העיקרית היא שזה לא תורם לאחרים, ובמקביל אתה גם מאבד את היושרה ואת הכבוד שלך. בן כמה אתה בדיוק? אינך מסוגל להבדיל בין ימין לשמאל? אינך מבין את האבחנה בין גברים לנשים? ובכל זאת אתה מפלרטט! זה נורמלי שילדים בני שבע או שמונה ישתובבו; התנהגות ותחומי עניין כאלה אופייניים לגילם. אולם כשמבוגרים מפגינים את ההתנהגויות האלה, האין זה ילדותי? במילים פשוטות, זה בדיוק מה שזה. מבחינת מהות, מה זה? (רפיון מוסרי, מופקרות.) זו הפקרות רבתי! כשאדם מאמין באל, הוא חייב לדעת להיות בעל חוש כבוד. גם בקרב כופרים, מעטים מתנהגים בצורה כה מופקרת. אנשים מופקרים כאלה הם כל כך קלי דעת ונקלים! משליכים כדורי שלג לתוך בגדיו של בן המין הנגדי בשביל ההתרגשות, לא רק רודפים אחריו בהשתובבות אלא אפילו בועטים בו בישבן – כשמישהו חושף את העובדה שהתנהגות כזאת היא יותר מדי מופקרת ומטשטשת את הגבולות בין גברים לנשים, הם משיבים: "אנחנו משתובבים ככה רק כי אנחנו כל כך קרובים; אנשים צריכים להבין." הם קלוקלים במידה כזו שהם לא רק מאפשרים לעצמם רפיון מוסרי אלא גם מסיתים אחרים להצטרף אליהם. איזה מין עלובי נפש הם? אימרו לי, האם אנשים כאלה צריכים להישאר בכנסייה? (לא.) התחושה בסביבה של אדם מסוג זה היא תמיד לא נוחה ומביכה. כשהם רואים מישהו, הם לא מברכים אותו לשלום באופן רגיל, אלא רק חובטים בו ואומרים: "איפה לעזאזל היית כל השנים? חשבתי שהתאדית לגמרי! מה העניינים?" אפילו אופן אמירת השלום שלהם הוא כל כך ברברי ומתנשא; לא רק שהם מדברים בצורה ברברית, הם גם נוגעים באחרים. האין זה דומה להתנהגות של חוליגנים ושל בנדיטים? האם אנשים כאלה מוצאים חן בעיניכם? (לא.) האם התחושה שלועגים לכם ומשתעשעים בכם נוחה? (לא.) זה לא נוח, ואתם לא מסוגלים אפילו להביע זאת; אתם פשוט חייבים לסבול זאת, ובפעם הבאה שתראו אותם תשמרו מהם מרחק. בקצרה, מה זה אומר על איכות האנושיות שלהם? (היא נמוכה.) בלי קשר לזווית שממנה מסתכלים עליהם – בין אם היא דיבורם והתנהגותם, התנהלותם האישית, האופן שבו הם מתמודדים עם העולם והאינטראקציות שלהם עם אחרים, ובין אם היא נקודת המבט שלהם על הטרנדים של עולם הכפירה או אופן האמונה שלהם באל וגישתם לאל ולדבריו – לא קשה לראות שלאנשים האלה אין שום אדיקות או לב ירא-אל. לא ניתן גם לזהות בהם שום כוונה כנה מצידם לחפש את האמת או לקבלה. מה שמובחן הוא המופקרות ושילוח הרסן שלהם, החיקוי התמידי של כוכבים ושל אלילים, והיעדר כל כוונה מצידם לחזור בהם מדרכם, לא משנה איך משתפים על האמת. כיצד ניתן לסכם את מאפייני האנושיות שלהם? הם מתנהגים בצורה מופקרת ומשולחת רסן. לפיכך, ניתן בהחלט לומר שהם כופרים שהסתננו לכנסייה; הם חסרי אמונה.

אנשים שמתנהגים בצורה מופקרת ומשולחת רסן משתמשים באותו אוצר מילים כמו בנדיטים וחוליגנים מעולם הכפירה; הם נהנים במיוחד לחקות את אורח הדיבור והסגנון של כוכבים ושל דמויות שליליות בחברה, ולרוב דבריהם יש טון נאלח שמזכיר דבר-מה שחוליגן או בריון היו אומרים. לדוגמה, כשמגיע כופר ומשמיע כמה משפטים מוזרים אחרי שדפק על הדלת, האחים והאחיות אומרים: "משהו לא בסדר; למה האדם הזה נראה כמו סייר או מרגל?" אף שבאותו רגע הם לא יכולים להיות בטוחים, הדבר מסב לרוב האנשים תחושה לא נוחה. אף על פי כן, האדם המופקר ומשולח הרסן מדבר באופן מרשים ואפילו במעין התנשאות, ואומר: "מרגל? זה לא מפחיד אותי! מה יש לפחד ממנו? אם אתם מפחדים, אתם לא חייבים לצאת. אני אלך לראות מה הסיפור שלו." ראו איזה אדם אמיץ ונועז הוא. האם הייתם מדברים כך? (לא, זה לא האופן שבו אנשים רגילים מדברים; זה כמו משהו שבנדיט היה אומר.) בנדיטים מדברים אחרת מאנשים רגילים; הם שחצנים במיוחד. אנשים לומדים את שפתם של בני מינם; במיוחד האנשים שניחנים בחוכמת רחוב מאמצים את משלב הדיבור העממי של החברה, בנדיטים וחוליגנים אוהבים לדבר בז'רגון משלהם, וחסרי אמונה הם בדיוק כמו כופרים, אומרים כל דבר שהכופרים אומרים. אנשים טובים, מכובדים והגונים חשים גועל ותיעוב כשהם שומעים את אורח הדיבור של כופרים; איש מהם לא מנסה לחקות את סוג הדיבור הזה. חסרי אמונה מסוימים, גם אחרי שהאמינו במשך עשר או עשרים שנה, עדיין מדברים בשפת הכופרים ובוחרים במתכוון בדיבור כזה, ובעודם מדברים הם אפילו מחקים את ההתנהגות, ההבעות והמחוות של כופרים, כמו גם את המבט שלהם בעיניים. האם אנשים כאלה יכולים לשאת חן בעיני אחים ואחיות בכנסייה? (לא.) לרוב האחים והאחיות לא נעים ולא נוח להביט בהם. מה לדעתכם האל חש לגביהם? (תיעוב.) התשובה ברורה: תיעוב. ברור על פי האופן שבו הם מממשים דברים בחייהם, על פי חתירותיהם ועל פי האנשים, המאורעות והדברים שהם מעריצים בליבם, שהאנושיות שלהם לא מגלמת כבוד או הוגנות, שהיא לא אדוקה ולא הולמת גינוני קדושים. נדיר לשמוע מפיהם את המילים שמאמינים או קדושים אמורים לומר ואת המילים שמעשירות אחרים ומעבירות מסר של יושרה ושל כבוד; לא סביר שהם יגידו אותן. מה שהם מעריצים, שואפים לו וחותרים לו בליבם אינו תואם מיסודו למה שקדושים אמורים לחתור ולשאוף אליו, ומקשה את הריסון של הדברים שהם מממשים כלפי חוץ, של דיבורם ושל התנהגותם. זו משימה קשה מבחינתם להיות מאופקים ולא להתנהג במופקרות או באופן משולח רסן ולשמור על מכובדות והוגנות – לא כל שכן לחיות כמו אדם בעל אנושיות והיגיון שמבין את האמת ושנכנס למציאות-האמת; הם לא מסוגלים אפילו להשיג קיום של אדם רגיל בעל יושרה וכבוד, שעונה על גינוני הקדושים, מציית לכללים וכלפי חוץ נראה רציונלי. בעבר היה אדם שהלך לכפרים להטיף את הבשורה וראה שמשפחותיהם של כמה אחים ואחיות עניות מאוד ושהם גרים בבתים מוזנחים. הוא אמר בלעג: "הבית הזה כל כך מוזנח שהוא לא מתאים למגורי אדם; הוא בקושי מתאים לחזירים. אתם צריכים לעזוב אותו מהר!" האחים והאחיות השיבו: "לעזוב זו לא בעיה, אבל מי ייתן לנו בית אחר לחיות בו?" הוא דיבר באופן מופקר וזדוני ואמר מה שבא לו לראש בלי לחשוב על ההשפעה שעשויה להיות לדבריו על האחרים. זה טבע נאלח. האחים והאחיות שאלו: "אם נצא מפה, מי ייתן לנו בית לחיות בו? יש לך בית?" לא הייתה לו תשובה. משהוא נוכח שהאנשים מתמודדים עם קושי, הוא היה אמור להיות מסוגל לפתור את הקושי שלהם בטרם פצה את פיו. מה היו השלכות הדיבור המופקר שלו, כשלא היה בידו לפתור את הקושי שלהם? האם הבעיה הייתה שהוא כן וגלוי מדי? בשום אופן לא. הבעיה הייתה שהנאלחות שלו חמורה מדי; הוא היה מופקר ומשולח רסן. לאנשים כאלה אין שום מושג של יושרה, כבוד, התחשבות, סובלנות, אכפתיות, הערכה, הבנה, אהדה, חמלה, דאגה, סיוע, וכן הלאה. תכונות אלה שהכרחיות לאנושיות תקינה הן מה שאנשים צריכים שיהיה להם. לא רק שחסרות להם התכונות האלה, אלא שבאינטראקציות שלהם עם אחרים, כשהם רואים אדם שמתמודד עם קשיים, הם עשויים אף ללגלג עליו ולבוז לו; לא רק שהם לא מסוגלים להבין אותו או לעזור לו, הם גם ממיטים עליו עצב, חוסר אונים, כאב ואפילו צרות. רוב האנשים מזהים בבירור את מי שמתאפיינים בנאלחות חמורה שכזו, ושוב ושוב סובלים אותם. האם אנשים כאלה יכולים לדעתכם להתחרט בכנות? לדעתי זה לא סביר. בהתחשב במהות הטבע שלהם, הם לא אוהבי האמת, אז איך הם יוכלו לקבל גיזום והטלת משמעת? לכופרים יש מונחים כגון "מאמין בדרך שלו" או "הולך בדרכו ולא משנה מה אחרים אומרים" כשהם מתארים אנשים כאלה – איזה מין היגיון מגוחך זה? האימרות והביטויים הידועים, כביכול, האלה נתפסים לעתים קרובות בחברה הזאת כדברים חיוביים, דבר שמסלף את העובדות ומחליף בין טוב לרע. בכך כיסינו עקרונית את ביטויי האנושיות של מי שמתנהגים בצורה מופקרת ומשולחת רסן.

לא משנה במה אנשים מופקרים ומשולחי רסן פוגעים – בחיי הכנסייה, ביחסים הרגילים בין האחים והאחיות או בביצוע החובה הרגיל של אנשיו הנבחרים של האל – כל עוד הביטויים והגילויים של האנושיות שלהם גורמים להשפעות והשלכות שליליות ומפריעים לאחים ולאחיות, יש לפתור את הבעיות האלה ולנקוט פעולות הולמות נגד אנשים כאלה, במקום להניח להם לפעול באין מפריע. במקרים קלים ניתן להציע עזרה ותמיכה, או שניתן לגזום אותם ולהזהירם. במקרים חמורים, כשהתנהגותם והתנהלותם מופקרות במיוחד, כשל כופרים או של חסרי אמונה, ואין להם שמץ גינוני קדושים – מנהיגי הכנסייה ועובדיה צריכים להגות פתרונות מתאימים לטיפול באותם אנשים. אם רוב האחים והאחיות מסכימים והתנאים מאפשרים זאת, יש להרחיק את האנשים האלה; לכל הפחות אסור לאפשר להם לבצע את חובותיהם בכנסייה עם חובות במשרה מלאה. למה הכוונה ב"מקרים קלים"? הכוונה שאנשים מסוימים הם מאמינים חדשים, כופרים במקור, שמעולם לא האמינו בנצרות ואינם מבינים במה כרוכה האמונה באל. דיבורם והתנהגותם חושפים הרגלים של כופרים. אולם באמצעות קריאת דבר האל, שיתוף האמת וחיי כנסייה, בהדרגה הם משנים כיוון ועוברים שינוי, הולכים ומידמים למאמינים ומגלים צלם אנוש מסוים. את האנשים האלה אין לסווג כאנשים רעים, אלא כמי שניתן לסייע להם. קטגוריה נוספת היא צעירים בסביבות גיל העשרים שלמרות אמונתם באל בין שלוש לחמש שנים, ומפאת גילם הצעיר, עדיין שקועים בין היתר בהשתעשעות, אינם מיושבים לגמרי בדעתם, ומגלים ילדותיות מסוימת בדיבורם ובהתנהלותם החיצוניים – מדברים, מתנהגים ופועלים כילדים. לאנשים כאלה יש להציע באהבה סיוע ותמיכה; צריך לתת להם מספיק זמן להשתנות בהדרגה בלי להטיל עליהם דרישות חמורות יתר על המידה. מובן שלגבי מבוגרים שמאמינים באל במשך שנים רבות אבל עדיין מפגינים דיבור, התנהלות, התנהגות ופעולות מופקרים ומשולחי רסן כמו כופרים, ושמסרבים להשתנות למרות התראות חוזרות, נדרשת גישה שונה; יש לטפל בהם בהתאם לתקנות של בית האל. אם דיבורם, התנהלותם וגילויי האנושיות של אנשים כאלה מפריעים לרוב האנשים ופוגעים בכנסייה, וגורמים לרבים לחוש דחייה למראם, אי-רצון להקשיב להם ולראות את הבעותיהם כשהם מדברים, ואף חוסר רצון לראות את מלבושיהם, ואם רובם שמחים יותר וחשים טוב יותר כשאנשים כאלה אינם משתתפים בכינוסים; אם הם גורמים לאנשים לחוש אי נוחות ודחייה מעצם השתתפותם בחיי כנסייה ומעצם נוכחותם בקרב האחים והאחיות, כאילו היו מקק שמחולל הפרעות – אז אנשים כאלה הם ללא ספק אנשים רעים. כלומר, בכל פעם שהם חיים את חיי הכנסייה ומבצעים את חובתם עם האחים והאחיות, רוב האנשים מרגישים לא בנוח וחשים דחייה מיוחדת. במקרים כאלה, יש לטפל באנשים האלה בהקדם האפשרי ולא להשאירם לבדם לפעול כרצונם או להמשך בדיקה. לכל הפחות יש לטהרם מכנסייה עם חובות במשרה מלאה ולשלחם לכנסייה רגילה כדי להתחרט. למה יש לטפל באופן הזה? (הם הפריעו לרוב האנשים והסבו להם נזק, והפריעו לחיי הכנסייה.) משום שההשפעות והנזקים של הביטויים שלהם הם כה נאלחים! בהתאם לכך, אל למנהיגים ועובדים, כמו גם לאנשיו הנבחרים של האל, להעלים עין מהם ולקבל באופן עיוור את התנהגותם. אין זה ראוי שמנהיגים ועובדים לא יעשו דבר כשאנשים כאלה מפריעים לרוב האחרים; אנשים כאלה יש לטהר מהכנסייה בהתאם לתקנות של בית האל – זו הבחירה הנבונה ביותר.

