היום נמשיך לשתף על נושא תחומי האחריות של מנהיגים ועובדים. קודם לכן שיתפנו עד לתחום האחריות הארבעה עשר, וישנם עדיין כמה תתי נושאים של תחום האחריות הזה שטרם שותפו. לפני שנשתף, ראשית כול ציינו כמה תחומי אחריות של מנהיגים ועובדים ישנם. (ישנם חמישה עשר.) המשיכו וקיראו אותם.

(תחומי האחריות של מנהיגים ועובדים:

1. להנחות את האנשים לאכילה ולשתייה של דברי האל ולהבנתם, וכן כניסה למציאות של דברי האל.

2. להכיר את מצבם של אנשים מכל סוג ולפתור קשיים שונים הקשורים להיווכחות בחיים שבהם הם נתקלים בחייהם האמיתיים.

3. שיתוף על עקרונות-האמת שיש להבין כדי למלא כל חובה כראוי.

4. להישאר מעודכנים בכל הנוגע לנסיבותיהם של אנשים שונים המפקחים על עבודה ושל אנשי צוות האחראים למגוון משימות חשובות, ולשנות במהרה את חובותיהם או להדיחם בעת הצורך, כדי למנוע או לצמצם הפסדים שנובעים משימוש באנשים שאינם מתאימים, וכדי להבטיח את היעילות ואת ההתקדמות החלקה של העבודה.

5. לשמור על תפיסה ועל הבנה מעודכנות של מצב ההתקדמות של כל פריט עבודה, ולהיות מסוגלים ליישב בעיות, לתקן סטיות ולפתור פגמים בעבודה באופן מיידי כדי שהיא תתקדם באופן חלק.

6. לקדם ולטפח מגוון אנשים מוכשרים וראויים, כדי שלכל מי שחותר אל האמת תהיה הזדמנות לעבור הכשרה ולהיכנס אל מציאות-האמת בהקדם האפשרי.

7. להקצות אנשים מסוגים שונים ולהשתמש בהם בחוכמה, על סמך האנושיות והחוזקות שלהם, כך שכל אחד יוכל לעשות את המיטב שלו.

8. לדווח באופן מיידי על כל בלבול וקושי שמתגלע בעבודה, ולמהר לחפש לו פתרון.

9. להסביר, ליזום ולהטמיע את סידורי העבודה השונים של בית האל באופן מדויק ובהתאמה עם דרישותיו, תוך מתן הדרכה, פיקוח ודרבון, וכן לבדוק את מצב ההטמעה ולעקוב אחריו.

10. לאבטח כראוי ולהקצות באופן שקול את הפריטים החומריים השונים של בית האל (ספרים, מגוון פריטי ציוד, דגנים וכן הלאה), ולבצע דרך קבע ביקורות, תחזוקה ותיקונים כדי לצמצם את הנזק ואת הבזבוז. כמו כן, למנוע מאנשים רעים לנכס לעצמם פריטים אלה.

11. לבחור אנשים מהימנים שאנושיותם עומדת בדרישות, בפרט עבור המשימה של רישום שיטתי של מנחות, ספירתן ואבטחתן. לסקור ולבדוק דרך קבע את הפריטים הנכנסים והיוצאים כדי שניתן יהיה לזהות במהירות מקרים של מעילה, של בזבוז ושל הוצאות לא סבירות – וכן למנוע מצבים כאלה ולדרוש פיצוי הולם. בנוסף, למנוע, בכל אופן שהוא, מצבים שבהם מנחות יפלו לידיהם של אנשים רעים שינכסו אותן לעצמם.

12. לזהות במהירות ובמדויק את האנשים, המאורעות והדברים השונים שמשבשים את עבודתו של האל ואת הסדר הרגיל של הכנסייה ומפריעים להם. לעצור בעדם ולהגביל אותם, ולהשיב את הדברים על כנם. בנוסף, לשתף על האמת כדי שאנשיו הנבחרים של האל יוכלו לפתח הבחנה באמצעות דברים מעין אלה וללמוד מהם.

13. להגן על אנשיו הנבחרים של האל מפני הפרעה, הונאה, שליטה ופגיעה חמורה מצד צוררי משיח, ולאפשר להם להבחין בצוררי משיח ולסלק אותם מלבם.

14. להבחין במהירות באנשים רעים ובצוררי משיח מכל סוג שהוא, ואז להרחיקם או לגרשם.

15. להגן על עובדים חשובים מכל סוג, לגונן עליהם מפני ההפרעה של העולם החיצון, ולשמור על בטחונם כדי להבטיח שפריטי העבודה החשובים יוכלו להתקדם באופן מסודר.)

