פריט ארבעה עשר: להבחין במהירות באנשים רעים ובצוררי משיח מכל סוג שהוא, ואז להרחיקם או לגרשם (חלק ה')

הגישה שמוכרחה להיות למנהיגים ולעובדים כלפי עבודת טיהור הכנסייה

השנה שיתפנו ללא הרף על תחומי האחריות של מנהיגים ועובדים, ועל הביטויים של סוגים שונים של אנשים מעורבים. נושאי השיתוף נעשו יותר ויותר מפורטים וספציפיים, וכללו את מגוון הבעיות של אנשים מסוגים שונים; גם השיתוף על הביטויים הספציפיים של אנשים אלה, ועל הקטגוריות שעל פיהן יש לחלק אותם, היה ספציפי וברור מאוד. ככל שמשתפים על הבעיות המפורטות האלה ביתר דיוק ובהירות, כך אמור הדבר לספק יותר עזרה והדרכה חיוביות להיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל, ויותר הדרכה וסיוע למנהיגים ועובדים בעבודתם ובביצוע חובותיהם. אולם, לא משנה איך השיתוף מתבצע ועד כמה הוא מפורט, למנהיגים ועובדים מסוימים עדיין לא ברור איך לטפל באנשים לסוגיהם בכנסייה ואיך לפתור בה בעיות. השיתופים על הבעיות של אנשים מסוגים שונים נעשים באופן כל כך ברור, ולמרות זאת מנהיגים ועובדים מסוימים עדיין לא תופסים איך להבחין בסוגי האנשים השונים ואיך להתייחס אליהם. הם עדיין לא מסוגלים לפעול בהתאם לעקרונות-האמת, וגם אינם יכולים להשתמש באמת כדי לטפל במגוון סוגי האנשים והבעיות בכנסייה. מה הסיבה לכך? אנשים כאלה אינם ניחנים במציאות-האמת. באמצעות שיתוף על הביטויים של אנשים מסוגים שונים, צריכה להיות לאנשים הבחנה בסיסית במי שמבצעים את חובותיהם בכנסייה ובמי שאינם מבצעים אותן, במי שחותרים אל האמת ובמי שאינם חותרים אליה, במי שצייתנים ומסורים ובמי שמחוללים שיבושים והפרעות – ועליהם לדאוג לסידורים הגיוניים עבורם. אולם, כשמסתכלים על המצב של אנשים מסוגים שונים בכנסייה, רק האנשים הרעים באופן מובהק מורחקים; חסרי אמונה רבים אינם מורחקים באופן מוחלט. בעבודה של טיהור הכנסייה, מנהיגים ועובדים צריכים לשתף פעולה עם עבודת האל כדי לטהר את האנשים הרעים ואת חסרי האמונה בהקדם האפשרי, ולא לגשת לכך באופן פסיבי ולפעול כמי שמחפשים לרַצות אחרים, או לחשוב שטיהור של האנשים הרעים במובהק ושלהם בלבד, פירושו שהכול בסדר ובא על מקומו בשלום. מנהיגים ועובדים צריכים לבדוק באופן פעיל את העבודה של כל צוות ולוודא את המצבים של חברי כל צוות – אם יש ביניהם חסרי אמונה כלשהם שתכליתם רק למלא את המכסה, או חסרי אמונה שמפיצים שליליוּת ותפיסות כדי להפריע לעבודת הכנסייה; ברגע שהם מתגלים, יש לחשוף את האנשים האלה באופן מוחלט ולהרחיקם. זו העבודה שמנהיגים ועובדים צריכים לעשות; אל להם להיות פסיביים, הם לא אמורים לחכות להוראות ולדרבון מהעליון כדי לפעול, והם גם לא אמורים להסתפק רק במחווה קטנה כשכל האחים והאחיות דורשים זאת. בעבודתם, מנהיגים ועובדים צריכים להתחשב בכוונות האל ולהיות נאמנים לו. הדרך הטובה ביותר עבורם להתנהג היא לזהות בעיות באופן יזום ולפתור אותן. אל להם להישאר פסיביים, בייחוד כשברשותם הדברים והשיתוף העדכניים הללו כבסיס לפעולה. עליהם לנקוט יוזמה כדי לפתור באופן יסודי בעיות וקשיים מעשיים על ידי שיתוף על האמת, ועליהם לבצע את עבודתם בדיוק כפי שנדרש מהם. עליהם לבצע מעקב, ללא דיחוי ובאופן יזום, אחר התקדמות העבודה; הם לא יכולים לחכות תמיד להוראות ולדרבון מהעליון לפני שהם נוקטים פעולה באי-רצון. אם מנהיגים ועובדים תמיד שליליים ופסיביים ואינם מבצעים עבודה אמיתית, הם לא ראויים לשמש כמנהיגים ועובדים ויש להדיח אותם ולשבצם מחדש. ישנם עכשיו מנהיגים ועובדים רבים שהינם פסיביים מאוד בעבודתם. הם מבצעים עבודה מועטה רק אחרי שהעליון שולחים הוראות ומדרבנים אותם; אחרת הם מתרשלים ומתמהמהים. העבודה בכנסיות מסוימות שרויה באי סדר רב, וחלק מהאנשים שמבצעים בהן חובות מתרשלים ואדישים להחריד ואינם משיגים שום תוצאות אמיתיות. בעיות אלה כבר חמורות מאוד ואיומות מטבען, אבל המנהיגים והעובדים של אותן כנסיות עדיין פועלים כבעלי תפקידים בכירים וכשליטים. לא רק שהם לא מסוגלים לבצע שום עבודה אמיתית, הם גם לא יכולים לזהות בעיות או לפתור אותן. דבר זה עוצר ומשתק את עבודת הכנסייה. בכל מקום שבו עבודת הכנסייה נתונה בכאוס איום ואין שום סימן לסדר, יש בוודאות מנהיג שקר או צורר משיח שאוחז בשליטה. בכל כנסייה שבה מנהיג שקר מחזיק בשליטה, שוררים אי-סדר וכאוס מוחלט בעבודת הכנסייה – אין שום ספק בכך. לדוגמה, הרבה מהבעיות בכנסיות האמריקאיות גיליתי אני, במו עיניי ואוזניי. רוב הבעיות שראיתי נפתרו בו במקום, ולגבי כמה מהאחרות, ביקשתי ממנהיגי הכנסיות האמריקאיות לפתור אותן. אולם רוב העבודה של מנהיגים ועובדים נעשית בצורה פסיבית מאוד, המעקב איטי מדי והיעילות מועטה מדי, ורוב משימות היומיום שלהם מתבצעות רק לאחר קבלת הוראות ודרבון מהעליון. אחרי שהעליון מסדרים עבודה, הם יהיו עסוקים זמן מה, אבל מרגע שחלק זה של העבודה מבוצע, הם לא יודעים מה לעשות הלאה מכיוון שהם לא מבינים אילו חובות עליהם לבצע. אף פעם לא ברור להם מהי העבודה שהם צריכים לבצע, זו שבתחום האחריות של מנהיגים ועובדים; בעיניהם, אין שום עבודה שיש צורך לבצע. מה קורה כשאנשים חושבים שאין עבודה שצריכה להתבצע? (הם לא נושאים בעול.) במילים מדויקות, הם לא נושאים בעול; הם גם עצלים מאוד וחושקים בנוחות, יוצאים לכמה שיותר הפסקות בכל הזדמנות ומנסים לחמוק מכל משימה נוספת, תהיה אשר תהיה. האנשים העצלים האלה חושבים לעצמם לעתים קרובות: "למה אני צריך לדאוג כל כך הרבה? יותר מדי דאגה רק תגרום לי להזדקן מהר יותר. איזו תועלת אפיק מכך שאעשה זאת, מכל כך הרבה התרוצצות ומהתשה עצמית כה רבה? מה יקרה אם אשחק ואהיה חולה? אין לי כסף לשלם עבור טיפול. ומי יטפל בי כשאהיה זקן?" האנשים העצלים האלה פשוט כל כך פסיביים ונחשלים. הם לא ניחנים ולו בשמץ מהאמת ואינם יכולים לראות שום דבר באופן ברור. הם בבירור חבורה של אנשים מבולבלים, הלא כן? הם כולם מבולבלים; הם לא מודעים לאמת ואין להם שום עניין בה, ואם כך, איך הם יכולים להיוושע? למה אנשים תמיד בלתי ממושמעים ועצלים, כאילו הם המתים המהלכים? דבר זה מתקשר לבעיית הטבע שלהם. בטבע האנושי יש סוג של עצלות. לא משנה איזו משימה אנשים מבצעים, הם תמיד צריכים מישהו שיפקח עליהם וידרבן אותם. לפעמים אנשים דואגים לבשר, חומדים נוחות פיזית, ותמיד שומרים משהו לעצמם – האנשים האלה מלאים בכוונות שטניות ובתחבולות בוגדניות; הם באמת לגמרי חסרי תועלת. הם אף פעם לא עושים כמיטב יכולתם, ולא משנה איזו חובה חשובה הם מבצעים. זוהי התנהגות חסרת אחריות ונאמנות. אמרתי את הדברים האלה היום כדי להזכיר לכם לא להיות פסיביים בעבודה. אתם חייבים להיות מסוגלים לעקוב אחרי כל מה שאני אומר. הייתי מרוצה מאוד לו הייתי הולך לכנסיות שונות ומגלה או רואה שביצעתם עבודה רבה, שעבדתם מאוד ביעילות ושהעבודה מתקדמת במהירות רבה, שהיא הגיעה לרמה משביעת רצון ושכולם עשו כמיטב יכולתם. מה לדעתכם יהיה אפוא מצב רוחי כשאלך לכנסיות שונות ואראה שהתקדמות העבודה בכל היבט היא איטית ומוכיחה שלא ביצעתם את חובותיכם כראוי ולא עמדתם בקצב התקין של הפצת הבשורה? האם עדיין אשמח לראותכם? (לא.) אני לא אשמח. העבודה הזאת הופקדה בידכם, ואמרתי את כל מה שצריך להיאמר; העקרונות הספציפיים והנתיב ליישום בפועל גם הם נאמרו לכם. למרות זאת, אינכם פועלים, אינכם עובדים, רק מחכים לי שאפקח עליכם באופן אישי ואדרבן אתכם, שאגזום אתכם ואפילו שאפקוד עליכם לפעול. מה הבעיה פה? האם לא צריך לנתח זאת? כשאינכם מבצעים את העבודה שמובן שצריך לבצע ואינכם מסוגלים לשאת באחריות עליה – האם יכולה להיות לי גישה טובה כלפיכם? (לא.) למה לא יכולה להיות לי גישה טובה כלפיכם? (אנחנו יותר מדי בלתי אחראיים בביצוע חובותינו.) מכיוון שאינכם מבצעים את חובותיכם בכל לבכם ובכל מאודכם, אלא פשוט מבצעים אותן כלאחר יד. אדם שמבצע את חובותיו נאמנה צריך לכל הפחות להשקיע את כל כוחו, אבל אתם לא מסוגלים להשיג אפילו את זה; אתם כלל לא עומדים בציפיות! זה לא שהאיכות שלכם בלתי מספקת, אלא שצורת החשיבה שלכם לא נכונה ואתם בלתי אחראיים. יש בלבכם כמה דברים חסרי היגיון שמונעים מכם לבצע את חובותיכם. בנוסף, הלך הרוח שלכם, כמי שמחפשים לרּצות אחרים, מונע בעדכם להוציא לפועל את העבודה של טיהור הכנסייה. האם אתם יודעים מהי החשיבות של טיהור הכנסייה? למה האל רוצה לטהר את הכנסייה? מהן ההשלכות של אי טיהור הכנסייה? לכולכם הדברים האלה לא ברורים ואינם מחפשים את האמת, דבר שמוכיח שאינכם מתחשבים בכוונות האל. אתם מוכנים רק לבצע מעט מהעבודה הרגילה והסדירה של התפקיד שלכם ומתחמקים ממשימות מיוחדות, בייחוד מאלה שעשויות לפגוע באחרים. כולכם מעדיפים להעביר את המשימות האלה לאדם אחר. האין זו צורת החשיבה שלכם? האין זו בעיה שצריך לטפל בה? אתם תמיד אומרים: "האיכות שלי נמוכה, ההבנה שלי את האמת מוגבלת ואין לי מספיק ניסיון בעבודה. אף פעם לא הייתי מנהיג כנסייה וגם לא עשיתי עבודת טיהור בכנסייה." האין אלה תירוצים? שיתפנו באופן כה ברור על העבודה של טיהור הכנסייה. טיהור צוררי משיח, אנשים רעים, ואנשים חסרי אמונה הוא עניין כה פשוט. האם באמת קשה כל כך להבין את העקרונות הספורים האלה? אם מסבירים נושאים פשוטים שכאלה בצורה כה ברורה ואנשים בכל זאת לא מבינים, על מה זה מעיד? זה מעיד על אחד משניים: או שהאיכות שלהם נמוכה מדי בשביל להבין שפה אנושית, או שהם בסך הכול נבלים שלא מתמקדים במשימות ראויות. בקרב המנהיגים והעובדים בהחלט יש כמה שאיכותם נמוכה, ולבטח ישנם כמה אנשים שמחפשים לרּצות אחרים ואינם עוסקים בעבודה אמיתית; בפירוש יש גם כמה נבלים שמזניחים משימות ראויות ומבצעים בפזיזות מעשים רעים – כל המצבים האלה קיימים. ראשית, יש לטהר את הנבלים האלה שמזניחים משימות ראויות. יש להשתמש בכל מי שמסוגל לבצע עבודה אמיתית, בהחלט יש להדיח מנהיגים שמחפשים לרּצות אחרים, ויש לשמור אנשים באיכות נמוכה שמסוגלים להבין שפה אנושית ויכולים לבצע עבודה אמיתית כלשהי. יש לפתור את הבעיות האלה באופן הזה. אחרי שהאל שיתף, אם אתה יכול לראות בבירור את הבעיות בעבודת הכנסייה שהמנהיגים והעובדים צריכים לפתור, אזי עליך לטפל בהן במהירות וללא דיחוי. עליך להיות מסוגל ליטול את היוזמה לפעול, מבלי שתצטרך לחכות שהעליון יקצו משימות באופן אישי או יחלקו פקודות. לא משנה אילו בעיות עולות, יש לפתור אותן לפני שהן משפיעות על העבודה. עליך לדווח על הבנתך את הבעיות ועל פתרונותיך, על העקרונות לטיפול בהן ועל תוצאות הטיפול בהן לפני שהעליון אפילו מתחילים לחקור את הבעיות. כמה נפלא זה יהיה! האם העליון יוכלו אז שלא להיות שבעי רצון ממך? כמנהיג או כעובד, אם אתה אף פעם לא מצליח לזהות את העבודה שבתחום האחריות האישית שלך, או אפילו אם יש לך מודעות או רעיונות כלשהם אבל אתה תמיד דוחה ביצוע של דברים ולא פועל, ותמיד מחכה שהעליון יסדרו משימות עבורך – האין זו הזנחת אחריות? (כן.) זו הזנחה חמורה של אחריות! איבדת את הגישה ואת האחריות שנלוות לתפקיד של מנהיג או של עובד בנוגע לאופן שבו יש להתייחס לחובה. בעבודתם, מנהיגים ועובדים צריכים להיצמד לדרישות העליון; עליך ליישם את כל מה שהעליון משתפים, ומרגע שהבנת, עליך לפעול וליישם זאת במהירות. פתרון בעיות בעזרת האמת הוא האחריות החשובה ביותר של מנהיגים ועובדים, ואתה לא אמור לחכות באופן פסיבי שהעליון יסדרו עבודה לפני שתעשה דבר-מה. אם אתה תמיד מחכה באופן פסיבי, אינך ראוי לשמש כמנהיג או כעובד, אינך יכול לשאת באחריות לעבודה הזאת, והודאה באחריות והתפטרות יהיו הדבר ההגיוני היחיד לעשותו.

הביטויים והקיצים של שלושה סוגי אנשים אשר מאמינים באל

1. עובדים

בסך הכול ישנם חמישה עשר תחומי אחריות של מנהיגים ועובדים, ושיתפנו כבר עד לתחום הארבעה עשר במספר. שותפו כשמונים או תשעים אחוזים מהבעיות בכנסייה שמנהיגים ועובדים צריכים לפתור, כמו גם מהבעיות של כל סוגי האנשים שמעורבים בהן. כל אלה הן משימות שמנהיגים ועובדים צריכים לקחת על עצמם ובעיות שהם צריכים לפתור. סוגיות רבות כרוכות בכך. מצד אחד, הדבר נוגע לתחומי האחריות שמנהיגים ועובדים צריכים למלא; מצד שני, זה גם כרוך במגוון הבעיות של כל מיני אנשים בכנסייה. אף שנושא השיתוף שלנו בתקופה זו הוא תחומי האחריות של מנהיגים ועובדים והחשיפה של מנהיגי שקר, שיתפנו רבות גם על הבעיות, על המצבים ועל המהויות של סוגים שונים של אנשים שנושא זה מתייחס אליהם. מובן שלתוכן הספציפי הזה יש השפעות שונות על כל מיני אנשים בכנסייה שנוהים אחרי האל. ביניהם, יש סוג אחד של אנשים שגם אחרי שמיעת כל השיתופים האלה, עדיין דוגל בגישה ולפיה "יש לי אנושיות טובה, אני באמת מאמין באל, באמונתי באל אני מוכן לנטוש דברים ואני מוכן לשלם מחיר ולסבול קושי כדי לבצע את חובתי." לא אכפת להם מהמצבים השונים של כל מיני אנשים, או מהאמת הטמונה במצבים שונים או מעקרונות-האמת שאנשים צריכים להבין, אשר שותפו בתקופה הזו. האין זה אחד מסוגי האנשים? האם סוג האנשים הזה לא מייצג במיוחד? (כן.) אנשים מסוג זה תמיד מחזיקים בהשקפה מסוימת. על מה ההשקפה הזאת מבוססת, בראש ובראשונה? על שלוש הנקודות שזה עתה ציינתי: ראשית, אדם מסוג זה סבור שהאנושיות שלו אינה גרועה, ואפילו טובה. שנית, הוא חושב שהוא באמת מאמין באל, כלומר, שהוא באמת מאמין בקיום האל ובריבונות האל על כל הדברים, ומאמין שהאל שולט בגורל האנושי, שהוא נתון לריבונות האל, דבר המהווה פרשנות מרחיקת לכת ל"באמת מאמין באל". שלישית, הוא מאמין שבאמונתו באל הוא יכול לנטוש דברים, לסבול קושי ולשלם מחיר כדי לבצע את חובותיו. ניתן לומר כי שלוש הנקודות האלה הן הרכיבים הבסיסיים, היסודיים והמרכזיים ביותר שהאנשים האלה נצמדים אליהם באמונתם באל. מובן שהדברים האלה יכולים גם להיחשב כהון שלהם באמונתם באל, כשם שיכולים להיחשב גם המטרות שהם שואפים להשיג והמוטיבציה שלהם וכיוון פעולתם. הם מאמינים שבהיותם ניחנים בשלוש הנקודות האלה, הם ראויים לשלושת התנאים הבסיסיים להיוושעות, וכך הם הופכים לאנשים שהאל אוהב ומקבל. זוהי טעות קשה; העובדה שאתה ניחן בשלוש הנקודות האלה מעידה בסך הכול על מעט אנושיות. האם מעט אנושיות די בה כדי לזכות באישור האל? בשום אופן לא; האל מאשר את מי שיראים מפניו וסרים מרע. שלוש הנקודות האלה אינן עונות על הסטנדרט של מציאות-האמת; הן בסך הכול מהוות את שלושת הסטנדרטים לעובדים. בהמשך אשתף על הפרטים של שלוש הנקודות האלה כדי שתבינו אותן בבירור. הנקודה הראשונה היא: להיות בעל אנושיות טובה. הם סבורים שדי באי עשיית רע, באי גרימת שיבושים והפרעות ובאי גרימת נזק לאינטרסים של בית האל, ושפירוש הדבר שהם יכולים לרצות את כוונות האל ולפעול בהתאם לעקרונות. הנקודה השנייה היא: "באמת מאמין באל". עבורם, מה שהם מכנים "באמת מאמין באל" פירושו לעולם לא להטיל ספק בקיום האל או בעובדת ריבונותו על כל הדברים, ואמונה שהגורל האנושי נתון בידי האל – והם חושבים שהדבר יאפשר להם לנהות אחרי האל עד הסוף. הם סבורים שכל עוד הם באמת מאמינים באל, הם יזכו באישורו. לפיכך, לא משנה איך האל מנהיג או פועל, ולא משנה באילו בעיות הם נתקלים, הם אומרים: "פשוט תאהבו את האל, נְהוּ אחר האל, התמסרו לאל". השיטה שלהם לפתרון בעיות פשטנית מדי; האם בכוחם של דברים כוללניים שכאלה לפתור בעיות כלשהן? הנקודה השלישית היא: היכולת לנטוש דברים באמונתם באל, והיכולת לסבול קשיים ולשלם מחיר כדי לבצע את חובותיהם. איך הם מיישמים זאת בפועל? מכיוון שהם באמת מאמינים באל, כשעולה צורך בעבודת הכנסייה או כשהם חשים את כוונותיו הדחופות של האל, הם עשויים לנטוש באופן יזום את משפחותיהם, את קשר הנישואים שלהם ואת הקריירות שלהם, לשים בצד את אפשרויותיהם בעולם ולנהות אחרי האל ולבצע את חובותיהם בנחישות בלתי מתפשרת, בלי שום חרטה, אף פעם. הם מסוגלים לסבול קשיים ולשלם מחיר למען כל חובה שבית האל מסדר עבורם, גם אם פירוש הדבר להצטמצם במזון ובשינה. לא משנה כמה קשים תנאי המחיה, הם עדיין מסוגלים להתמיד בביצוע חובותיהם, ואפילו מסוגלים לכך בסביבות עוינות מסוימות. מעבר לשלוש הנקודות האלה, היישום בפועל של כל היבט אחר הקשור לאמת, אינו נוגע להם לכאורה. הם עושים מה שנראה להם טוב או נכון. באשר לעקרונות השונים ליישום בפועל שהאל הנחיל לאדם, כמו גם המצבים, הביטויים והמהות של מגוון צביונות מושחתים של אנשים שהאל חשף – הם חושבים שזה בסדר שהם יידעו על כך מעט או לא ידעו בכלל; לשיטתם אין צורך לחפש באופן ספציפי ויסודי אחר עקרונות שונים כדי לבחון את השחיתות האישית שלהם ולפצות על ליקוייהם, ואין שום צורך להשתתף לעתים קרובות בכינוסים כדי להקשיב לאחרים המשתפים על עדויותיהם החווייתיות השונות ואז להשיג שינוי עצמי, וכן הלאה. לתחושתם, האמונה באל בדרך זו יותר מדי מעיקה ואינה הכרחית. הם נוהים אחר האל ומבצעים את חובותיהם תוך הבנה שטחית של האמונה באל ושל שינוי בצביון, ובצידה מגוון תפיסות ודמיונות לגבי עבודת האל. האין סוג זה של אדם מייצג למדי? (כן.) הם מציבים דרישה בסיסית ביותר לעצמם, ויש להם גישה בסיסית ביותר לגבי אמונה באל. מעבר לזה הם מתעלמים מהאמת, ממשפט האל ומחשיפתו, מהגיזום שלהם וגם משלל הצביונות המושחתים של אנשים וממגוון מצבים וביטויים וכן הלאה. הם לעולם לא מהרהרים או תוהים על הסוגיות האלה. כלומר, האנשים האלה רואים בעצמם כמי שניחנים באנושיות טובה, כאנשים טובים וכמי שבאמת מאמינים באל; ובמקביל לכך שהם מכירים בזה שלאנשים יש צביונות מושחתים, הם מתעלמים מהמצבים ומהביטויים הספציפיים של מגוון הצביונות המושחתים של אנשים שהאל חושף, ואינם משקיעים שום מאמץ בחקירת הדברים האלה. האין זה אחד מסוגי האנשים? האם הדעות והביטויים הספציפיים של סוג זה של אנשים המאמינים באל אינם מייצגים? (כן.) בהתחשב בהשקפותיהם של אנשים אלה לגבי האמונה באל, ובהתחשב בהבנתם את הישועה ובגישתם לדברי האל החושפים את הצביונות המושחתים השונים של אנשים, באיזו קטגוריה יש לסווג את האנשים האלה? (אלה שהם פזורי נפש באמונתם, שאינם חותרים אל האמת.) זו רק מראית עין חיצונית; איך באמת צריך לסווג את האנשים האלה? האם קיימים הרבה אנשים כאלה בכנסייה? (כן.) בכל פעם שבעיות ספציפיות נידונות ומשתפים על האמיתות הרלוונטיות, הם מתחילים להרגיש ישנוניים, מנמנמים או נעשים מבולבלים ולא מגלים שום עניין. כשמשבצים אותם לעבודה או למשימות כלשהן הם מפשילים שרוולים וניגשים לעבוד, ולא נרתעים מקושי או מעייפות. הם חושבים שהיה נפלא אם האמונה באל הייתה כמו הביצוע של עבודה מעין זו – כך הייתה להם מוטיבציה. כשמגיע הזמן לסבול קושי, לשלם מחיר ולהשקיע מאמץ בעבודה, הם מגלים רצינות אמיתית. אבל האם הרצינות וההתלהבות הכנות האלה זהות לנאמנות? האם זה הביטוי שצריך להיות לאדם אחרי שהוא מבין את עקרונות-האמת? (לא.) דרך השיתוף שלי, האם אתם יכולים לראות באיזו קטגוריה יש לסווג את האנשים האלה? (עובדים.) נכון. האנשים האלה הם עובדים, וזה האופן שבו עובדים מאמינים באל.