האם הכנסייה טיפלה בעבר באנשים מופקרים ומשולחי רסן? (כן.) כשטיפלו באנשים כאלה, חלקם בכו ואמרו: "זה לא היה בכוונה. זו הייתה התנהגות אקראית בלבד; אני לא אדם כזה. בבקשה תנו לי הזדמנות נוספת! אם לא ירשו לי לבצע את חובתי, ברגע שאחזור הביתה, למקום שבו כולם כופרים, לא אוכל להאמין באל." הם מדברים בצורה כה משכנעת ונראים במצוקה אמיתית, מביעים חוסר רצון לעזוב את האל ומבקשים מבית האל הזדמנות נוספת להכות על חטא. ניתן להעניק להם הזדמנות נוספת, אבל השאלה העיקרית היא אם הם מסוגלים להשתנות או לא. אם משוכנעים שלאדם זה אין שמץ אנושיות, שאין לו שום מצפון או היגיון, שהוא בעצם דבר בלי לב ובלי רוח, לא צריך לתת לו הזדמנות נוספת; זה יהיה חסר תוחלת. אולם אם מהות האדם הזה טובה ומחמת גילו הצעיר רק האנושיות שלו לא בוגרת, וצפוי שהוא ישתנה בתוך שנים אחדות, חייבים לתת לו את ההזדמנות להתחרט. בשום אופן אין להרחיקו מהכנסייה; לעולם אין להרוס שום אדם טוב. אנשים מסוימים הם באופן אינהרנטי חסרי אמונה; הם מטבעם דברים מופקרים, בורים ומטופשים, באנושיות שלהם חסר באופן אינהרנטי המושג של כבוד, והם לא יודעים מהי תחושת בושה. רוב האנשים, אחרי שהם מתנהגים באופן בלתי הולם בציבור, מרגישים מלאי חרטה ונבוכים מכדי להתייצב מול אחרים. מעבר לזה, אם הם רוצים לעשות דברים כאלה הם מסוגלים להתחשב ברגשות ובדעות של האחים והאחיות, ונותנים את דעתם ליושרה ולכבוד העצמיים שלהם ולא יתנהגו באופן כזה; לכל היותר הם עשויים אולי להקים איזו מהומה בבית בנוכחות ילדיהם או אחיהם. כשהם לא בדל"ת אמותיהם ומתקשרים עם זרים, על אנשים להבין מה המשמעות של חוש כבוד, של הגינות, של חוקים ושל כבוד עצמי. האם אדם שאין לו הבנה של המושגים האלה יכול להשתנות אפילו עם עזרה מצידך? גם אם הוא מאופק עכשיו, כמה זמן הוא יחזיק מעמד? לא יעבור זמן רב בטרם הוא ישוב לסורו. מכיוון שלאנשים כאלה אין כבוד ותחושת בושה באנושיותם, והם לא יודעים מה זה כללים, הגינות או גינוני קדושים, ובאנושיות שלהם התכונות האלה חסרות באופן אינהרנטי, אינך יכול לעזור להם. אנשים שלא ניתן לעזור להם הם אנשים שלא יכולים להשתנות, אנשים שלא ניתן להדריך אותם או להשפיע עליהם. אנשים כאלה יש לטהר מהכנסייה במהירות ובהקדם האפשרי כדי למנוע מהם להפריע לאחים ולאחיות ולהמיט פה בושה. בית האל אינו זקוק לאף אחד רק כדי להגדיל את מניין חבריו. אם האל לא יושיע אדם, אז שום ניפוח סתמי של מספר החברים לא יועיל לאותו אדם. יש להרחיק את מי שהאל אינו מכיר בו – לטהר מבית האל את מי שלא צריך להישאר בו, פן נוכחותו של אותו אדם יחיד תשפיע לרעה על רבים אחרים, דבר שאינו הוגן כלפי הרוב. אם אתם עומדים על המהות של אותם אנשים מופקרים ומשולחי רסן, עליכם לטפל בהם ולהרחיקם בהקדם האפשרי ולא לסבול אותם עד אין קץ. יש האומרים: "מדי פעם הם כן מפיקים תוצאות מסוימות בעת ביצוע חובתם. הם עדיין דרושים לאותו היבט של העבודה. גם יש להם לב אוהב והם מסוגלים לשלם מחיר פעוט." אבל מי מבין אלה שנשארים בבית האל לא מסוגל לשלם מחיר פעוט? מי לא מסוגל להשיג תוצאות מסוימות בעת ביצוע חובתו? אם כולם מסוגלים להפיק תוצאות מסוימות, למה לא לבחור לביצוע חובות אנשים טובים שהם מכובדים והגונים? למה להתעקש להשאיר בכנסייה עם חובות במשרה מלאה את סוגי האנשים הנאלחים, הנבלים והטיפשים כדי שיפריעו? למה להתעקש להשאיר את אותם חסרי אמונה שחיים כמו כופרים כדי שיעבדו בבית האל? בבית האל לא חסרים עובדים; בית האל רוצה רק אנשים ישרים שאוהבים את האמת, אנשים הגונים וכאלה שיכולים לחתור אל האמת ולהשקיע מעצמם למען האל.

רוב מי שמבצעים כיום חובות הם אנשים שהאמינו באל במשך יותר מחמש או שש שנים; במהלך ביצוע חובותיהם נחשפו באופן מלא כל מיני סוגי אנשים – מי שהם חסרי אמונה, אנשים מבולבלים, מנהיגי שקר, אנשים רעים וצוררי משיח. רבים מאנשיו הנבחרים של האל נוכחו שרוב האנשים האלה מסרבים להשתנות למרות התראות חוזרות, לאחר שכבר הסבו הפרעות ושיבושים חמורים לעבודה של בית האל. הגיעה העת לטהר מהכנסייה את חסרי האמונה, את האנשים הרעים ואת צוררי המשיח האלה. אי טיהורם יזיק להתנהלות של עבודת הכנסייה ולהפצת בשורת המלכות של האל. אי טיהורם יזיק להיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל; ההפרעות לחיי הכנסייה יימשכו והיא לעולם לא תדע מנוח. לפיכך, מנהיגי הכנסייה ועובדיה בכל הדרגים צריכים להתחיל לטהר את הכנסייה בהתאם לכוונות האל ועל סמך דברי האל. אני רואה שלמספר לא קטן של אנשים אין אנושיות. בזמן כינוסים חלקם מפגינים כל מיני התנהגויות בלתי הולמות ואינם מתנהגים כראוי, ולמשל יושבים או עומדים כשלצידם מוכנים תה, טלפונים ניידים, קרם פנים ובושם. ישנן מי שאוהבות להיראות יפה וכל הזמן בודקות את הופעתן במראה ומתקנות את האיפור שלהן, ואחרים כל הזמן שותים מים, גוללים בטלפון שלהם לקרוא חדשות או צופים בסרטונים של עולם הכפירה ומדברים ומשוחחים ברגליים משוכלות, מפתלים את גופם כנחש ולא שומרים אפילו על צורה ראויה. שמעתי גם שאנשים מסוימים חוזרים בלילה לחדר השינה שלהם, נשכבים על המיטה בלי לחלוץ אפילו את נעליהם וישנים עד הזריחה. בבוקר הם פוקחים את עיניהם לא כדי להתפלל או לעסוק בהקדשות רוחניות, אלא קודם כול בודקים את החדשות בטלפון הנייד שלהם. בזמן הארוחות, כשהם רואים אוכל טעים או בשר, הם טורפים אותו ברעבתנות, ולא אכפת להם אם אחרים יוכלו גם כן לאכול כל עוד הם-עצמם מתמלאים – ואז הם חוזרים ישר לישון. אין להם צלם אנוש בשום דבר שהם עושים והם פועלים באופן מופקר ומשולח רסן כמו כופרים; הם לא מקפידים על שום כללים ואין להם שום צייתנות או התמסרות, בדיוק כמו חיות. אימרו לי, האם ניתן להושיע את סוג האנשים שניחנים בטבע כה נאלח? (לא.) אם כך האם יש טעם כלשהו באמונתם באל? אם איכותם נמוכה מכדי לעמוד בכלל בדרישות האמת, האם הם מסוגלים להבין את דברי האל כשהם קוראים אותם? אם אין להם שום כללים מבחינת התנהלותם העצמית, האם העבודה שלהם יכולה לעמוד בדרישות? בלי מצפון או היגיון, האם הם יכולים לקבל את האמת כשהם מקשיבים לדרשות ולשיתוף עליה? (לא.) למי שמפגינים את ההתנהגויות האלה אין, מיסודם, כל אנושיות, אז איך ייתכן שהם יזכו באמת? אלה שאין להם אנושיות הם חיות, שדים, אנשים מתים בלי שום רוח, שאינם מסוגלים להבין את האמת כשהם שומעים אותה ולא מגיע להם לשמוע את האמת. לתת להם להבין את האמת ולזכות בה זה כמו להכריח דג לחיות ביבשה או לאלץ חזירים לעוף – זה בלתי אפשרי! בעבר כשדיברנו על אילו סוגי אנשים הם חיות, נקשרה לעתים קרובות המילה "חיות" למילה "כלב." אולם אחרי שגידלתי כלבים ויצרתי איתם אינטראקציה מקרוב, גיליתי שכלבים ניחנים בדברים הטובים ביותר שאין לבני אדם: הם מצייתים לכללים, הם ממושמעים ויש להם חוש של כבוד עצמי. אתה מגדיר להם אזור תחום להתרוצץ בתוכו והם יתרוצצו רק בתחום הזה בלי יוצא מן הכלל, ובשום אופן לא ילכו למקומות שאתה אוסר עליהם ללכת אליהם. אם הם בטעות חוצים את הגבול, הם נסוגים במהירות, מכשכשים בזנב בלי הרף, מתחננים לסליחה ומודים בטעותם. האם בני אדם מסוגלים להגיע לכך? (לא.) בני אדם לא מסוגלים. אף שייתכן כי כלבים אינם מבינים כמו בני אדם, הם תופסים דבר אחד: "זו הטריטוריה של הבעלים, ביתו של הבעלים. אני הולך לכל מקום שהבעלים מרשים לי ולא נכנס למקומות שאסור לי ללכת אליהם." גם בלי שיכו אותם, הם לא הולכים לשם; יש להם תחושה של כבוד עצמי. אפילו כלבים יודעים מהי בושה, אז למה בני אדם לא? האם מוגזם לסווג כחיות את מי שאינם יודעים בושה? (לא.) זה לא מוגזם בכלל; רוב בני האדם אינם ניחנים אפילו במעלות שיש לכלב. בעתיד, כשנגיד שאנשים מסוימים הם חיות, לא נוכל לקרוא להם עוד "כלבים"; יהיה בכך משום עלבון לכלבים, משום שהאנשים האלה, החיות האלה, גרועים אפילו מכלבים. לפיכך, ברגע שאנשים כאלה מפריעים לחיי הכנסייה או לביצוע חובותיהם של האחים והאחיות, יש להרחיקם ללא דיחוי – זה אך הגיוני ומוצדק וכלל לא מוגזם. זה לא חוסר אהבה; זו פעולה מעוגנת בעקרונות. גם אם מי שמופקרים ומשולחי רסן מפיקים תוצאות כלשהן בביצוע חובותיהם, האם הם יכולים להיוושע? האם הם אנשים שמקבלים את האמת? הם לא מסוגלים אפילו לרסן את מעשיהם, אז איך ייתכן שהם יקבלו את האמת? הם לא מסוגלים לשמור על היושרה והכבוד העצמיים שלהם, אז איך הם יכולים להיכנס למציאות-האמת? זה בלתי אפשרי. לפיכך, טיפול באנשים האלה באופן זה אינו מוגזם כלל וכלל; הוא מעוגן לגמרי בעקרונות ונועד כל כולו להגנה על אנשיו הנבחרים של האל מפני הפרעות השטן. בקצרה, כשמגלים אנשים כאלה יש לטפל בהם על סמך העקרונות שציינתי זה עתה. האם מופרז לסווג ככופרים וכחסרי אמונה את סוג האנשים שבכנות הינם מופקרים ומשולחי רסן ושבאמת עוסקים בתענוגות הבשר בלי שום גינוני קדושים? (לא.) מכיוון שהם מסווגים ככופרים וכחסרי אמונה, אין זה מוגזם למנותם עם האנשים הרעים לסוגיהם שהכנסייה צריכה להרחיק. אנשים שלא יכולים אפילו לרסן את התנהגותם ואת התנהלותם האישיות בוודאי אינם יכולים לקבל את האמת. מי שאינם יכולים לקבל את האמת הם אויבי האמת, לא? (כן, הם אויבי האמת.) האם מוגזם לאפיין את מי שהם אויבי האמת כאנשים רעים? (לא.) זה לא מוגזם כלל. לפיכך, העקרונות לטיפול בהם ראויים לגמרי.