האם כולם שמעו באופן ברור את כל חמישה עשר תחומי האחריות האלה? (כן.) תחום האחריות הארבעה עשר של מנהיגים ועובדים הוא "להבחין במהירות באנשים רעים ובצוררי משיח מכל סוג שהוא, ואז להרחיקם או לגרשם." אם כן, איך אתם יכולים להבחין בסוגים שונים של אנשים רעים? אמת המידה הראשונה מבוססת על מטרת אמונתם באל. לכמה נקודות חילקנו את מטרות האנשים באמונתם באל? חילקנו אותן לתשע נקודות: הנקודה הראשונה היא לממש את רצונו להיות בעל תפקיד רשמי; השנייה היא לחפש בן או בת זוג; השלישית היא להימנע מאסונות; הרביעית היא לעסוק באופורטוניזם; החמישית היא לחיות על חשבון הכנסייה; השישית היא לחפש מקלט; השביעית היא לחפש תמיכה; השמינית היא להגשים שאיפות פוליטיות; והתשיעית היא לנהל מעקב אחר הכנסייה. זוהי הבחנה במהות של אנשים לסוגיהם השונים על סמך כוונותיהם ומטרותיהם באמונה באל. אמת המידה השנייה להבחנה בסוגים השונים של אנשים שיש להרחיק או לגרש נסמכת על הביטויים של מהות האנושיות שלהם במגוון היבטים. כמה ביטויים נכללים באמת המידה הזאת? ראשית כול, אהבה להצגת עובדות וכזבים בצורה שגויה; שנית, אהבת ניצול; שלישית, התנהגות בצורה מופקרת ומשולחת רסן; רביעית, נטייה לנקמנות; חמישית, חוסר יכולת לשמור על הפה; שישית, התנהגות בצורה לא הגיונית ובעייתית מתוך זדון, בעוד איש אינו מעז להתגרות באותם אנשים; שביעית, עיסוק ללא הרף בפעילויות מופקרות; שמינית, יכולת לבגוד בכל רגע נתון; תשיעית, יכולת לעזוב בכל רגע נתון; עשירית, היסוס; אחת עשרה, התנהגות בפחדנות ובחשדנות; שתים עשרה, נטייה לעשות צרות; שלוש עשרה, רקע מורכב. בסך הכול ישנם שלושה עשר ביטויים. תחום האחריות הארבעה עשר במספר של מנהיגים ועובדים הוא "להבחין במהירות באנשים רעים ובצוררי משיח מכל סוג שהוא, ואז להרחיקם או לגרשם." שיתפנו כבר על בעיות הקשורות לאמת המידה הראשונה – מטרת האמונה באל. כמו כן שיתפנו כבר על שבע הבעיות הראשונות באנושיות שלהם, שהיא אמת המידה השנייה. היום נתחיל את השיתוף מהביטוי השמיני של האנושיות שלהם: "מסוגלים לבגוד בכל רגע נתון".

פריט ארבעה עשר: להבחין במהירות באנשים רעים ובצוררי משיח מכל סוג שהוא, ואז להרחיקם או לגרשם (חלק ו')