התחלנו בשיתוף אודות מהות הטבע ומגוון הביטויים של צוררי משיח, כמו גם על הביטויים השונים של אלה שיש להם צביון של צוררי משיח אבל אינם באמת צוררי משיח. כעת אנו משתפים על הביטויים של מגוון סוגי אנשים הקשורים לתחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים. אף שהנושאים ששותפו היו אודות צוררי משיח ומנהיגי שקר, הבעיות והביטויים הספציפיים שכל פריט נוגע בהם קשורים לצביונות המושחתים של אנושות מושחתת, כמו גם למגוון המצבים והביטויים הנוצרים בכפוף לצביונות מושחתים. למרות שמנהיגי שקר וצוררי משיח הם מיעוט בלבד, הצביונות שלהם, כמו גם מגוון המצבים והביטויים שלהם, מתקיימים בכל אדם במידה כזו או אחרת. עתה, כששיתפנו על הבעיות האלה בפירוט שכזה, למי שחותרים אל האמת יהיו בהמשך כיוון, נתיב ומטרות ברורים יותר בחתירה אל האמת, ביישום בפועל של האמת, בהבנה של עקרונות-האמת ובכניסה למציאות-האמת. זה דבר טוב בשבילם וסיבה לשמוח. במילים אחרות, הם מתחילים שלב חדש באמונתם באל. הם לא חיים עוד בכפוף לתקנות, לטקסים דתיים או למילים, לדוקטרינות ולסיסמאות, אלא יש להם כיוונים ומטרות ממשיים יותר ליישום בפועל, וכמובן יותר עקרונות ספציפיים לדבוק בהם. שני הנושאים העיקריים האלה ששותפו על צוררי משיח ומנהיגי שקר, נוגעים ברובם בתכנים באשר לאופן היישום בפועל בנסיבות מסוימותולעקרונות-האמת הכרוכים בכך, באשר למצבים ולשחיתויות שיש לאנשים ואיך יש להתייחס אליהם, וכן באשר לאופן חיפוש האמת כדי לפתור אותם. עבור מי שחותרים אל האמת, ככל שמשתפים יותר על האמת באופן ספציפי יותר, כך ברור להם יותר הנתיב ליישום בפועל. ככל שמשתפים יותר על האמת באופן ספציפי יותר, כך לב האנשים הופך מואר וצלול יותר, הם יכולים לדעת ולהבין יותר את עצמם, והם מודעים יותר לדבר הבא שהם צריכים להיכנס אליו ואילו בעיות הם צריכים לפתור להבא. אשר לסוג האנשים שהוזכרו זה עתה כעובדים, אחרי ששיתפנו רבות על מגוון המצבים שיוצרים הצביונות המושחתים של האנושות ועל מגוון הבעיות של שחיתות שיש לפתור – עדיין אין לכך השפעה עליהם. למה הכוונה אין השפעה עליהם? הכוונה שהם עדיין לא מבינים בבירור ולא מסוגלים לתפוס את החתירה אל האמת ואת הנתיב לישועה שעליהם האל דיבר. חמור יותר, אחרי שיתופים על כל כך הרבה בעיות וביטויים מהותיים, הם עדיין חושבים לעצמם: "יש לי אנושיות טובה, אני באמת מאמין באל, באמונתי באל אני מוכן לנטוש דברים ואני מוכן לשלם מחיר ולסבול קושי כדי לבצע את חובתי; די בכך". הם לא בוחנים את עצמם ולא משווים את עצמם לדברי האל כשהם מתמודדים עם מצבים, אלא מנסים לפתור בעיות אך ורק על סמך החסד האנושי האישי שלהם או על סמך מעט המצפון וההיגיון שיש להם. מובן שאנשים מסוימים נסמכים על איפוק ועל סבלנות, ממשיכים ומתמידים, בעוד אחרים נסמכים על פילוסופיות להתנהלות בעולם וגורמים לכך שבעיות חמורות נראות שוליות, ואחר כך גורמים לכך שבעיות שוליות נראות כאילו אין בהן שום בעיה. המטרה שהם שואפים להשיג היא: "ביום שבו עבודת האל תסתיים, אם אהיה עדיין בכנסייה ואבצע את חובתי בלי שירחיקו אותי, די בכך. אם תהיה לי הבנה אמיתית של עצמי, אם הצביונות המושחתים שלי ייפתרו, אם אהיה ניחן בהתמסרות אמיתית לאל, אם אהיה אדם שירא את האל וסר מרע – אלה בעיות שוליות שלא ראויות לציון. אתה עושה עניין גדול מכל דבר, משתף על האמת בפירוט כה רב, מעלה לשיתוף בלי סוף אפילו את הבעיות הקטנות ביותר וכל הזמן מאלץ אותנו להבחין; אני פשוט לא מוכן להקשיב לשיתופים האלה על האמת, זה כלל לא מעניין אותי. כשיגיע יום האל, יהיה כל כך נפלא אם נוכל פשוט להיכנס מיד למלכות!" אף שנכון שיש גבול לסבלנות של כל אחד, הסבלנות של אנשים כאלה היא בלתי מוגבלת. למה? משום שהם מאמינים שהם ניחנים באנושיות טובה, שהם באמת מאמינים באל, שכמאמינים באל הם ניחנים ביכולת לנטוש דברים, ושיש להם הנכונות לשלם מחיר ולסבול קושי כדי לבצע את חובתם; כשהם מתמודדים עם בעיה כלשהי, יש להם פתרונות משלהם, ובסופו של דבר הם מסוגלים עדיין לבצע את חובותיהם בנחישות ולעמוד איתנים בעדותם. ואולם, לא משנה כמה הם מתמידים בביצוע חובותיהם, או באילו אמצעים הם שורדים עד הסוף, בלי קשר למוטיבציה שלהם, דבר אחד ודאי: אין להם התמסרות אמיתית לאל, והם אף פעם לא מבינים את הצביונות המושחתים האישיים שלהם. ליתר דיוק, האנשים האלה אינם מודים שהם מושחתים, וגם לא מכירים במגוון המצבים והבעיות שנובעים מצביונות מושחתים של אנשים שהאל חושף. גם אם מדי פעם הם אכן משווים את עצמם למצבים ולבעיות האלה, הם מתייחסים לכך בגישה קרה, ואומרים: "כולם מושחתים באותה מידה. מהות הטבע של כולם היא של שדים ושל השטן; כולנו אויבי האל. זו עובדה שאיש לא יכול לשנותה. אבל כל עוד אדם יתמיד בביצוע חובתו, האל לבטח יאשר אותו, ומי שיתמידו עד הסוף יהיו המתגברים." אם לשפוט על פי השקפותיהם, אמונתם באל איתנה ביותר, אבל כשמדובר בשיתוף על עדויות חווייתיות, הם משתתקים ולא מסוגלים להוציא מילה מפיהם. בכינוסים, כשמגיע הזמן לשתף על האמת, הם מנומנמים ולא מסוגלים להכיל זאת. אם תשאל אותם: "בעת ביצוע חובתך מדי יום, איך אתה חווה את דברי האל?" הם משיבים: "כל מה שהכנסייה מסדרת עבורי לעשות, אני עושה. האם זה מצריך חוויה?" נראה שהם לא מבינים. אם תשאל אותם אחר כך: "האם נחשפה אצלך שחיתות כלשהי? איך אתה מבין את עצמך?" הם משיבים: "אני פשוט מתמסר לאל ואוהב אותו; אילו בעיות יכולות להיות?" החשיבה שלהם פשוטה עד כדי כך. זו ההשקפה שלהם: "כך האמונה באל צריכה להיות. בשביל מה להטריח עם כל כך הרבה בעיות פעוטות? אתה מסבך דברים יותר מדי!" לפיכך, הם מבצעים את חובתם ומוציאים לפועל משימות בלי לחפש אף פעם את עקרונות-האמת, אלא פועלים מתוך התלהבות ומתוך כוונות טובות. ליתר דיוק, הם פועלים בכפוף למצפון ולהיגיון וחושבים לעצמם: "כבר סבלתי ושילמתי מחיר רב; כבר יישמתי בפועל את האמת וריציתי את האל במידה רבה; אל תבקש ממני יותר. אני בסדר כמו שאני, אני אדם טוב ואני באמת מאמין באל." מובן שישנן פעמים שהאנשים האלה לא יכולים אלא לפרוק את רגשותיהם, ואז פרצופם האמיתי נחשף. הם יכולים לדקלם הרבה מילים ודוקטרינות, אבל אין להם שום שיעור קומה אמיתי; במילים אחרות, אין להם שום חיים. למה הכוונה באופן ספציפי שאין להם שום חיים? (שאין להם שום אמת.) איך יכול לקרות מצב שאין להם אמת? (הם לא אוהבים את האמת ולא חותרים אליה.) הדבר אפילו לא נוגע לשאלה אם הם אוהבים את האמת או לא; אם לדייק, הם לא מקבלים את האמת. יש שיגידו: "איך אתה יכול לומר שהם לא מקבלים את האמת? הם סובלים כל כך הרבה קושי ומשלמים מחיר כה גדול כדי לבצע את חובתם, עובדים קשה כל יום מבוקר עד ערב; איך אתה יכול לומר שאין להם שום אמת?" האם האמירה הזאת גורמת להם עוול? אבל כשאתה מסתכל על האנשים האלה, מאחורי הסבל שלהם והמחיר שהם משלמים, האם כל דבר שהם עושים הוא במסגרת עקרונות-האמת? האם הם מחפשים עקרונות בכל דבר שהם עושים? האם הם באים בפני האל בלב ירא ועושים דברים בהתאם לדברי האל ובהתאם לעקרונות שבית האל דורש? לא; כול אלה הם מעשים אנושיים, ריסון אנושי. מהו הביטוי העיקרי לכך שהם לא מקבלים את האמת? הביטוי העיקרי הוא שלפני שהם עושים דבר-מה, הם אף פעם לא מחפשים את האמת באופן פעיל, וגם לא חושבים אף פעם ברצינות מהם העקרונות של האמת ולאחר מכן מיישמים בפועל אך ורק על פי דברי האל. האם הם מטפחים מחשבות וגישות כאלה? מהי הגישה שלהם כלפי מגוון הביטויים של הצביון המושחת של האנושות שהאל חושף? האם הם מקבלים את הדברים האלה? האם הם מודים שהדברים האלה עובדתיים? האם הם מכירים בכך שהביטויים הספציפיים האלה הם גילויים של שחיתות? הם עשויים להנהן בהסכמה או להודות בכך מהפה ולחוץ, אבל בליבם הם לא מקבלים זאת; הם מתעלמים מכך. למה הכוונה מתעלמים? באופן ספציפי, הכוונה שהם לא מקבלים, שאין להם לא גישה ברורה ולא התנגדות גלויה, אלא הם מאמצים גישה של יחס קר לדברים האלה שהאל אומר. האמירה "יחס קר" היא קצת מופשטת; באופן ספציפי, הכוונה היא שהם חושבים לעצמם: "אתה אומר שאנשים הם גאוותנים וערמומיים, אבל מי אינו ערמומי? למי אין מעט עורמה? מי לא מגלה קצת גאוותנות או יוהרה? מה הסיפור? כל עוד אדם יכול לסבול קושי ולשלם מחיר, די בכך." האין זה ביטוי ספציפי וגישה של אי קבלה? (כן.) זו אי קבלה של האמת. הגישה שלהם לדברים על משפט האל ולחשיפתו היא גישה של התעלמות ושל אי קבלה. ולכן, כשמדובר בהערכות ובתזכורות שהאחים והאחיות נותנים להם, ואפילו בעצות ובסיוע שהאחים והאחיות מספקים לצביונותיהם המושחתים, האם הם מסוגלים לקבל את הדברים האלה? (לא.) אימרו לי, אם כך, מהם הביטויים הספציפיים שלהם? למה הם לא יכולים לקבל את הדברים האלה? מה מוכיח את האמירה הזאת שלך? לדוגמה, כשאתה אומר להם: "אתה לא יכול לבצע את חובתך באופן רשלני כל כך; זו שטחיות", אילו ביטויים שלהם מוכיחים שהם לא מקבלים את האמת? (הם יגידו: "אני כבר משקיע את לבי בכך. אני כבר סובל ומשלם מחיר. איך אתה יכול לומר שאני שטחי?") באופן זה הם מצדיקים את עצמם. האם הם יחפשו לפעמים תירוצים? גם אם הם יודו בכך בליבם, הם עדיין יחשבו: "הייתי שטחי, אז מה? למי אין ימים פחות טובים? מי לא חווה רגשות רגילים? אבל אני לא יכול להודות שאני שטחי; אני צריך למצוא תירוץ לחפות על כך. אסור לי להתבזות." כך הם מוצאים סיבות ותירוצים רבים כדי להגן על עצמם בהתפלפלויות, אינם מודים בעובדה שהם היו שטחיים, וגם לא מכירים בבעיות האישיות שלהם בהיבט זה, ולא מקבלים עצות מאחרים. זהו ביטוי ספציפי של אי קבלת האמת. הם מחשיבים את עצמם כ"אדם טוב, שבאמת מאמין באל" כשאינם מתמודדים עם מצבים מעשיים. כשהם מתמודדים עם מצבים, אף שהם לא יכולים עוד להשתמש בכך כמגן, הם עדיין מוצאים מספיק סיבות כדי להצטדק ולהגן על עצמם, למזער את הבעיה, לשים לה סוף, ואז ממשיכים לראות בעצמם "אדם טוב, בעל אנושיות טובה, שבאמת מאמין באל ויש לו היכולת לנטוש והיכולת לסבול קושי ולשלם מחיר כדי לבצע את חובתו". אם לדייק, הביטויים והמהות של אנשים כאלה הם של עובדים. הקבוצה הזאת מהווה שיעור נכבד מהכנסייה. בלי קשר לשיעורה, בסופו של דבר אם האנשים האלה יוכלו באמת לסבול ולשלם מחיר ולהחזיק מעמד ולהתמיד עד הסוף בלי לבצע שום עבירות מהותיות, בלי להפר את הצווים המנהליים של האל ובלי לפגוע בצביון שלו, אזי הם עובדים נאמנים, עובדים שיכולים להישאר. זוהי ברכה נכבדה! הם לא חותרים אל האמת וגם לא יכולים לנהות אחר רצון האל, לשאת עדות לאל או לפעול כעדים לדברי האל ולעבודתו – כך שעצם קבלת הברכה הזאת היא כבר דבר טוב למדי. למה אדם יכול לצפות בלי לחתור אל האמת? להיות עובד נאמן זה כבר לא רע. יש השואלים: "האם אפשרי שהאנשים האלה יהפכו לאנשיו של האל?" כן. האפשרות היחידה היא, על סמך יכולתם של האנשים האלה לנטוש ולסבול, אם הם יהיו מסוגלים לקבל את האמת, להכיר את השחיתות האישית שלהם ולהתמודד עימה נכונה, ואז לחפש את האמת כדי לפתור זאת, בלי לפעול על סמך חסד אנושי או על סמך איפוק, סבל והתמדה אנושיים, אלא הם יישמו בפועל בהתאם לעקרונות-האמת, כך שלבסוף הצביון שלהם יוכל לעבור שינויים מסוימים. או אז יהיה להם סיכוי מסוים להפוך לאנשיו של האל. ואולם, אם המעשים וההתנהגות שלהם לא יהיו קשורים לשינוי בצביון, לקבלת האמת ולהיוושעות – אין להם סיכוי להיות אנשיו של האל; זו עובדה. מהו העיקרון ביחס לעובדים נאמנים? העיקרון הוא לעשות את המאמץ הגדול מכול לעזור לאנשים האלה להפוך לצלולי דעת. מהי התכלית בהפיכתם לצלולי דעת? למנוע מהם לפתח תקווֹת שווא. יש שישאלו: "למה הכוונה ב'לפתח תקוות שווא'?" הכוונה היא כשאנשים מחשיבים את עצמם כ"בעלי אנושיות טובה, מי שבאמת מאמינים באל ומי שניחנים ביכולת לנטוש ובנכונות לשלם מחיר", ואז מצפים שהאל יושיע אותם, דבר שהינו בלתי אפשרי. חייבים להבהיר להם שהשקפתם לפיה הם יוכלו לקבל את ישועת האל משום שהם "בעלי אנושיות טובה, מי שבאמת מאמינים באל ומי שניחנים ביכולת לנטוש ובנכונות לשלם מחיר" היא מוטעית וטיפשית. חייבים להבהיר להם שהאיכויות האלה אין פירושן שאדם השליך מעליו את הצביון המושחת שלו, וגם לא שמעט התנהגות טובה פירושה שאדם יכול להיוושע, לא כל שכן שאדם השיג את האמת, ושההשקפות שלהם הן חסרות היגיון, מגוחכות, אינן עקביות ולחלוטין אינן תואמות את האמת שביטא האל. יש לעזור לאנשים אלה שנאחזים בעיקשות בתפיסות דתיות; קיראו את דברי האל ושתפו איתם על האמת. אם הם עדיין לא יכולים לקבל את האמת, ולא משנה כמה אתה משתף איתם על האמת הם נשארים לא נאורים ולא מגלים שום כוונה לחפש, אזי אין שום צורך לאלץ אותם. הם רק יכולים לשמש כעובדים עד הסוף.