ד. נוטה לנקמנות

השיתוף שלנו על הביטויים של סוג האנשים השלישי – מי שמתנהגים בצורה מופקרת ומשולחת רסן – הסתיים. מלבד אנשים מהסוג הזה, יש עוד רבים אחרים ששייכים לקטגוריה של אנשים רעים, ועל הכנסייה להבחין בכל האנשים הרעים האלה לסוגיהם ולהרחיקם. עתה נדון בסוג הרביעי. מבין האנשים הרעים לסוגיהם שהכנסייה צריכה להבחין בהם ולהרחיקם, הסוג הרביעי מהווה אתגר ובעיה של ממש. מי הם האנשים האלה? הם מי שנוטים לנקמנות. מהביטוי "נוטים לנקמנות" ברי שאין באנשים האלה שום דבר טוב; בשפת העם, הם תפוחים רקובים. אם לשפוט על סמך הביטויים והגילויים העקביים של אנושיותם, כמו גם על סמך עקרונות הפעולה שלהם, ליבם אינו טוב. כמאמר הביטוי הרווח, הם "עשבים שוטים." אנחנו אומרים שהם לא מהסוג הטוב; ליתר דיוק, האנשים האלה אינם טובי לב אלא רשעים, זדוניים ואכזריים. ברגע שאדם אומר או עושה דבר-מה שנוגע לאינטרסים של האנשים האלה, לתדמיתם או למעמדם, או שמעליב אותם, ראשית כול הם מפתחים כלפיו איבה בליבם. שנית, על סמך איבתם זו, הם פועלים; הם פועלים במטרה ומתוך כוונה לפרוק את שנאתם ואת כעסם, התנהגות הידועה בתור חיפוש נקמה. תמיד יש כמה כאלה בקרב אנשים. בין אם זה מה שאנשים מתארים כקטנוניות, שתלטנות או רגישות יתר, ובלי קשר למונחים שמשמשים לתאר או לתמצת את אנושיותם, הביטוי המשותף לאינטראקציות שלהם עם אחרים הוא שכל מי שבטעות או בכוונה פוגע בהם או מעליב אותם חייב לשאת בהשלכות הנגזרות מכך ולהתמודד עימן. זה כמו שאנשים מסוימים אומרים: "תעליב אותם – תכניס את עצמך לצרה צרורה. תעורר את חמתם או תפגע בהם – לא תצא מזה בזול." האם קיימים אנשים כאלה? (כן.) בהחלט כן. לא משנה מה קורה, לא חשוב אם משתלם לכעוס או להיות קטנוני, מי שנוטים לנקמנות מכניסים זאת לסדר היום שלהם ורואים בכך עניין בעל חשיבות עליונה. יהיה אשר יהיה מי שפוגע בהם, זה לא מקובל עליהם והם דורשים שישולם להם מחיר הולם – זה העיקרון שלהם להתייחסות לאנשים ולכל מי שהם רואים בו אויב. לדוגמה, בחיי הכנסייה, אנשים מסוימים משתפים על מצבם או על חוויותיהם כרגיל ודנים במצבים ובשחיתות שלהם. בעשותם כן הם כוללים בשיתוף שלא במתכוון מצבים ושחיתות של אחרים. הדובר עשוי שלא להתכוון לכך, אבל המאזין לוקח זאת ללב. אותו אדם לא מסוגל להבין זאת או לגשת לכך באופן הנכון אחרי שהקשיב, והוא נוטה לפתח הלך רוח נקמני. אם הוא לא מרפה מהעניין הזה ומתעקש לתקוף ולחפש נקמה, הדבר יסב צרות לעבודת הכנסייה, ולכן חייבים לטפל בעניין הזה ללא דיחוי. כל עוד יש בכנסייה אנשים רעים, זה בלתי נמנע שייגרמו הפרעות, ולכן אין להקל ראש במקרים של אנשים רעים שמפריעים לכנסייה. בין אם בכוונה ובין אם לא, כל עוד אתה מעורר את חמתם או פוגע בהם, הם לא ירפו מכך בקלות. הם חושבים לעצמם: "אתה מדבר על השחיתות האישית שלך, בשביל מה אתה מזכיר אותי? אתה מדבר על הכרה עצמית, בשביל מה אתה חושף אותי? חשיפת השחיתות שלי פוגעת בכבודי ובתדמיתי, מעמידה אותי במצב לא נעים מול האחים והאחיות, פוגעת ביוקרתי ומזיקה לשמי הטוב. בסדר גמור, אני אנקום בך; אתה לא יודע מה מחכה לך! שלא תחשוב שאפשר בקלות להפחיד אותי, שלא תחשוב שאתה יכול להציק לי רק בגלל שהמשפחה שלי ענייה ושמעמדי החברתי לא גבוה. שלא תחשוב שאני איזה טרף קל; אני לא מישהו שכדאי להתעסק איתו!" אין זה משנה איך הם מוציאים לפועל את נקמתם; הבה נבחן רק את האנשים האלה בפני עצמם: כשהם נתקלים בעניינים הפעוטים האלה – עניינים שרווחים בחיי כנסייה – לא זו בלבד שהם לא מתייחסים לעניינים האלה או מבינים אותם בצורה נכונה, הם גם מפתחים שנאה וממתינים לשעת כושר לנקמה, ואפילו אינם בוחלים באמצעים כדי לממש את נקמתם. מה זה אומר על האנושיות שלהם? (היא זדונית.) האם הם אנשים טובי לב? (לא.) סוג האנשים הטוב ביותר הוא זה שיכול לקבל את האמת. כשהם שומעים אחרים משתפים על חוויותיהם, הם מהרהרים: "גם לי יש שחיתות כזו. מה שהם מתארים דומה למצב שלי. בין אם הם חושפים אותי במתכוון או מדברים שלא במתכוון על משהו שבמקרה דומה למצב שלי, אני אבין זאת נכונה – אני אשמע איך הם חוו זאת, איך הם מחפשים את האמת כדי לפתור את המצב הזה ואיך הם מיישמים בפועל ונכנסים." זה אדם שבאמת מקבל את האמת. אדם מעט פחוּת ממנו עשוי לחשוב בשומעו זאת: "איך יכול להיות שהצביון המושחת שהוא מכיר בו הוא בדיוק כמו המצב שלי? הוא מדבר עליי? אם כך, שידבר. אחרי הכול אני לא מפסיד שום דבר ובכל מקרה רוב האנשים קרוב לוודאי לא יודעים. אולי הוא רק מדבר על עצמו, וזה רק במקרה תואם למצב שלי; כולנו חולקים את אותו מצב." הם לא מתייחסים לזה ברצינות, לא מטפחים שום שנאה בליבם ולא מטפחים הלך רוח נקמני. אולם שונה הדבר אצל אנשים רעים, אצל מי שאינם טובי לב. אחרים יראו את אותו עניין כדבר רווח ויטפלו בו ויתייחסו אליו בהתאם. אנשים טובים שמקבלים את האמת כמובן יפתרו זאת באופן יזום וחיובי. אנשים רגילים, אף שאינם פותרים זאת באופן חיובי, לא מטפחים שנאה, קל וחומר לא מבקשים נקמה. אבל אצל אותם אנשים לא-טובים, עניין כה נפוץ ורגיל לגמרי עשוי לחולל סערה פנימית שתגרום לכך שלא יוכלו להירגע. הדברים שהם מפיקים אינם חיוביים ואינם רגילים אלא מרושעים; הם מחפשים נקמה. מה סיבת הנקמה שלהם? הם מאמינים שאנשים משמיצים אותם במתכוון על ידי הערות זדוניות וחושפים מצבים אמיתיים שלהם, וכן את הפן המכוער שלהם ואת שחיתותם. הם סבורים שמה שאנשים אומרים הוא במתכוון, ועל כן רואים בהם את אויביהם. לאחר מכן הם חשים שאך צודק שהם ישתמשו בנקמה כדי ליישב את העניין, ונוקטים מגוון אמצעים כדי להשיג את נקמתם. האין זה צביון מרושע? (כן.) בחיי כנסייה, כשהאחים והאחיות מדברים על המצבים שלהם, רוב המאזינים מסוגלים להזדהות ולקבל זאת מהאל. רק מי שסולדים מהאמת וניחנים בצביון מרושע מפתחים איבה ואפילו הלך רוח נקמני כשהם שומעים זאת, וחושפים במלואה את מהות הטבע שלהם. מרגע שנוצר הלך הרוח הנקמני, מתחילה שורה של התנהגויות ופעולות נקמניות. מה קורה ליחסים בין אנשים כשמתחוללים מעשי נקם? הם אינם ראויים עוד. ומי הקורבן האמיתי של הדבר? (האדם שהם מבקשים לנקום בו.) נכון. הקורבנות האמיתיים הם מי שמשתפים את העדות החווייתית שלהם. אותם אנשים שנוטים לנקמנות ישפטו, יתקפו ואפילו יפלילו או ישמיצו את מי שלדעתם חושפים או מטפחים איבה כלפיהם, תוך שימוש במילים או במעשים במגוון סיטואציות. מי שנוטים לנקמנות לא רק מטפחים זמנית שנאה בליבם וזהו; הם מחפשים שעת כושר ואפילו יוצרים כל מיני הזדמנויות כדי לנקום במי שהם מושאי הנקמה שלהם, במי שהם חשים כלפיהם איבה ובמי שהם תופסים כעוינים כלפיהם. לדוגמה, בתקופה של בחירת מנהיגים, אם האדם שהם רוחשים לו איבה עומד בעקרונות לשימוש באנשים בתוך בית האל ובדרישות להיבחרות למנהיג, האיבה שלהם תגרום להם לשפוט את אותו אדם, להוקיע אותו ולתקוף אותו. הם עשויים אפילו לבצע פעולות מאחורי הקלעים או לעשות דברים שמזיקים לאותו אדם כדי לממש את נקמתם. בקצרה, האמצעים להוצאת נקמתם לפועל הם מגוונים. לדוגמה, הם עשויים למצוא דברים שישמשו כנגד אדם, להשמיץ אותו, לבדות שמועות על אותו אדם באמצעות הפרזה ורכילות שאין לה יסוד, או לסכסך בין אותו אדם לאחרים. הם עשויים אפילו להאשים את אותו אדם בהאשמות שווא לפני המנהיגים ולטעון שאותו אדם אינו נאמן ושהוא מתנגד בעת ביצוע חובותיו באמצעות שליליות. כל אלה הם למעשה בדיות מכוונות שיוצרות יש מאין. הביטו כיצד מאותם חשדות ואי הבנות של אותו אדם נובעות כל כך הרבה התנהגויות ופעולות לא ראויות; כל הגישות האלה נובעות מטבעם הנקמני. למעשה, כשאותו אדם שיתף את העדויות החווייתיות שלו, הוא כלל לא התכוון לאנשים האלה; לא היה שום זדון מכוון כלפיהם. רק משום שהם סולדים מן האמת ויש להם צביון מרושע שנוטה לנקמנות, הם לא מאפשרים לאחרים לחשוף אותם וגם לא מאפשרים שיחות על הכרה עצמית, דיון על צביונות מושחתים, או דיבורים על טבעו השטנית של אדם. כשנושאים כאלה נדונים, הם נמלאים זעם ומניחים שמתכוונים אליהם ושחושפים אותם, ולפיכך הם יוצרים ומפתחים הלך רוח נקמני. הביטויים של אנשים מסוג זה שמממשים את נקמתם כלל אינם מוגבלים למצב אחד בלבד. למה אני אומר זאת? משום שלאנשים כאלה יש טבע מרושע; אסור שאיש יעורר את חמתם או יתגרה בהם. הם באופן אינהרנטי ניחנים בתוקפנות כלפי כל אדם וכל דבר, בדומה לעקרב או לנָדָל. מכאן נובע שבין אם מישהו מעורר את חמתם או פוגע בהם בדבריו במתכוון או שלא במתכוון, כל עוד הם חשים שגאוותם או יוקרתם נפגעו, הם יהגו דרכים להציל את גאוותם ויוקרתם, דבר שיוביל לשורה של מעשי נקם.

עתה אשתף על ביטויים אחרים של מי שנוטים לנקמנות. את חלקם המנהיגים גוזמים בגלל שביצעו את חובותיהם באדישות, והדבר מסב להם מורת רוח. אימרו לי, האם גיזומם מוצדק? (כן.) הוא מוצדק ורגיל לחלוטין. אם אתה מבצע את חובתך באדישות, מזיק לעבודת הכנסייה ואינך פועל על פי העקרונות, ומישהו קם, חושף אותך וגוזם אותך, זה מוצדק ועליך לקבל זאת. אולם מי שנוטים לנקמנות לא רק שמסרבים לקבל זאת, הם גם מטפחים מורת רוח. ברגע שהמנהיגים הולכים, הם מתחילים להטיח האשמות: "מה אתה עושה רושם? זה רק בגלל שיש לך תפקיד רשמי, נכון? אם היה לי תפקיד כזה, הייתי עושה אותו טוב ממך! מי אתה חושב שאתה, שאתה גוזם אותי? אני שונא אותך על זה שגזמת אותי. הלוואי שמכונית תדרוס אותך או שתיחנק למוות מהמשקה שלך, שתיחנק מהאוכל שלך. הלוואי שתמות מוות אומלל! אתה מעז לגזום אותי? עוד לא נולד האדם שיעז לגזום אותי!" כשמנהיגים בכירים גוזמים את אותם מנהיגים בגלל עניינים מסוימים, הם שמחים בצרתם של המנהיגים ועולצים על כך מאוד, מזמזמים לחן וחושבים לעצמם: "תראה מה זה... התרברבת ועכשיו אתה משלם על זה! מי שגוזם אותי, אני אדאג לאמלל לו את החיים!" מה דעתכם על אנשים כאלה? (הם זדוניים.) לא משנה עד כמה הגיזום שלהם מוצדק, הם לא יכולים לקבל זאת. הם כל הזמן מתווכחים ומגינים על עצמם, ולאחר מכן עדיין ממשיכים לבצע את חובותיהם באדישות ונותרים חסרי תקנה למרות התראות חוזרות ונשנות. בבית האל, אם אתה כל הזמן פועל באדישות, יגזמו אותך; אם אתה בעבודה שלך בעולם החילוני ואתה פועל באדישות, בסופו של דבר עשויים לפטר אותך ואתה עלול לאבד את הפרנסה שלך. רוב הזמן, העיקרון בבית האל הוא לשתף על האמת ולתמוך באהבה, ולאפשר לרוב האנשים לחתור אל האמת ולבצע את חובותיהם כרגיל. למעשה, בקרב מנהיגים ועובדים רק מיעוט עשוי לעמוד בפני גיזום מחמיר. רוב האנשים פועלים על סמך אמונה, מודעות, מצפון והיגיון, מקבלים את בחינת האל ולא עושים טעויות קשות, כך שאינם עומדים בפני גיזום מחמיר. אולם גיזום הוא דבר טוב; כמה אנשים זוכים לעמוד בפני גיזום, בייחוד מצד העליון? דבר זה מעניק הזדמנות אדירה להכרה עצמית ולצמיחה בחיים. על המאמינים לכל הפחות להבין את החשיבות של הגיזום ולהכיר בו כדבר טוב. גם אם הגיזום מצד אנשים מסוימים אינו תואם לגמרי את העקרונות ומהול בנטיות אישיות וברגזנות, עדיין עליך לבחון את עצמך, לראות אילו היבטים של מעשיך אינם תואמים לעקרונות, ולקבל זאת באופן חיובי; כשאתה נוהג כך הדבר תורם לך. אבל האנשים הרעים האלה לא מסוגלים לקבל אפילו גיזום מוצדק. גם אם הם לא נוקטים פעולה כדי לנקום, מורת רוח אדירה ממלאת את ליבם והם מקללים ומנאצים. כשמי שגזמו אותם ניצבים בעצמם בפני גיזום או שפוקדת אותם צרה, הם שמחים יותר מילד שחוגג את השנה החדשה. זה הביטוי של אנשים רעים. ישנם גם אנשים מסוימים שהם תחרותיים בביצוע חובתם; לעתים קרובות הם לא פועלים על פי העקרונות אלא באופן אדיש, דבר שמוביל לביצוע חובותיהם באופן שאינו מניב תוצאות. כשמנהיגים משתפים על הבעיות שלהם וגוזמים אותם, מי שנוטים לנקמנות לא מסוגלים להתייחס נכונה לעניין הזה. אף שבתוך תוכם הם מודים באדישותם ובביצוע חובותיהם באופן שאינו מעוגן בעקרונות, בתגובה לגיזומם הם עדיין מפתחים מחשבות ופעולות מתוך רצון לנקמה. לפיכך הם כותבים מכתבים עם האשמות שווא בנוגע למנהיגים, ונאחזים בחלק מהפרקטיקות שלהם ובגילויי השחיתות שלהם כדי להפריז ולדווח עליהם לבכירים בניסיון להביא להדחתם. אם המטרה שלהם לא מושגת, הם פועלים בחתרנות, מפריעים מאחורי הקלעים ומתנגדים בעיקשות לסידורי המנהיגים. הם לא מתחשבים בעבודת הכנסייה, בעקרונות שבית האל דורש או ביעילות של ביצוע חובתם; מעניין אותם רק לפרוק את זעמם. הם מסרבים להקשיב לאיש ואף מסרבים לקבל התראות מצד מנהיגים ועובדים. אף שהם לא מתחצפים או מתנגדים להם פנים אל פנים, מאחורי הקלעים הם יכולים לתת פורקן לשליליות, לנטוש את עבודתם בהתרסה ולהיאחז בכל דבר שישמש אותם לפעול נגד סידורי העבודה של בית האל או נגד המנהיגים והעובדים. הם אפילו מפיצים תפיסות; הם עצמם שליליים ולא רוצים לבצע את חובתם, אבל הם גם מנסים לגרור אחריהם אנשים נוספים כדי שיהיו שליליים ויתרשלו ויזניחו את חובותיהם. מהו העיקרון שלהם? "אני לא מפחד למות; אני צריך למצוא מישהו לגרור אותו איתי למטה. המנהיגים גוזמים אותי ואומרים שביצוע החובה שלי לא עומד בדרישות – אז אני אדאג שכולם לא יבצעו כהלכה את חובתם. אם אני לא מבצע כראוי, אף אחד מכם לא יבצע! המנהיגים גוזמים אותי וכולכם צוחקים עליי; אני אמרר לכולכם את החיים!" כשהם מבצעים את חובתם באדישות או בניגוד לעקרונות ומישהו מדווח על כך למנהיגים, הם חוקרים את העניין: "מי דיווח עליי? מי הלשין עליי למנהיגים? מי בקשר קרוב עם המנהיגים? כשאגלה מי דיווח עליי למנהיגים הבכירים, אני לא ארחם על אותו אדם! בחיים אני לא אשכח לו את זה!" הם מסוגלים לא רק להצהרות חריפות אלא כמובן גם למימוש איומים שכאלה. לאנשים האלה יש הרבה טקטיקות נבזיות ונכלוליות לנקמה, לא רק על ידי שימוש במידע שבידיהם כדי לשפוט אחרים ולהוקיעם; חלקם גונבים במתכוון את המטען של המחשב הנייד של האדם שהם רוצים לנקום בו, וכך מונעים ממנו לטעון אותו ומכשילים אותו בביצוע חובתו. אחרים מוסיפים הרבה מלח לאוכל של מישהו בכוונה כדי לעשותו בלתי אכיל. שיטות הנקמה המחוספסות האלה, שנפוצות בקרב כופרים, משמשות גם אנשים רעים בתוך הכנסייה. שיטות יישום הנקמה שלהם מרחיקות הרבה מעבר לאלה, וכוללות גם כמה טקטיקות נטולות מצפון שלא חזינו בהן לפני כן; אנחנו מביאים רק כמה דוגמאות פשוטות, למשל אנשים מסוימים שבמתכוון מחוללים צרות, מכשילים אחרים ומערימים עליהם קשיים; זו תופעה רווחת. בכל קבוצה, בנסיבות ובסביבות שונות, הצביון המרושע של מי שנוטים לנקמנות נחשף כל הזמן. הביטויים הנקמניים של אנשים רעים ושל צוררי משיח גלויים אף יותר לעין. כל עוד יש בכנסייה אנשים רעים וצוררי משיח, אנשיו הנבחרים של האל שבאמת מאמינים בו וחותרים אל האמת יחושו הפרעה. כל יום שבו נמצאים בכנסייה אנשים רעים וצוררי משיח, הוא יום שבו הכנסייה אינה יודעת שלווה – אנשים טובים יותקפו ויוּדרו; במיוחד מי שחותרים אל האמת ייתקלו באיבתם ובנקמתם של אנשים רעים ושל צוררי משיח. איך אנשים רעים וצוררי משיח מענים אחרים ומוציאים לפועל את נקמתם בם? קודם כול הם בוחרים להם כמטרה את מי שחותרים אל האמת ונצמדים לעקרונות. האנשים הרעים האלה מבינים היטב שמי שחותרים אל האמת הם המסוכנים ביותר עבורם. ראשית כול, אנשים שמבינים את האמת מסוגלים להבחין בהם; כל עוד הם עושים משהו רע, מי שמבינים את האמת יעמדו על טיבם. שנית, בנוכחות אנשים שמבינים את האמת, מעשיהם הרעים יוגבלו במידת-מה והדבר יקשה עליהם להשיג את מטרותיהם. מנקודת המבט הזאת, רק מי שחותרים אל האמת הם מגיניה של עבודת הכנסייה. בנוכחות מי שחותרים אל האמת, צוררי משיח ואנשים רעים לא מעזים לפעול באופן רודני וחייבים לנהוג באיפוק מסוים. לפיכך, מי שחותרים אל האמת מהווים מטרד והפרעה מבחינת צוררי משיח ואנשים רעים, וזו הסיבה שהם זוממים דרכים להוציא לפועל את נקמתם.