הסטנדרטים והבסיסים להבחנה באנשים רעים מסוגים שונים

2. על בסיס אנושיותו של אדם

ח. מסוגל לבגוד בכל רגע נתון

אתם מסוגלים לזהות את מי שמבטאים בבירור יכולת "למכור" את הכנסייה בכל רגע נתון, נכון? האם הבעיה עם האנשים האלה חמורה ביותר? (כן.) אנשים מסוימים "מוכרים" את הכנסייה בגלל שהם פחדנים, ואילו אחרים עושים זאת בגלל האנושיות הרעה שלהם או מסיבות אחרות. תהיה הסיבה אשר תהיה, העובדה שאנשים מסוג זה מסוגלים "למכור" את האחים והאחיות ולבגוד באל בכל רגע נתון מעידה על כך שהם בלתי אמינים. אם מגיע לאוזניהם מידע חשוב כלשהו אודות הכנסייה או מידע אישי על האחים והאחיות, למשל היכן האחים והאחיות גרים, מיהם מנהיגי הכנסייה, באיזו עבודה הכנסייה מעורבת, או מי מבצע עבודות וחובות חשובות ספציפיות, הם מסוגלים לחשוף את המידע הזה בשעת סכנה או בנסיבות מסוימות מיוחדות, ו"למכור" את הכנסייה ואת האחים והאחיות. סיבה אחת שהם עשויים לעשות זאת היא כדי להגן על עצמם ולשמור על ביטחונם האישי. מנגד, הם עשויים לפעול כך במתכוון: הם לא יתייחסו למידע הזה ברצינות, ובתמורה לרווח אישי יהיו מסוגלים לחשוף אותו ולבגוד בכל רגע נתון. לדוגמה, אנשים מסוימים נעצרים על ידי הדרקון הגדול האדום כאש, ובזמן החקירה הדרקון הגדול האדום כאש מאיים, מפתה ואפילו משתמש בעינויים כדי להוציא הודאה בכוח, ואומר לאנשים האלה שאם ידברו, הם ישוחררו; ולכן הם מסגירים את כל המידע שבידם אודות האחים והאחיות ואודות הכנסייה, בתמורה לחירותם-הם. אנשים מעין אלה הם בוגדים טיפוסיים. אימרו לי, איך יש להתייחס לסוג האנשים שהם בוגדים טיפוסיים ואיך יש לטפל בהם? (אנשים מעין אלה יש לגרש מיידית וגם לקלל.) בין אם הם בוגדים במתכוון ובין אם לא, בדרך כלל הבוגדים הטיפוסיים האלה מבררים לגבי מצבים מסוימים בכנסייה או משיגים מידע עליהם ושומרים אותו בראשם. מאוחר יותר, ברגע שעוצרים אותם בנסיבות מסוימות, הם מסגירים את המידע הזה. על פניו, הבירורים לגבי אותם פרטים והלמידה שלהם אינם נעשים לשם הסגרה מכוונת של המידע לדרקון הגדול האדום כאש, אבל כשעוצרים אותם הם לא יכולים להימנע מכך. לווידוי שלהם יש, לפיכך, השלכות שליליות מסוימות על הכנסייה. אם כן, הלמידה והבירורים האגביים שלהם של אותם פרטים אינם מהווים שיחה בטלה או חילופי דברים רגילים; הם עושים זאת בכוונה תחילה ולמען מטרה. דבר זה מכשיר עבורם את הנסיבות להפוך בהמשך לבוגדים. האם הבעיה של אנשים שמסגירים כלאחר יד מידע של אחרים יכולה להיפתר בשיטות כגון שיתוף האמת או מתן אזהרות לאותם אנשים? (לא.) למה לא? (בגלל שלאנשים מהסוג הזה אין מצפון והיגיון והם לא יקבלו את האמת, ואין טעם לשתף איתם על האמת.) איך יש לטפל בסוג זה של אנשים רעים, שיכולים כלאחר יד להזיק לאחרים? יש רק פתרון אחד, והוא להרחיקם, מכיוון שמה שהם עשו לא רק פוגע באחים ובאחיות אלא גם מפריע לעבודת הכנסייה. התנהגות מעין זו ניתן לאפיין כ"מכירה" של האחים והאחיות ושל