2. אנשיו של האל

אחרי ששיתפנו על הביטויים של עובדים נאמנים, הבה נדבר על הביטויים של אנשים מסוג אחר. לשם השוואה, אחרי שאנשים אלה שומעים את מגוון החשיפות של האל ושיפוטיו אודות הצביונות המושחתים של כל מיני אנשים, הם חושבים יותר על הגילויים השונים של צביונם המושחת שהיו להם בעבר, ועל הגישות השונות שלהם כלפי האל והאמת אשר נובעות משליטתו של צביונם המושחת; הם מתחילים להרהר על הביטויים השונים שלהם ולהכירם, להשוות את עצמם לדברי האל, לבדוק את גישתם כלפי חובתם וכן את סוגי השחיתויות שהם מגלים בעת ביצוע חובתם ובקרב מגוון האנשים, המאורעות והדברים שהאל סידר. הם בודקים כל פרט ופרט ומזהים בו את עצמם, בעודם מנסים לקבל את שיפוט האל, את חשיפתו ואת הטלת המשמעת שלו. באילו מובנים אנשים אלה טובים יותר מעובדים? הם מסוגלים לקבל באופן יזום וחיובי את האמת, את דברי האל וכל צביון מושחת שהאל חושף. אף כי לפעמים הם עשויים להיות שליליים, עשויים להתחמק ואפילו שוקלים לוותר, הם עדיין ניחנים בדחף לגרום לעצמם לקבל את האמת, ויהי מה. מהו הדחף הזה? הדחף הוא: "דברי האל יכולים לשנות אנשים. כל עוד אדם מקבל את האמת, כל הבעיות והצביונות המושחתים האלה יכולים להיפתר והוא יכול להיוושע. אם אני רוצה להיוושע, אני חייב לשתף פעולה עם עבודת האל ולקבל את האמת". לדוגמה, כשאנשים שומעים את האמת אודות הוויה של אדם כן, חלקם מתחילים להרהר בעצמם ולראות בבירור רב יותר את הערמומיות ואת ההונאה בחייהם, כמו גם את ההיבטים הבוגדניים והמרושעים שלהם. הם נזכרים בשקרים ובדרכי הרמייה שלהם מהעבר שנותרים בליבם או ברשמיהם, אשר חוזרים ומתנגנים בנפשם כמו סצנות מסרט קולנוע וגורמים להם לחוש יותר ויותר מבוישים, כאובים ומלאי צער. אחרי בדיקה עצמית והרהור עצמי מתמשכים הם חשים כפושעים, כל כוחם אוזל מהם באחת והם לא מסוגלים לעמוד זקוף. הם חשים שהם אינם אנשים טובים אלא רעים, וסבורים שהתמזל מזלם שלא התנגדו לאל באופן ישיר – דבר שאכן מהווה הימלטות בעור שיניהם! אחר כך הם מתחילים להתעורר, אינם מוכנים להיכשל כך כאנשים ומקבלים החלטה: "אני חייב להתחיל מחדש ולהיות אדם כן, אחרת האל לא יושיע אותי. כדי להיוושע אני חייב להיות אדם כן. בשום אופן איני יכול לוותר עכשיו!" לא משנה אם בשלב מוקדם יותר או לאחר מכן האנשים האלה מקבלים את האמת, ולא משנה אם ההבנה שלהם את דברי האל עמוקה או רדודה, הגישה שלהם לדברי האל אינה גישה של בוז, לא כל שכן של סלידה או של התנגדות. במקום זאת, הם מכירים בדברי האל ומקבלים אותם באופן פעיל, ואז הם מוכנים תמיד ליישם אותם בפועל. כשהם פועלים או מבצעים את חובותיהם, הם עושים כמיטב יכולתם לחפש את העקרונות בדברי האל, ואז פועלים במודע בהתאם לעקרונות הללו. גם אם לפעמים הם לא יכולים למצוא עקרונות ספציפיים או לתפוס את הכיוון, הכוונה שלהם היא לבצע את חובתם כהלכה, בהתאם לכוונות האל ועל פי עקרונות-האמת. האנושיות של האנשים האלה וזו של עובדים זהה ברובה; אין הבחנה בין אנושיות רבה למועטה או בין אצילית לשפלה. מובן שרבים מהאנשים מסוג זה רואים בעצמם כמי ש"ניחנים באנושיות טובה, באמת מאמינים באל, וכמאמינים באל ניחנים ביכולת לנטוש ובנכונות לשלם מחיר ולסבול קושי כדי לבצע את חובתנו." ואולם, מה ההבדל בין אנשים אלה לבין עובדים? אחרי שהם שומעים את דברי האל אודות שיפוט וחשיפה של אנשים, הגישה שלהם אינה התעלמות והתחמקות אלא קבלה באופן רציני ופעיל. גם אם הם חשים מצוקה ודכדוך אחרי ששמעו את הדברים האלה, ואף מבטאים כעס על השחיתות של עצמם שנחשפה, בסופו של דבר הם מסוגלים עדיין להתמודד איתם נכונה, לקבלם באופן פעיל וליישמם בפועל באופן יזום ולהיכנס אליהם. האין גם אלה אנשים מסוג מסוים? (כן.) האין האנשים האלה מייצגים במידה מסוימת? (כן.) האם ישנם אנשים רבים כאלה? (לא רבים.) אף שעכשיו אין רבים כאלה, התקווה היא שמספרם יגדל. אם כך, באיזו קטגוריה יש לסווג את האנשים האלה? האם ביטויים ספציפיים אלה מצביעים על כך שהאנשים האלה אוהבים את האמת ומסוגלים לקבלה? (כן.) הם מסוגלים. אף שאנשים מסוימים בעלי יכולות הבנה ירודות מקבלים את האמת לאט יותר, עמוק בליבם הם מקבלים את האמת וניחנים בהלך רוח של כניסה פעילה לאמת. בכל פעם שמישהו שמשתף על אור חדש או נתיבים ליישום בפועל שעולים בקנה אחד עם עקרונות-האמת, עיניהם אורות, ליבם מתבהר, והם חשים אושר וחושבים לעצמם: "סוף סוף מישהו שיתף על האור הזה. זה מה שחסר לי." הם תמיד מסוגלים לתפוס מה חסר להם, לזכות באור ובנאורות שהם זקוקים להם בדחיפות ושחסרים להם, ולמצוא את עקרונות-האמת שהם זקוקים להם מתוך ההבנה החווייתית האמיתית ששיתפו האחים והאחיות שלהם. על סמך הביטויים הספציפיים האלה, האם ליבם לא כמֵה לאמת? (כן.) אם אנו אומרים שהאנשים האלה אוהבים את האמת, הקביעה הזאת אינה אובייקטיבית ומדויקת ביותר. ואולם, על סמך הביטויים הספציפיים שלהם, האנשים האלה אכן כמהים לאמת. מאין נובעת הכמיהה הזאת? היא נובעת מתקוותם לפתור את הצביונות המושחתים שלהם, מתקוותם ליישב את מגוון הבעיות והקשיים שהם נתקלים בהם בהיווכחות שלהם בחיים, ומתקוותם להתקדם באמת ולצלול עמוק יותר; היא נובעת גם מתקוותם שיהיה בכוחם באמת לפעול על פי עקרונות, ליישם בפועל עם נתיב, ולזהות בדיוק רב יותר על פי גילויי הצביונות המושחתים שלהם מהי מהות צביונותיהם המושחתים ואיך לפתור אותם ולהשליכם מעליהם. אף שאנשים אלה חיים תכופות בתוך צביונות מושחתים כגון תחרות על מעמד ועמידה עקשנית על דרכם האישית, ואף שהם צדקנים, גאוותנים וערמומיים, ואפילו עיקשים – באמצעות אכילה ושתייה של דברי האל בלי הרף והתנסות בעבודת האל, הבעיות המובהקות האלה ייבדקו בהדרגה ויזוהו. אחר כך הם יוכלו לזהות אותן כבעיות, כגילויים של צביונות מושחתים שאינם עולים בקנה אחד עם האמת ושנואים על האל. אחרי שהם יהיו מודעים לצביונות המושחתים שלהם, הם יכמהו אף יותר לפתור אותם ולהשליכם מעליהם. זהו אחד המקורות לכמיהה שלהם לאמת. במילים אחרות, יש להם צורך לפתור את הצביונות המושחתים שלהם וכן דחיפות מנטלית להשליכם מעליהם. בה בעת, אחרי גילוי מגוון המצבים, הבעיות והקשיים שחושפים הצביונות המושחתים שלהם, הם יהיו להוטים יותר להבין מהם דרישות האל ודבריו המדויקים לגבי הסוגיות האלה, ואילו אמיתות או דברים של האל יכולים לפתור אותן. אלה הם הביטויים הספציפיים של כמיהתם לאמת ומקורותיהם. האם זו קביעה אובייקטיבית? (כן.) לא ניתן לומר שהאנשים האלה אוהבים את האמת. לו הם אהבו את האמת, הם היו מאוד פרואקטיביים, והביטויים השונים שלהם היו יותר חיוביים. ואולם, על סמך מגוון הביטויים של האנשים האלה ושיעור קומתם האמיתי, הם לא הגיעו לנקודה של אהבת האמת אלא הם רק כמהים לה. הקביעה הזאת היא כבר די אובייקטיבית. אם כך, כשמסתכלים על מגוון הביטויים של אנשים אלה, באיזו קטגוריה יש לסווג אותם? אם לדייק, האנשים האלה משתייכים לקטגוריה של אנשיו של האל. הקביעה הזאת מבוססת. על מה? הצביונות המושחתים של אנשים אלה זהים לאלה של אחרים. מבחינת אנושיות, לא ניתן לומר שהאנושיות שלהם טובה, וגם לא ניתן לומר שהם מושלמים בעיני האל; רובם ניחנים באנושיות ממוצעת. למה הכוונה פה ב"ממוצעת"? הכוונה היא שהם ניחנים ברמה מסוימת של מצפון ושל היגיון. אבל זה לא ההיבט החשוב ביותר. מהו ההיבט החשוב ביותר? ההיבט החשוב ביותר הוא שאחרי שהם שומעים את דברי האל ואת דרישותיו, אחרי שהם שומעים על הצביונות המושחתים של כל מיני אנשים שנחשפים בדברי האל, הם לא אדישים אלא נרגשים וינקטו פעולה. למה הכוונה ינקטו פעולה? הכוונה היא שאחרי שהם שומעים את דברי האל ואת האמיתות האלה, הם לא מוכנים לחיות עוד בתוך צביונות מושחתים ולהמשיך בדרכיהם הקודמות. במקום זאת, הם שואפים לשנות את מגוון המחשבות, ההשקפות ודרכי הקיום ואורחות החיים שעליהם נסמכו בעבר. בה בעת, הם מחפשים באופן פעיל את האמת בעת ביצוע חובתם ובמגוון הנסיבות שהאל מסדר, ומשתמשים בדברי האל כַבסיס וכעקרונות ליישום בפועל, במקום להיות מופקרים וזדוניים. על פי אנושיותם, איכותם, גישותיהם והשקפותיהם ביחס לדברי האל, לעבודת האל ולדרישות האל וכן הלאה, האנשים האלה הם בדיוק אלה שהאל מתכוון להושיע. יש להם סיכוי רב יותר מאשר לעובדים להשליך מעליהם את הצביונות המושחתים שלהם ולהיוושע. רק מי שמקבלים את האמת ויכולים להשליך מעליהם את צביונותיהם המושחתים כדי להיוושע נחשבים לאנשיו של האל. האין ההגדרה הזאת הולמת? (כן.) זו ההגדרה ההולמת ביותר. היוושעות אינה כרוכה רק בהשקעה של מעט מאמץ ובתשלום מחיר מועט כדי שתוכל להישאר, ואז הכול מסודר. מהו מעמדם של מי שיכולים להיוושע? זהו מעמד שבו באמצעות קבלת דברי האל ועבודתו ובאמצעות התנסות בהם, צביונותיהם המושחתים נפתרים. בתהליך זה הם לומדים להכיר את האל, להבין את הצביונות המושחתים האישיים שלהם, וחווים באופן אמיתי ומוחשי את דברי האל, וכך הם מסוגלים לשאת עדות למען האל – הם מסוגלים לשאת עדות לאל. על אילו היבטים של האל הם מעידים? הם מעידים על כוונות האל, על צביון האל, על תכונות האל ומהותו, על זהות האל ועל כך שהאל הוא הבורא. זה מה שיכול להתבטא באדם אחרי שהוא משיג ישועה. למה אנשים יכולים להשיג את התוצאות האלה אחרי שהם נושעו? הם משיגים זאת לא בגלל שהם מחשיבים את עצמם כמי ש"ניחנים באנושיות טובה, באמת מאמינים באל, וכמאמינים באל ניחנים ביכולת לנטוש ובנכונות לשלם מחיר כדי לבצע את חובתנו". הסיבה היחידה – והנקודה החשובה ביותר – היא שהם יכולים לקבל את דברי האל כחייהם, מסוגלים ליישם בפועל את האמת כדי להשליך מעליהם את צביונותיהם המושחתים, לשים בצד את דרכי החיים המקוריות הישנות שלהם ואת השקפותיהם על החיים, ולראות בדברי האל את חייהם החדשים. הם משתמשים בדברי האל כבסיס להתנהלותם, לביצוע דברים, לנהייה אחר האל, להתמסרות לאל ולריצוי האל. זו התוצאה שניתן להשיג באנשים כאלה. מהו ההיבט החשוב ביותר להשגת ישועה? (היכולת לקבל את האמת.) נכון. היכולת לקבל את האמת היא העיקר.

יש האומרים: "אם אשקיע מעצמי למען האל עד הסוף, האם האל ישפיע עליי ברכה גדולה?" אם אינך מקבל את האמת אבל יכול עדיין להתמיד ולנהות אחר האל עד הסוף, לעמול עד הסוף, ובזמן הזה אין שום עבירות מהותיות ואינך פוגע בצביון האל, אזי בנסיבות אלה האל יראה בך עובד נאמן שיכול להישאר. יש השואלים: "איזו מין ברכה זו להישאר?" זו ברכה לא קטנה! בהינתן הסיכוי והאפשרות, אתה עשוי לחזות בדמותו האמיתית של האל, ודבר זה תלוי במה שהאל יעשה בעידן הבא. אם תהיה הזדמנות להישאר ולחיות עוד כמה וכמה עשורים, הברכה הזאת משמעותית למדי. איך הברכה הזאת באה לעולם? היא מושגת באמצעות עבודה נאמנה תוך היצמדות להשקפה ש"אני ניחן באנושיות טובה, אני מאמין באל באמת ובתמים, אני יכול לנטוש ואני מוכן לשלם מחיר ויכול לסבול קושי כדי לבצע את חובתי". עובדים צריכים לדעת להיות מרוצים, הלא כן? (אכן.) עליהם להיות מרוצים בהשגת הברכה הזאת. אינך מקבל אפילו את דברי האל, ולמרות זאת, מכיוון שהאל רואה את הנאמנות שלך ואת היכולת שלך לעבוד עד הסוף, בלי לנטוש בתקופה זו, בלי לפגוע בצביון האל או להפר את הצווים המנהליים שלו, בלי לבצע עבירות מהותיות – הוא מעניק לך את הברכה והחסד האלה; מאז בריאת האנושות, זוהי המתנה הגדולה ביותר שהאל מעניק לבני אדם מושחתים שרק עמלו בנאמנות אבל לא השיגו ישועה. הִשקעת רק מעט מאמץ ואתה אפילו לא מקבל את דברי האל – עצם היכולת להשיג ברכה כה גדולה, זה כבר טוב; זהו חסדו העצום של האל. קטגוריה נוספת היא אנשיו של האל, שזה עתה דיברנו עליהם. הברכות שמקבלים אנשיו של האל בפירוש גדולות יותר מאלה שמקבלים עובדים. אם כך, מהי הברכה של אנשיו של האל? מובן שהיא לא פשוטה כמו היכולת רק להישאר או ההזדמנות לחזות בדמותו האמיתית של האל. יש הרבה יותר ברכות, אבל לא נדון בהן כאן. אין זה מעשי לדבר על כך, ובנוסף, גם אם אגיד לכם, לא תבינו ולא תשיגו אותן ברגע זה. אנשיו של האל הם מי שהאל מתכוון להושיע, ובקרב כל המין האנושי, הם מקבלים את הברכות הגדולות ביותר; זו בשום אופן אינה הגזמה. מדוע? משום שבעבודת האל, במסגרת העבודה של תוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים להושעת האנושות, אנשיו של האל – באמצעות יכולתם לקבל את דברי האל, להתייחס לדברי האל כאל האמת וכאל העקרונות לקיומם, ועל ידי כך שהם הופכים את דברי האל לחייהם – השליכו מעליהם את הצביון המושחת של השטן ומימשו את דברי האל, והם נושאים עדות חזקה ומהדהדת לאל. הם מסוגלים להשתמש במה שהם מממשים, בחייהם, כדי להכות בחזרה את השטן ולביישו, ומסוגלים לשאת עדות לאל בקרב האנושות, ובכך מביאים תהילה לאל. לפיכך, אנשיו של האל הם אלה שהאל מתכוון להושיע ואלה שמקבלים ישועה. יש האומרים: "מכיוון שהאנשים האלה מסוגלים להפוך את דברי האל לחייהם, לממש את דברי האל ולשאת עדות לאל, האם זה הופך אותם לבניו האהובים של האל, לאלה שהאל שמח בהם?" אתה חושב יותר מדי; מספיק להיות אחד מאנשיו של האל. אם האל קורא לך בנו, ילדו או בנו האהוב, זה עניינו, אבל לעולם אסור לך לתבוע בעצמך להיות בנו האהוב של האל, בן האל או יקיר האל. אל תשמיע תביעות שכאלה עבור עצמך ואל תחשיב את עצמך ככזה; אתה יציר בריאה – זה נכון. גם אם יום אחד תיקרא להצטרף לאנשיו של האל, או שכבר תעלה על הנתיב לישועה, עדיין תהיה בסך הכול יציר בריאה. אם תחשוב באופן זה, סימן שהנתיב שלך הוא הנתיב הנכון. אם תמיד תבקש להיות בנו האהוב של האל, שהאל יאהב אותך או שהאל ישמח בך, אזי הנתיב שאתה הולך בו הוא הנתיב השגוי; הנתיב הזה לא מוביל לשום מקום ואל לך להתעסק במשאלות לב שכאלה. לא משנה אם האל אמר אי פעם דברים כאלה או הבטיח הבטחה כזאת לאנשים, אל לך להתייחס לעצמך באופן זה; זה לא מה שאתה אמור לנסות להשיג. להיות אחד מאנשיו של האל זה כבר מספיק טוב; אנשיו של האל כבר עומדים בסטנדרט הנדרש כיצירי בריאה – רק חבל שאינך אחד מהם עדיין. אל תרדוף אפוא אחרי הדברים המעורפלים, המטעים והריקים האלה. היכולת לחתירה אל ישועה היא במידה מסוימת כבר עלייה על הנתיב לישועה. המאפיינים העיקריים של אנשיו של האל הינם שהם מסוגלים לקבל את האמת ושהם מפגינים אהבה לאמת. בתהליך של התנסות בעבודת האל ובחתירה אל ישועה, הם יכולים לפתור את צביונותיהם המושחתים, את מחשבותיהם הישנות ואת מגוון המצבים והביטויים השליליים שלהם הקשורים לצביונותיהם המושחתים, להשליך אותם מעליהם ולשנותם במידה כזו או אחרת. אחר כך הם יכולים לממש את דרישות האל להיות אדם כן, אדם שמבין את עקרונות-האמת, אדם שניחן בנאמנות ובהתמסרות, ואדם שיכול לירוא את האל ולסור מרע. אשר לאופן שבו ניתן להיות אחד מאנשיו של האל העומד בדרישות ובסטנדרט הנדרש, לא נרחיב על כך פה; זה לא נושא השיתוף שלנו היום.