כשאנשים רעים מוציאים לפועל את נקמתם, הם מפגינים צביון מרושע, הם לא הגיוניים ואין להם רציונליות. מי שעשו זמן-מה בחברתם ומבינים אותם, מפחדים מהם במידה מסוימת. השיחה איתם מצריכה זהירות ונימוס מופלגים ומידה יתרה של כבוד. חייבים כל הזמן לרצות אותם ולספק את מבוקשם, ואסור לנקוב ישירות בבעיה או פגם כלשהם בהם. במקום זאת, הם חייבים לדון בבעיות האלה באופן עקיף, בשידול, ובסיום דבריהם הם חייבים גם לשבח אותם ולומר: "אף שאתה סובל מהפגם או מהמגרעת הזאת, אתה רוכש מיומנויות מהר יותר מאיתנו, היכולות המקצועיות שלך טובות משל אחרים ויעילות העבודה שלך גבוהה משלנו. אני רואה את הפגמים שלך כחוזקות." הם צריכים אפילו להחניף להם. למה הם עושים זאת? מחשש לנקמתם. באופן זה האנשים הרעים האלה מִתרצים וחשים מפויסים בליבם. כדי למנוע את נקמתם, רוב האנשים מפחדים להעלות בפניהם בעיות כלשהן שהם מוצאים בהם וגם לא מעזים לדווח עליהן. גם כשברור שהם מזיקים לאינטרסים של בית האל ושעבודת הכנסייה מתעכבת בגלל עיקשותם וזדוניותם המופקרת, ואפילו כשמבחינים בעיוותים כלשהם בכיוון ובעקרונות שלהם, איש לא מעז להתנגד להם או לדווח עליהם לבכירים. בגלל הצביון המרושע שלהם ואנושיותם שנוטה לנקמנות, אחרים מפחדים מהם במידת-מה וחשים כעס אבל מפחדים להתבטא בעניין. השיחות איתם חייבות להיות מנומסות ומלאות טקט במיוחד, והגישה כלפיהם חייבת להיות אדיבה, מלטפת ומעודנת. כשאנשים מדברים איתם בכבוד ובנימוס ונכנעים להם, הם חשים בתוכם בנוח. אולם אם מישהו נוהג בישירות, חושף את הבעיות שלהם ומעלה הצעות, הם חשים דחייה ותופסים זאת כחוסר כבוד, כאילו אחרים רוחשים להם התנגדויות או טינה. דבר זה מעודד אותם לבקש לנקום באותו אדם ולענותו; הם חייבים לחסל אותו ולהכפיש את שמו. אם אותו אדם נופל לידיהם, סופו יהיה מר. האם אנשים כאלה מפחידים? (כן.) אם אינך מבין אותם ואתה מעליב אותם, הם ינטרו לך ויהרהרו בנקמה נגדך אפילו בזמן שהם אוכלים או ישנים. ברגע שתהיה על הכוונת שלהם, הצרות מובטחות משום שהם נחושים לנקום. אף שכלפי חוץ הם עשויים עדיין לדבר אליך כמו מקודם, ברגע שהם חושבים לנקום, כל דבר שעשית או אמרת להם קודם הופך לתחמושת עבורם. הם יתייחסו אליך כאל אויב ויממשו את נקמתם בשלבים קטנים עד שירגישו שנקמו מספיק ושבאו על סיפוקם. זו ההשלכה של התרועעות עם אנשים רעים.

על סמך מגוון התנהגויותיהם ועל סמך העקרונות והשיטות שלפיהם הם פועלים ומתנהלים, האנשים שנוטים לנקמנות מהווים איום כמעט על כולם, למעט מי שהם טובי לב וידידותיים כלפי כולם, ושאין להם עקרונות בשיג ושיח שלהם עם אחרים – אנשים כאלה בטוחים בסביבתם של אנשים מרושעים. אולם מי שיש להם ולו שמץ חוש של מצפון או של צדק, ירגישו במידה כזו או אחרת מאוימים בנוכחות אנשים שנוטים לנקמנות. במקרים קשים הם עשויים להתמודד עם פגיעה פיזית או אפילו עם איומים על חייהם, ואילו בתרחישים קלים יותר הם עשויים להיות נתונים למתקפות מילוליות, להכפשה או להפללה. הללו נמנים עם כלל הגילויים והביטויים של צביונם המרושע של מי שנוטים לנקמנות. על סמך כלל ביטוייהם, אנשים כאלה גם מחוללים הפרעות בקרב האחים והאחיות ובכנסייה. כמעט כל מי שבאינטראקציה עם האנשים הנקמניים האלה הופך מושא לנקמתם, וכמעט ללא יוצא מן הכלל נעשה גם לקורבן. למי שנוטים לנקמנות יש צביון מרושע, הם פצצות מתקתקות שיכולות להתפוצץ בכל רגע. אף שהם יכולים ללכת עם הזרם, לבצע את חובותיהם ולנהל חיי כנסייה רגילים, אם לשפוט על סמך האנושיות שלהם, הם עשויים לחפש נקמה ולהוות איום על אחרים בכל רגע נתון ולגרום לאנשים לפחד מהם ולהישמר מפניהם. האין דבר זה מהווה כשלעצמו הפרעה מבחינת הרוב? (כן.) כדי לא לפגוע בהם, וכדי לרצותם ולחמוק מטינתם ומנקמתם, אנשים חייבים כל הזמן לשים לב למה שהם אומרים ולהקשיב למשמעויות הנרמזות מדבריהם בניסיון לפענח את כוונותיהם, את מטרותיהם ואת הנחיותיהם. מנקודת המבט הזאת, הם לא רק מפריעים לרוב האנשים אלא גם שולטים בהם, הלא כן? (כן.) לפיכך, אם לשפוט על סמך טבע העניין הזה, האם אנשים נקמנים שכאלה אינם אנשים רעים? (כן.) ברור לגמרי שיש לאפיין אותם כאנשים רעים. כשמישהו מנסה להבין את המצב של אנשים כאלה, רוב האנשים מפחדים לומר עליהם את האמת ויפְטרו כל שאלה עליהם בתשובות לא מחייבות כמו "זה בסדר," ולא יעזו לדווח על הבעיות שלהם או לדבר עליהם ולומר את דעתם עליהם. האין זה מצב בעייתי? יש האומרים: "אנשים רעים כאלה יכולים לחפש נקמה בכל עת ובכל מקום; מי יעז להתגרות בהם? יתרה מזו, הם תמיד טוענים שיש להם קשרים גם בעולם התחתון וגם בחוגים לגיטימיים, ומאיימים שאם מישהו יפגע בהם הוא לא ייצא מזה בשלום, שהם ילמדו אותו לקח ויגרמו למשפחתו למות מוות אומלל. לכן איש לא מעז להתגרות בהם. הניחו להם, ופשוט נקווה לטוב ביותר מבחינתנו." עיניך הרואות, כשמצב כזה נוצר בכנסייה, משמעות הדבר בפועל שהם כבר שולטים באנשים האלה. בגלל שאנשים עדים לצביונם המרושע כשהם מבקשים נקמה, הם לא מעזים להאשים או לגזום אותם, וגם לא לומר את דעתם האמיתית עליהם. בשיחות יש לדבר באופן עקיף מחשש לפגוע בהם, ואפילו מאחורי גבם מרתיע ביותר לדבר על הביטויים הספציפיים האמיתיים שלהם. ממה אנשים מפחדים? הם מפחדים שדבריהם יגיעו לאוזני האדם הנקמן ושהוא יבקש לנקום בהם. אחרי שהם מדברים, הם מכים במצחם ואומרים: "אוי לא, לא הייתי צריך לפתוח את הפה היום. חכו ותראו, זה יעלה לי ביוקר. למה אני לא מסוגל לשמור על הפה שלי?" מאותו רגע הם חיים בפחד ובחרדה תמידיים, מהלכים על קצות האצבעות, וכשהם בסביבתו של אותו אדם הם כל הזמן משקיפים ותוהים: "האם הוא יודע מה אמרתי? האם זה הגיע לאוזניו? האם הגישה שלו כלפיי נשארה כשהייתה?" ככל שהם תוהים יותר כך הם חשים מעורערים יותר, וככל שהדבר נמשך זמן רב יותר כך חששם גדל, ולכן הם מחליטים שמוטב פשוט להימנע ממנו לגמרי וחושבים לעצמם: "אני לא יכול להסתכן ולהתגרות בו, אבל אני יכול לפחות להתחמק ממנו. בין אם הוא יודע מה אמרתי ובין אם לא, אני יכול פשוט לשמור ממנו מרחק, לא?" הפחד הזה נעשה כה מכריע שהם לא מעזים אפילו להשתתף בכינוסים, נמנעים ממקומות שבהם אותו אדם מרושע עשוי להיות – גם אם אלה מקומות שבהם הם חייבים לבצע את חובתם – ויוצאים מדעתם מרוב פחד.

איך יש לטפל באותם אנשים רעים שנוטים לנקמנות? (יש להרחיקם.) זה פשוט מאוד, שתי מילים בסך הכול: להרחיק אותם – וחסל. אם מרחיקים אותם והרוב חוגג זאת וחש תחושה עמוקה של שביעות רצון, אז ההחלטה להרחיקם הייתה נכונה. בעבר, משמעות נוכחותם של אנשים רעים בכינוסים הייתה שרוב האנשים ששיתפו היו מוגבלים; הם חששו שמילה אחת שגויה שלהם עשויה לפגוע באנשים הרעים, ולכן הם נשמרו מפניהם ונמנעו מהם בעת שדיברו. כך נוצר חוק לא כתוב בזמן כינוסים: אם מישהו אותת בעיניו, הנושא היה משתנה חיש קל. זה היה מצב הדברים שנוצר. מרגע שאותם אנשים שנוטים לנקמנות הורחקו, שררה בכנסייה שלווה, חיי הכנסייה נעשו רגילים והיחסים בין אנשים חזרו גם הם למצבם הרגיל. האחים והאחיות יכלו עתה לשתף באופן חופשי, לקרוא את דברי האל קריאת-תפילה ולשתף בחופשיות את עדויותיהם החווייתיות, בלי שאיש ישלוט בהם, בלי לפחד יותר, ובלי שיצטרכו לשים לב להבעות פניו של אדם כלשהו. על סמך תוצאה זו, האם נכון היה להרחיק אנשים רעים כאלה? (כן.) בהחלט. צריך היה להרחיקם. בלי להרחיקם, החיים היו נעשים קשים מנשוא לכולם, ורבים היו מפוחדים מכדי להשתתף בכינוסים. אנשים חששנים מסוימים עשויים היו אף לסבול מסיוטים בלילות, ולחלום כל הזמן ששדים רעים חונקים אותם. הם היו תמיד זהירים יתר על המידה בכינוסים, לא מעזים אף פעם לדבר ולא מסוגלים להרגיש משוחררים וחופשיים. מאז שהאנשים הרעים הורחקו, הם השתנו כליל: עתה הם מעזים לדבר בכינוסים, הם נעשו פעילים יותר בזמן שיתוף והם חשים משוחררים וחופשיים. האין זה דבר טוב? (כן.) קל להבחין באנשים נקמניים כאלה, בעלי צביון מרושע. בדרך כלל, אחרי שנמצאים באינטראקציה עם אדם מסוים במשך יותר משישה חודשים, כולם צריכים להיות מסוגלים לחוש ולזהות בבירור אם זהו אדם מהסוג הזה; הדבר מתחוור אחרי שעושים זמן מה בחברתו. אל למנהיגים ולעובדים בכנסייה להיות פסיביים בטיפול באנשים רעים כאלה. למה הכוונה להיות פסיבי? הכוונה לא לחכות עד שהם ירגיזו את כולם בכך שהם יוליכו שולל אנשים מסוימים ויבצעו מעשים רעים לפני שיטפלו בהם – זה יהיה פסיבי מדי. אם כך, מתי הזמן הטוב ביותר לטפל באנשים רעים? הזמן הטוב ביותר הוא לאחר שמספר קטן של אנשים כבר נפגע, חש סלידה עזה מהם ונשמר מפניהם, ולאחר שהם אופיינו באופן מלא כאנשים רעים. בשלב זה יש לטפל בהם ולהרחיקם לאלתר כדי למנוע פגיעה באנשים נוספים, ולמנוע מצב בו החששנים יצאו מדעתם מרוב פחד או שהאנשים הרעים יכשילו אותם. מה הדבר הקריטי פה יותר מכול? אם מאפשרים לאנשים רעים חולל הפרעות בתוך הכנסייה במשך יותר מדי זמן, התוצאה הסופית היא שהם שולטים בכנסייה ובאנשיו הנבחרים של האל. אם הדברים מגיעים לכדי כך, כולם סובלים. כדי להימנע מנזק לכולם, על מנהיגי הכנסייה להרחיקם ללא דיחוי לאחר שחלק מהאנשים נפגע או לאחר שחלקם פיתחו סלידה עזה מאנשים כאלה, עמדו על טיבם וזיהו אותם כאנשים רעים שנוטים לנקמנות. אסור להם לחכות עד שהאנשים הרעים יבצעו דברים רעים רבים ויעוררו זעם בקרב הכלל בטרם יחליטו לפעול – זה יהיה פסיבי מדי; מנהיגי כנסייה כאלה יהיו חדלי אישים, הלא כן? (כן.) כשמנהיגי כנסייה נוטלים על עצמם עבודה שכזו, עליהם להיות רגישים במיוחד למצבים, לביטויים ולגילויים של אנשים כאלה, לעמוד במהירות על צביונותיהם, ואז לקבוע שהם אנשים רעים שיש להרחיקם ולטפל בהם בהקדם האפשרי. אם בלתי אפשרי לקבוע זאת מיד בהתחלה, הכרחי להתמקד בתצפית, לשים לב היטב לדיבורם, להתנהגותם ולהתנהלותם, ולהבין את מחשבותיהם ואת נטיות מעשיהם. ברגע שמתברר שהם מתכוונים להוציא לפועל את נקמתם יש לנקוט במהירות אמצעים להרחקתם, כדי למנוע מאנשים נוספים פגיעה ומעשי נקם.