הכנסייה, ועל כן יש להרחיק או לגרש אנשים מהסוג הזה. אף שלא ניתן לאפיין אנשים אלה כצוררי משיח, יש עילה מספקת לאפיין אותם כאנשים רעים שמשבשים את עבודת הכנסייה ומפריעים לה. לפיכך, הרחקה של אנשים מסוג זה תואמת לחלוטין לעקרונות. אנשים אלה אינם מתעניינים באמת; הם פשוט אוהבים לברר בכל מקום פרטים על המנהיגים והעובדים, כמו גם פרטים על אחים ועל אחיות מסוימים. הם מאמינים באל זה מספר שנים ולא מבינים אמיתות רבות – ולמרות זאת הם צברו לא מעט מידע על משפחותיהם של המנהיגים והעובדים ושל האחים והאחיות. לגבי כל אח או אחות שמוזכרים, הם מסוגלים לשתף חלק מפרטיהם, דבר שבעיני אחרים מזעזע. אף שהם אינם מנהיגים או עובדים, הם תמיד להוטים לברר עניינים פנימיים מסוימים של הכנסייה, למשל אודות עבודת המנהלה, אודות ראשי המבנים השונים ואודות עבודות מסוימות הקשורות לעניינים חיצוניים. הם שואלים לעתים קרובות מי הלך ולאן כדי לבצע את חובתו ומתי הוא עזב, את מי קידמו, את מי הדיחו, ואיך מתקדמים היבטים מסוימים של עבודת הכנסייה. אחרי בירור הדברים האלה, הם מפיצים בכל מקום את המידע. מה שנתעב אף יותר הוא שאנשים מסוימים אפילו מעלים על הכתב את המידע שאספו בבירוריהם. האין זה מעיד שיש להם מניעים נסתרים? (כן.) כשהם מתעדים את ענייניהם האישיים בארצו של הדרקון הגדול האדום כאש, הם מקפידים להשתמש בצופן או בשפת סתרים, אבל כשהם מתעדים מידע של אחרים, הם לא נוקטים שום שיטה שמעידה על חכמה כלשהי, אלא פשוט כותבים שמות אמיתיים, מאפיינים חיצוניים, גיל, מספרי טלפון ופרטים אחרים של האחים והאחיות. האין זה משום שבכוונתם לבגוד? יש להם כוונות רעות, והם אכן מתכוונים לבגוד. ברגע שדבר מה מסוכן קורה והמשטרה מחרימה את המידע שהם תיעדו, די רק באיום עליהם ובהפחדתם – אין צורך אפילו לענותם – והם מיד מודים בכול בפרטי פרטים, בלי להחסיר דבר. הם אפילו מוגיעים את מוחם כדי להיזכר בדברים שנשכחו מהם, וברגע שהם נזכרים בדבר מה, הם מיד מספרים אותו למשטרה. הם אפילו מובילים את המשטרה לבתיהם של האחים והאחיות, לבתיהם של מנהיגים ועובדים, ולמגוריהם של מי שמבצעים חובות חשובות, כדי שיעצרו אותם. האינכם סבורים שאנשים מסוג זה נאלחים במיוחד? (כן.) לכאורה, התנהגותם לפני שהם "מוכרים" אחרים אינה של אדם רע, לא כל שכן של צורר משיח; ביטוייהם עשויים להיות בסך הכול כאלה של בן אנוש מושחת מן השורה – אבל ברגע שעוצרים אותם, הם מסוגלים "למכור" ללא היסוס כל אחד מהאחים והאחיות. די בביטוי היחיד הזה כדי לעשותם נאלחים אף יותר מאנשים רעים ומצוררי משיח. זה לא שהם לא מסוגלים להימנע מהסגרת קצת מידע שולי כשהם נתונים לכפייה, לרדיפה ולעינויים חמורים, בגלל שהבשר שלהם חלש מדי והם לא עומדים בכך עוד. להפך, הם מיוזמתם חושפים בחוסר אחריות את כל המידע שברשותם, בלי שום התחשבות בביטחונם של האחים והאחיות, לא כל שכן בעבודת הכנסייה. דבר זה נאלח ביותר! זה אחד הביטויים של סוג האנשים שבוגדים.