3. עובדים שכירים

חוץ מעובדים ומאנשיו של האל, ישנה עוד קטגוריה של אנשים, שהם מעוררי הרחמים ביותר מקרב נבחרי האל. התנהגותם אחרי ששמעו את מגוון האמיתות שביטא האל ואת מגוון דברי החשיפה שלו למין האנושי, וכן מה שהם מממשים והעיסוקים שלהם, אינם מראים שום סימן לשינוי. לא משנה כיצד אתה משתף איתם על האמת, הם נותרים אדישים: "אני לא רוצה להשתנות. אני אחיה איך שאני רוצה לחיות, ואף אחד לא יכול לשלוט בי. אתה תעשה מה שאתה רוצה, לא אכפת לי! אני לא במצב רוח טוב עכשיו, אז כדאי שאף אחד מכם לא ירגיז אותי. אם תרגיזו אותי, לא אהיה מנומס!" הם לא מתייחסים לעצמם ברוח הגישה או ההשקפה המוחלטות נוסח "אני ניחן באנושיות טובה, אני באמת מאמין באל, אני יכול לנטוש ואני מוכן לסבול קושי ולשלם מחיר", אלא מפגינים גישה מדויקת יותר בנוכחות האחים והאחיות. מהי הגישה הזאת? זו הגישה האומרת: "אני אפעל כרצוני, אעשה מה שמתחשק לי. אף אחד לא צריך לדרבן אותי לקבל את האמת, אף אחד לא צריך לנסות לשנות אותי. כל מי שינסה לדרבן אותי לקבל את האמת רק מחפש לעצמו צרות, ואם מישהו ינסה לגזום אותי, אני איאבק בכל כוחי!" אין להם שום עניין באף משפט שהאל אומר, וגם לא בעבודה שהאל עושה. מובן שהם מתייחסים בגישה של בוז לצביונות המושחתים של אנשים ולעקרונות לביצוע דברים, כמו גם לגישה שצריכה להיות לאנשים כלפי האל ולעקרונות שיש להקפיד עליהם ביחסים בין אנשים – שהאחים והאחיות מזכירים בכינוסים או בעת ביצוע חובתם. אנשים מסוימים מבצעים חובה, אבל מתעלמים לחלוטין מהעקרונות שבית האל דורש ועושים דברים על פי תכנונם. מיד אחרי שאתה מסיים לשתף איתם על העקרונות, הם מביעים בפניך הסכמה, אבל אז מסתובבים ומתחילים לפעול במופקרות ובשרירותיות ומגלים את הפן השטני שלהם. ישנם גם אנשים שכלפי חוץ נראים לכאורה בני אדם הגונים, אבל כשאתה מדבר או משוחח איתם, הדעות שלהם לא נכונות, הנימה שלהם לא נכונה, ומה שחמור יותר מכול הוא שהצביון שלהם לא נכון, דבר שהופך את השיחה עימם לבלתי אפשרית. כשאתה שואל אותם: "האם האל קיים בעולם?" הם אומרים: "אני לא יודע". אתה אומר: "צריך לעשות זאת כך, זו כוונת האל". הם משיבים: "אתה חושב שאני מרגיז? אתה רוצה לעשות לי צרות? אתה מנסה לגרש אותי?" אתה אומר: "כשאתה פועל כך אתה מפיץ תפיסות ומבטא שליליות, דבר שיכול לגרום לכמה מהמאמינים החדשים למעוד. אנחנו חייבים לדבוק בכללים של בית האל ו לדעת באופן ברור את העקרונות שיש לפעול על פיהם ביחסים בין אנשים ובעת התרועעות עימם. אם מה שאומרים ועושים לא יכול לתרום או לעזור לאחרים, לכל הפחות אסור שהוא ישפיע לרעה על אחרים. זה ההיגיון שצריך להיות לאדם שניחן באנושיות רגילה". הם אומרים: "אתה מדבר איתי על אנושיות רגילה, מטיף לי על כללים, מי אתה חושב שאתה? מה לא בסדר בזה שאני מבטא שליליות? כל מאמין חדש שמועד הוא מאמין חדש אחד פחות, ונחסכת ממני הטרחה לראות אותו!" אין טעם לדבר איתם על כללים ועל אנושיות. מה לגבי שיתוף על האמת, שיתוף על דברי האל? הם לא מקשיבים גם לשיתוף על דברי האל. אף אחד לא מעז למתוח עליהם ביקורת, להטריד או להרגיז אותם. האם יש אנשים כאלה בכנסייה? (כן.) מבין אלה שהורחקו, אכן ישנם אנשים כאלה. מהם האנשים האלה, עובדים, אנשיו של האל, או סוג אחר? (הם אנשים שסולקו.) מדוע הם סולקו? (משום שהם לא קיבלו את האמת; משום שהם סולדים מהאמת.) זו מהות הבעיה. אם כך, מדוע הם לא מקבלים את האמת? מדוע הם סולדים מהאמת? מהו שורש העניין? (המהות של האנשים האלה היא של חסרי אמונה.) נכון, המהות שלהם היא של חסרי אמונה. יש לא מעט חסרי אמונה בכנסייה, אבל האם כל חסרי האמונה הם כאלה? (לא.) האנשים האלה שאין להם אפילו מוסר וחינוך אנושיים בסיסיים ביותר – האם מסלקים אותם רק משום שהם חסרי אמונה? מדוע מסלקים אותם? שורש הבעיה הוא אנושיות; לאנשים האלה יש אנושיות רעה וזדונית. ליתר דיוק, חסרה להם אנושיות. מכיוון שחסרה להם אנושיות, מה הם? הם אנשים בעלי טבע שטני. מהם אנשים בעלי טבע שטני בהשוואה לחיות? אני חושב שהם אפילו גרועים מחיות; חיות מסוימות מסוגלות להיות צייתניות ולהימנע מעשיית רע. לדוגמה, כלבים יכולים להיות טובים; כלבים מסוימים הם באמת חיות מחמד נהדרות ומסתדרים נפלא עם בני אדם! הם צייתנים וחכמים במיוחד, מבינים כל דבר שאנשים אומרים ומתאימים לגידול בתוך הבית. כלבים כאלה טובים בהרבה מבני אדם בלתי צייתנים. אנשים רבים אף גרועים מכלבים טובים. אם כך, האם הם עדיין אנושיים? לא, הם לא אנושיים; הם בלתי-אנושיים. אנשים רבים לא מבינים שפה אנושית; בלתי אפשרי לתקשר איתם. הם לא מקבלים את האמת ולא משנה איך משתפים עליה, הם מתלוננים כשגוזמים אותם, וכשמסלקים אותם הם פורצים בהתקף זעם ומנבלים את פיהם, לא מפגינים שום שינוי ולא משנה כמה שנים הם האמינו. האם אפשר עדיין להתיר לאנשים כאלה להישאר בבית האל? (לא.) לא ניתן להתיר להם להישאר. באיזו קטגוריה יש לסווג אנשים כאלה? קודם כול, האם אנשים כאלה נכללים בקטגוריה של אנשיו הנבחרים של האל? (לא.) אם הם לא חלק מאנשיו הנבחרים של האל, באיזו קטגוריה יש לסווגם? לא כחלק מאנשיו הנבחרים של האל – איך יש לפרש זאת? הכוונה היא שמנקודת המבט של האנושיות שהם מפגינים ומממשים, זה לא עניין פשוט של עצם היותם חסרי אמונה; המהות שלהם לא אנושית. יש אנשים רבים חסרי אמונה – האם הם כולם רעים וזדוניים כמו האנשים האלה? לא. גם בקרב כופרים, לא כולם עד כדי כך גרועים; אנשים מסוימים ניחנים באמות המידה המוסריות הבסיסיות ביותר. אם כך, מה לגבי האנשים האלה? הם לא ניחנים ולו באמות המידה המוסריות הבסיסיות ביותר ובחינוך הבסיסי ביותר שיש לכופרים; אם לדייק, הגילויים שלהם ומה שהם מממשים לא עומדים באמות המידה של מוסר אנושי. המהות של האנשים האלה היא שטנית. מנקודת המבט של המהות שלהם, אפוא, האם האל מושיע אותם? (לא.) האל לא מושיע אותם. למה? משום שהאנושיות שלהם רעה וזדונית, הטבע שלה שטני ולפיכך הם סולדים מהאמת ומתנגדים לה. למעשה, הניסוח הזה מרומם אותם; אם לדייק, האנשים האלה סולדים מדברים חיוביים ושונאים אותם, הם לא מגיעים לכדי סלידה מהאמת ולאי קבלה שלה. הם סולדים אפילו מהדברים החיוביים הבסיסיים ביותר, שונאים אותם ומתנגדים להם; הם חשים שאט נפש כלפי כל אותם כללים שאדם שניחן באנושיות רגילה צריך לפעול על פיהם והחינוך שצריך להיות לו. האם הם יכולים לקבל את האמת? (הם לא יכולים.) נכון, הם לא יכולים; הם אפילו לא עובדים. יש האומרים: "מכיוון שהם אפילו לא עובדים, למה הם נחשבים בבית האל? איך הם נכנסו לבית האל?" לשם הדיוק, אם היינו צריכים להסביר אותם ולסווג אותם לקטגוריה, האנשים האלה הם כמו עובדים שכירים או עובדים זמניים שמביאים אותם מקרב הכופרים. האם המשמעות של הדבר ברורה? זו הקטגוריה שלהם, כמו גם התפקיד שהם ממלאים בבית האל. הם אפילו לא עובדים; אני לא מתייחס אליהם כאל עובדים, הם לא ראויים! לעובדים יש מאפיינים כגון "ניחנים באנושיות טובה, באמת מאמינים באל וניחנים במוכנות לשלם מחיר וביכולת לסבול קושי", והם מממשים את הדברים האלה. לאנשים אלה חסרות אפילו האיכויות האלה, ולכן עצם הסיווג שלהם כעובדים שכירים כבר מגלה כלפיהם נדיבות עילאית וגישה מנומסת ביותר. למה הכוונה בעובד שכיר או בעובד זמני? הכוונה היא שעקב צורך מיוחד שעולה בתקופות מסוימות, בית האל מגייס כמה אנשים שהושעתם אינה רלוונטית, כדי להשלים משימות מסוימות. אחרי שהם משלימים את המשימות האלה, פרצופם האמיתי של האנשים האלה נחשף. אנשיו הנבחרים של האל סבלו מספיק מהקשר עימם, הם מעוררים בהם בחילה קשה מנשוא והם גם השיגו מספיק הבחנה ביחס אליהם. בנסיבות כאלה, יש להרחיק את האנשים האלה; זהו התזמון הראוי ביותר לפעולות כאלה. האם הוסבר עכשיו בבירור איך האנשים האלה הגיעו? (כן.) הם עובדים שכירים שהושעתם אינה רלוונטית, ומביאים אותם בתקופות מיוחדות של עבודת הכנסייה. אחרי שהם מבצעים עבודות שונות ונותנים שירות במשך זמן מה, האנשים האלה מבצעים מעשים רעים מופקרים בתוך בית האל ומחוללים אינספור שיבושים והפרעות. הם ממלאים תפקיד של בעלי אופי שלילי. הם משקפים במלואם את פרצופם האמיתי של השטן ושל שדים, מפריעים לעבודת הכנסייה ופורעים את הסדר בחיי הכנסייה. באופן קונקרטי, ניתן לומר שהאנשים האלה מזיקים רבות לאינטרסים של בית האל, למשל כאשר הם גורמים נזק לציוד רב של בית האל, למכונות ולפריטים יקרי ערך וכן הלאה. ניתן לומר שהמעשים וההתנהגויות של האנשים האלה מעוררים כעס רב. מובן שהם גם מאפשרים ליותר אנשים להפיק לקחים ולהשיג הבחנה, ללמוד מהו שד ומה המשמעות של היעדר אנושיות, ולראות בבירור את פרצופם האמיתי של חסרי אמונה; הם מאפשרים לאנשים לראות באופן ברור ומוחשי יותר מהן המחשבות וההשקפות של חסרי אמונה, אחרי מה הם רודפים, למה הם שואפים בעומק ליבם, איזו גישה הם מטפחים ביחס לאל ולאמת, ואיזו גישה הם מטפחים ביחס לחובותיהם ולדברים חיוביים, ואפילו מהן הגישות שהאנשים האלה מטפחים כלפי תקנות מסוימות שהתקין בית האל, וכן הלאה. כשהדבר נעשה באופן כה ספציפי, נחשף במלואו האופן שבו האנשים האלה מממשים את האנושיות שלהם, את מהות האנושיות שלהם ואת הדברים שהם חותרים אליהם. החזקת האנשים האלה בכנסייה מיותרת אפוא; היא תגרום נזק רב לאנשיו הנבחרים של האל ולא תועיל להם כלל. זו שעתם לעזוב. אם כך, אם נאמר שבית האל העניק להם מספיק זמן והזדמנויות לקבל את האמת ולסגוד לאל, האם הקביעה הזו נכונה? (לא.) איך אם כן צריך לומר זאת? בית האל העניק להם שפע הזדמנויות ומספיק זמן לחזור בהם, אבל התוצאה הסופית חושפת עובדה: שד תמיד נשאר שד ואין בכוחו להשתנות לעולם. זו עובדה. האם ניתן לגרום לדרקון הגדול האדום כאש להכיר במעמד האל ובזהותו? האם ניתן לגרום לאנשים האלה שהם בעלי טבע שטני להשתנות ולפעול על פי כללים מסוימים? (לא.) הם לא יכולים להשיג זאת. לא ניתנות להם הזדמנויות כדי שהם יקבלו את האמת, יכירו בעבודה שנעשית בידי האל או כדי שיפעלו בהתאם לעקרונות-האמת, אלא כדי לתת להם סיכוי לחזור בהם. אם היה ולו סימן קלוש לכך שהם חזרו בהם, הקץ הסופי שלהם עשוי היה להשתנות. ואולם, האנשים האלה לא יודעים מה טוב להם; הטבע השטני שלהם לעולם יהיה שטני. לא משנה כמה זמן או כמה הזדמנויות ניתנות להם, מה שהם מממשים והמהות שלהם לא ישתנו; זו עובדה. לפיכך, הדרך האולטימטיבית לטפל באנשים האלה היא לשחרר אותם מחובותיהם, לגרום להם לעזוב את הכנסייה ולוודא שאין להם עוד שום קשרים או יחסים עם בית האל. האם ישנם אנשים שלא ירצו לראותם עוזבים וירחמו עליהם ויגידו: "האנשים האלה עדיין צעירים; אם ייתנו להם זמן הם יהיו מצוינים. יש להם איכות כה טובה, הם כל כך מוכשרים וכישרוניים – זה יהיה כה נפלא אם הם יוכלו לקבל את האמת! אם בית האל יוכל להיות יותר אוהב וסובלני, וייתן להם יותר הזדמנויות להכות על חטא, כשהם יהפכו מבוגרים יותר אולי הדברים ייראו אחרת"? איזה מין אנשים חושבים כך? (אנשים פזורי נפש, אנשים מבולבלים.) נכון. הם כולם אנשים פזורי נפש, מבולבלים – פשוט נבלים! האל לא מושיע אנשים כאלה, ובית האל לא מאפשר להם להישאר – מה יש לרחם עליהם? האל אומר שהוא לא יושיע אנשים כאלה, ולמרות זאת אתה מציע לתת להם הזדמנות להכות על חטא. האם אתה מסוגל להושיע אנשים? האין זו פעולה המנוגדת לאל? האם אתה מנסה לגרום לאחרים לחשוב שאתה יותר אוהב מהאל? האם אתה ניחן במציאות-האמת? האם אתה מסוגל לראות את מהותו של אדם לאשורה? מיהו זה שיכול להושיע אנשים, האל או אתה? ההעזה ללכת נגד האל – זה יותר מדי גאוותני וצדקני ומשולל היגיון, האין זאת? האין זו מרדנות גדולה? האין אלה השטן ורוחות רעות שמתגלמות בבשר ודם, ושמחות תמיד לפעול נגד האל? חסרי האמונה שהזכרנו זה עתה פחותים מחיות. לא משנה כמה משתפים איתם על האמת, זה חסר תוחלת; אין טעם אפילו לגזום אותם. ניתן לומר שיש להם טבע של שטן ולעולם הם לא ישתנו. אם מישהו רוצה לתת לטיפוסים השטניים האלה הזדמנות להכות על חטא, שהוא יפרנס אנשים כאלה; נראה אם באמת הוא ניחן באהבה. חסרי האמונה האלה שכלל אינם מקבלים את האמת הם הגרועים מכול בכנסייה; הם כולם כמו חיות, מחוסרי כל היגיון ולא מסוגלים להיוושע. בעבר כמו בהווה, יחס הכנסייה אליהם היה הולם ביותר; הכנסייה גילתה כלפיהם סבלנות וסובלנות עצומות ונתנה להם מספיק הזדמנויות. ואולם עד כה הם לא השתנו כלל, ודרכי פעולתם אפילו התגברו והתעצמו. בתחילה, כשהאנשים האלה באים להאמין באל עם התפיסות והדמיונות שלהם ורצונם לקבל ברכות, הם מסוגלים להיות מאופקים במידה מסוימת ולבצע את חובותיהם בהתלהבות ובלהט מסוימים. ואולם, בסופו של דבר כשהם נוכחים ש"אמונה באל פירושה חתירה אל האמת, הכרת עבודת האל והתמסרות לאל, וזה הכול" – הגישה שלהם לאל ולאמת, כמו גם פרצופם האמיתי, נחשפים במלואם. מהו הדבר שנחשף? לא רק שאין להם אנושיות, מצפון והיגיון, אלא גם שהם אכזריים, מרושעים ובהמיים ביותר. הם בזים לאל ולאמת, ואפילו מתייחסים בעוינות ובהתרסה לדרישות ולכללים של בית האל ולצווים המנהליים של האל. הביטויים האלה שלהם העצימו את הגועל והדחייה שאנשיו הנבחרים של האל חשים כלפיהם, וגם הגבירו את הקצב שבו בית האל מטהר אותם, ובסופו של דבר קובעים במהירות אם הם יישארו או יעזבו וקובעים את הקץ ואת הייעוד שלהם. הם הרוויחו את הקץ ואת הייעוד שלהם, הם לא נגרמו עקב הסתה או שיסוי מצד מישהו או בגלל שמישהו אילץ או פיתה את האנשים האלה, והם בוודאי לא נגרמו עקב נסיבות אובייקטיביות; הם הביאו על עצמם את הקץ ואת הייעוד שלהם, הם נגרמו מהבחירות האישיות שלהם ונגזרו ממהות הטבע שלהם ומהנתיבים שהם בחרו. הקץ והייעוד של האנשים האלה נקבעו; ברגע שהם מסולקים משורות האנשים המבצעים את חובותיהם, הם כבר אפילו לא עובדים. אתם יכולים לדמיין איזה מין ייעוד יהיה להם – לא שווה להזכירו כאן משום שהם לא ראויים.