מנהיגי כנסייה מסוימים אומרים: "אנחנו לא מפחדים מאנשים רעים; חוץ מהאל, אנחנו לא מתייראים מאף אחד. מהם בשבילנו אנשים רעים? אפילו מהשטן אנחנו לא מפחדים, וגם לא מהמעצרים ומהרדיפה של הדרקון הגדול האדום כאש, אז למה שנפחד מאנשים רעים? אדם רע הוא בסך הכול שד זניח, מה יש לפחד ממנו? פשוט נשאיר אותם בכנסייה ונניח לרוב האחים והאחיות להיפגע. אחרי שהם ייפגעו ההבחנה שלהם תגדל, ובעזרת הבחנה הם לא יהיו עוד כבולים ומוגבלים על ידי אנשים רעים שכאלה. זה יהיה נפלא!" האם הרוב יכול להגיע לשיעור הקומה הזה? (לא.) הוא לא. האמונה של רוב האנשים חלשה מדי, האמיתות שהם מבינים מועטות מדי ושיעור הקומה שלהם נמוך מדי. הם חומקים מאנשים רעים בכל מקום שהם רואים אותם ולא מעזים לפגוע בהם. רוב האנשים, חוץ מלפחד ממוות ולחוס על חייהם, גם מגינים על אינטרסים שונים של הבשר; הם לא מסוגלים לזכות בהבחנה או להפיק לקחים ממגוון הדברים שאנשים רעים עושים. לפיכך, הרעיון הזה הוא בלתי מעשי מעיקרו ולא יכול להניב תוצאות כלשהן. לאחר שרוב האנשים הכירו בכך שאדם רע הופיע בכנסייה וקבעו זאת, כמה אנשים ניחנים בחוש צדק כדי לקום ולהיפרד ממנו, להילחם בו ולהגן על האינטרסים של בית האל? איזה אחוז זה? האם זה עשרה אחוזים? ואם לא עשרה אחוזים, האם חמישה? (בערך.) זה אומר שבקבוצה של עשרים איש, ייתכן שיהיה אדם אחד שיקום ויילחם באיש הרע, יחשוף אותו ויקרא עליו תיגר בעזרת דברי האל, יתעמת איתו וירחיק אותו מהכנסייה. אנשים כאלה הם הגיבורים מבין אנשיו הנבחרים של האל, האנשים בכנסייה שראויים לכל שבח. מנהיגים ועובדים מסוימים מפחדים לטפל באנשים רעים. האם אנשים כאלה מתאימים לתפקידם? האם הם ראויים לשאת עדות לאל? כשהם שומעים על אדם רע שיש להרחיקו מהכנסייה, הם אומרים: "זה קצת בעייתי להרחיק אותו. בעבר הכרתי אותו די טוב. הוא יודע איפה אני גר ומי במשפחתי מאמין באל. אם אגרש אותו, הוא בטוח יבקש לנקום בי." מה דעתכם, האם מגיע לאנשים כאלה להיות מנהיגים ועובדים? (לא.) אחרי שמאתרים אדם רע שיש להרחיקו, המחשבה הראשונה שעולה בדעתם היא האינטרסים האישיים שלהם, מחשש לנקמתו של האדם הרע. הם לא מתחשבים בשאלה אם האדם הרע, שמכיר כמה מקומות כינוס ופרטי קשר של האחים והאחיות, עשוי "למכור" את הכנסייה או את האחים והאחיות אחרי שיורחק, וגם לא שוקלים איך למנוע זאת. הדאגה העיקרית שלהם היא לא האינטרסים של בית האל אלא הפחד שהאיש הרע, שמכיר את מצבם המשפחתי, עשוי "למכור" את משפחתם ולפגוע בה. האם מנהיגים ועובדים כאלה נושאים עדות? (לא.) מנהיגים ועובדים מסוימים רואים אנשים רעים מתנהגים בעריצות ומנסים לשלוט בכנסייה, ולמרות זאת לא מעזים להשמיע את קולם. במקום זה הם מתפשרים ומתחמקים ולא מעזים לטפל באנשים הרעים. כשהם רואים אנשים רעים, הם נבהלים כאילו ראו שד רע בעל שלושה ראשים ושש זרועות, ולא מגינים על האינטרסים של בית האל. לעומת זאת, לאחים ולאחיות מסוימים מן השורה יש חוש צדק מסוים, ואומץ ואמונה לקום ולחשוף את האנשים הרעים אחרי שגילו אותם, והם לא מפחדים שהאנשים הרעים ינסו לנקום בם. אלא שיש מעט מדי אנשים כאלה בכנסייה. חמשת האחוזים שכולכם הזכרתם קודם עשויים להיות הפרזה ולא הערכה שמרנית. מנקודת המבט הזאת, מהי גישת הרוב לאנשים בעלי צביון מרושע שנוטים לנקמנות? (רוב האנשים שומרים על עצמם.) המחשבה הראשונה שעולה בדעתם היא להגן על עצמם, הם לא חושבים כיצד לקום ולהילחם נגד האנשים הרעים כדי להגן על האינטרסים של בית האל ושל האחים והאחיות, ומתמקדים רק בהגנה על עצמם. על איזו בעיה מצביעה ההגנה העצמית הזאת? (אנשים כאלה אנוכיים מאוד.) ראשית כול, זה משקף אנושיות אנוכית מאוד, ושנית, זה מעיד שהאמונה באל של רוב האנשים חלשה מדי. הם טוענים מן הפה ולחוץ ש"האל ריבון על הכול; האל הוא משעננו," אבל כשהם נתקלים במציאות, תחושתם היא שהם לא יכולים לסמוך על האל ושהם חייבים להסתמך על עצמם, והם מתעדפים הגנה עצמית, דבר שהם רואים בו חוכמה שאין נעלה ממנה. מה שמשתמע מכך הוא: "אף אחד לא יכול להגן עליי, אפילו האל אינו מהימן. איפה האל? אנחנו לא יכולים לראות אותו! חוץ מזה, אני לא יודע אם האל יגן עליי או לא. מה אם הוא לא יגן עליי?" אמונתם של אנשים היא כה עלובה. הם כל הזמן מצהירים: "האל ריבון על הכול; האל הוא משעננו," אבל בסיטואציות שנוצרות הם רק מבקשים להגן על עצמם, ולא מסוגלים לקום להילחם בשטן ולעמוד איתן בעדותם. אפילו בשביל זה אין להם די אמונה. אמונתם של אנשים היא כה עלובה, והעניין הזה חושף בהתאם את ערוותה. שיעור הקומה שלהם הוא עד כדי כך נמוך. אשר לאותם אנשים רעים שנוטים לנקמנות, אם ישנם אנשים אחדים שרוצים לחשוף אותם אבל חשים מבודדים וחסרי אונים, וחוששים שהאנשים הרעים ידכאו אותם, עליהם לשלב כוחות עם כמה מנהיגים ועובדים או עם אחים ואחיות בעלי הבחנה. אחרי שהם ישלבו כוחות, יהיה להם ביטחון מלא בניצחון. לאחר מכן הם יכולים לחשוף את המעשים ואת ההתנהגויות של אנשים רעים כאלה ולנתח אותם, ולאפשר לרוב האנשים להבחין בהם ולראות בבירור את פרצופם האמיתי, כדי שכולם יוכלו להתאחד בלב ובנפש בשביל להרחיק בצוותא את האנשים הרעים. ציינתם קודם שכאשר אנשים רעים מופיעים, לאחד מעשרים מאנשיו הנבחרים של האל עשוי להיות די חוש צדק לדבר נכונה, ולהעז לקום ולהרחיק אנשים רעים כאלה. אחד מעשרים זה קצת מעט מדי; אם בכנסייה יש רק עשרה אנשים, איך הם יטהרו ממנה אנשים רעים? הם לא יהיו מסוגלים לעשות זאת; אותם עשרה אנשים יהיו נתונים לשליטתם של האנשים הרעים ויסבלו התעמרות מצידם, דבר שאינו מקובל. יהיה מצוין לכוון לאחד מעשרה או אפילו לאחד מחמישה אנשים שיהיה לו האומץ לקום ולהילחם באנשים רעים! תוצאתה של חתירה מתמדת להגנה עצמית היא לא רק אובדן עדות לפני השטן אלא גרוע מכך, אובדן ההזדמנות להשיג את האמת לפני האל. בכנסייה שיש בה אדם רע אחד, לפחות כמה אנשים ייפגעו; אם יש שניים רעים, הרוב ייפגע; ואם צורר משיח שולט, ויש לו מתחתיו כמה מעושי דברו ושותפים לדבר עבירה, אז כל אנשיו הנבחרים של האל בכנסייה ייפגעו. האין זה כך? (כן.) אדם אחד שקם נגד האנשים הרעים מייצג יחידה אחת של כוח, ואילו עשרה אנשים שקמים נגד הרעים מייצגים עשר יחידות של כוח. אם כך, ממה לדעתכם אנשים רעים מפחדים יותר, מאדם אחד או מעשרה? (מעשרה.) אם כך, אם עשרים, שלושים או חמישים איש יקומו כולם נגד האנשים הרעים, מי בסופו של דבר ינצח? (האחים והאחיות.) בסופו של דבר האחים והאחיות ינצחו. האין זה מקל הרבה יותר את ההרחקה של אנשים רעים? יש כוח במספרים – המושג הפשוט הזה צריך להיות ברור לכולכם. לפיכך, הבחנה באנשים רעים והרחקתם אינה רק באחריות מנהיג או עובד מסוים, אלא היא אחריות קולקטיבית של כל אנשיו הנבחרים של האל בכנסייה. בעזרת מאמציהם של המנהיגים ושל העובדים, ובשיתוף פעולה מצד אנשיו הנבחרים של האל להרחקת אנשים רעים, כולם יכולים ליהנות מימים טובים. אם לא מרחיקים אנשים רעים ומשאירים אותם בכנסייה בתקווה שהם יכו על חטא, אבל שום שיפור לא נצפה אחרי שישה חודשים או שנה והם ממשיכים להפריע באופן בלתי נסבל לאנשיו הנבחרים של האל, זו התוצאה של רחמים על רשעים. מתן האפשרות בידיהם של אנשים רעים להתנהג בעריצות ולשלוט בכנסייה שקול למסירה של עצמך ושל האחים והאחיות לידי הרעים, דבר המאפשר להם לשלוט בחופשיות ולפגוע באופן חמור באנשיו הנבחרים של האל. האם קל להבין ולהשיג את האמת בסביבה ששולטים בה אנשים רעים וצוררי משיח? (לא.) הזמן יקר. על ידי הרחקתם של אנשים רעים בהקדם האפשרי אתה יכול להשיב את השלווה וליהנות מחיי כנסייה ראויים כמה שיותר מהר, ולהבין יותר מהאמת. אם אינך מרחיק אנשים רעים הם זרעו הפרעות והרס בקרב אנשים, כמו כלבים חולי כלבת, ויגידו ויעשו כל מה שמתחשק להם. דבר זה גוזל ממך זמן להשגת האמת, כלומר זמנך וביצוע חובתך נשלטים בידי האנשים הרעים. האם דבר זה טוב או רע? (רע.) תאורטית, כולם יודעים שזה דבר רע, אבל כשניצבים בפני אנשים רעים שמפריעים לכנסייה, הם לא חושבים עוד באופן הזה ומתמקדים רק בכך שהאנשים הרעים לא יזממו נגדם ולא יפגעו בהם קשות. אם כל אנשיו הנבחרים של האל בכנסייה חוששים כך מאנשים רעים, הכנסייה תיפול בקלות לשליטתם של אנשים רעים ושל צוררי משיח, וגם אנשיו הנבחרים של האל יישלטו על ידם. האם האל יוכל אז להושיעם? קשה לומר. אם אין בכנסייה שניים או שלושה אנשים שמבינים את האמת ושמאוחדים בלב ובנפש בנשיאת עדות ובשירות האל, זו כנסייה שאפסה תקוותה וזה מצב טרגי.

נטייה לנקמנות היא ביטוי של התנהלות רעה, והיא אחת ההתנהגויות והביטויים שנובעים מצביון מרושע. אנשים כאלה, כשהם מפגינים את ההתנהגות הספציפית הזאת, יש לאפיין כאנשים רעים. אנשים מסוימים שהיו קטנוניים, שלא הייתה להם טביעת עין או שהיו מאמינים חדשים שלא הבינו את האמת, שתמיד דקדקו בקטנות עם אחרים, שטיפחו שנאה כלפי מי שהיו בעוכריהם או פגעו בהם, או שהשתמשו פעם אחת באמצעי כלשהו כדי להוציא לפועל את נקמתם נגד אנשים מסוימים – מובן שאנשים אלה, כשהם שומעים שמי שנוטים לנקמנות הם אנשים רעים ושיש להרחיקם מהכנסייה, משנים את צורת מחשבתם, משתנים בחשאי מן הקצה אל הקצה ומפגינים מתינות ואיפוק מסוימים בהתנהגותם. אימרו לי, האם אנשים כאלה נחשבים למי שנמנים עם האנשים הרעים? (לא.) מה מעיד על כך? (היכולת שלהם לחזור בהם מדרכם הרעה.) על מה מעידה היכולת שלהם לחזור בהם מדרכם הרעה? היא מעידה שהם יכולים לקבל את האמת; זו תופעה טובה. למה אנו אומרים שהם יכולים לקבל את האמת? מכיוון שאחרי שהם שומעים את האמת בהיבט הזה ונוכחים שנקמנות היא ביטוי של אנשים רעים, הם מהרהרים במצבם האישי המושחת, מודים במהותם המושחתת, ואז מכים על חטא לפני האל, פועלים בהתאם לדברי האל ומרסנים את התנהגותם. זהו ביטוי של קבלת האמת. האנשים הרעים שאנו מדברים עליהם פה לא מקבלים את האמת. גם אם תשתף איתם את האמת באופן הברור ביותר, הם לא יקבלו אותה; הם מתעקשים ומסרבים להקשיב לאיש. אפילו אם אתה מזהיר אדם כזה ואומר לו "המעשים שלך יובילו להרחקתך", לא אכפת לו, הוא ממשיך בדרכו ואיש לא יכול לשנותו. כשאתה חושף אנשים כאלה, הם לא מודים במשגים שלהם. כשאתה אומר להם שהם אנשים שנוטים לנקמנות, שהם רעים ושצריך להרחיקם, הם עדיין לא נוטשים את מעשיהם הרעים ובהחלט לא חוזרים בהם מדרכם הרעה. איזה מין אנשים אלה? הם מי שסולדים מהאמת. הם לא מקבלים כלל את האמת – לא משנה איך מאפיינים את מהות הצביון שלהם, איך מעשיהם הרעים נחשפים או איך הם מטופלים, הם נותרים בשלהם ובשום אופן לא ירכינו את ראשם ויודו בטעויותיהם, ובהחלט לא ירפו. זו אי-יכולת לחזור בך מדרכך הרעה. מהי המהות של אי-חזרה בך מדרכך הרעה? זה הסירוב לקבל את האמת. אילו יכלו לקבל ולו קביעה נכונה אחת או היבט אחד ויחיד של האמת, הם לא היו ממשיכים בנתיב השגוי בלי לחזור בהם. הם היו משנים את מהלכם, מודים בטעויותיהם ובמידה מסוימת מרפים ממה שהתמידו בו בעבר. מכיוון שהם אנשים רעים, מכיוון שהם בעלי צביון מרושע, ומכיוון שהתנהגותם השואפת לנקמה נובעת מצביון שכזה, לא רק שהם מסרבים לקבל את מה שדברי האל חושפים, את הגיזום או את סוג האפיון הזה, הם אף מתעקשים עד הסוף להמשיך בדרכם. הם לא מתכוונים לקבל את זה שמאפיינים או חושפים אותם, והם גם לא מתכוונים להודות בשחיתות שלהם. מובן שבלי להודות בשחיתות שלהם הם גם לא מתכוונים לנטוש את ההתנהגות שלהם ואת פעולות הנקם, וגם לא את העקרונות שלהם להתנהלות עצמית. הם רעים בכל רמ"ח איבריהם. האם אנשים רעים כאלה אינם שדים? (כן, הם שדים.) הם שדים שמהותם היא לגמרי מהות של שטן. אינך יכול לשנותם. למה לא ניתן לשנותם? שורש הבעיה הוא סירובם המוחלט לקבל את האמת. הם דוחים ולו את האמת הפעוטה ביותר, כל הצהרה נכונה, כל מילה חיובית וכל דבר חיובי. גם אם מהפה ולחוץ הם מכירים בדברי האל כאמת וכדברים חיוביים, ליבם כלל וכלל אינו מקבל את האמת, והם גם לא מתכוונים ליישם בפועל את דברי האל ולחוות אותם כדי לשנות את אופן ההתנהלות העצמית שלהם ואת האופן שבו הם עושים דברים. לפעמים הם עשויים להודות, במילים, שמעשיהם מבוססים כל כולם על פילוסופיית השטן, ולמרות זאת הם בשום אופן לא יקבלו את האמת. כל מי שמשתף איתם את האמת נתקל בדחייה מוחלטת מצידם, ואפילו בשנאה ובשיפוט, וכל מי שחושף אותם ומבחין בהם הופך מושא לשנאתם ולנקמתם, בלי קשר לזהותו – אפילו על הוריהם הם לא יחוסו. האין הגאולה מחוץ להישג ידם? (כן.) הגאולה מחוץ להישג ידם. האם חבל להרחיקם? (לא.) אנשים כאלה חייבים להרחיק או לגרש. עקרונית, אלה כל ביטוייהם של מי שנוטים לנקמנות; אלה מאפייניהם, צביונותיהם, דרכי הפעולה שלהם ושיטותיהם, תהליכי המחשבה שלהם וגישתם לאמת – זה הכול בעצם. הנזק הם מסבים לכנסייה ולאחים ולאחיות כבר נדון, ולכן אין צורך לשתף עליו שוב. בכך מסתיים השיתוף על ביטוייהם של אנשים מהסוג הרביעי – מי שנוטים לנקמנות.