ישנו עוד סוג של אנשים, שלנוכח ההתגרות הכי קלה רוצים לדווח על הכנסייה ועל האחים והאחיות. לדוגמה, כשהם נתקלים באסונות טבע, במחלה או בגניבה, הם מתלוננים על האל וגם מתלוננים שהאחים והאחיות חסרי אהבה ולא עוזרים להם לפתור את בעיותיהם. דבר זה גורם להם לרצות "למכור" את הכנסייה ואת האחים והאחיות. אנשים מסוימים מבצעים מעשים רעים באופן מופקר וגוזמים אותם, והאחים והאחיות גם מתרחקים מהם; דבר זה גורם להם להרגיש שבית האל חסר אהבה, ולכן הם פולטים: "כולכם לא אוהבים אותי, נכון? כולכם מזלזלים בי, נכון? האם אני יכול עדיין לזכות בברכות בזכות האמונה באל? אם לא אזכה בברכות, אני אדווח על כולכם!" זוהי השורה ה"קלאסית" ביותר שמשמיעים אנשים כאלה. למה אני אומר שההצהרה הזאת, "אם לא אזכה בברכות, אני אדווח על כולכם", היא "קלאסית" אצלם? בגלל שההצהרה הזאת מייצגת את האנושיות שלהם. הביטוי הזה הוא לא דבר שהם אומרים רק כדי לפרוק את שנאתם אחרי שהם נתקלו בהרבה מצבים בלתי משביעי רצון, והוא לא נובע מטינה מושרשת; הוא גם לא מהווה התפרצות רגעית, אלא הוא דבר שממלא את ליבם ועשוי להיחשף בכל רגע. הוא מתקיים זמן רב בליבם ועשוי להתפרץ בכל רגע נתון. הוא מייצג את האנושיות שלהם. האנושיות שלהם היא עד כדי כך שפלה – אם מישהו מתגרה בהם או פוגע בהם, הם מסוגלים "למכור" את אותו אדם בכל רגע נתון. אם בעת ביצוע חובתם הם מפרים עקרונות או את סידורי העבודה, והמנהיגים והעובדים או האחים והאחיות גוזמים אותם מעט, הם מפתחים טינה, כעס וחוסר שביעות רצון, ואז הם אומרים דברים כגון: "אני אדווח עליכם! אני יודע איפה אתה גר, אני יודע את שמך המלא!" אם אינכם מפייסים אנשים מהסוג הזה, הם באמת עשויים "למכור" אתכם. הם לא מנסים להפחיד אף אחד, והם גם לא אומרים את זה בלהט הרגע; אם מישהו באמת פוגע בהם או מרגיז אותם, הם בהחלט מסוגלים "למכור" את אותו אדם. יש האומרים: "מה יש לפחד מהם?" זה לא שאנחנו מפחדים מהם. לא היינו מפחדים מהבגידה שלהם לו הייתה קורית במדינה דמוקרטית וחופשית. אבל בארצו של הדרקון הגדול האדום כאש, אם הם באמת יבגדו, הדבר עשוי להמיט צרות על האחים ועל האחיות ולהשפיע על עבודת הכנסייה. אם האחים והאחיות באמת ייעצרו, הדרקון הגדול האדום כאש ינפח את העניין הזה. ברגע שהוא יגלה פרצה, הוא ימשיך לעצור אנשים בלי סוף. במקרה כזה תהיה לכך השפעה על חיי הכנסייה ועל חייהם של אנשים, בין אם מעטים ובין אם רבים, ועל הביצוע הרגיל של חובתם של אנשים, מעטים או רבים. האין אלה השלכות חמורות? עליכם להתחשב בדברים האלה! אנשים מהסוג הזה תמיד מתפרצים בזעם כשהם מתַקשרים עם אחרים. אם מישהו אומר דבר-מה שהם לא מרוצים ממנו, או חושף את הבעיות שלהם ומכעיס אותם, הם מתרגזים על אותו אדם ועשויים אפילו לסרב לדבר איתו כמה ימים, וכשאתה הולך לחפש אותם ומבקש מהם לבצע את חובתם הם מתעלמים מהבקשה. בלתי אפשרי להסתדר עם אנשים מהסוג הזה. האין הם אנשים רעים? בקבוצה של אנשים, לעתים קרובות אתה שומע אנשים רעים אומרים דברים כמו: "אם מישהו מרגיז אותי, אני לא אוותר לו! אני יודע בדיוק איפה אתם גרים, אני אפילו יודע את צבע הווילונות שלכם. אני יודע מצוין איפה אתם מתכנסים ואיפה המנהיגים והעובדים גרים!" האם הייתם אומרים שאנשים מסוג זה מסוכנים? (כן.) הם בוגדים טיפוסיים. גם כשהכול תקין, הם עדיין עשויים לצאת מגדרם כדי לבגוד. ואם קורית תקלה כלשהי, הם יהיו הראשונים שיברחו ויבגדו. לפיכך, אם מתגלים בכנסייה אנשים מהסוג הזה, יש להרחיקם ולגרשם בהקדם האפשרי. אילו ביטויים אחרים יש לסוג זה של אנשים? לדוגמה, בזמן כינוסים, בגלל שהאחים והאחיות נפגשים באופן סדיר, אין צורך בדברי נימוסין. בשעה היעודה הם מתחילים את הכינוס, קוראים את דברי האל ומשתפים על האמת. אבל מי שמתפרצים בזעם מתרגזים כשהם רואים שאף אחד לא מתייחס אליהם ולא מברך אותם לשלום. הם פולטים: "האם כולכם מזלזלים בי? איש מכם לא מברך אותי לשלום – בסדר גמור; יש לי דרך להתמודד איתכם. אני יודע איפה מנהיגי הכנסייה גרים, אני יודע איפה אתם מבצעים את חובותיכם ומהי העבודה שלכם, אני יודע מי מארח את המנהיגים והעובדים, מי שומר על המנחות, מי מטפל בהדפסת הספרים ומי אחראי לשינוע שלהם. אני אדווח על כולכם! הכול אני אדווח למשטרה על הכנסייה!" אם אנשים מתייחסים אליהם בכבוד מרבי, הכול בסדר. אבל ברגע שמישהו מעורר את זעמם או מתגרה בהם, נוצרת בעיה – הם יבקשו לנקום ולבגוד. בכל פעם שהם נתקלים בדבר-מה שגורם להם להיות אומללים או בלתי מרוצים, הם משמיעים איומים חריפים נגד האחים והאחיות ונגד מנהיגי הכנסייה. האם הייתם אומרים שאנשים מסוג זה מפחידים ומסוכנים? (הם מסוכנים.) אנשים מסוג זה הם מלשינים שמסוגלים לבגוד בכל רגע נתון; הם אנשים מסוכנים.