כשמדובר באנשים מהסוג שחושפים ומסלקים אותם, קל להיווכח בביטויים של מגוון מעשיהם הרעים, כמו גם בדברים ובביטויים הזדוניים שהם מגלים בחיי היומיום. ואף על פי כן, מנהיגים ועובדים מסוימים לא מסוגלים לעמוד על טיבם האמיתי של האנשים הרעים האלה או לעמוד על מהות טבעם. מנהיגים ועובדים אלה אינם מודעים לכאורה לכך שהם אנשים רעים וחסרי אמונה, ולכן אין להם שום תוכנית לטהר אותם מהכנסייה או לטפל בהם כיאות. כמנהיגים וכעובדים זוהי הזנחת אחריות חמורה מצידם. הם מביטים בעיניים פקוחות בעוד אנשים אלה בעלי טבע שטני אינם מצייתים לאף אחד מהכללים של בית האל, כשהם אחוזי טירוף ומפריעים באופן מופקר לעבודת הכנסייה ולסדר של חיי הכנסייה ומחבלים בהם; הם אפילו מוותרים לאנשים האלה כשהם פועלים בעזות מצח ובאופן מופקר, מתנהגים באופן חסר מעצורים ומזיקים לאינטרסים של בית האל בכסות של ביצוע חובתם. הפגיעה באינטרסים של בית האל כוללת דברים רבים: גרימת נזק למכונות ולציוד לסוגיו של בית האל, גרימת נזק למכשירים השונים במשרד ולציוד המשרדי, ואפילו בזבוז של מנחות האל כאוות נפשם, וכן הלאה. חמור יותר הוא שהם מפיצים באופן מופקר מגוון דברי כפירה ודברים מופרכים, ומחוללים הפרעות כאלה כך שאנשיו הנבחרים של האל לא יכולים לבצע את חובותיהם בשקט, ומפריעים כך שאנשים שהם חלשים ושליליים נוטשים את חובותיהם ומאבדים את אמונתם בנהייה אחרי האל. האנשים הרעים האלה עושים את כל אותם דברים רעים, הם מבצעים את כל המעשים הרעים האלה שמפריעים לעבודת הכנסייה ומשבשים אותה ופוגעים באחים ובאחיות, ולמרות זאת המנהיגים והעובדים מעלימים עין ואוטמים את אוזניהם; חלקם אף אומרים: "לא ידעתי, אף אחד לא אמר לי!" חבורה זו של חיות ושל שדים המיטה הרס וזרעה כאוס בכנסייה, ולמרות זאת מנהיגים ועובדים כלל לא יודעים ולא מודעים לכך! האין הם חלאות אדם? איפה הלב שלהם? מה הם עושים? האם הם לא עסוקים רק בשיחות בטלות? האם הם לא מזניחים את משימותיהם המוגדרות? כל יום שמנהיגי שקר כאלה נמצאים בתפקיד, הוא עוד יום שבו כל מיני אנשים רעים מפריעים לכנסייה באופן מופקר ומזיקים לאנשיו הנבחרים של האל. מכיוון שמנהיגי השקר לא ממלאים את אחריותם, אותה חבורה של חיות מתבטלת לה כל היום, לא מבצעת שום חובות ולא פועלת על פי שום כללים, מנצלת את בית האל, נהנית בחופשיות ממגוון ההטבות החומריות והקצבאות של בית האל – הם אפילו מפריעים במכוון לעבודת הכנסייה ומזיקים למכונות ולציוד של בית האל. זה האופן שבו הם פועלים, ולמרות זאת הם עדיין מצפים לחיות חיי הנאה ולעשות כל מה שמתחשק להם בבית האל, בלי לאפשר לאיש להפריע להם או להרגיזם. זו בעיה כה חמורה, ולמרות זאת מנהיגים ועובדים מתעלמים ממנה ולא פותרים אותה אפילו כשאחרים מדווחים עליה – האין הם אשפה שלא באמת מבצעת עבודה אמיתית? האין זו הזנחת אחריות חמורה? (כן.) יש כאלה שאומרים: "לא פתרתי את הבעיה מכיוון שהייתי עסוק בעבודה אחרת. פשוט לא הצלחתי להגיע לזה!" האם יש היגיון בדברים האלה? במה בדיוק אתה עסוק כל כך, שאינך פותר בעיה חמורה שכזו? האם יש ערך לעניינים שאתה עסוק בהם? האם אתה מסוגל לתעדף את משימותיך? האם פתרון בעיות לא אמור להיות בעדיפות עליונה, ולא משנה עד כמה אתה עסוק בעבודתך? באחריותם של מנהיגים ועובדים להבין ולהתמודד מיידית עם מגוון סוגי האנשים שמשבשים את עבודת הכנסייה ומפריעים לה. אם אתה מסיט הצידה בעיות אמיתיות ומעסיק את עצמך בעניינים אחרים, האם אתה מבצע עבודה אמיתית? כשאתה מגלה בעיה או מישהו מדווח לך על בעיה, עליך להניח בצד את המשימה שאתה עוסק בה ולגשת מיד לאתר העבודה ולברר מה מקור הבעיה. אם זהו אדם רע כלשהו שמפריע לעבודת הכנסייה ומשבש אותה, עליך קודם כול לטהר את האדם הרע הזה. לאחר מכן יהיה קל לפתור בעיות אחרות. אם אתה מגלה בעיה ולא פותר אותה, וטוען שאתה עסוק מדי, האם בעצם אתה לא סתם מתרוצץ כמו סנאי בכלוב? במה בכלל אתה עסוק? האם זו עבודה אמיתית? האם אתה יכול להסביר אותה באופן ברור? האם הסיבות והתירוצים שלך הגיוניים? למה אתה לא רואה בפתרון בעיות דבר חשוב? למה אתה לא פותר בעיות במהירות? למה אתה מוצא תירוצים ומתחמק מדברים ואומר שאתה עסוק מדי לטפל בהם? האין זה חוסר אחריות מצידך? ביטויים לאיכות נמוכה ביותר של מנהיג בכנסייה הם אי תיעדוף פתרון של בעיות, התעסקות בכל מיני עניינים פעוטים, אי הכרה בקיומן של בעיות קריטיות, אי יכולת להבחין בחשיבות ובדחיפות העבודה ואי יכולת לתפוס את הנקודות הקריטיות, ואדם כזה הוא פזור נפש. לא משנה כמה שנים היית מנהיג, אינך מסוגל לבצע כהלכה את עבודת הכנסייה. עליך להודות באחריות ולהתפטר. כשלמנהיג יש איכות נמוכה ביותר, אין כל טעם בהכשרה כלשהי; הוא בוודאות לא יהיה מסוגל להשלים שום עבודה – הוא מנהיג שקר שיש להדיח ולשבץ מחדש. מהן ההשלכות כאשר מנהיגי שקר עובדים? ניתן לומר באובייקטיביות שכל דבר שמנהיגי שקר עושים מסב לכנסייה הפסדים ממינים ומסוגים שונים. ראשית כול, העבודה החיונית של הכנסייה אינה מתבצעת כראוי, דבר שפוגע באופן ישיר באפקטיביות של מגוון פריטים בעבודת הכנסייה. בה בעת, הדבר גם פוגע בהיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל ומזיק לה. וקריטי מכול, הדבר משפיע על ההפצה של בשורת המלכות. ההשלכות האלה קשורות ישירות לכך שמנהיגי שקר לא מבצעים עבודה אמיתית. אם לנסח זאת באופן ברור יותר, כל זה נגרם על ידי מנהיגי שקר שאינם עוסקים בעבודה אמיתית. אם מנהיגים ועובדים אחרים יכולים לעסוק באופן פעיל בעבודה אמיתית כלשהי, להגביר את הקצב ולקצר את הזמן הנדרש לפתרון בעיות, האם לא יהיה בכך פיצוי מסוים על ההפסדים השונים שנגרמו לבית האל על ידי מנהיגי שקר? לכל הפחות ההפסדים יפחתו. גם אם בית האל לא דורש ממך לטפל בבעיות מיד כשהן מתעוררות, לכל הפחות עליך להתחיל לטפל בהן מיד ברגע שמדווחים עליהן: לברר עם האחים והאחיות מה המצב, ולדון ולשתף עם מנהיגים ועובדים אחרים כיצד יש לפתור את הבעיות. אם הבעיה חמורה ואינך יודע איך לפתור אותה, עליך לדווח עליה במהירות לבכירים ממך ולחפש פתרונות. זה מה שכל המנהיגים והעובדים צריכים להשיג. אבל הבעיה הנוכחית היא שהמנהיגים והעובדים האלה, גם אם אינם מסוגלים לפתור בעיות, לא מדווחים עליהן לבכירים מהם. הם מפחדים מאוד לדווח לבכירים מחשש שיסגירו את חוסר היכולת שלהם, את האיכות הנמוכה ביותר שלהם ואת אי היכולת לבצע עבודה אמיתית; הם דואגים שידיחו אותם. ואף על פי כן הם לא נוטלים את היוזמה לעבוד; הם רפי שכל ואדישים ואינם ממהרים לפעול. בלי נתיב לפתרון בעיות, הם סתם משרכים את דרכם, מובילים להצטברות יתרה של בעיות בלתי פתורות, ובכך מספקים הזדמנויות לאנשים רעים. בשלב זה, אותם אנשים רעים ואותם בעלי שאיפות נוכחים שמנהיגי השקר הם לא יוצלחים, ומנצלים את שעת הכושר לבצע באופן מופקר מעשים רעים. הם ממיטים על הכנסייה כאוס ואי סדר, ומשתקים את העבודה על כל היבטיה. אף על פי שמנהיגי שקר צריכים לשאת באחריות העיקרית, מנהיגים ועובדים אחרים גם הם לא מילאו את תחומי האחריות שלהם. האין זו הזנחת אחריות חמורה מצד המנהיגים והעובדים? למעשה, רוב הבעיות המתעוררות בכנסייה קשורות ישירות להפרעות שגורמים אנשים רעים וחסרי אמונה. אם המנהיגים והעובדים לא יכולים לזהות במהירות את מקור הבעיות, לא יכולים למצוא את האחראים העיקריים לבעיות, וכל הזמן מחפשים סיבות אחרות, אזי הם לא יהיו מסוגלים לפתור ביסודיות את הבעיות, והן ימשיכו להתעורר בעתיד. הדרך האפקטיבית ביותר לטפל בבעיות היא כשהאנשים הבעייתיים או מי שמעוררים בעיות מאחורי הקלעים נתפסים והאחריות מוטלת ישירות עליהם. לכל הפחות היא מבטיחה שאותם חסרי אמונה ואנשים רעים לא יעזו להמשיך להשתולל ולגרום שיבושים והפרעות. האין זה מה שמנהיגים ועובדים צריכים להשיג? (כן.) ניתן בהחלט לומר שהסיבה העיקרית לכך שבעיות בכנסייה הולכות ומתרבות ולא נפתרות בזמן היא חוסר האחריות של מנהיגים ועובדים, או שלמנהיגי שקר אין את מציאות-האמת והם לא מסוגלים לבצע עבודה אמיתית. אם מנהיגים ועובדים לא יכולים לפתור את מגוון הבעיות שמתעוררות בכנסייה, הם בפירוש לא יכולים לבצע את העבודה שמהווה חלק אינהרנטי מתפקידם. ישנם כמה מצבים וסיבות שיש להבין כאן לאשורם: אם המנהיגים והעובדים הם טירונים חסרי ניסיון, יש לעזור להם בסבלנות, להדריך אותם לפתור בעיות, ותוך כדי התהליך של פתרון בעיות עליהם ללמוד דברים מסוימים ולתפוס את עקרונות-האמת. באופן זה הם ילמדו בהדרגה לפתור בעיות. אם המנהיגים והעובדים אינם האנשים הנכונים, אם הם מסרבים מכל וכול לקבל את האמת ובמקום זאת משתמשים בהשקפות ובשיטות של כופרים כדי לפתור בעיות – דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת. אנשים כאלה לא מתאימים לשמש מנהיגים ועובדים ויש להדיחם ולסלקם במהירות; לאחר מכן יש לקיים בחירות מחודשות כדי לבחור מנהיגים ועובדים ראויים. רק בגישה זו ניתן לפתור את הבעיה מן היסוד. אין זו משימה קלה להיות מנהיג כנסייה, ובאורח בלתי נמנע יהיו בעיות מסוימות שלא ניתן לפתור. ואולם, אדם שניחן בהיגיון ומתמודד עם בעיות שלא ניתן לפתור, לא צריך להתחבא או להסתיר אותן ולהתעלם מהן, אלא עליו להתייעץ עם כמה אנשים שמבינים את האמת כדי למצוא פתרון במשותף; דבר זה עשוי לפתור בין שבעים לשמונים אחוז מהבעיות, ולכל הפחות למנוע באופן זמני היווצרות של בעיות גדולות. זהו נתיב בר קיימא. אם הבעיות באמת לא יכולות להיפתר, אזי בחירה נבונה היא לבקש את עזרת העליון במציאת פתרון. אם אתה מסתיר את הבעיות ואינך מדווח עליהן משום שאתה חושש מפגיעה בכבודך או מפחד שהעליון יגזמו אותך בגלל חוסר היכולת שלך, זוהי פסיביות מוחלטת מצידך. אם תפעל כשוטה אדיש ורפה שכל ולא תדע מה לעשות, דבר זה יעכב עניינים. מצבים כאלה מעניקים בנקל הזדמנויות לאנשים רעים ולצוררי משיח, ומאפשרים להם לנצל את הכאוס כדי לפעול. למה אמרתי שהם מנצלים את הכאוס כדי לפעול? מכיוון שהם מחכים בדיוק לשעת הכושר הזאת. כאשר מנהיגים ועובדים לא מסוגלים לטפל בשום בעיות, ואנשיו הנבחרים של האל חרדים וחשים לא בנוח וכבר איבדו בהם אמון, אנשים רעים וצוררי משיח מבקשים לנצל לרעה את הפער הזה. הם חושבים שהכנסייה נמצאת במצב של חוסר הנהגה וניהול. הם רוצים לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להפגין את יכולותיהם ולגרום לאנשיו הנבחרים של האל להעריצם, לתמוך בהם ולהאמין שבהשוואה למנהיגים ולעובדים הם ניחנים באיכות טובה יותר, שהם טובים יותר בפתרון בעיות ובחילוץ מהן, ושהם מסוגלים לשנות טוב יותר את מהלך הדברים בתוך כל הכאוס. האין זה מה שאנשים רעים וצוררי משיח רוצים לעשות יותר מכול? בשעה זו, כשהמנהיגים והעובדים חסרי אונים ואנשים רעים וצוררי משיח קמים ופותרים את הבעיות ואף מצילים את המצב, למי יאמינו אנשיו הנבחרים של האל? באופן טבעי הם יאמינו באנשים הרעים ובכוחותיהם של צוררי המשיח. מה זה מוכיח? הדבר מוכיח שהמנהיגים והעובדים הם לא יוצלחים שלא משיגים דבר ונכשלים ברגעים מכריעים. האם אנשים כאלה ראויים עדיין להיות מנהיגים ועובדים? אף על פי שלצוררי משיח אין את מציאות-האמת והם לא מסוגלים לבצע עבודה אמיתית, כולם ניחנים בכישורים כלשהם במידה כזו או אחרת, ויחסית הם נבונים יותר בעניינים חיצוניים; דבר זה בדיוק הוא היתרון שלהם, והאופן שבו הם יכולים להטעות אנשים. אבל אם הם יהפכו למנהיגים ולעובדים, האם הם אכן יוכלו להשתמש באמת כדי לפתור את בעיותיהם של אנשיו הנבחרים של האל? האם הם באמת יוכלו להוביל את אנשיו הנבחרים של האל לאכול ולשתות את דברי האל, להבין את האמת ולהיכנס למציאות-האמת? בשום אופן לא. למרות שהם ניחנים בכישורים מסוימים ודיבורם רהוט, הם אינם אוחזים בשום מציאות-אמת. האם הם מתאימים להיות מנהיגים ועובדים בכנסייה? בשום אופן לא! זהו דבר שאנשיו הנבחרים של האל צריכים לזהות; לעולם אל להם ללכת שולל אחרי אנשים רעים וצוררי משיח או להתפתות להם. חסרי אמונה, אנשים רעים וצוררי משיח כלל אינם חותרים אל האמת ואינם אוחזים ולו בשמץ של מציאות-האמת. אם כך אימרו לי, האם הם מסוגלים לומר דבר מה עם מצפון והיגיון, בנוסח: "אף על פי שאף אחד אינו ממונה כרגע על הכנסייה, עלינו לפעול מיוזמתנו. אין להפר את התקנות של בית האל ואין לשנות את העקרונות שבית האל דורש. עלינו לעשות את המוטל עלינו; על כולם להמשיך בביצוע החובות שהוטלו עליהם, למלא את תחומי האחריות שלהם ולא להפריע את הסדר"? האם הם מסוגלים לומר דבר כזה? (לא.) בשום אופן לא! אילו פעולות ינקטו חסרי האמונה והאנשים הרעים האלה? בלי השגחה ופיקוח, אפילו את חובותיהם הם לא מבצעים; הם מתענגים על אכילה, שתייה ומשחק ועושים חיים, עוסקים בשיחות בטלות, מתבדחים ואפילו מפלרטטים. יש שמעבירים לילה שלם בצפייה בסרטי וידאו של עולם הכפירה, ואז משתמשים בתירוץ שנשארו ערים עד מאוחר כדי לבצע את חובותיהם, על מנת שלא להתאמץ ולישון יתר על המידה. אלה הן פעולות של אנשים רעים, של מי שמשתייכים לקטגוריה של שדים. כשהם מבצעים את המעשים הרעים האלה, האם הם חשים אשמה כלשהי? האם הם יפתחו פתאום מצפון וייקחו עליהם את היוזמה למלא תחומי אחריות אנושיים מסוימים ויעשו דבר-מה מועיל למען בית האל, למען הכנסייה ולמען האחים והאחיות? בשום אופן לא. כשמישהו מסתכל, הם עושים באי רצון מעט עבודה שמעמידה אותם באור יפה, רק כדי לצאת ידי חובה. זה הדבר היחיד שהם מסוגלים לעשות. מעבר לזה אין לאנשים האלה שום תכונה ראויה לשבח. ולכן, האם יש טעם כלשהו בכך שהאנשים האלה יישארו בבית האל? אין בכך שום טעם. אנשים כאלה מיותרים ויש לטהר אותם.

איך אומדים אם מישהו אוהב את האמת? אתן לכם דוגמה כדי שתבינו. אנשים מסוימים עוסקים במקצוע, וככל שהם לומדים יותר כך הם מתקדמים ומבינים יותר, ומוכנים יותר לעסוק בו ופחות מוכנים לעזוב את המקצוע. איזה מין ביטוי זה? האם פירוש הדבר שהם באמת אוהבים את המקצוע הזה? (כן.) לא משנה כמה קושי הם חווים, לא משנה איזה מחיר הם משלמים, לא משנה כמה מאמץ הם משקיעים, הם ממשיכים במקצוע הזה בלי חרטה ולא נרתעים. זו חיבה אמיתית, חיבה עמוקה מהלב. נניח שיש מי שטוען שהוא אוהב עבודה מסוימת אבל לא מוכן לסבול קושי או לשלם מחיר בעת תהליך הלימוד של הכישורים המקצועיים, ומשמתעוררות בעיות רבות בעבודה הוא לא מחפש פתרונות, הוא חושש מצרות ואפילו מרגיש לעתים קרובות שהעיסוק באותו מקצוע מהווה טרחה או עול. אלא שהסבה מקצועית אינה דבר קל, והודות להטבות החומריות שהמקצוע הזה עשוי להניב, אותו אדם עוסק בו באי רצון, אבל לעולם לא יתבלט בתחום. אם כך, האם הוא באמת אוהב את המקצוע הזה? (לא.) בפירוש לא. יש עוד סוג של אדם, זה שמביע מן הפה ולחוץ חיבה למקצוע מסוים ועוסק בו, אבל לעולם לא סובל קושי או משלם מחיר כדי ללמוד כראוי כישורים מקצועיים. הוא עשוי אפילו לפתח דחייה או תיעוב למקצוע תוך כדי תהליך הלמידה, וחוסר הרצון שלו ללמוד יגבר יותר ויותר. כשהדחייה שהוא חש מגיעה לרמה מסוימת הוא מחליף קריירה, ולאחר מכן אינו מוכן להזכיר שום תהליך, סיפור או כל דבר אחר מהתקופה שבה עסק באותו מקצוע. האם אנשים כאלה באמת אוהבים את המקצוע? (לא.) הם לא אוהבים אותו. הם יכולים לוותר על המקצוע בקלות, לחוש גועל ואפילו לשנות קריירה, דבר שמוכיח שהם לא באמת אוהבים את המקצוע. הסיבה שהם יכולים לנטוש את המקצוע היא שאחרי השקעה של זמן רב, מאמץ וכסף, המקצוע לא איפשר להם לחיות את סגנון החיים האמיד שהם קיוו לו או ליהנות מבחינה חומרית. בתוך תוכם הם מתחילים לסלוד מהמקצוע ולקלל אותו, ואפילו אוסרים על אחרים להזכיר אותו, לא מעלים אותו עוד בעצמם על דל שפתיהם, ואפילו מתביישים שבעבר עסקו במקצוע הזה והחשיבו אותו כשאיפה שלהם וכמטרה הנעלה ביותר לחתירה בחיים. בהתחשב במידה שבה הם סולדים מהמקצוע, האם מפגן החיבה הראשוני שלהם למקצוע היה אמיתי? (לא.) יש רק סוג אחד של אנשים שבאמת אוהבים את המקצוע: אלה שיכולים להתמיד בו עד הסוף ממש מבלי להירתע, ולא משנה אם הוא מספק להם חיים חומריים טובים או הטבות משמעותיות ובכמה קשיים הם נתקלים או כמה סבל כרוך בו. זו חיבה אמיתית. אותו דבר נכון לאהבה של אדם את האמת. אם אתה באמת אוהב דברים חיוביים, ומתקדם מאהבה של דברים חיוביים לאהבה של האמת, אזי לא משנה באילו מצבים תיתקל, אתה תתמיד בחיפוש האמת ובחתירה אליה בלי לשנות את מטרת חייך. אם אתה מסוגל לוותר כלאחר יד על האמונה באל ולנטוש את הנתיב לישועה, זו אינה אהבה כנה של האמת. באשר למי שלא חותרים אל האמת אבל גם לא מוותרים, יש רק סיבה אחת להתמדתם: הם חושבים שכל עוד יש שביב תקווה לסוף ולייעוד טובים ולעתיד טוב – שווה להם להמר ועליהם להתמיד עד הסוף. הם סבורים שההתמדה הזאת נחוצה; רק מקרה הוא שאסונות מתרבים ואין שום מקום אחר ללכת אליו, אז כבר מוטב להם להמשיך ולהחזיק מעמד כאן ולנסות את מזלם. האם בליבם של אנשים כאלה יש ולו שמץ אהבה לאמת? (לא.) אין להם. כשהאנשים האלה מתחילים להאמין באל, הם גם מדברים על שנאה לעולם, על שנאת השטן, על שנאת דברים שליליים, על אהבת דברים חיוביים ועל כמיהה לאור. אבל מהי התנהגותם כשהם נכנסים לבית האל, לכנסייה? מהי הגישה שלהם כשהם מגלים שהם פועלים, כשהם מבינים שמעשיהם, התנהגותם וטבעם אינם נושאים חן בעיני האל? אילו מין התנהגויות הם מפגינים? ניתן לומר שיש הבוחרים לעזוב כאשר הם חשים, מרגישים או חושבים שהם כבר לא נושאים חן בעיני בית האל ושעומדים לסלקם. אחרים, אף על פי שהם נשארים בכנסייה באי רצון, נכנעים לייאוש ובסופו של דבר מאלצים אותם לעזוב. אנשים כאלה כלל לא אוהבים את האמת; כשהרצון שלהם לקבל ברכות מתנפץ, הם עשויים לבגוד באל ולהפנות לו את גבם. מגוון הביטויים האלה מדגימים את הגישות של אנשים שונים לאמת.