ה. לא מסוגל לשמור על הפה

עתה נשתף על הסוג החמישי של אנשים, מי שלא מסוגלים לשמור על הפה. האם זו בעיה חמורה? כשמסתכלים על זה באופן מילולי, חוסר יכולת לשמור על הפה לא נשמע כבעיה של ממש. לאחדים עשויות להיות מחשבות מסוימות לגבי אפיון האנשים האלה כאנשים רעים: "מכיוון שלאנשים יש פה, הם אמורים לדבר בכל זמן ובכל מקום; הם יכולים לדון בעניינים בכל זמן ובכל מקום. האין זה קצת מוגזם לסווג את מי שלא מסוגלים לשמור על הפה יחד עם האנשים הרעים שיש להרחיקם?" מה דעתכם על כך? (אם הם מחוללים הפרעות ושיבושים בחיי הכנסייה או בעבודת הכנסייה וגוררים השלכות שליליות, יש להרחיק גם אותם.) הבעיה עם אנשים כאלה היא לא שהם לא שומרים על הפה; הבעיה היא באנושיות שלהם. אם הם מפריעים לאחים ולאחיות, לחיי הכנסייה ולעבודת הכנסייה, או אם דבריהם מהווים בגידה ו"מכירה" של הכנסייה, ואפילו ממיטים בושה על בית האל ועל שם האל – יש לטפל באנשים כאלה. הבה נדון תחילה בביטויים של מי שלא מסוגלים לשמור על הפה, ולאחר מכן באופן הטיפול בהם. האם אנשים שלא מסוגלים לשמור על הפה יכולים להיקרא "פטפטנים"? (כן.) האומנם? האם זה מאפיין של אנשים כאלה? האם זה שאתה פטפטן פירושו שאתה טיפש ולא מודע למה שצריך או לא צריך להיאמר, ואומר כל מה שבא לך לראש בלי להביא בחשבון את התוצאות? האם זאת הכוונה ב"לא לשמור על הפה"? (לא.) אנשים מסוימים טובים בדיבור ובתקשורת; הם ישירים והם פשוטים וכנים יחסית. הם משתפים לעתים קרובות עם אחרים את מחשבותיהם ואת רעיונותיהם, את גילויי השחיתות האישיים שלהם, מה הם חוו, ואפילו את משגיהם. אולם האנשים האלה לא בהכרח טיפשים או לא מסוגלים לשמור על הפה. הם מדברים על כל דבר, כמדומה, והם פשוטים וכנים; אבל כשמדובר בבעיות קריטיות, בבעיות שעשויות להמיט בושה על האל או על בית האל, או בבעיות שעשויות להיות כרוכות בבגידתם באחים ובאחיות או בכנסייה, ומשכך בהפיכתם לבוגדים – הם לא מוציאים מילה. זה נקרא שמירה על הפה. לפיכך, זה לא שאנשים ישירים, אנשים פטפטנים או מי שטובים בדיבורים לא מסוגלים לשמור על הפה. למה הכוונה כאן ב"לא מסוגלים לשמור על הפה"? לא מסוגלים לשמור על הפה, משמעו לדבר בלי עקרונות ובאופן חסר אחריות, בלי להביא בחשבון את הקהל, את הסיטואציה או את ההקשר. יתרה מזו, זה כרוך בחוסר ידיעה מוחלט כיצד להגן על עבודת הכנסייה ועל האינטרסים של בית האל, או חוסר אכפתיות מוחלט בשאלה האם הדבר תורם לאחים ולאחיות או לחיי הכנסייה, ופשוט אמירת כל דבר שהוא. מהי ההשלכה של "פשוט אמירת כל דבר שהוא"? בגידה לא-מכוונת באינטרסים של בית האל ובאינטרסים של האחים והאחיות. שלא במתכוון, בגלל דיבורם המופקר ואי יכולתם לשמור על הפה, הם נותנים בידי כופרים קרדום לחפור בו נגד בית האל, מאפשרים לכופרים ללעוג לאחים ולאחיות מסוימים, ומניחים לכופרים ולאנשים שלא מאמינים באל לדעת דברים רבים שהם לא צריכים לדעת. כתוצאה מכך האנשים האלה משמיעים הערות בלתי מכבדות על העניינים של בית האל ועל ענייניה הפנימיים של הכנסייה, ואומרים דברים שמשמיצים ומחללים את שם האל. הם עשויים אפילו לבדות שמועות על האחים ועל האחיות, על הכנסייה ועל העבודה של בית האל ולהמיט השלכות שליליות. דבר זה מהווה הפרעה לעבודת בית האל ושקול לעשיית רע. אנשים מסוימים מקדישים תשומת לב מיוחדת ללמידה ולבירור של זהות המנהיגים והעובדים בכנסייה, של כתובות משפחותיהם, של פרטיהם האישיים של האחים והאחיות, של העבודה הפיננסית והנהלת החשבונות של הכנסייה, של מנהלי החשבונות ושל רשימות אנשים שהורחקו או גורשו מהכנסייה. הם מתמקדים גם בלמידת סידורי העבודה של הכנסייה. התנהגות כזו חשודה ביותר ועשויה להצביע על כך שהם חפרפרות או מרגלים מטעם הדרקון הגדול האדום כאש. אם הפרטים האלה מודלפים לשדים הכופרים ונודע עליהם לדרקון הגדול האדום כאש, השלכות הדבר יהיו בלתי נתפסות. יש מי שמתוך טיפשות או בורות עשויים לחלוק את המידע הזה או חלק ממנו עם בני משפחתם הכופרים, והללו מפיצים אותו הלאה או מעבירים אותו לאחר מכן לסוכנים של הדרקון הגדול האדום כאש. דבר זה עשוי להוות סיכון פוטנציאלי ולהסב צרות רבות לעבודת הכנסייה, ולגרור השלכות שקשה להעלות על הדעת. אנשים מסוימים משתפים לעתים קרובות את העניינים הפנימיים האלה של הכנסייה שלא במתכוון עם בני משפחה כופרים, ומדליפים הכול בלי מעצורים. הדברים הללו משותפים אפילו עם קרובי משפחה וחברים כופרים. דבר זה מוביל להדלפה מתמדת של ענייני הכנסייה הפנימיים באמצעות הדברים שהם אומרים לעולם שבחוץ. מהן השלכותיהן של ההדלפות האלה? רבים מבני משפחתם, קרוביהם וחבריהם הכופרים מתוודעים לרבים מענייניה הפנימיים של הכנסייה שאפילו האחים והאחיות עשויים לא לדעת, או לכתובות המגורים של האחים והאחיות, לשמותיהם האמיתיים, ולענייניהם המשפחתיים הפרטיים. כיצד ענייני הכנסייה האלה מודלפים? כיצד כופרים מתוודעים אליהם? ישנם בכנסייה "אנשי תקשורת"! איך קוראים לאנשים כאלה? (אנשים שלא מסוגלים לשמור על הפה.) בדיוק. הם משתפים עם בני משפחה כופרים כל מה שקורה בשיגרת חיי הכנסייה או דברים שנוגעים לאחים ולאחיות, למשל שאחות מסוימת מתגרשת, שבעלה של אחות אחרת הפסיד כסף בעסקים או שיש לה בן סורר, או שאח או אחות מסוימים רוכשים בית, וכן הלאה. הם גם מדברים על האחים והאחיות שנעצרו על ידי הדרקון הגדול האדום כאש והפכו לבוגדים, או על מי שעמדו איתן בעדותם, ואפילו מציינים שמנהיגי הכנסייה גזמו אותם. השיחות שלהם בבית סובבות כל כולן על הנושאים האלה. בני משפחתם אפילו משיאים עצות ומציעים אסטרטגיות כדי לעזור להם לפעול נגד המנהיגים, נגד האחים והאחיות או נגד כל אדם בכנסייה שלא מסתדר איתם, מאתגר אותם או חושף אותם. בכינוסים עם האחים והאחיות אנשים כאלה נראים צייתנים ומנומסים במיוחד, מדברים מעט, לא מצטיינים בדיבורים עם אחרים, אף פעם לא מדברים על הצביונות המושחתים של עצמם, אף פעם לא משתפים את ההבנה החווייתית שלהם, ואפילו מתפללים לעתים רחוקות. הם מתייחסים לאחים ולאחיות בהסתייגות מסוימת, ובמקביל מתייחסים לבני משפחתם הכופרים כאילו היו חברים בבית האל. הם מצטטים באוזני בני משפחתם את כל הפרטים אודות הכנסייה בלי להחסיר דבר ומשתפים עימם הכול, כולל אפילו את הספרים של דבר האל שהדפיסה הכנסייה, אילו כישורים יש לאנשים בכנסייה ועוד – בכל זה הם דנים עם בני משפחה ועם אנשים שלא מאמינים באל. לא משנה מה מטרתם בעשותם כן, התוצאה הסופית היא שהם בוגדים בעבודת הכנסייה ובאחים ובאחיות. הם בקיאים במצב של כל חבר חשוב בכנסייה. מובן שאנשים אלה הם גם מושא לשיחותיהם ולביקורת שהם מותחים מאחורי הגב, וגם עשויים להפוך למי שהם בוגדים בהם בחשאי. אם לאדם כלשהו יש יחסים טובים עימם, הם מהללים את אותו אדם בלי הרף לפני משפחתם. לעומת זאת, אדם שביחסים רעים איתם הם משמיצים לפניה בלי הרף, ואפילו גורמים למשפחתם להצטרף אליהם לקריאות הגנאי ולכנות את האחים והאחיות מטומטמים או לומר שהם חסרי תועלת. האנשים האלה עולבים באחים ובאחיות בכל ביטוי מעליב שמשמש כופרים. הם דומים לכופרים, הם חסרי אמונה מוחלטים. הם חסרי תקנה ואנשים כאלה יש להרחיק ללא דיחוי.

בארצו של הדרקון הגדול האדום כאש, המידע של כל מי שמאמין באל צריך להישמר חסוי, ואפילו כשאנשיו הנבחרים של האל עוקרים למדינה זרה, המידע שלהם צריך להישאר פרטי. זאת משום שמרגלים של הדרקון הגדול האדום כאש פזורים בכל מדינה בעולם ומסתננים לכל מקום במטרה ספציפית לאסוף מידע על מי שמאמינים באל. בסין היבשתית, מצבם של האחים והאחיות שנוהים אחרי האל קשה ומסוכן מאוד. אפילו כשהם נוסעים למדינה זרה, קיימת מידה מסוימת של סכנה. אם המרגלים של הדרקון הגדול האדום כאש אוספים את המידע שלהם, דבר ראשון קיימת סכנת הסגרה, ודבר שני, לכל הפחות בני משפחתם וקרוביהם בסין היבשתית עשויים להסתבך. מסיבות בטיחותיות ומתוך כבוד לאנשים, כולם צריכים לשמור על המידע האישי של האחים והאחיות חסוי, ואסור לאיש לשתף אותו עם מי שאינם מאמינים באל. גם בין מי שמאמינים באל, אין למסור לאחרים כלאחר יד מידע אישי בלי הסכמתו של אותו אדם. בשום אופן אסור להתייחס למידע כלשהו על האחים והאחיות, על עבודת הכנסייה, על החובות שאדם מבצע, על חוויות ששותפו או על פרטים אחרים מעין אלה כנושאי שיחה שניתן לחלוק עם כופרים בזמנו הפנוי של אדם. מהן ההשלכות של שיחות עם כופרים בעניינים האלה? האם יכול לצאת מזה דבר-מה חיובי? (לא.) התוצאה של שיחות כאלה היא שהשדים הכופרים האלה מנצלים לרעה את המידע, לועגים ומותחים ביקורת, ואפילו מקללים ומשמיצים. האם זה טוב? (לא.) עליכם לבדוק אם יש בכנסייה אנשים עם מניעים נסתרים, אשר דנים עם כופרים ועם בני משפחה לא-מאמינים בפרטים כגון המצבים האמיתיים של עבודת הכנסייה ושל חיי הכנסייה, כמו גם בשאלות מי באמת מאמין באל, מי חותר אל האמת, מי מבצעים את חובותיהם, מי לא מבצעים את חובותיהם, מי שלילי לעתים קרובות, אמונתו של מי משובשת, ואפילו דנים במידע אישי של האחים והאחיות ובמצביהם האישיים – הכול בלי סייג. חפשו אנשים כאלה. יש עניינים שאפילו אנשים בכנסייה לא צריכים לדעת, ולמרות זאת בני משפחה כופרים של אנשים כאלה יודעים על העניינים האלה יותר, ואף ביתר בהירות, מאשר מי שהוא חלק מהכנסייה. איך זה קורה? זו ה"תרומה" של חפרפרת מבפנים. החפרפרת הזאת מתייחסת לבני משפחתה כאילו הם מנהיגי כנסייה, ומדווחת ל"מנהיגיה" בבית על כל דבר שהיא רואה בכנסייה בניסיון לשאת חן ולחזק את החיבור הרגשי שלה לבני משפחתה. ברור שכל ענייני הכנסייה האלה הודלפו על ידי החפרפרות האלה שלא מסוגלות לשמור על הפה. הן לא מכבדות את האחים והאחיות, וגם לא מגינות על העבודה ועל האינטרסים של בית האל. הן מתייחסות לבית האל ולכנסייה כאל עמותה או מקום ציבורי, מעירות באגביות הערות על האחים והאחיות ושופטות אותם כאילו היו כופרים, ואפילו מצטרפות לחסרי אמונה ולכופרים המותחים ביקורת חופשית על האחים והאחיות. יתרה מזו, אנשים מסוימים, אחרי שנגזמו בידי המנהיגים או אחרי ויכוחים, מחלוקות או חוסר הרמוניה עם האחים והאחיות, הולכים הביתה, מקימים מהומה ומוודאים שבני משפחתם יידעו על כך הכול. התוצאה היא שמשפחתם מבקשת לנקום במנהיגים או באחים ובאחיות, ומתכוונת "למכור" את הכנסייה ולחסל אותה. האם זו תופעה טובה? (לא.) איזה מין חדלי אישים הם מי שמשתפים בלי סייג עם בני משפחה, קרובים וחברים עניינים פנימיים של הכנסייה ודברים כמו כמה אחים ואחיות חיים חיי כנסייה ואילו חובות כולם מבצעים? האם הם מאמינים אמיתיים? (לא.) האם הם חברים בבית באל? האם אפשר לכנותם אחים או אחיות? (לא.) בעבר, בהווה או בעתיד, השארת חפרפרות ובוגדים סמויים שכאלה בתוך הכנסייה תמיט צרות של ממש על בית האל ועל האחים והאחיות. גם אם לכאורה הם לא עושים מעשים רעים רבים בחיי הכנסייה, ההשלכות והנזק של זה שהם מוסרים בחשאי פרטים שונים על בית האל לכופרים, לשטנים ולשדים הם חמורים ביותר! האם יש לאפשר לחלאות כאלה להישאר בכנסייה? (לא.) האם מגיע להם שיקראו להם חברים בבית האל? האם הם ראויים שיתייחסו אליהם כאל אחים ואחיות? (לא.) איך יש לטפל באנשים כאלה? (יש להרחיקם בהקדם האפשרי.) חייבים להרחיקם בהקדם האפשרי! העיפו אותם החוצה! זו הסיבה להרחקתם: "אינך מסוגל לשמור על הפה שלך, אתה לא יודע מה טוב עבורך ואתה נושך את היד שמאכילה אותך. אתה מאמין באל ונהנה מחסדו, וכן מהעזרה, מהאהבה, מהסבלנות ומהדאגה מצד האחים והאחיות, ובכל זאת אתה מוכר כך את האחים והאחיות ואת הכנסייה. אתה חסר ערך; תסתלק!" אין לחשוף בפני כופרים את ענייניהם של האחים והאחיות, את ענייני הכנסייה וכל עבודה של בית האל, ונושאים אלה גם לא אמורים לשמש להם לשיחה בטלה. זה לא מגיע להם! מי שמפיץ מידע שכזה הופך לדמות מקוללת, לאדם שהכנסייה חייבת להרחיק, ועל האחים והאחיות לדחות אותו. די במכירתם את האחים והאחיות ואת הכנסייה, ובשיתופם את ענייני הכנסייה הפנימיים עם כופרים לצורך שיחה אגבית, כדי לקבוע שהם ללא ספק בוגדים, חפרפרות ואנשים רעים שיש להרחיק מהכנסייה. האחים והאחיות חופשיים לשתף ולהתווכח לפי הצורך על כל עבודה שהיא שנעשית במסגרת הכנסייה – כמו למשל את מי צריך להרחיק, או התרחשות של אירועים מסוימים – אבל אסור לשתף זאת עם כופרים ואי אפשר לדבר על כך עם בני משפחה כופרים. במיוחד אין לחשוף בפני אנשים מבחוץ את המצבים האישיים והמשפחתיים של אחים ואחיות חדשים בעלי שיעור קומה נמוך. אם אתה מתקשה לשמור זאת לעצמך, עליך להתפלל לאל ולהסתמך עליו כדי ללמוד ריסון עצמי, וללכת לעסוק בפעילויות כלשהן בעלות משמעות. אם באמת אינך מסוגל לשלוט בעצמך, עליך לדווח קודם כול לכנסייה כדי לחפש פתרון ולמנוע השלכות שליליות, משום שהפצת מידע שכזה נוטה מאוד לגרום בעיות. לדוגמה, מספרי טלפון אישיים, כתובות מגורים, מספר השנים שאדם האמין באל, מצב משפחתי וזוגי אישי וכן הלאה, הם נושאים רגישים. אין להם שום קשר לאמת או להיווכחות בחיים; הם נוגעים לעניינים אישיים. רק סוכנים וחפרפרות חוקרים ספציפית את העניינים האלה. אם אתה נהנה לדעת על עניינים כאלה ולהפיצם, על איזה מין צביון זה מצביע? זה די נאלח! האין זה נאלח ונלוז לא לחתור אל האמת, ובמקום זה להתמקד ברכילות ולשמש חפרפרת או מרגל ולתת שירות לדרקון הגדול האדום כאש? כל מי שמברר באופן ספציפי על נושאים רגישים ועל ענייניהם האישיים של אחרים, וחוקר אותם ומפיץ אותם באופן מופקר, הוא חסר אמונה ויש לו מניעים נסתרים. אנשיו הנבחרים של האל חייבים להיזהר במיוחד מאנשים כאלה. אם אנשים כאלה אינם מתחרטים, יש להפסיק את חיי הכנסייה שלהם, משום שמכירת האחים והאחיות היא המעשה הבלתי מוסרי, המתועב והמביש יותר מכול. אנשיו הנבחרים של האל צריכים להתרחק מהאנשים האלה. בחיי כנסייה, יש להגביל בירורים של העניינים האלה ודיונים בהם, משום שאין להם כל קשר לשיתוף על האמת ואין שום תועלת לאחרים בדיבורים עליהם.