ישנו עוד ביטוי של אנשים שמסוגלים לבגוד בכל רגע נתון. לדוגמה, בארצו של הדרקון הגדול האדום כאש חייבים לשמור בסודיות מרבית את מספר הכנסיות שהוקמו בערים ובמחוזות שונים, כמה אנשים יש בכל כנסייה, מיהם המנהיגים, ואיזו עבודה עושה הכנסייה. יש להישמר אפילו מבני משפחה ומקרובים כופרים ואסור לעולם שהמידע הזה ידלוף, כדי לחסוך לכנסייה בעיות עתידיות. ואולם אותם אנשים מסוכנים שמחזיקים במניעים נסתרים תמיד מנסים לברר דברים כאלה. אם האחים והאחיות מסרבים לגלות להם, הם מלינים: "למה כולכם יודעים את הדברים האלה ורק לי לא מגלים אותם? למה לא מספרים לי? בסדר, אם אתם מתייחסים אליי כאל מישהו מבחוץ ולא כאל אחד מהאחים והאחיות, אז אני אדווח עליכם!" עיניך הרואות, בכל מצב הם מסוגלים לדווח על הכנסייה ועל האחים והאחיות. איש לא פגע בהם, אבל אפילו אי שביעות רצון קלה ביותר מעוררת אצלם דחף לדווח על הכנסייה. לדוגמה, כשמחלקים לאחים ולאחיות ספרים של דברי האל, כולם מתחילים להסתכל בהתלהבות כמה פרקים של דברי האל יש בספר, כמה דפים יש בו ומה איכות ההדפסה. כולם שמחים ונרגשים להחזיק בידיהם את הספר. לעומת זאת, האנשים מהסוג שבוגד חושבים לעצמם: "איפה הספר הזה הודפס? כמה עולה להדפיס כל עותק? מי ממונה על ההדפסה? אחרי ההדפסה, מי מטפל בשינוע? איך העבירו את הספרים האלה לכנסייה שלנו? איפה הספרים מאוחסנים? מי אחראי לשמור עליהם?" הנושאים האלה רגישים מטבעם. ככלל, מי שניחנים ברציונליות ובאנושיות לא ישאלו דברים כאלה, אבל האנשים המסוכנים האלה שמסוגלים לבגוד להוטים לברר אותם. אם כך, מה דעתך – האם עליך לענות להם כשהם ממשיכים ושואלים את הדברים האלה, או לא? (אסור לנו לענות להם.) אם תענה להם, הם יהיו מסוגלים למסור את המידע הזה ולבגוד. ואם לא תענה להם, יהיה להם על מה להתלונן: "איך זה שלא מיידעים אותי על כך? בית האל לא הוגן! אני חלק מבית האל, יש לי זכות לדעת על כל דבר ועניין! אתם מתייחסים אליי כמו אל מישהו מבחוץ. בסדר, אני אדווח עליכם!" שוב הם רוצים לדווח על הכנסייה. האין הם אנשים רעים? לו הם באמת ידווחו למשטרה על הכנסייה, מה יהיו ההשלכות? האם האחים והאחיות לא יעמדו בפני סכנת חיים במקרה של מעצר? יתרה מזו, אחרי שהמשטרה תבצע מעצרים, הדבר יסב קשיים כה רבים לאחים והאחיות ולעבודת הכנסייה. הדבר גם יפגע במידה כזו או אחרת בהיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל – מי שאינם יודעים איך לחפש את האמת עשויים להפוך שליליים ואפילו להפסיק לגמרי להשתתף בכינוסים. הם לא מתחשבים כלל בדבר מכל הדברים האלה. אם כך, האם יש להם מצפון והיגיון? לא משנה איזו עבודה הכנסייה