4. הקיצים השונים של שלושת סוגי האנשים האלה

זה עתה שיתפנו על המאפיינים של שלושה סוגי אנשים: פועלים, עובדים שכירים ואנשיו של האל. על פי מאפייניהם, ברור שהקיצים הסופיים שלהם אינם נקבעים על פי סביבות או נסיבות אובייקטיביות אלא על סמך העיסוקים האישיים שלהם ועל סמך מהות טבעם. מובן שמבחינה אובייקטיבית האל הוא החורץ את גורלם של אנשים, אבל האל קובע זאת על סמך אהבתם של אנשים את האמת ועל סמך יכולתם לקבל את האמת. גם פועלים נשבעים שהם אוהבים את האמת ודברים חיוביים, אבל בסוף, כשעבודת האל מסתיימת, התפיסות והדמיונות שלהם לגבי האל, הדרישות המופלגות שלהם מהאל והבגידה שלהם באל נותרים בלא שינוי. זאת משום שבמהלך עבודת האל, בתהליך של נהייתם אחר האל ושל ביצוע חובותיהם, הם לעולם לא יְישבו את הצביונות המושחתים שלהם. הסיבה העיקרית לכך שהם לא מטפלים בצביונות המושחתים שלהם היא שהם מיסודם לא מקבלים את האמת. אף על פי שיש להם התשוקה להתמסר לאל, מה שהם באמת מבטאים הוא רק יכולת לנטוש ומוכנות לשלם מחיר, בלי לחפש אף פעם את עקרונות-האמת או את הדרך להתמסרות לאל. התוצאה הסופית היא שעל אף השקעת מאמץ רב, אין להם ולו שמץ של ידע על האל. הם מסוגלים עדיין לבגוד באל ולשטוח בפני אנשים אחרים ובפני השטן את התפיסות והדמיונות שלהם לגביו ואת הדרישות הבלתי הגיוניות שלהם ממנו. כשעבודת האל מסתיימת, הם עדיין מחשיבים את עצמם למי ש"ניחנים באנושיות טובה, באמת מאמינים באל ומסוגלים לנטוש ולסבול קושי, ובוודאי יכולים להיוושע", ודבר זה מקנה להם שלווה. למעשה, הם תמיד הלכו בנתיב של פועלים, בלי לחתור כלל אל האמת; כך הם שומרים תמיד על הזהות של פועלים. אשר לקטגוריה נוספת של אנשים, עובדים שכירים, לא נדון בה. עוד קטגוריה היא אנשיו של האל, שזה עתה הזכרנו. במהלך נהייתם אחר האל, הללו, כמו פועלים, משקיעים מעצמם למענו, מקדישים את זמנם ומרצם ואפילו את נעוריהם, חווים הרבה סבל ומשלמים מחיר כבד. דבר זה זהה לפועלים. אם כך מה ההבדל? ההבדל הוא שכאשר עבודת האל תסתיים, אינספור התפיסות, הדמיונות והדרישות המופרזות שלהם מהאל יטופלו, ויושלכו מעליהם הביטויים, המצבים וגילויי השחיתות שכחלק מהצביונות המושחתים שלהם במובהק מתנגדים לאל. אלה שעדיין לא יטופלו, יתמוססו כשאט אט הם יגיעו להבנה של האמת באמצעות התנסות. אף על פי שהצביונות המושחתים שלהם לא יושלכו עדיין לגמרי, צביונות החיים שלהם יעברו שינויים מסוימים. ברוב הזמן הם יהיו מסוגלים ליישם בפועל בהתאם לעקרונות-האמת שהם מבינים, וגילויי הצביונות המושחתים שלהם יפחתו באופן ניכר. זה לא שהם לא יחשפו את צביונותיהם בשום סביבה – לא זה המקרה – אבל האנשים האלה יעמדו בדרישה יסודית אחת: הם יעמדו בדרישת האל להיות ישרים; בבסיסם הם יהיו אנשים ישרים. יתרה מזו, כשהאנשים האלה יחשפו צביונות מושחתים או יבצעו עבירות או יטפחו תפיסות ומרידות נגד האל, בלי קשר לסביבה שבה הם נמצאים, תהיה להם גישה של חרטה. וישנה נקודה נוספת, חשובה ביותר: לא משנה אילו פעולות ספציפיות האל נוקט ולא משנה איך הוא פועל בעבודת המשפט של אחרית הימים, לא משנה מה בכוונתו לעשות בעתיד, לא משנה איזה גורל הוא יסדר לאנושות, ולא משנה איך הם עצמם יחיו בסביבה שהוא יסדר, לכולם יהיה לב מסור וגישה של התמסרות, הם יהיו חופשיים מבחירות אישיות ומתוכניות ומתכנונים אישיים. הודות למגוון הביטויים היזומים והחיוביים האלה, הם כבר יהפכו לסוג האדם שהאל דורש, זה שהולך בדרכו של האל, כלומר ירא מפניו וסר מרע. אף על פי שהם עדיין יהיו רחוקים מהסטנדרט האמיתי שציין האל, של אדם "ירא אל וסר מרע ואיש מושלם", כשהאל יעמיד אותם בניסיונות הם יהיו מסוגלים לחפש ולהתמסר, ודי בכך. לא יהיו להם שום תלונות; הם רק יחכו ויתמסרו. אף על פי שהמצבים הנוכחיים שלכם עשויים להיות עדיין רחוקים מאוד מתוצאה כזו, ועבור חלקכם הם עשויים להיראות רחוקים ביותר ובלתי ניתנים להשגה, אם תוכלו לקבל את האמת ולהתייחס לדברי האל כאל העיקרון והיסוד לקיומכם, אזי האמינו שיום אחד אתה, או כולכם, לא תהיו עוד רחוקים מכך שתיעשו לאנשיו האמיתיים של האל, שאותם הוא אוהב – האמינו שהיום הזה כבר נראה לעין. בין אם הוא כרגע בגדר נבואה ובין אם הוא קרב ובא, בכל מקרה התוצאה הסופית היא לא פנטזיה, אלא עובדה שעומדת להתממש ולהתגשם. במי בדיוק העובדה הזאת תתגשם, באילו אנשים היא תתגשם, דבר זה תלוי באופן שבו אתם חותרים בפועל אל האמת. במילים אחרות, בין אם אתה באמת אוהב את האמת עד כדי כך שאתה יכול לחתור אליה וליישם אותה בפועל, או שרק יש לך קצת אהבה לאמת אבל אינך מסוגל לקבל אותה במלואה וליישם אותה – התוצאה הסופית תספק לך את התשובה. בסדר, נסיים פה את השיתוף שלנו על הנושא הזה.

הסטנדרטים והבסיסים להבחנה באנשים רעים מסוגים שונים

2. על בסיס אנושיותו של אדם

כעת נמשיך לשתף על תחום האחריות הארבעה עשר במספר של מנהיגים ושל עובדים: "להבחין במהירות באנשים רעים ובצוררי משיח מכל סוג שהוא, ואז להרחיקם או לגרשם". אמות המידה להבחנה באנשים רעים מכל סוג שהוא מתחלקות לשלוש קטגוריות עיקריות. קודם לכן שיתפנו על מטרתו של אדם באמונתו באל, ואחר כך המשכנו לאנושיותו. גם מבחינת אנושיותו של אדם סיווגנו הרבה ביטויים שונים. מהם הביטויים השונים שכבר שיתפנו עליהם? קראו אותם. (הפריט השני העוסק בהבחנה באנשים רעים מכל סוג שהוא נוגע לאנושיותו של אדם. ראשית, הוא אוהב להציג עובדות וכזבים בצורה שגויה; שנית, הוא אוהב לנצל; שלישית, הוא מתנהג בצורה מופקרת ומשולחת רסן; רביעית, הוא נוטה לנקמנות; חמישית, הוא לא מסוגל לשמור על הפה.) שיתפנו עד הנקודה החמישית העוסקת באי יכולתו לשמור על הפה. בין אם אנחנו משתפים על ביטויים ספציפיים של אנושיות או על דברים אחרים ובין אם לאו, כפי שאמרתי, תהיה לכך השפעה שונה על סוגים שונים של אנשים. מי שחותרים אל האמת, יתמקדו בבדיקה עצמית אחרי שהקשיבו; הם ישוו את עצמם לשיתוף שלי ותהיה להם כניסה פרואקטיבית וחיובית. ואולם, מי שלא חותרים אל האמת, כמו עובדים, רק יקשיבו ותו לא. הם לא מתייחסים לכך ברצינות ולא מקשיבים מכל הלב. לעתים הם עשויים אפילו להירדם בזמן ההקשבה לדרשות. הם לא מסוגלים לקלוט אותן ואפילו חושבים לעצמם: "מה הטעם להקשיב לעניינים הזניחים האלה? זה בזבוז זמן – עדיין לא סיימתי אפילו את העבודה שלי!" הם תמיד דואגים לעבודות שמצריכות עמל. הם נלהבים ומתמסרים במיוחד לעמל, מפגינים נאמנות, אבל הם פשוט לא מסוגלים לגייס את מרצם לעניינים הכרוכים באמת. דבר זה חושף בבירור שאנשים כאלה לא מתעניינים באמת; הם שואבים סיפוק מעמלם ותו לא. ישנה קבוצה נוספת של אנשים שמחזיקה באותה גישה, ולא משנה באיזה אופן בית האל משתף על האמת: "אני דווקא מלא התנגדות ועוין. גם אם תצביע על הבעיות שלי ותחשוף את הביטויים, את הגילויים ואת הצביונות שלי, אני עדיין לא אקדיש תשומת לב ולא אתייחס לכך ברצינות. אז מה אם אחרים יודעים על כך שחושפים אותי?" הם דווקא ממשיכים בלי בושה להתריס ולהתנגד, דבר שהינו חסר תקנה. על כל פנים, ניתן להבדיל בין הביטויים של סוגים שונים של אנשים. האמת פועלת כחרב פיפיות, כאבן בוחן – בין אם על מי שחותרים אליה, בין אם על מי שמוכנים לעמול אבל אינם אוהבים אותה ובין אם על מי שהאמת דוחה אותם וסולדים ממנה. היא מסוגלת למדוד את גישות האנשים לאמת וגם את הנתיב שהם הולכים בו.

ו. מתנהג בצורה לא הגיונית ובעייתית מתוך זדון, ואיש אינו מעז להתגרות בו

שיתפנו בעבר על הבחנה בחמשת הביטויים של אנשים רעים שונים. היום נמשיך לשתף על הביטוי השישי במספר. הביטוי השישי גם הוא של סוג של אדם רע, או יותר נכון, גם אם אנשים לא מחשיבים את הסוג הזה לרע, עדיין אף אחד לא אוהב אותו. מדוע? משום שלאנשים האלה אין מצפון והיגיון, אין להם אנושיות תקינה, והאינטראקציות איתם בעייתיות וקשות במיוחד ומעוררות דחייה. מהם הביטויים הספציפיים של האנשים האלה? הביטויים הם התנהגות בלתי הגיונית ובעייתית מתוך זדון, וזה שאיש לא מעז להתגרות בהם. האם קיימים אנשים כאלה בכנסייה? אף שאין רבים כאלה, הם בהחלט קיימים. ומהם הביטויים הספציפיים שלהם? בנסיבות אופייניות, האנשים האלה יכולים לבצע את חובותיהם באופן רגיל ולתקשר עם אחרים באופן רגיל; לא תבחין אצלם בצביון מרושע. ואולם, כשמעשיהם מנוגדים לעקרונות-האמת וגוזמים אותם, הם יתפרצו בזעם וידחו לחלוטין את האמת תוך השמעת הצטדקויות מתוחכמות. לפתע אתה מבין שהם כמו קיפוד עטור קוצים, כמו נמר שאין לגעת בו. אתה חושב לעצמך: "קיימתי אינטראקציה עם האיש הזה זמן כה רב וחשבתי שהוא ניחן באנושיות טובה, בהבנה ושקל לדבר איתו, חשבתי שהוא יכול לקבל את האמת. לא ציפיתי ממנו להיות אחד שמתנהג בצורה לא הגיונית ובעייתית מתוך זדון. להבא עליי להיות זהיר יותר באינטראקציות שלי איתו, למזער את הקשר למינימום ההכרחי ולשמור מרחק כדי לא להתגרות בו". האם ראיתם אנשים כאלה שמתנהגים בצורה לא הגיונית ובעייתית מתוך זדון? באופן כללי, מי שמבינים אותם יודעים שהם מפחידים מאוד ומדברים אליהם ביתר נימוס וזהירות. באופן ספציפי, כשאתה מדבר איתם, אסור לך לפגוע בהם בשום אופן, אחרת זה ייגמר בצרות אינסופיות איתם. יש האומרים: "מיהם בדיוק האנשים גסי הרוח האלה? לא נתקלנו בהם עדיין." אם זה המצב, עלינו באמת לדבר על כך. לדוגמה, בעוד האחים והאחיות משתפים על חוויותיהם וחלקם מזכירים את המצבים המושחתים שלהם או את הקשיים האישיים שלהם, באופן בלתי נמנע אחרים יזדהו עימם מכיוון שחוו חוויות או רגשות דומים. דבר זה רגיל. אחרי ההקשבה אתה עשוי לחשוב: "גם אני חוויתי חוויה כזאת, אז בואו נשתף על הנושא הזה יחד. אני רוצה לשמוע איך הצלחת לעבור אותה. אם יש בשיתוף שלך אור והוא נוגע לבעיה שיש לי, אני אקבל אותו ואיישם בפועל בהתאם לחוויות ולנתיב שלך כדי להיווכח בתוצאות." יש רק סוג אחד של אנשים שכאשר הם שומעים אחרים משתפים על מודעות עצמית וחושפים את השחיתות ואת הכיעור האישיים שלהם, סבורים שהדבר חושף ושופט אותם בעקיפין, ולא יכולים אלא להטיח אגרוף על השולחן ולהתפרץ בזעם: "למי אין שחיתות? מי חי בוואקום? בעיניי השחיתות שלכם גרועה אף יותר משלי! באיזו זכות אתם שמים אותי על הכוונת וחושפים אותי? לדעתי אתם פשוט רוצים להקשות עליי, להדיר אותי! האם זה לא רק משום שאני בא מהכפר ולא יכול להגיד מילים יפות כדי להתחנף לכולכם? זה בגלל שההשכלה שלי לא גבוהה כמו שלכם, נכון? אפילו האל לא מזלזל בי, אז מה נותן לכם את הזכות להתנשא עליי!" אחרים משיבים: "זה שיתוף רגיל שלא מדבר עליך. צביונותיהם המושחתים של כולם זהים, לא? כשמישהו משתף על נושא מסוים ומזכיר את מצב השחיתות האישי שלו, אין מנוס מכך שאחרים יזדהו איתו. אם אתה מרגיש שגם אתה באותו מצב, אתה גם יכול לשתף על החוויות שלך." לכך הוא משיב: "האומנם? הייתי יכול לסבול שיתוף כזה מאדם אחד, אבל למה אתם שניכם או שלושתכם חוברים יחד להטריד אותי? אתם חושבים שאפשר להציק לי בקלות?" דבריו נעשים יותר ויותר מקוממים ככל שהוא ממשיך לדבר, הלא כן? (כן.) האם יש היגיון באותם דברים שאנשים כאלה אומרים? (לא.) אם אתה באמת חושב שהנושא שאחרים משתפים מכוון אליך, אתה יכול לדון או לשתף על הנושא הזה; שאל ישירות אם הוא מכוון אליך, במקום להביא משום מקום את הרקע שלך כחקלאי, את רמת ההשכלה הנמוכה שלך או את זה שאנשים מתנשאים עליך. מה הטעם להגיד את הדברים האלה? האין אלה דיבורי סרק על טוב ורע? האין זו התנהגות בצורה לא הגיונית ובעייתית מתוך זדון? (כן.) האם אינכם סבורים שאנשים כאלה הם איומים? (כן.) אחרי שהוא מקים מהומה כזו, כל האנשים יודעים איזה מין אדם הוא, וכשהם ישתפו בעתיד בכינוסים הם יהיו חייבים תמיד להישמר בדבריהם ולבחון את הבעותיו. אם הבעתו תהיה עגומה, אחרים יהססו לדבר וכולם יחושו חנוקים בזמן השיתוף בכינוסים. האין אלה המגבלות וההפרעות שגורמת התנהגותו הבלתי הגיונית ובעייתית מתוך זדון? (כן.) כל מי שבלתי הגיוניים ובעייתיים מתוך זדון הם חסרי היגיון; אנשים כאלה לא יקבלו את האמת ואין כל אפשרות להושיעם.

יש עוד ביטוי לסוג זה של אנשים שהינם בלתי הגיוניים ובעייתיים מתוך זדון. אנשים מסוימים אומרים תמיד בזמן כינוסים: "אני לא יכול לפעול יותר כלאחר יד. אני צריך להתרכז ביישום בפועל של האמת; אני צריך לחתור לשלמות. באופן טבעי אני שואף להצטיין. כל מה שאני עושה, חייב להיעשות היטב." הם חזקים בדיבורים, אבל למעשה הם עדיין מתנהלים כלאחר יד בעת ביצוע חובתם ומתגלעות בה בעיות רבות, והיא בהחלט רחוקה מהמטרה של נשיאת עדות לאל. כשמנהיגים מצביעים על הבעיות בביצוע חובתם וגוזמים אותם, הם מיד מתרגזים ואומרים: "ידעתי. כולכם שופטים אותי מאחורי גבי ואומרים שהכישורים המקצועיים שלי נמוכים. זה רק בגלל שכולכם מזלזלים בי, נכון? בסך הכול זו הייתה טעות קטנה, זה הכול. האם חייבים לגזום אותי ככה? חוץ מזה, מי לא טועה? אומרים שאני פועל כלאחר יד – האם אתה לא פעלת גם כן כלאחר יד בעבודה שלך בעבר? מי שמך למתוח עליי ביקורת? בלי שיתוף הפעולה שלי, מי מביניכם יכול היה לקחת על עצמו את העבודה הזאת?" מה דעתכם על אנשים כאלה? בכל דבר שהם עושים, הם לא מרשים לאחרים להצביע על הפגמים שלהם או להעלות הצעות; אפילו גיזום מוצדק הם לא מקבלים. כל מי שמדבר, הם יוצאים נגדו וחולקים עליו, משמיעים דברים חסרי היגיון ואפילו אומרים שמתנשאים עליהם או שמציקים להם בגלל שהם לבד וחסרי אונים ודברים נוספים מעין אלה. האין זו התנהגות חסרת שליטה, בלתי הגיונית ובעייתית מתוך זדון? ישנם אפילו אנשים מסוימים שנוטשים את חובתם אחרי שגוזמים אותם: "אני לא אעשה עוד את העבודה הזאת. אם אתם מסוגלים לעשות אותה, בבקשה. ואז נראה אם אתם יכולים עדיין להמשיך בעבודה בלעדיי!" האחים והאחיות מנסים לשכנע אותם, אבל הם לא מקשיבים. אפילו כשמנהיגים ועובדים משתפים איתם על האמת, הם מסרבים לקבלה; הם מתחילים להתנשא ונוטשים את חובתם. בכינוסים הם זועפים, לא קוראים את דברי האל ולא משתפים, תמיד האחרונים להגיע והראשונים לעזוב. עם לכתם הם רוקעים ברגליהם וטורקים את הדלת, ורוב האנשים לא יודעים איך להתמודד איתם. כשקורים דברים לאנשים כאלה, הם מטיחים טיעונים מגוחכים ושטויות; הם מאבדים שליטה ואפילו משליכים דברים, אטומים לחלוטין להיגיון. לחלקם יש ביטויים אף חמורים יותר – אם האחים והאחיות לא מברכים אותם לשלום, הם לא מרוצים ומנצלים את שעת הכושר בזמן כינוסים כדי ליילל: "אני יודע שכולכם מזלזלים בי. בכינוסים כולכם מתמקדים רק בשיתוף על דברי האל ובדיון בידע החווייתי האישי שלכם. לאף אחד לא אכפת ממני, אף אחד לא מחייך אליי ואף אחד לא מלווה אותי כשאני עוזב. איזה מין מאמינים אתם? אתם ממש חסרי אנושיות!" הם מתפרצים כך בזעם בכנסייה. אפילו עניינים זניחים גורמים להם להתרגז, והם פורקים את כל המרמור שהצטבר אצלם. מובן שהם חושפים את צביונם המושחת האישי, אבל הם לא מהרהרים בעצמם וגם לא מודעים לעצמם, ואין להם שום רצון להשתנות או לחתור אל האמת. במקום זה הם מחפשים בעיות אצל אחרים, ומוצאים מגוון תירוצים כדי לאזן את נפשם – ובעודם עושים זאת הם מחפשים הזדמנויות לפרוק את תלונותיהם. חשוב מכך, מטרתם לגרום לעוד אנשים להבחין בהם ולפחד מהם, כדי לזכות במידה של יוקרה ושל תשומת לב בקרב אנשים. אנשים כאלה בעייתיים ביותר! לא משנה מה הם אומרים, אף אחד לא מעז להגיד "לא"; אף אחד לא מעז להעריך אותם בקלות דעת; ואיש לא מעז להיפתח ולשתף איתם. גם אם מבחינים אצלם בכמה פגמים ובצביונות מושחתים מסוימים, איש לא מעז לציין אותם. בכינוסים, כשכולם משתפים על חוויותיהם האישיות ועל ההבנה שלהם את דברי האל, הם נמנעים בקפידה מ"קן הצרעות" שאותו אדם מהווה, וחוששים להתגרות בו ולעורר צרות. אנשים מסוימים פורקים את תסכולם בכינוסים אחרי שהם מרגישים שהתייחסו אליהם לא כשורה או כשהם מתמודדים עם חוסר שביעות רצון בבית או בעבודה. ללא ספק הם הופכים את האחים והאחיות לאובייקט לפורקן רגשותיהם ולשק החבטות שלהם. כשהם מדוכדכים, הם מפריחים טיעונים מגוחכים, בוכים ומתפרצים בזעם. מי יעז אחר כך לשתף איתם על האמת? אם ישתפו איתם ומילה מסוימת תיגע במקרה בעצב חשוף, הם יאיימו בהתאבדות. דבר זה יהיה אפילו עוד יותר בעייתי. עם אנשים כאלה, לא יעזור שיתוף רגיל ולא תעזור שיחה רגילה; לא יועיל גם לגלות כלפיהם יחס חם מדי או יחס קר מדי; לא יעזור לא להתחמק מהם ולא להתקרב אליהם יותר מדי; ואם האחים והאחיות לא יביעו שמחה שתתאים לשמחתם, גם זה לא יעזור; וכשהאנשים האלה נתקלים בקושי מסוים, אם האחים והאחיות לא יפגינו אותה מצוקה כמותם, גם זה לא יעזור. כלום לא עובד איתם. כל מה שעושים עשוי להרגיז אותם ולעורר את זעמם. לא משנה איך מתייחסים אליהם, הם אף פעם לא מרוצים. אפילו הדרשות שלי והשיתוף על מצבים של אנשים מסוימים עשוי להכעיס אותם. איך זה מכעיס אותם? הם חושבים לעצמם: "האם זה לא חושף אותי? אפילו לא תקשרת איתי, ולא סיפרתי לך בשיחה פרטית שום דבר על מה שעשיתי. איך ידעת? בטוח מישהו מלשין. אני צריך לברר מי היה בקשר איתך, מי הלשין, מי דיווח עליי; אני לא אוותר!" לסוג זה של אנשים בלתי הגיוניים ובעייתיים מתוך זדון יכולות להיות מחשבות מסולפות על כל דבר, והם לא מסוגלים להתייחס נכונה לשום דבר. אין להם שום היגיון! רציונליות היא מהם והלאה, ועל אחת כמה וכמה שהם לא מסוגלים לקבל את האמת. אין שום תועלת בהישארותם בכנסייה והיא רק מסבה נזק. הם מעמסה ותו לא, מטען שצריך להיפטר ממנו במהירות; יש לטהר אותם לאלתר!