לבית האל יש תקנות וצווים מנהליים שונים שאנשיו הנבחרים של האל חייבים להיצמד אליהם. אסור שדברים כגון העניינים הפנימיים של הכנסייה, שינויי כוח אדם בקרב מנהיגים ועובדים, עבודת הטיהור של הכנסייה וסידורים מהעליון יופצו בתוך הכנסייה באופן אגבי, כדי למנוע את הדלפתם לשטן בידי חסרי אמונה ובידי אנשים רעים. הסיבה לכך היא שבית האל שונה מהחברה; האל דורש מאנשים לחתור אל האמת, לקרוא יותר את דברי האל, להגות ולשתף יותר. רק הפצת דברי האל ונשיאת עדות לשמו יכולות להוות אווירה ראויה; רק שיתוף של יותר עדויות חווייתיות יכול להוות אווירה שכזו. בנוסף, בבית האל יש הרבה מאמינים חדשים שהאמינו באל רק פרק זמן קצר. מן הסתם חסרי אמונה מסוימים טרם נחשפו. חמש או עשר השנים הראשונות לאמונה הן במיוחד הזמן שבו נחשף העצמי האמיתי של אנשים; בזמן הזה לא ידוע באופן ודאי מי יכול לעמוד איתן ומי לא, וגם לא כמה אנשים רעים שמסוגלים להפריע לכנסייה קיימים עדיין. הפצה בלתי אחראית תמידית של מידע אישי ושל עניינים חיצוניים שכאלה, כמו גם של עניינים שאינם קשורים לשיתוף האמת, עשויה לגרור השלכות שליליות רבות. לדוגמה, מישהו עשוי לשאול: "מאיפה בא מנהיג מסוים? איפה הוא גר?" המידע הרגיש הזה הוא לא מה שאנשיו הנבחרים של האל צריכים לדעת. אחר עשוי לשאול: "כמה עולה לבית האל להדפיס ספר של דברי האל?" האם יש תועלת בידיעת הדבר הזה? (לא.) האם עלות ההדפסה היא מעניינך? האם חייבו אותך עליה? זה לא קשור אליך, נכון? יש שעשויים לשאול: "מיהם עכשיו המנהיגים הבכירים בבית האל?" אם הם לא המנהיגים הישירים שלך, האם ייגרם לך נזק אם לא תדע זאת? (לא.) בסין, ידיעת הדברים האלה עשויה להוות בעיה. אם תיתפס בידי הדרקון הגדול האדום כאש ותעבור עינויים קשים, ואינך יודע את הדברים האלה, לא משנה כמה יכו אותך לא תוכל להסגיר דבר, וכך לא תגיע למצב שתהפוך לבוגד. אבל אם אתה כן יודע ואינך מסוגל לעמוד במכות האכזריות, אתה עשוי בסופו של דבר לפתוח את הפה ולהפוך לבוגד. באותו רגע אתה עשוי לחשוב: "למה שאלתי אז בפזיזות את השאלות האלה? מוטב היה בהרבה לא לדעת. גם אם היו מכים אותי למוות, עדיין לא הייתי יודע את הדברים האלה; גם לו רציתי להמציא תשובות, לא הייתי מסוגל להעלות בדעתי דבר. במקרה כזה לא הייתי הופך לבוגד. למדתי עכשיו את הלקח שלי; מוטב לא לדעת יותר מדי על העניינים האלה שאינם קשורים לאמת. אין שום תועלת בבירור דברים כאלה; מוטב לא לדעת." ויש גם אחרים שעשויים לשאול: "כמה צוותים יש בבית האל שעושים עבודה מקצועית?" מה זה עניינך? פשוט עשה את העבודה שהצוות שלך שובץ אליה. אי ידיעת הדבר הזה אינה פוגעת ביכולתך לבצע את חובתך באופן רגיל, לחתור אל האמת באמונתך או לחיות חיי כנסייה; היא לא פוגעת בדבר. אי ידיעת הדבר הזה אינה מונעת ממך לחתור אל האמת או להשיג ישועה כמאמין, אז בשביל מה לטרוח לשאול? "האם רוב האחים והאחיות באים מהעיר או מהכפר? האם הם משכילים או חסרי השכלה?" האם יש תועלת בידיעת הדברים האלה? (לא.) ואם הם כולם מהכפר, אז מה? ואם הם כולם מהעיר, מה זה משנה? אין לזה שום קשר לאמת. יש שעשויים לשאול: "איך מופצת עכשיו עבודת הבשורה?" לברר על כך מעט זה בסדר, אבל אנשים מסוימים, מתוך סקרנות, מבקשים לדעת פרטים מדויקים ושואלים לכמה ארצות התפשטה עבודת הבשורה, דבר שאינו נחוץ. גם אם הם יידעו זאת, איזו השפעה תהיה לכך עליהם? איזו תועלת תהיה לידיעת פרטים שכאלה? אם אינך ניחן במציאות-האמת, גם אם תדע לא יהיה לך אותה; הידע הזה לא יעזור לך כלל בהשלמת חובותיך וגם לא יסייע לך באופן כלשהו בהיווכחות בחיים שלך. זה בסדר לא לשאול על עניינים כלליים מסוימים; למעשה, מוטב לא לדעת. לדעת יותר מדי זה עול. ברגע שמידע כזה דולף, הוא הופך לבעיה ולעבירה. ידיעת הדברים האלה אינה טובה: ככל שאתה יודע יותר, כך עשוי הדבר לגרום יותר צרות. מי שמבינים את האמת יודעים מה יש לומר ומה לא. פזורי הנפש, שאין להם הבנה רוחנית, לא מצליחים להבדיל כשהם מדברים בין מי שהוא חלק מהכנסייה למי שאינו ומדברים רק שטויות. לפיכך, אין לדווח על העניינים האלה לאנשים בכנסייה שלא מבינים את האמת. ידיעת הדברים האלה בשום אופן אינה מניבה תועלת. ראשית, האנשים האלה לא יכולים לעזור לפתור בעיות. שנית, הם לא יכולים להגן על עבודת הכנסייה. ושלישית, אין שום צורך שהם ידברו טובות על בית האל. כל דברי האל הם האמת וכל מעשי האל צודקים – האם יש צורך כלשהו בהתרפסות ובחנופה מצד אותם חסרי אמונה וכופרים שאין להם הבנה רוחנית? אין צורך. גם אם אף יצור בעולם כולו לא היה נוהה אחרי האל ולא היה סוגד לו, מעמדו ומהותו של האל היו נותרים בלא שינוי. האל הוא האל, הוא לעולם קבוע ולעולם אינו משתנה מכוח שינויים בנסיבות. זהות האל ומעמדו קבועים לעד. אלה הן האמיתות שמי שמאמינים באל צריכים להבין. אותם חסרי אמונה וכופרים מדברים ופועלים בלי להבדיל בין מי ששייכים לכנסייה לבין מי שאינם – האם זה תורם לעבודה של בית האל שהם יידעו יותר מדי? האם זה הכרחי מבחינתם לדעת על העבודה של בית האל? הם לא ראויים לידע הזה! יש שעשויים לשאול: "האם כל הדברים האלה הם סודות, ולכן אסור שהם ייוודעו?" אחרי שהאמנתם באל עד לשלב זה, האם לדעתכם יש סודות בעניינים האלה? (לא.) אולם אנשיו הנבחרים של האל ניחנים ביושרה ובכבוד עצמי; אסור שהם יהיו מושא לדיון או ללעג מצד כופרים. בית האל, הכנסייה והאחים והאחיות, כקבוצה וכיחידים, לכולם יש כבוד; הם כולם חיוביים ואל לאיש לנסות לטמאם. כל מי שפועל באופן שמאפשר לשטנים ולשדים לטמא באורח מופקר, להשמיץ את המוניטין של בית האל או להזיק לו כלאחר יד, או לפגוע במוניטין של האחים והאחיות – מקולל! לפיכך הכנסייה בשום אופן לא מתירה את קיומם של מי שלא מסוגלים לשמור על הפה. ברגע שמזהים אותם, חובה להרחיקם! האם הגישה הזאת עולה בקנה אחד עם העקרונות? (כן.)

אנשים מסוימים זהירים במיוחד כשהם מדברים, מתקשרים, יוצרים אינטראקציה או מתרועעים עם האחים והאחיות, אבל בדל"ת אמותיהם הם מיד משחררים את חרצובות לשונם ופולטים הכול, אפילו את הפרטים האישיים של האחים והאחיות, עד שבני משפחתם, כופרים חסרי אמונה ומי שמאמינים באל רק לכאורה, יודעים הרבה על ענייני הכנסייה. אדם כזה הוא חפרפרת, בוגד – יהודה איש קריות – והוא בדיוק מסוג האנשים שהכנסייה צריכה להרחיק. ככל שהוא יישאר יותר בכנסייה, כך יהיה לו יותר מידע על האחים והאחיות, הוא ידליף יותר, ולכופרים יהיו יותר דברים שישמשו אותם לרעה ולצורך הכפשה. אם אינך חושש שהוא יסגיר את המידע הזה לכופרים, השאר אותו; אם אינך רוצה שפרטיך האישיים וענייניה הפנימיים של הכנסייה יופצו על ידו, עליך להרחיק את החפרפרת הזאת בהקדם האפשרי. האם זה ראוי? (כן.) אין להפגין שום רחמים כלפי אנשים כאלה; אין להם שום כוונות טובות, ובפני עצמם אין בהם שום דבר טוב. בהשוואה לשני סוגי האנשים שצוינו קודם, מי שנוטים לנקמנות ומי שמופקרים ומשולחי רסן, האם אנשים כאלה טובים או גרועים מהם? (גרועים מהם.) גם האנשים האלה עשויים לבצע את חובותיהם, להשקיע מאמץ מסוים ולסבול קושי כלשהו; הם עשויים לעשות כל מה שבית האל מבקש מהם ולא לסרב, אבל יש בעיה אחת: הם מדליפים לכופרים הכול על בית האל. הם ממלאים מדי יום תפקיד של בוגד, של חפרפרת. אפילו רק מסיבה זו הכנסייה לא יכולה לסבול את הישארותם וחייבת להרחיקם. האם אתם מבינים? (כן.) לא משנה אם הם מרוצים או לא בכנסייה, מי מרגיז אותם, מי מסתדר איתם, אם הם נבחרו למנהיגי כנסייה או הודחו – לא משנה מה קורה, הם תמיד חייבים לשתף כל פרט עם בני משפחתם הכופרים. הם מוודאים שבני משפחתם הכופרים, וכופרים אחרים, ידעו מיד ויתפסו לאלתר את המצב הפנימי של הכנסייה. אין להקל בשום אופן עם אנשים כאלה, וגם לא לגלות כלפיהם שום רחמים; מיד כשמגלים אדם כזה, הרחיקו אותו. מה דעתכם על הגישה הזאת? (היא ראויה.) האם פעולה באופן זה אכזרית? (לא.) היא לא אכזרית. אתה מתייחס אליהם כאל אחים ואחיות, אבל הם לא מגינים כלל על האינטרסים של בית האל או על האינטרסים של האחים והאחיות. במקום זה הם מוכרים בכל הזדמנות את האינטרסים של בית האל ושל האחים והאחיות. אתה מתייחס אליהם כאל משפחה, אבל האם הם מחשיבים אותך למשפחה? (לא.) אם כך אל תגלה כלפיהם רחמים; אם צריך להרחיקם, הרחק אותם. עד כה, האם נתקלתם באנשים כאלה? (כן. הם שיתפו עם בני משפחתם הכול על האחים והאחיות, ולפעמים גם דיווחו לבני משפחתם בהזדמנות הראשונה על עניינים מסוימים ועל סידורים ספציפיים בתוך הכנסייה. כך בני משפחתם צברו "תחמושת" כדי לרכל על הכנסייה מאחורי גבה.) האם האנשים האלה הורחקו? (כן.) אחרי שהם הורחקו, האם הם התלוננו? הם עשויים להרגיש שזה לא הוגן ולחשוב: "לא עשיתי שום דבר; אין בזה הפרה של הצווים המנהליים, וגם לא גרמתי שיבושים והפרעות, אז למה הרחיקו אותי?" האם לדעתכם טבע פעולותיהם חמור יותר מגרימת שיבושים והפרעות? (כן.) האם ניתן לגאול אנשים כאלה? האם קל להם להשתנות? (לא.) למה אתם אומרים שזה לא קל? איזה היבט מוכיח שקשה להם להשתנות? (הם לא חלק מבית האל, הם לא אחים או אחיות; המהות שלהם היא של חסרי אמונה ושל כופרים.) זו המהות שלהם. אם כך, איך אתם יודעים שהם כופרים וחסרי אמונה? (כל רגש שיש להם בכנסייה הם פורקים בפני משפחתם, דבר שמצביע על כך שלא משנה מה קורה, הם לא מקבלים זאת מהאל, קל וחומר הם לא מפיקים שום לקחים. אנשים כאלה לא חווים את עבודת האל ולא מקבלים את האמת, ולכן המהות שלהם היא של חסרי אמונה.) המהות הזאת שלהם התחוורה. הם פורקים את רגשותיהם בפני משפחתם ומתייחסים לכל דבר על סמך רגשותיהם. איך אתם יודעים שהם לא חלק מבית האל, אלא כופרים שהסתננו לבית האל? (כי הם יכולים למכור את האינטרסים של בית האל ולפעול כבוגדים וכחפרפרות, ובגלל שהם מיסודם אינם אנשים שמגינים על העבודה ועל האינטרסים של בית האל. לכן, האנשים האלה אינם בלב אחד עם בית האל.) ההסבר הזה החטיא את המטרה. תנו לי להסביר. אף שהאנשים האלה משתתפים בחיי הכנסייה ומבצעים את חובותיהם, האם הם חשבו אי פעם על האחים והאחיות כעל משפחתם? במילים פשוטות, האם הם ראו באחים ובאחיות בשר מבשרם? (לא.) אם כך לְמה הם מחשיבים את האחים והאחיות? (לאנשים מבחוץ.) נכון, לאנשים מבחוץ, ליריבים. אם כך, למה הם מחשיבים את בית האל ואת הכנסייה? האין זה בסך הכול מקום עבודה עבורם? (כן.) הם מתייחסים לבית האל ולכנסייה כאילו הם חבָרות או ארגונים של עולם הכפירה, ורואים באחים ובאחיות אנשים מבחוץ, אנשים שיש להישמר מפניהם, יריבים. לפיכך, הם יכולים בקלות לחשוף סוגים שונים של מידע ומצבים אמיתיים שונים של האחים והאחיות בפני מי שמעיקרם אינם מאמינים באל. הם מודעים לכך שלכופרים האלה לא יהיה שום דבר חיובי לומר, ושהם עשויים אפילו להשמיץ את האחים והאחיות ולהוציא את דיבתו של בית האל – הם יודעים את כל זה ולמרות זאת חושפים בפני הכופרים האלה באופן מופקר ובלי שמץ הסתייגות את המצבים של האחים והאחיות ושל הכנסייה. ברי שהם רואים באחים ובאחיות אנשים מבחוץ, יריבים, ובכל פעם שקורה דבר מה לא נעים הם מיד עושים יד אחת עם הכופרים ולועגים, משמיצים ופועלים נגד האחים והאחיות מאחורי גבם, ובכך משביעים את מאווייהם האישיים. לתחושתם, בכנסייה לא ניתן למתוח ביקורת על שום אח או אחות, משום שאם הם ידונו בענייני הכנסייה או באחים ובאחיות לפני האחים והאחיות עצמם, הם יצטרכו לשאת בהשלכות, דבר שיהיה בעוכריהם. אבל דיון בעניינים האלה עם משפחתם מספק לחלוטין את דחפיהם הנמהרים, את מאווייהם ואת רגשותיהם האישיים, בלי שהם יצטרכו לשאת בשום השלכות, משום שאחרי הכול משפחה היא משפחה והיא לא תמכור אותם. אולם לא כך הדבר עם האחים והאחיות, שעשויים לדווח עליהם, לחשוף אותם ולגזום אותם, ואפילו לגרום לחלקם לאבד את חובותיהם ואת תפקידיהם בכל מקום ובכל עת. לכן אין זה שגוי כלל וכלל לומר שהם רואים באחים ובאחיות את יריביהם. יריב הוא מי שיש להישמר מפניו. לפיכך הם לא מדברים עם האחים והאחיות, וגם לא משתפים איתם ולא חושפים בפניהם דבר. במקום זה הם "חיים חיי כנסייה" בביתם עם בני משפחתם הכופרים, שם הם משתפים הכול ושופכים את ליבם. הם מבטאים ללא סייג את מחשבותיהם, דעותיהם, תסכוליהם, אי שביעות רצונם ואת כל הדעות המעוותות שלהם בלי שום נקיפות מצפון, ומוצאים פורקן והנאה בעשותם כן. בני משפחתם לא בזים להם אלא להפך, עוזרים להם ומשתפים עימם פעולה. לו הם היו מדברים כך בכנסייה, טבעם האמיתי כחסרי אמונה היה נחשף במלואו והכנסייה הייתה חייבת להרחיקם. לפיכך הם לא רואים באחים ובאחיות בני משפחה אלא יריבים. זה היבט אחד. ההיבט השני הוא שהם אף פעם לא רואים בעצמם חלק מהכנסייה, ולכן כל דבר שקורה לכנסייה, בין אם זו השמצה וניאוץ מצד העולם הדתי, שמועות חסרות בסיס ולעג מצד כופרים או הפללה ורדיפה על ידי הממשלה, מבחינתם זה לא רלוונטי ולא חשוב. נניח שזה היה האופן שבו הם באמת היו מרגישים: "אם תדמיתה של הכנסייה נפגעת, ושם האל מבוזה, זו קריאת תיגר חמורה על כבודנו כמאמינים. מסיבה זו לעולם לא אדון עם כופרים בענייני כנסייה או בענייניו של בית האל ואניח להם לרכל ולצחוק עליהם. אפילו בשביל להגן על עצמי לא אדבר באופן אגבי על עניינים של בית האל עם בני משפחתי הכופרים" – לו הייתה להם מודעות כזאת, הם היו מסוגלים לשמור על הפה שלהם, הלא כן? אם כך, למה הם לא מסוגלים לעשות זאת? ברור שביסודו של דבר הם לא חושבים את עצמם לחלק מבית האל, וגם לא חושבים את עצמם למאמינים. יש האומרים: "דבריך אינם נכונים. אם הם לא חושבים את עצמם לחלק מבית האל, לשם מה הם בכל זאת באים לכינוסים?" בקרב המאמינים באל יש כל מיני אנשים. האם לא שיתפנו על כך בעבר? יש רבים שבאים להאמין באל ממגוון מניעים ומטרות בלתי ראויים וזה סוג אחד מהם. אמונה באל לשם השעשוע, להפגת השיעמום או כדי למצוא תמיכה רוחנית – האין חסרי אמונה שכאלה נפוצים? האם לא ניתן למצוא אנשים כאלה בכמויות? (כן.) הם אפילו לא מכירים בעצמם כמאמינים באל. מובן שאין להם שום עניין בכל עבודת הכנסייה ובביצוע חובותיהם של אנשיו הנבחרים של האל, הם כלל לא מתייחסים אליהם. לכן הם יכולים לשוחח עם כופרים באגביות ובקלילות על מצב העבודה של הכנסייה, על ענייני הפנים של הכנסייה ואפילו על בעיות כלשהן שעולות בקרב האחים והאחיות. אחרי שהם מסיימים לדבר, הכופרים ממשיכים לרכל, להכפיש ולשים ללעג, אבל זה לא מטריד אותם כהוא זה. הם עשויים אפילו להצטרף לכופרים בקריאות גנאי כנגד האחים והאחיות, למתוח ביקורת על בית האל ולהעיר הערות על העבודה ועל סידורי העבודה של בית האל. האם הם מאמינים באל? (לא.) מאמין אמיתי לעולם לא היה מתנהג כך. אפילו למען הגנה על כבודו העצמי ועל האינטרסים האישיים שלו, הוא לעולם לא היה נושך את היד שמאכילה אותו ומצדד במי שאינם חלק מהכנסייה. האין זה כך? (כן.) לפיכך, אנשים כאלה הם אנשים רעים וחסרי אמונה שחייבים להרחיק. ככל שהרחקתם תיעשה מוקדם יותר, כך הכנסייה תדע שלווה מוקדם יותר.