עושה, הם תמיד רוצים לדעת עליה ראשונים. הם מרוצים רק כשהם יודעים כל מה שמתרחש בכנסייה. אם יש ולו דבר אחד שלא מספרים להם עליו, הם לא מסוגלים להרפות מכך ורוצים ללכת ולדווח על הכנסייה, דבר שעלול לגרום צרות אדירות. איזה מין חלאה הוא אדם כזה? הוא שד! אם דבר כלשהו בכנסייה כל הזמן מעסיק שד, אין מנוס מכך שזה יוביל לצרות. לדוגמה, אם אחים ואחיות מסוימים אמידים כלכלית ומעלים מנחות גדולות, הם אף פעם לא מפסיקים לחשוב על כך ושואלים אותם: "כמה העלית כמנחה?" בן שיחם משיב: "איך אני יכול לומר לך את זה? מה שיד אחת עושה, השנייה לא צריכה לדעת. אני לא יכול לומר לך – זה חסוי!" הם משיבים: "אפילו זה חסוי? אתה לא בוטח בי. אתה לא מתייחס אליי כמו אל אחד מהאחים והאחיות!" בליבם הם חשים טינה כלפי בן שיחם וחושבים לעצמם: "אתה חושב שבזכות המנחות הגדולות שלך אתה כזה נפלא! אתה לא מוכן לגלות לי כמה העלית כמנחה. אני יודע שלמשפחה שלך יש עסק. אם תרגיז אותי, אני אדווח עליך שאתה מאמין באל, והעסק שלך יתמוטט! אחר כך לא תוכל להעלות כמנחה ולו אגורה שחוקה!" עיניך הרואות, הם שוב רוצים ללכת לדווח על אנשים. בכל פעם שיש דבר קטן שלא מספרים להם עליו, הם רוצים לדווח על הכנסייה ועל האחים והאחיות. מקום מגוריהם של אנשים מסוימים שמבצעים חובות חשובות ידוע רק לאנשים מועטים. זה לא בגלל שמסתירים דבר מה במתכוון ממישהו או עושים משהו מפוקפק מאחורי גבם של אחרים; זה משום שהסביבה מסוכנת מדי, ומסיבות ביטחוניות סידורים כאלה הכרחיים. כשהבוגד והמלשן הזה שומע שמשפחה מסוימת מארחת אחים ואחיות מסוימים שהגיעו מרחוק, הוא חושב שזה דבר שראוי לדווח עליו – אולי המשטרה אפילו תתגמל אותו! הוא מתחבא מאחורי הדלת ומצותת, ואחרי שהוא שומע משהו הוא מתרגז: "אתם מדברים על ענייני הכנסייה מאחורי גבי בלי לספר לי. אתם מפחדים ש'אמכור' אתכם, אז אתם נזהרים ממני ומסתירים ממני דברים ולא מתייחסים אליי כחלק מבית האל. בסדר, אני אדווח עליכם!" שוב, עיניך הרואות, הם רוצים לדווח על אחרים. האם היית אומר שהאדם הזה מהווה בעיה גדולה? (כן.) הוא סבור שכל המצבים הקשורים לאחים ולאחיות או לכנסייה צריכים להיות ידועים לכול, ושלכולם יש זכות לדעת – בייחוד להם. אם יש ולו דבר אחד שלא מספרים להם עליו, הם מאיימים לדווח על אנשים. הם כל הזמן משתמשים בדיווח כדי לאיים על האחים והאחיות ועל מנהיגי הכנסייה, כל הזמן משתמשים בו כדי להשיג את מטרותיהם. אנשים כאלה הם סכנה סמויה גדולה בכנסייה, פצצה מתקתקת. בכל רגע נתון הם עשויים להמיט נזק ואסון על האחים והאחיות ועל עבודת הכנסייה. כשאנשים כאלה מתגלים, יש להרחיקם – אסור לוותר להם.