בסין, האמונה באל מובילה לדיכוי ולרדיפה מצד הדרקון הגדול האדום כאש, וישנם רבים כל כך שנרדפים ולא יכולים לחזור לביתם. ואולם, אנשים מסוימים שנרדפים ולא יכולים לשוב הביתה, מאמינים שרכשו זכות או כשירות. הם חיים אצל משפחות מארחות, ולא רק שאנשים משרתים אותם – אם דבר מה נעשה לא כפי שהם רצו בדיוק או אם אוחזים בהם געגועים הביתה, הם מתחילים להקים מהומה ואחרים צריכים לפייס אותם ולסבול אותם. האין אנשים כאלה בלתי הגיוניים ובעייתיים מתוך זדון? כל כך הרבה אנשים נרדפים, ואין הרבה משפחות מארחות. האחים והאחיות מארחים מתוך אהבה את מי שלא יכולים לשוב הביתה. הם מרחיקים אותם מהרחובות ומאפשרים להם לחיות בבתיהם. האין זה חסד האל? ואף על פי כן חלקם לא רק שלא מעריכים את חסד האל, הם גם לא מצליחים לראות את האהבה של האחים והאחיות. במקום זאת הם מרגישים מקופחים, ועלולים אפילו להתלונן ולהתפרע. למעשה, תנאי החיים בבתי האחים והאחיות טובים יותר במידת מה מאשר בביתם. בייחוד מבחינת האמונה באל ומבחינת ביצוע חובתם, השהייה בבתיהם של אחים ואחיות טובה אף יותר מהשהות בביתך, ותמיד טוב הרבה יותר שיש אחים ואחיות לשתף עימם פעולה בהרמוניה מאשר להיות לבד לגמרי. גם אם תנאי המחיה באזורים מסוימים לוקים מעט בחסר, עדיין רמת החיים בהם ממוצעת. החשוב ביותר הוא שהם יכולים לחיות עם האחים והאחיות, להתכנס לעתים קרובות ולאכול ולשתות את דברי האל, להבין יותר אמיתות ולהבין מהן מטרות חתירתם. ולכן, מי שחותרים אל האמת מסוגלים לשלם את המחיר הזה ולחוות את הסבל הזה. רוב האנשים ניחנים בגישה הנכונה לכך; הם מסוגלים לקבל זאת מהאל, בידיעה שהסבל משתלם ושהם צריכים לחוות אותו. הם מסוגלים להתייחס לכך נכונה. אבל יש אנשים בלתי הגיוניים ובעייתיים מתוך זדון שהינם חסרי שליטה ופשוט לא מסוגלים להבין דברים באופן הזה. במשך שבוע הם עשויים לסבול בקושי את העובדה שהם לא יכולים לחזור הביתה, אבל אחרי שבועיים הם נעשים מדוכדכים, ובתוך חודש או חודשיים הם נעשים חסרי שליטה ואומרים: "איך זה שהמשפחה שלך יכולה לחיות יחד באושר ואני לא יכול לחזור למשפחתי? למה לי אין חופש, ואילו כולכם יכולים לצאת ולבוא איך שמתחשק לכם?" אחרים משיבים: "האם זה לא בגלל הרדיפה של הדרקון הגדול האדום כאש? האין זה אך נכון שנחווה סבל כזה כמאמינים באל? מה אתה עושה עניין מקצת סבל? בהתחשב בנסיבות, איך אתה יכול להיות כל כך בררן? אם אחרים יכולים לשאת את הסבל הזה, למה אתה לא יכול?" אלה שהם בלתי הגיוניים ובעייתיים מתוך זדון לא רוצים לסבול בכלל. לו היו תופסים אותם ומכניסים אותם לכלא, ללא ספק הם היו בוגדים. כמה סבל בדיוק כרוך בחיים עם משפחה מארחת? ראשית, האוכל עדיין ראוי למאכל אדם; שנית, אף אחד לא מקשה עליך; ושלישית, אף אחד לא מתעמר בך. הדבר היחיד הוא שאתה לא יכול לחזור הביתה לחיק משפחתך – ומנת הסבל הפעוטה הזאת פשוט לא מקובלת על אנשים בלתי הגיוניים ובעייתיים מתוך זדון. כשאחרים משתפים איתם על האמת, הם מסרבים לקלוט אותה ובמקום זאת אומרים דברים כמו: "אל תטיף לי על הדוקטרינות המהוללות האלה. אני מבין לא פחות ממך; אני יודע את כל זה! רק תגיד לי מתי אוכל ללכת הביתה? מתי הדרקון הגדול האדום כאש יפסיק את המעקב על הבית שלי? מתי אוכל לחזור הביתה בלי שהדרקון הגדול האדום כאש יעצור אותי? עדיף לי כבר למות אם לא אדע מתי אוכל לחזור הביתה!" הם שוב מקימים מהומה, מתיישבים על הקרקע, בועטים ברגליהם – וככל שהם בועטים יותר כך הם מתרגזים יותר וגם מתפרצים באופן חסר שליטה, בוכים ומייללים. אחרים אומרים: "תנמיך את הקול. אם תמשיך ככה והשכנים ישמעו ויגלו שזרים גרים פה, זה יחשוף אותנו, הלא כן?" הם משיבים: "לא אכפת לי, אני דווקא רוצה להקים מהומה! אתם כולכם יכולים לחזור הביתה אבל אני לא יכול. זה לא הוגן! אני אקים מהומה כזו שגם אתם לא תוכלו לחזור הביתה, בדיוק כמוני!" ההתפרצות חסרת השליטה שלהם לא שוככת, ורוע ליבם נגלה לעין כול; אף אחד לא יכול להחדיר בהם בינה, אף אחד לא יכול לדבר על ליבם. כשמצב רוחם משתפר מעט, הם נרגעים ומפסיקים להקים מהומות. אבל מי יודע – כל יום הם עלולים שוב לאבד שליטה ולהקים מהומה: הם פשוט יהיו חייבים לצאת להליכה, להיות חופשיים ולדבר בקול רם בתוך הבית; הם יזממו כל הזמן לחזור הביתה. האחים והאחיות מזהירים אותם: "מסוכן מדי לחזור הביתה; המשטרה הציבה מעקב על הבית ומשגיחה עליו." הם משיבים: "לא אכפת לי, אני רוצה לחזור! לא אכפת לי שיתפסו אותי! מה הסיפור? במקרה הכי גרוע אני אבגוד!" האין זה טירוף? (כן.) הם אומרים בגלוי שהם מוכנים לבגוד. מי יעז לארח אותם? האם מישהו רוצה לארח בוגד? (לא.) האם אנשים כאלה מאמינים באל? האחים והאחיות מארחים אותם בתור מאמינים באל. אם האנושיות שלהם לוקה מעט בחסר, זה נסבל; אפשר גם להכיל את אי חתירתם אל האמת. אבל הם מסוגלים לפגוע באחים ובאחיות על ידי הפיכה לבוגדים ומכירת הכנסייה, וכך לגרום שאנשים רבים לא יוכלו לחזור לבתיהם או לא יוכלו לבצע את חובותיהם כרגיל – מי יכול להרשות לעצמו ליטול על עצמו את האשם בהשלכות הללו? האם היית מעז לארח אויב שכזה? האין האירוח שלו מזמן לך רק צרות?

אנשים בלתי הגיוניים ובעייתיים מתוך זדון חושבים רק על האינטרסים של עצמם כשהם פועלים, ועושים כל מה שמסב להם סיפוק. דבריהם אינם אלא טיעונים מגוחכים ומילות כפירה והם אטומים להיגיון. הצביון המרושע שלהם מציף אותם. איש לא מעז להתרועע עימם ואף אחד לא מוכן לשתף איתם על האמת מחשש שימיט על עצמו אסון. אנשים אחרים חשים מתח בכל פעם שהם אומרים להם את דעתם, מחשש שאם יגידו מילה אחת שלא תישא חן בעיניהם או לא תהלום את רצונם, הם ייאחזו בה ויטיחו האשמות מזעזעות. האין אנשים כאלה רעים? האין הם שדים מהלכים? כל מי שיש להם צביון מרושע והיגיון קלוקל הם שדים מהלכים. וכשמישהו מקיים אינטראקציה עם שד מהלך, ברגע אחד בלבד של חוסר זהירות הוא עשוי להמיט על עצמו אסון. האם נוכחותם של שדים מהלכים שכאלה בכנסייה לא תגרום צרה גדולה? (כן.) אחרי שהשדים המהלכים הללו נתקפים זעם ופורקים את כעסם, הם עשויים לדבר זמן מה כבני אנוש ולהתנצל, אבל הם לא ישתנו לאחר מכן. מי יודע מתי מצב רוחם ישתנה לרעה והם יתפרצו בעוד התקף זעם ויטיחו את טיעוניהם המגוחכים. מטרת התקף הזעם ופריקת הכעס שלהם שונה בכל פעם, כמו גם המקור והרקע לפורקן רגשותיהם. כלומר, כל דבר יכול לגרום להם להתפרץ, כל דבר יכול לגרום להם להיות לא מרוצים, וכל דבר יכול לגרום להם להגיב בפרצי זעם ובהתנהגות בלתי נשלטת. זה נורא! זה בעייתי! האנשים המופרעים והרעים האלה עלולים לצאת מדעתם בכל רגע; איש לא יודע למה הם מסוגלים. השנאה שלי לאנשים כאלה היא הגדולה מכול. יש לטהר כל אחד ואחד מהם – חייבים להרחיק את כולם. אני לא רוצה להתעסק איתם. המחשבה שלהם מבולבלת והצביון שלהם חייתי, הם מלאים בטיעונים מגוחכים ובדברים שטניים, וכשפוקדים אותם דברים הם פורקים את זעמם באופן נמהר: חלקם בוכים, אחרים צורחים, מקצתם רוקעים ברגליים וישנם אפילו מי שמטלטלים את ראשם ומשתוללים עם הידיים והרגליים. הם פשוט חיות, לא בני אדם. טבחים מסוימים שמאבדים את עשתונותיהם משליכים סירים וכלים; אחרים שמגדלים חזירים או כלבים בועטים בחיות האלה ומרביצים להן ברגע שהם מאבדים את עשתונותיהם ופורקים עליהן את כל זעמם. לא משנה מה קורה, האנשים האלה תמיד מגיבים בכעס; הם לא מרגיעים את עצמם כדי להרהר ולא מקבלים זאת מהאל. הם לא מתפללים ולא מחפשים את האמת, וגם לא מבקשים לשתף עם אחרים. כשאין להם ברירה, הם מחזיקים מעמד; כשהם לא מוכנים להחזיק מעמד, הם יוצאים מדעתם, מטיחים טיעונים מגוחכים ומאשימים ומגנים אנשים אחרים. לעתים קרובות הם אומרים דברים כגון: "אני יודע שכולכם משכילים ומזלזלים בי"; "אני יודע שהמשפחות שלכם עשירות, ושאתם בזים לי בגלל שאני עני"; או "אני יודע שאתם בזים לי בגלל שאין לי בסיס באמונה ושאתם בזים לי בגלל שאני לא חותר אל האמת." אף שניכר בבירור שהם מודעים לאינספור בעיותיהם, הם אף פעם לא מחפשים את האמת כדי לפתור אותן, וגם בשיתוף שלהם עם אחרים הם לא דנים במודעות העצמית שלהם. כשמזכירים את בעיותיהם האישיות, הם מסיטים את הנושא ומשמיעים האשמות נגד, מטילים את כל הבעיות ואת כל האחריות על אחרים, ואפילו מתלוננים שהסיבה להתנהגותם היא שאחרים מתנכלים להם. כאילו שאחרים הם שגרמו את התקפי הזעם שלהם ואת הצרות המטופשות שהם מחוללים, כאילו שזו אשמת כולם מלבדם, להם פשוט אין שום ברירה אלא לפעול כך והם מגנים על עצמם באופן מוצדק. בכל פעם שהם לא מרוצים הם מתחילים לפרוק את המרמור שלהם ולהפריח שטויות ומתעקשים על הטיעונים המגוחכים שלהם, כאילו כולם טועים, כאילו הם היחידים שטובים וכל היתר נבלים. לא משנה כמה התפרצויות זעם יש להם או כמה טיעונים מגוחכים הם מפריחים, הם דורשים שידברו עליהם טובות. גם כשהם עושים רע, הם אוסרים על אחרים לחשוף אותם או להעביר עליהם ביקורת. אם תצביע ולו על בעיה קלה אצלם, הם יסבכו אותך בוויכוחים אינסופיים ותוכל לשכוח אחר כך מחיים שלווים. איזה מין אנשים הם? אלה אנשים בלתי הגיוניים ובעייתיים מתוך זדון, ומי שעושים זאת הם אנשים רעים.

בדרך כלל, אנשים בלתי הגיוניים ובעייתיים מתוך זדון, עשויים שלא לבצע שום מעשים בוגדניים או רעים משמעותית, אבל ברגע שנכנסים לתמונה האינטרסים, המוניטין או הכבוד שלהם, הם מיד מתפרצים בכעס, נתקפים זעם ומאבדים שליטה, ואפילו מאיימים בהתאבדות. אימרו לי, אם יהיה במשפחה אדם מגוחך וגס באופן בלתי הגיוני, האם לא כל המשפחה תסבול? בבית תשרור מהומה והוא יתמלא בצעקות וביללות, והחיים בו יהפכו בלתי נסבלים. בכנסיות מסוימות ישנם אנשים כאלה; כשהכול רגיל, דבר זה עשוי שלא להיות גלוי לעין, אך לעולם אינך יודע מתי הם עשויים להתפרץ ולחשוף את עצמם. הביטויים העיקריים של אנשים כאלה כוללים בין היתר התקפי זעם, השמעת טיעונים מגוחכים והטחת קללות בפומבי. גם אם ההתנהגויות האלה קורות רק אחת לחודש או פעם בחצי שנה, הן גורמות מצוקה וקשיים רבים, ומפריעות לחיי הכנסייה של רוב האנשים במידה כזו או אחרת. משנמצא כי אכן אדם מסוים נמצא בקטגוריה הזאת, יש לטפל בו ללא דיחוי ולהרחיקו מהכנסייה. יש שיגידו: "האנשים האלה לא עושים שום רע. אי אפשר להחשיב אותם לאנשים רעים; עלינו להיות סובלניים וסבלניים איתם." אימרו לי, האם יהיה בסדר לא לטפל באנשים כאלה? (לא.) למה לא? (בגלל שהמעשים שלהם מחוללים צרות משמעותיות ומרגיזים את רוב האנשים, וגם מפריעים לחיי הכנסייה.) על סמך התוצאה הזאת, ברור שמי שמפריעים לחיי הכנסייה, גם אם הם לא אנשים רעים או צוררי משיח, מקומם לא בכנסייה. זאת משום שאנשים כאלה לא אוהבים את האמת אלא סולדים ממנה, ולא משנה כמה שנים הם מאמינים באל או כמה דרשות הם שומעים, הם לא יקבלו את האמת. ברגע שהם עושים משהו רע וגוזמים אותם, הם מתפרצים בזעם ומפריחים שטויות. אפילו כשמישהו משתף איתם על האמת, הם לא מקבלים אותה. אף אחד לא יכול לדבר איתם בהיגיון. אפילו כשאני משתף איתם על האמת, הם עשויים להישאר שקטים כלפי חוץ אבל בתוכם הם לא מקבלים אותה. כשהם מתמודדים עם מצבים אמיתיים, הם ממשיכים להתנהג כתמיד. הם לא מקשיבים לדבריי, ולכן, על אחת כמה וכמה שהם לא יקבלו את עצתכם. אף על פי שהאנשים האלה עשויים שלא לבצע מעשים רעים מהותיים, הם כלל לא מקבלים את האמת. כשמסתכלים על מהות הטבע שלהם, לא זו בלבד שאין להם מצפון והיגיון, הם גם בלתי הגיוניים, בעייתיים מתוך זדון ואטומים להיגיון. האם אנשים כאלה יכולים להשיג את ישועת האל? בשום אופן לא! כל מי שכלל אינם מקבלים את האמת הם חסרי אמונה, הם משרתי השטן. כשדברים לא מתרחשים באופן שהם רוצים, הם מתפרצים בזעם, מפריחים ללא הרף טיעונים מגוחכים ולא מקשיבים לאמת, ולא משנה איך משתפים אותה. אנשים כאלה הם בלתי הגיוניים ובעייתיים מתוך זדון, הם שדים ורוחות רעות בהתגלמותם; הם גרועים מחיות! הם חולי נפש בעלי היגיון קלוקל ולעולם אינם מסוגלים להתחרט באמת. ככל שהם יישארו בכנסייה יותר זמן, כך יתרבו התפיסות שלהם לגבי האל, יגדלו דרישותיהם הבלתי הגיוניות מבית האל ויתעצמו ההפרעות והנזקים שהם מסבים לחיי הכנסייה. דבר זה משפיע על ההיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל ועל ההתקדמות הרגילה של עבודת הכנסייה. הנזק שהם מסבים לעבודת הכנסייה אינו פחות מזה שמסבים אנשים רעים; יש להרחיקם מהכנסייה בהקדם. אנשים מסוימים אומרים: "האם הם לא בסך הכול קצת חסרי שליטה? הם לא מגיעים לידי כך שהם רעים, אז האם לא מוטב להתייחס אליהם באהבה? אם נשאיר אותם, אולי הם יוכלו להשתנות ולהיוושע." אני אומר לך, זה בלתי אפשרי! אין פה "אולי" – האנשים האלה בשום אופן לא יכולים להיוושע, משום שהם לא מסוגלים להבין את האמת, לא כל שכן לקבל אותה; אין להם מצפון והיגיון, תהליכי החשיבה שלהם אינם נורמליים ואין להם אפילו היגיון פשוט ובסיסי ביותר שנחוץ להתנהלותו של אדם. הם אנשים בעלי היגיון קלוקל. האל לא מושיע אנשים כאלה בשום אופן. גם אלה שניחנים בחשיבה קצת יותר רגילה ובאיכות טובה יותר, אם הם כלל לא מקבלים את האמת הם לא יוכלו להיוושע, לא כל שכן אלה שיש להם היגיון קלוקל. האין זה יותר מדי טיפשי ונבער להמשיך להתייחס לאנשים כאלה באהבה ולהמשיך לתלות בהם תקווה? אני אומר לכם זאת עכשיו: נכון לחלוטין לטהר מהכנסייה את מי שהינם בלתי הגיוניים, בעייתיים מתוך זדון ואטומים להיגיון. הדבר גודע מן היסוד את ההטרדה שהם מסבים לכנסייה ולאנשיו הנבחרים של האל. זו האחריות של מנהיגים ושל עובדים. אם קיימים אנשים בלתי הגיוניים כאלה בכנסייה כלשהי, על אנשיו הנבחרים של האל לדווח עליהם, וברגע שמנהיגים ועובדים מקבלים דיווחים כאלה עליהם לטפל בהם ללא דיחוי. זהו העיקרון לטיפול בסוג השישי של אנשים – מי שהינם בלתי הגיוניים ובעייתיים מתוך זדון.