הבה נדבר עליכם. לדוגמה, אם ההורים שלך לא מאמינים באל, או אם האחים או החברים הטובים ביותר שלך לא מאמינים באל, אבל לא מתנגדים לאמונתך ולמעשה די תומכים בה, האם תדבר איתם על כל דבר שקורה בכנסייה? נניח שאחת מידידותיך שואלת: "האם יש גברים בכנסייה שלכם שמחפשים בת זוג? האם יש כאלה שהם תמימים במיוחד, וגבוהים, עשירים ונאים?" גם אנשים הגונים מסוימים מקרב הכופרים רוצים למצוא בן זוג הגון להעביר איתו את חייהם. ידידתך רוצה למצוא מישהו שמאמין באל, אז האם תהיה מוכן לענות לה? (לא.) עליך לומר לה: "החיבה שלך למאמינים היא חסרת טעם. את כופרת ומיסודך לא מתאימה למאמינים. אין לכם שפה משותפת; אתם הולכים במסלולים שונים! תראי אותך, לבושה בצורה כל כך ראוותנית – בעיני איזה אח בכנסייה שלנו תוכלי למצוא חן?" אתה לא מעריך אותה, אז האם תוכל לדבר איתה על ענייני כנסייה? (לא.) די במילים אחדות כדי שהשיחה תקרוס בגלל נקודות השקפה שונות לחלוטין. גם אם לכופרים מסוימים יש דעה טובה על מאמינים, וגם אם הם שומרים על חברות איתך אחרי שהפכת למאמין, האם תהיה מוכן לחלוק איתם את ענייניה הפנימיים של הכנסייה או את הקשיים שאתה נתקל בהם בביצוע חובותיך? (לא.) גם אם הם תומכים באמונתך באל, מה הטעם לדבר איתם על ענייני הכנסייה? לדוגמה, אחים ואחיות מסוימים עמדו בעינויים ובחקירות של הדרקון הגדול האדום כאש בלי להפוך לבוגדים. זו עדות שאפילו כופרים מעריכים – האם תהיה מוכן לחלוק זאת איתם? (לא.) למה לא תהיה מוכן לדבר על כך? (כי עניינים כאלה לא נוגעים להם, והם לא יהיו מסוגלים להבין את העדויות החווייתיות האלה.) הם לא יהיו מסוגלים להבין. אילו השפעות שליליות יכולות להיות לדיבורים על העניינים האלה? (בסופו של דבר הם עשויים למתוח ביקורת על הכנסייה.) הם ימתחו ביקורת: "למה שתעשה את זה לעצמך? בשביל מה לפעול נגד הממשלה?" אתם מבינים, הערה אחת יכולה לחשוף את הטבע שלהם. איך זה יכול להיחשב לפעולה כנגד הממשלה? ברור שהמלכים השדים השולטים בארץ מזיקים חמורות לאנשיו הנבחרים של האל ומותירים אותם בלי דרך לחיות. גם כשהם עדים לכך, הם מעמידים פנים שהם לא יודעים. ברור שהם מדברים באופן שהופך את האמת על פיה ומסלף עובדות. על מה עוד כבר תוכל לדבר איתם? אינך יכול לדבר איתם על שום דבר שקשור לאמונה באל; אינך יכול להניח להם לדעת שום דבר על כך. מי שלא מסוגלים לשמור על פיהם עלולים לספר לכופרים הכול על הכנסייה. הם בבירור חסרי אמונה; הם שדים שבאים לבית האל כדי להעביר את הזמן, חיות שנושכות את היד שמאכילה אותם בלי שמץ מצפון או היגיון. מבחינתם, כל נזק לאינטרסים או למוניטין של בית האל או של הכנסייה לא משפיע עליהם כלל, לא נוגע לשום אינטרס אישי שלהם, והם לא חשים שמץ צער; לפיכך הם יכולים לדבר באופן מופקר על ענייניה הפנימיים של הכנסייה עם כופרים ועם אנשים שלא מאמינים באל, בלי שום נקיפות מצפון. האם אנשים כאלה הם נתעבים? (כן!) האם חסר אמונה שאינו רואה באחים ובאחיות משפחה אלא רואה בכופרים את משפחתו יכול לקבל את האמת? (לא.) האם הוא יכול להכיר בכך שהאל הוא האמת? (לא.) האם אדם שאינו חושב את עצמו לחבר בכנסייה יכול, כשהוא שומע את הדברים אודות ישועת האדם על ידי האל, להניח בצד את האינטרסים האישיים שלו כדי לחתור אל האמת ולהיכנס למציאות-האמת? (לא.) פעולות היומיום שלו הן אך ורק מכירת האינטרסים של הכנסייה, צידוד באנשים מבחוץ, ושימוש כחפרפרת וכבוגד, כאילו זו שליחותו. הוא לא הולך בנתיב ראוי אלא חי כדי לעשות רע; מגיע לו למות ולהיות מקולל! הבוגדים האלה, משרתי השטן שנושכים את היד שמאכילה אותם, הם חדלי אישים שליליים, הם מזיקים למין האנושי וכולם מתעבים אותם. אם כך, האין זה ראוי לגמרי שהכנסייה תטפל בהם ותרחיק אותם? (כן.) זה ראוי לגמרי! האם הייתם רוצים שימכרו אתכם? לו היו מוכרים את הכנסייה או את בית האל, ייתכן שהרוב לא היו מזדהים איתם עמוקות או חשים יותר מדי במצוקה; הם רק היו חשים קצת לא בנוח מבפנים, משום שאחרי הכול הם חלק מהכנסייה ומבית האל. אבל מה אם מישהו מהכנסייה היה מוכר אותך לכופרים, ובגלל שהוא מכר אותך, כופרים היו מסלפים עובדות, משמיצים, לועגים, מותחים ביקורת ומוקיעים אותך? איך אז היית מרגיש? האם לא היית חווה אז את ההשפלה והבושה שהם מנת חלקם של הכנסייה ושל בית האל? (כן.) מנקודת המבט הזאת, האם ראוי להרחיק אנשים כאלה? (כן.) יש להרחיקם; אין שום צורך לרחם עליהם. אשר למי שלא מסוגלים לשמור על הפה שלהם, על סמך מגוון הביטויים של אופן התנהלותם ומה שהם מממשים, הם חסרי אמונה בתוך הכנסייה, סוג של אנשים רעים שיש להרחיק. לא משנה אם פעולותיהם נעשות בחשאי או בגלוי, ברגע שמתגלה שהם אנשים שלא מסוגלים לשמור על הפה שלהם, ושמהות האנושיות שלהם היא של חסרי אמונה מוחלטים, יש לדווח עליהם מיד למנהיגים ולעובדים וליידע את האחים והאחיות. יש לבצע הבחנה מהירה ומדויקת של אנשים כאלה, ולאחר מכן יש להרחיקם מהכנסייה בהקדם האפשרי. אל תאפשרו להם שום מעורבות עם הכנסייה, עם עבודתה או עם האחים והאחיות; הרחקה מלאה שלהם היא הפעולה הנכונה. בכך מסתיים השיתוף שלנו על ביטוי זה של אנושיות – אי היכולת לשמור על הפה.

האם שלושת סוגי האנשים ששיתפנו עליהם היום הם מקרים חמורים יותר מאשר שני הסוגים ששותפו קודם לכן? (כן.) הנסיבות שלהם גרועות יותר, האנושיות שלהם נאלחת ומתועבת יותר והנזק והפגיעה שלהם באינטרסים של הכנסייה ובכל האחים והאחיות רבים יותר. לפיכך אל תקלו ראש בשלושת הסוגים האלה; יש לעמוד על המשמר מפניהם בדריכות ולא להתייחס אליהם בסלחנות. יש לחשוף אדם שזוהה כמשתייך לאחד משלושת הסוגים האלה ולהבחין בו מיידית, ולאחר מכן להיפטר ממנו בהקדם האפשרי. אם הוא מבצע חובה חשובה, מיצאו לו מיד מחליף ואז הדיחו אותו מאותה חובה והרחיקו אותו. מובן? (מובן.) מותר לדון ולשתף במגוון המצבים של האחים והאחיות בכנסייה, במגוון הביטויים שלהם בתקופות שונות, בעבודת הכנסייה ואפילו בחלק מענייניה הפנימיים רק בין האחים והאחיות. זאת כדי לאפשר לאנשיו הנבחרים של האל הבנות ותובנות ברורות יותר של העקרונות הנדרשים על ידי בית האל, ובכך להצליח לפעול בהתאם לעקרונות-האמת. אולם עיקרון אחד חייב להיות ברור: בין אם אלה אמיתות או עקרונות הנוגעים להיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל ובין אם אלה התקנות של עניינים כלליים, בשום אופן אסור לדבר עליהם עם כופרים, דבר שיגרום לכופרים להעיר הערות ולהפנות אצבעות. דבר זה אסור מכל וכול. יש שעשויים לומר: "אם זה אסור מכל וכול, האם פירוש הדבר שזה צו מנהלי?" אפשר לומר זאת כך; כל מי שמדליף מידע יישא בהשלכות לכך. למה הוא יצטרך לשאת בהשלכות? משום שמי שמדליפים עניינים פנימיים של הכנסייה לא מגינים על הכנסייה או על האחים והאחיות, ויכולים בקלות לבגוד בהם. מכיוון שהם פועלים כבוגדים, אין לגלות כלפיהם עוד את מידת הרחמים או להחשיבם כאחים וכאחיות או כמשפחה. יש להיפטר מהם כבוגדים ולהרחיקם לאלתר מהכנסייה. יש האומרים: "בעבר חטאתי בפה גדול והייתה לי נטייה לדבר באופן חסר אחריות. עכשיו שאני מבין את ההשלכות של מעשים כאלה, איני מעז עוד לדבר באופן חסר אחריות." טוב. מכיוון שאמרת זאת, התנהגותך תיבחן. אם אתה באמת מתחרט וחוזר בך מדרכך הרעה, ולא מעביר עוד מידע באופן מופקר ולא בוגד באינטרסים של האחים והאחיות, ואתה מסוגל לשמור על הפה שלך, בית האל ייתן לך עוד הזדמנות. אם יתברר ששוב עשית זאת, שאתה זה שהפיץ מידע מסוים, לא יגלו כלפיך שום רחמים – האחים והאחיות בכנסייה יעשו יד אחת להרחיקך. כשזה יקרה, אל תבכה ואל תתלונן שלא הוזהרת מראש. עתה משהדברים הוסברו בבירור, אם זה יקרה שוב, בית האל בשום אופן לא ינהג במידת הרחמים. מובן? (מובן.) אם אתם רואים מישהו שלא הבין, הסבירו לו זאת; השתמשו במה ששיתפנו היום ויעצו לו. אם אתם מבחינים באדם שמגלה סימנים של ההתנהגות הזאת או שפעל באופן הזה בעבר, תקשרו איתו, הזהירו אותו וידעו אותו לגבי טבעם של מעשים כאלה והשלכותיהם, כמו גם לגבי גישתו של בית האל לעניינים ולאנשים האלה. אחרי שתבהירו את הדברים, השגיחו עליו לראות אם הוא מסוגל להתחרט ובחנו את מעשיו בעתיד. אם הוא ישתנה ולא יפעל עוד באופן הזה, ניתן לקבלו בחזרה ולהתייחס אליו כאל אח או אחות. אבל אם הוא מתעקש ולא מכה על חטא, וממשיך לפעול כך בחשאי, הרחיקו כל אדם כזה שאתם מוצאים. אם תמצאו שניים, הרחיקו את שניהם; אם תמצאו קבוצה, הרחיקו את כל חבריה. אל תגלו שום רחמים. יש השואלים: "האם אני יכול לדבר עם בני משפחתי שפעם האמינו אבל בהמשך הורחקו?" נראה שמי שאוהבים לתת דרור ללשונם ולרכל מתקשים לשלוט בעצמם, וכל הזמן שואלים בעיקשות אם הדבר מותר. מה דעתכם, האם זה מותר? (לא.) אסור לדבר עם אף אחד, משום שהדבר גורר בקלות השלכות. מאנשים כאלה חייבים להיפטר כמו מבוגדים. אסור לדבר עם מי שהם כופרים, עם מי שהורחקו, עם מי שקרובים לכם, עם מי שמהימנים, עם מי שתומכים באמונתכם באל, עם מי שמחזיקים בדעה טובה על אמונה באל, ועם מי שמאמינים באל מן הפה ולחוץ, שרק חיים חיי כנסייה וקוראים קצת את דברי האל אבל לא מבצעים כלל את חובתם – מי שיעשה כן, ייפטרו ממנו כמו מבוגד. מובן? (מובן.) מי עוד נמנים עם מי שאינם מבצעים את חובותיהם? האם חברי כנסייה רגילים נמנים עימם? (כן.) אל תשכחו זאת; אל תהיו טיפשים. עליכם לתפוס היטב את העקרונות. אל תמשיכו להאמין רק כדי להפוך בסופו של דבר לבוגדים כמו יהודה איש קריות וכדי לבגוד בבית האל ובאחים ובאחיות בלי להבין זאת אפילו, ואפילו תוך התגאות בכך. אי יכולת לשמור על הפה ואף בגידה בעבודת הכנסייה ובאחים ובאחיות היא עבירה חמורה. האל רושם לפניו את כל מי שעושה רע באופן זה. עתה משהדבר הובהר לך והבנת אותו, אם תעשה זאת שוב, זו לא תהיה עוד עבירה פשוטה; זו תהיה הפרה של הצו המנהלי, דבר שיהפוך אותך מושא להרחקה, ותישלל ממך הזכות לישועה. מובן? (מובן.)

11 בדצמבר 2021