ז. עוסק ללא הרף בפעילויות מופקרות

הסוג השביעי הוא מי שעוסקים בפעילויות מופקרות, קבוצה שמוזכרת לעתים קרובות. אף על פי שביטויי האנושיות שלהם אינם כה רעים – הם לא זורעים מחלוקות, לא מבצעים מעשים רעים ולא גורמים הפרעות – יש להם תכונה אחת משותפת והיא, שתמיד מתעוררות בעיות ותקריות ביחסיהם עם המין הנגדי. בעיות כאלה תמיד מתעוררות אצלם בלי קשר לזמינותן של הזדמנויות, ואם אין שום הזדמנויות הם יוצרים אותן, כך שבכל מקרה "סיפורים" מעין אלה תמיד יקרו. לא משנות הנסיבות, לא משנה מיהו האדם האחר או כמה אותו אדם רחוק מהם, מקרים כאלה אכן קורים להם מפעם לפעם. איזה מין מקרים? בין היתר, הם יוצאים לדייט עם מישהו, או רוצים תמיד להתקרב למישהו, או מפתחים רגשות כלפי מישהו, או שמים עין על מישהו. הם אף פעם לא מצליחים לחיות באופן רגיל ולבצע את חובותיהם באופן רגיל, ותמיד הם מושפעים מתשוקות התאווה שלהם. כלומר, במצבים רגילים שבהם אנשים רגילים לא היו נקלעים לבעיות כאלה, הם כן נקלעים אליהן לעתים קרובות. הם לא צריכים נסיבות מיוחדות או מישהו שייצור למענם הזדמנויות; המקרים האלה פשוט קורים להם באופן טבעי. אחרי שמקרים כאלה קורים, ובלי קשר להשלכות, תמיד קבוצה של אנשים או אדם מסוים נדרשים לשלם על כך. איזה מחיר הם משלמים? ביצוע חובתם מושפע לרעה; עבודת הכנסייה מתעכבת ונתקלת בקשיים; צעירים מסוימים חשים דאגה ומתפתים, ומאבדים עניין באמונה באל ובביצוע חובותיהם; ואנשים מסוימים אף מפסידים את חובותיהם או מוותרים עליהן. אנשים שעוסקים בפעילויות מופקרות הם יותר מדי בעייתיים. על כל צעד ושעל בני המין הנגדי מתגודדים סביבם, מתקרבים אליהם, מפלרטטים איתם ואפילו עוסקים בהקנטות מבודחות. אף על פי ששום בעיות רציניות מהותיות לא עלולות להתעורר, הם מפריעים באופן חמור למצבים הרגילים של אנשיו הנבחרים של האל בעת ביצוע חובותיהם. בכל מקום שהם מגיעים אליו הם מביאים עימם צרות ומפריעים לאחרים, לעבודה ולכנסייה, ואפילו מפתים בכל הזדמנות את בני המין השני שמושכים בעיניהם ורוקמים איתם יחסים. דבר זה מהווה מטרד גדול מדי. ברגע שהם מתאהבים במישהו, נגזר על אדם זה מזל רע, והוא לא מסוגל להאמין באל באופן רגיל או לבצע עוד את חובותיו. את ההשלכות אין לשער. אותו אדם לא יכול שלא ליצור קשר עם המפתה ולא להתראות איתו, ובעודו עסוק בביצוע חובותיו, הוא לא מסוגל להתחתן או להתמסד והיחסים ביניהם נותרים בלתי ניתנים לניתוק. מה קורה בסופו של דבר? הוא מתחיל לסבול קשות, כואב לו מאוד! אם הוא מחזיק מעמד עד שאסונות פוקדים אותו כעונש, זה הסוף מבחינתו ותקוותו להיוושע נגוזה. יש החוטאים פעם אחת ואינם מתחרטים כאשר גוזמים אותם, אלא חוטאים פעם שנייה ואפילו שלישית, ומקיימים שלוש או ארבע מערכות יחסים בתוך שנתיים או שלוש, דבר המהווה הפרעה לאנשיו הנבחרים של האל ולחיי הכנסייה, וגורם לאנשיו הנבחרים של האל לתעב אותם. דבר זה מותיר עליהם כתם שהם מתחרטים עליו במשך כל חייהם.

יש אנשים שבני המין הנגדי תמיד נצמדים אליהם כמו זבובים ומסתובבים סביבם משום שהם נאים למראה וניחנים באלגנטיות מסוימת ובכמה כישורים וכישרונות, או משום שנטלו על עצמם עבודה חשובה כלשהי. יש שמגישים להם ארוחות, יש שמציעים את מיטתם, יש שמכבסים למענם, יש שקונים להם תוספי בריאות ומוצרי קוסמטיקה ונותנים להם מתנות קטנות, וכן הלאה. הם מקדמים בברכה את כולם, ויודעים בליבם שהתנהגות שכזו מצד אחרים אינה ראויה, אבל לעולם אינם דוחים אותה, ומפתים במקביל כמה וכמה מבני המין הנגדי. אותם אנשים רבים זה עם זה על ההזדמנות לשרתם, מתחרים ומקנאים זה בזה, בעוד האדם המופקר נהנה מהתחושה וחושב את עצמו לכובש לבבות. למעשה, מבוגרים מבינים היטב בעניינים שבינו לבינה, ואפילו כמה קטינים מבינים אותם; רק שוטים, מוגבלים שכלית או חולי נפש לא מבינים אותם. למה אותם אנשים מתחרים בעוצמה שכזו כדי לשרת את בן המין הנגדי ולרצותו? הכול קשור לרצון לפתות, הלא כן? אין שום צורך להסביר זאת; כולם יודעים מה מתרחש. זה דבר שאנשים מודעים לו היטב, דבר שבבירור אינו ראוי, ואף על פי כן אותו אדם אינו מסרב לו, אלא נענה לו בשתיקה – איך הדבר נקרא? זה נקרא פלירטוט. הם יודעים שמדובר בפיתוי בין גברים לנשים, אבל למען הריגוש שגורם סיפוק של תשוקות בשר תאוותניות, הם לא רוצים לסרב. לדעתם תחושה זו היא סוג של הנאה, הנאה שטובה אף מכל מאכל ערב לחך בעולם, ולכן הם לא מסרבים. כאשר האדם המדובר לא מסרב, המפתים הללו שמחים אף יותר וחושבים שהם אלו שאותו אדם אוהב ונהנים בתוך תוכם מן הסיטואציה. ואותו אדם חושב שכל עוד לא מתקיימים יחסים משמעותיים, זה לא נחשב כדבר מה רציני, שמופקרות בקרב כופרים חמורה בהרבה ושלכל היותר נחשב הדבר לפיתוי, בדומה למפגשי חיזור רגילים. אבל האם מפגשי חיזור אמורים להיות כך? היום עם אדם אחד, מחר עם אחר, שוב ושוב נפגשים באופן מופקר עם כל אחד ומפתים את כולם. בכל אשר הם פונים, אנשים מופקרים שכאלה שמים בעדיפות ראשונה מתן דרור לתשוקות התאווה שלהם, לעשיית רושם ולעיסוק בפיתוי. ככל שהם מפתים יותר אנשים, כך הם מאושרים יותר. מה קורה בסופו של דבר? אחרי שהם מתרברבים שוב ושוב, אחים ואחיות מסוימים מבחינים בהתנהגותם וכותבים יחד מכתב למנהיגים הבכירים. חקירה מאמתת את טענותיהם והאדם המופקר מטוהר מהכנסייה. אתם מבינים מה קורה? האין הנתיב שלהם לאמונה באל מסתיים שם? הקץ שלהם נחשף. בעיני אנשים מעשיהם והתנהגותם בלתי נסבלים, ובעיני האל הם אף נתעבים יותר. ההתנהגות שאנשים אלה מפגינים אינה מייצגת יחסים ראויים בין אנשים, וגם אינה משקפת צרכים רגילים של בני אנוש. ניתן לתאר את מעשיהם במילה אחת בלבד: "מופקרות". למה הכוונה במופקרות? הכוונה לעיסוק מופקר ביחסים עם בני המין הנגדי, פיתוי בלתי אחראי של אחרים כרצונם, ושידול והטרדה של בני המין השני. זהו משחק בתאווה, שנעשה בלי להתחשב במחיר או בהשלכות. אם בסופו של דבר מישהו אכן נוגס בפיתיון ומתחיל בפלירטוט רומנטי איתם, הם מסרבים לאחר מכן להכיר בכך ואומרים: "זה היה רק בצחוק. לקחת את זה ברצינות? לא באמת התכוונתי לזה; אתה מייחס לזה יותר ממה שזה". האין זה שד שמפתה אנשים? אחרי שפיתו אדם אחד, הם מחפשים את המטרה הבאה שלהם ומפתים אחרים. הם כל כך איומים ומרושעים! אחרי שהם מפתים מישהו, הם מסרבים להכיר בכך. אם מישהו הולך שולל אחרי אדם כזה ומסתבך, האין זה דוחה? (כן.) האם אנשים שמפתים אחרים במופקרות הם שנואים? (כן.) בית האל ציין כבר בהתחלה שאם אדם מגיע לפרקו והוא בוגר, בית האל לא מתנגד למפגשי חיזור רגילים או לנישואים ולחיים משותפים בדרך רגילה, ושהוא מתיר זאת ומעניק להם חירות לעשות כן. ואולם ישנם כמה תנאים: העיסוק בפעילויות מופקרות אסור; פיתוי ופלירטוט באופן מופקר והטרדה אקראית של המין הנגדי – אסורים. בית האל לא מגביל מפגשי חיזור, אבל אינו מתיר פיתוי מופקר. למה הכוונה בפיתוי מופקר? הכוונה להטרדה של אדם כלשהו מהמין הנגדי, ולאחר מכן אי הודאה בכך. האנשים שאותם הם מטרידים אינם האהבה האמיתית שלהם; הם לא מתכוונים להיכנס למערכת יחסים ארוכת טווח או להתחתן, אלא רק רוצים לפתות, לשעשע את עצמם על חשבון האדם האחר, להפיק ממנו הנאה רגעית, לחפש ריגושים, להיות בקשר מקביל עם כמה שותפים, להתנהג כאדם שטוף זימה – זה נקרא מופקרות. המופקרות אסורה בכנסייה, וכשהיא מתרחשת יש לטפל במעורבים על פי העקרונות להרחקת אנשים. מובן שבצוותי הבשורה אסורות נסיבות שכאלה בקרב מי שמטיפים את הבשורה, בין הם מכנסיות עם חובות במשרה מלאה ובין אם הם מכנסיות מן השורה. אם אדם משתמש בכסות של הטפת הבשורה כדי לפתות אנשים אחרים באופן מופקר, ובוחר לשתף פעולה רק עם אנשים מהמין הנגדי, או מטיף את הבשורה רק לבני המין הנגדי ובכך מנצל את ההזדמנות לרקום יחסים בלתי ראויים – דבר זה משבש את עבודת הבשורה של האל ומפריע לה. מנהיגים ועובדים חייבים לטהר אנשים כאלה ללא דיחוי.

כדי למצוא חברים בני המין השני ולעסוק בפעילויות מופקרות, אנשים מסוימים מתעלמים מהגיל ואין להם שום מגבלה שכזו. הם פשוט מנסים לפתות כמה שיותר, בלי שמץ בושה. חלקם לא רק משביעים את תשוקות הבשר התאוותניות שלהם על ידי פיתוי בני המין הנגדי – הם אפילו דורשים שהצד השני ישלם את הוצאות המחיה שלהם, יקנה להם דברים וכן הלאה. אם אתם מגלים אנשים כאלה או אם מישהו מדווח על התרחשויות כאלה, יש לטפל באנשים אלה ללא דיחוי. הפתרון היחיד הוא להרחיק אותם לצמיתות. זאת משום שבעיות כאלה הן בשום אופן לא זמניות אצלם. זה נכון במיוחד לגבי מי שנשואים – למרות שיש להם בן זוג בבית, הם בכל זאת מכוונים ספציפית למין הנגדי בעילה של הטפת הבשורה. הם מחפשים כל אחד, עשיר כעני, ואם הם מוצאים מישהו שמוצא חן בעיניהם, הם עשויים אפילו לברוח איתו כדי להתחתן ואפילו לא מטיפים עוד את הבשורה – פשוט לא מאמינים יותר באל. אם ניתן לגלות אנשים כאלה בשלב מוקדם, יש להרחיקם במהירות ולצמיתות משורות מטיפי הבשורה, בלי לתת להם הזדמנות נוספת ובלי צורך בהבחנה נוספת. האם אתם מבינים? יש האומרים: "לחלק מהאנשים יש חיים קשים. אם הם מפתים מישהו מהמין הנגדי כדי להקים משפחה, והאדם האחר יכול להאמין באל ולתמוך בהם, האין זה מצב שבו כל הצדדים מרוויחים?" אני אומר לך, צריך להרחיק אנשים כאלה כמה שיותר מהר; הם כלל לא עושים זאת בשביל חיי משפחה אלא כדי לעסוק בפעילויות מופקרות. למה אני כל כך בטוח? אם הם לא היו מהסוג שעוסק בפעילויות מופקרות, אזי אחרי שהיו מתחילים להאמין באל, הם בשום אופן לא היו ממשיכים בהתנהגויות כאלה והיו מתייחסים אליהן בשאט נפש, בייחוד אם הם נשואים. המגמות כעת בעולם כולו הן מופקרות ומרושעות; אנשים מספקים את תאוותם ומתחרים מי יפתה יותר אנשים מהמין הנגדי בלי כל צורך באיפוק, משום שהחברה הזאת והמין האנושי הזה לא מוקיעים את המעשים האלה ולא בזים להם. ולכן, אנשים חושבים שאם הם יכולים להרוויח כסף על ידי עיסוק בפעילויות מופקרות ועל ידי מכירת בשרם, הדבר מעיד על מיומנות או על יכולת. הם רואים בזה מקור לגאווה. ואולם, אחרי שהם מתחילים להאמין באל, השקפותיהם של אנשים על עניינים אלה משתנות מן היסוד. הם מוצאים את הדרך הנכונה להתייחס לתשוקות בשר תאוותניות, דבר שבראש ובראשונה כרוך בריסון עצמי. איך אפשר לתרגל ריסון עצמי? אנשים צריכים לדעת מהי בושה ושתהיה להם בושה. זה מה שנקרא אנושיות תקינה. לכולם יש תשוקות תאוותניות, אבל אנשים צריכים לדעת לרסן את עצמם, שתהיה להם בושה. גם אם יש להם מחשבות כלשהן מעין אלה, הם צריכים לרסן את עצמם משום שהם מאמינים באל ומשום שיש להם מצפון והיגיון. בשום אופן אסור להם לנהות אחרי מחשבות בלתי ראויות, לא כל שכן לממשן. עליהם לחפש את האמת כדי לפתור את הבעיות האלה. גם אם הם מאמינים חדשים שלא מבינים את האמת, עדיין הם צריכים למדוד את עצמם על פי אמות המידה הבסיסיות ביותר של מוסר אנושי. אם אינך ניחן ולו בדרגת האיפוק הזאת, אזי אין לך לא אנושיות תקינה ולא מצפון והיגיון של אנושיות תקינה. חיות מכל הסוגים מצייתות בהיבט זה לסדר מסוים ופועלות על פי כללים, ולא פועלות באופן מופקר; כבני אנוש, נטייתם של אנשים לפעול במופקרות צריכה להיות אף פחותה יותר ואיפוקם צריך להיות אף רב יותר. אם אין לך איפוק ושליטה עצמית ולו ברמה הזאת, איך אתה יכול לקוות לחפש את האמת וליישם אותה בפועל? אם אינך יכול אפילו להתמודד עם התאווה המרושעת שלך-עצמך, איך תוכל להתמודד עם הצביונות המושחתים שלך? ההתמודדות עם טבעך להתנגד לאל ולבגוד בו תהיה בלתי אפשרית אף יותר, הלא כן? (כן.) אם אינך יכול להתמודד אפילו עם תשוקות הבשר התאוותניות, איך אתה יכול לקוות להתמודד עם הצביונות המושחתים שלך? אל תעלה את זה אפילו בדעתך. לא תוכל להשיג זאת.

אנשים מסוימים שמטיפים את הבשורה מחפשים כל הזמן הזדמנויות לצאת לדייטים, ומקרים כאלה קורים לעתים קרובות. מי שקושרים יחסים רומנטיים כדבר שבשגרה בעודם מזניחים את משימותיהם הראויות, הורחקו וטופלו, ואילו מי שמדי פעם עוברים את העבירה הזאת הוזהרו. ברגע שהאנשים האלה שהם בעלי צביונות מרושעים מוצאים את הנסיבות המתאימות ופוגשים אדם שהם מחשיבים למאהב, הם מתפתים. כוונתם לקבל ברכות באמצעות האמונה באל נגוזה באופן זה בקרבי תאוותם המרושעת. ברגע שהם נכנסים למערכת יחסים רומנטית, הם מזניחים כל דבר אחר ואפילו נוטשים את כוונתם לקבל ברכות ורודפים רק אחרי שמחת הבשר. אחרי עבירה אחת או שתיים, הם עשויים לחוש מעט האשמה עצמית ומצוקה, אבל אחרי שלוש או ארבע פעמים הדבר הופך למופקרות. מרגע שהמופקרות מתקבעת הם לא חשים עוד האשמה עצמית או מצוקה, מכיוון שרובד הבושה, שהינו הרף התחתון באנושיותו של אדם, כבר נפרץ. הם לא מחשיבים עוד את המופקרות למבישה ולפיכך ממשיכים לעסוק בפעילויות מופקרות. מי שממשיכים לעסוק בפעילויות מופקרות הם מתירנים במיוחד בתשוקותיהם התאוותניות ולא מגלים שום איפוק. אסור לאנשים כאלה להיות בכנסייה ויש לטהר אותם; אל תוותרו להם ואל תעלו שום תירוצים כדי להשאירם. לבית האל לא חסרים אנשים להטפת הבשורה; הוא לא זקוק לאנשים שטופי זימה כאלה שסתם יחממו את הכיסא, היות שדבר זה ממיט כלימה על שם האל. לפיכך, אם מישהו מדווח או אם אתה באופן אישי מגלה אנשים כאלה בצוות הטפת הבשורה, עליך לדעת מה לעשות. אם מאמינים חדשים כלשהם סובלים מהבעיה הזאת, אזי עליכם קודם כול לשתף על האמת ביחס אליה ולאפשר לכולם לדעת מהם עקרונות הכנסייה ומהן גישותיה כלפי מי שמבצעים מעשים מופקרים. לכל הפחות עליהם לקבל התראה ראשונית כדי למנוע מהם להתפתות לכך וכדי שלא ינצלו את הטפת הבשורה כהזדמנות להתנהג באופן זה, ולבסוף להאשים את האחראים או את המנהיגים והעובדים בכך שלא שיתפו קודם לכן את עקרונות-האמת הרלוונטיים. לפיכך, מנהיגים ועובדים חייבים לשתף עימם באופן מפורש וברור על העקרונות האלה לפני שמקרים מעין אלה קורים, כשאנשים מסוימים אינם מודעים עדיין לגישה של בית האל כלפי אנשים ועניינים כאלה וכשעוד לא ברורות להם הסוגיות האלה – כדי שהם יידעו לאיזה סוג התנהגות וטבע משתייכים העניינים האלה ומהי גישתו של בית האל כלפיהם וכלפי אנשים כאלה. אחרי שהעקרונות האלה שותפו במלואם, אם הם עדיין דבקים במסלולם ומתמידים בדרכיהם אף על פי שהם מודעים לעקרונות האלה, אזי חייבים לטפל בהם ולהיפטר מהם, חייבים להרחיקם. אם אנשים כאלה מופיעים בכנסייה ומחוללים לעתים קרובות תקריות על ידי פיתוי אחרים או מטרידים תדיר את בני המין הנגדי, בהחלט יש להם בעיות. גם אם לא התרחשה אף בעיה משמעותית, מנהיגים ועובדים צריכים להזהיר את האנשים האלה ולטפל בהם, או להרחיק אותם ממקומות שבהם אנשים מבצעים את חובותיהם; במקרים קשים, יש להרחיקם באופן מיידי. בכך נסיים את השיתוף שלנו אודות ההיבט השביעי של ביטויי האנושיות.

18 בדצמבר 2021