בכנסייה קיימים גם אנשים מסוימים שהם בוגדים, המנסים תמיד לברר כמה כסף יש לבית האל ומי בכנסייה מעלה את המנחות הגדולות ביותר. אחרים משיבים להם: "אי אפשר לומר לך את הדברים האלה. הידיעה שלהם לא תועיל לך, וחוץ מזה, זה לא עניין שאתה צריך לשאול עליו." כשהם שומעים זאת הם נעשים עוינים ואומרים: "כולכם נזהרים ממני, מזלזלים בי, לא מתייחסים אליי כמו אל אחד מהאחים והאחיות; אתם מתייחסים אליי כמו אל מישהו מבחוץ. אני יודע אצל מי בבית שומרים את הכסף של הכנסייה. אני אדווח עליכם ואניח למשטרה להחרים את כולו – ואז אדע כמה כסף ישנו!" בכל פעם שקורה משהו הם רוצים "למכור" אחרים או לדווח עליהם; רק כשמדובר בהפרעות שמסבים מנהיגי שקר, צוררי משיח ואנשים רעים בכנסייה, הם אף פעם לא מדווחים שום דבר. גם כשהם רואים מנהיגי שקר וצוררי משיח שגונבים מנחות או משתלטים עליהן, אפילו אז הם אף פעם לא חושפים את המעשים הללו ולא מדווחים עליהם, וגם לא מיידעים את בית האל. עניינים כאלה לא מטרידים אותם. אבל אם אח או אחות מרגיזים אותם, פוגעים בהם או מעליבים אותם, הם ילכו וידווחו עליהם. או אם סידור עבודה כלשהו של בית האל לא עולה בקנה אחד עם התפיסות שלהם ומביך אותם או מעמיד אותם במצב לא נעים, הם מתחילים לחשוב: "אני אדווח עליך! אני אדאג שתאבד את התפקיד שלך בתור מנהיג כנסייה, אני אדאג להכשיל את עבודת הכנסייה, אני אדאג לכך שהכנסייה תתפרק!" מבינים? אפילו בגלל זה הם רוצים לדווח על מנהיג הכנסייה. בכנסיות מסוימות נבחרים כמה אנשים שמתאימים לביצוע חובה בארץ זרה – נסיבותיהם המשפחתיות והאישיות מאפשרות זאת, הם עומדים בדרישות של בית האל וכל האחים והאחיות מסכימים. כשאותם בוגדים רואים זאת, הם חושבים לעצמם: "דברים טובים כאלה אף פעם לא קורים לי. מוטב שאדווח עליכם! אני אגיד למשטרה שאנשים מסוימים בכנסייה שלנו עומדים לנסוע אל מחוץ לארץ כדי לבצע את חובתם. אני אוודא שלא תוכלו לצאת מהארץ. אני אדאג שהדרקון הגדול האדום כאש יעצור אתכם או שהממשלה תציב עליכם מעקב כך שלא תוכלו אפילו לחזור לבתיכם!" כל עוד האחים והאחיות אינם יכולים לצאת מהארץ, האנשים האלה מרוצים. מה דעתכם – האין טבע הפעולות שלהם חמור יותר מאשר זה של מי שמדי פעם משבשים ומפריעים? (כן.) אדם מעין זה מהווה בעיה גדולה. אין לו לב ירא-אל והוא לא מפחד כלל מהאל. לא משנה המצב או הסיבה, כל עוד דברים לא מתרחשים כפי שהוא רואה לנכון, הוא רוצה לדווח על הכנסייה ולמכור את האחים והאחיות – האנשים האלה הם שדים! כשהכנסייה מגלה אנשים כאלה, יש להרחיקם או לגרשם בהקדם האפשרי כדי למנוע צרות עתידיות. אם הסביבה הנוכחית אינה מאפשרת זאת או התנאים אינם בשלים לכך, עליהם להיות בפיקוח קפדני, להיות בהשגחה, ויש להישמר מהם. כשהתנאים מאפשרים זאת, בשום אופן אין להכיל אנשים מסוכנים כאלה – הרחיקו אותם או גרשו אותם בהקדם האפשרי. אל תחכו עד שהם ימכרו את הכנסייה ולהשלכות שייגרמו לפני שאתם נוקטים פעולה. ברגע שהם יעשו זאת והדבר יוביל להשלכות אמיתיות, ההפסדים יהיו ניכרים. מי יודע כמה אחים ואחיות יישארו בלי בתים לחזור אליהם, או אפילו ייעצרו וייכלאו. ייתכן שאחים ואחיות רבים לא יוכלו לבצע את חובתם או לחיות חיי כנסייה. ההשלכות יהיו בלתי נתפסות. לפיכך, אם כמנהיגים וכעובדים אתם מגלים בכנסייה אנשים שהינם בוגדים, עליכם להרחיקם או לגרשם ללא דיחוי. אם כאחד האחים והאחיות אתה מגלה אנשים כאלה, חובה עליך לדווח עליהם למנהיגי הכנסייה ולעובדיה בהקדם האפשרי. העניין הזה נוגע לביטחונם של האחים והאחיות בכנסייה, כמו גם לביטחונך-שלך. אל תגיד לעצמך: "הם עדיין לא בגדו בפועל, אז זה לא סיפור גדול; הם רק מדברים מתוך כעס רגעי." כולם מתרגזים – אנשים מסוימים, כשהם כועסים, עשויים לכל היותר לומר כמה מילים קשות, להתפרץ בהתקף זעם קטן או להיות שליליים למשך כמה ימים, אבל כל עוד הם ניחנים בלב ירא-אל, מתייראים בליבם מהאל ויש להם קצת מצפון והיגיון, כמו גם גבולות בסיסיים של התנהלות עצמית, הם לעולם לא יעשו דברים שמזיקים לאחרים, ויהי מה. אולם כשמדובר בבוגדים טבעיים, פני הדברים שונים. הללו עשויים לדווח כהרף עין על הכנסייה ועל האחים והאחיות, ורוצים תמיד להשתמש בכוחות השטן כדי לאיים על האחים והאחיות ועל הכנסייה לצורך השגת את מטרותיהם. האנשים האלה כמוהם כשדים – אין להם שום גבולות בסיסיים להתנהלות עצמית. לפיכך, הן מנהיגי כנסייה והן אחים ואחיות חייבים לעמוד על המשמר, במיוחד מפני מי שעשויים לדווח כהרף עין על הכנסייה. אם מישהו מגלה אנשים כאלה שאינם הגיוניים, שהם בעייתיים מתוך זדון ואטומים להיגיון, עליו לדווח עליהם מיד למנהיגים ולעובדים, ואז לתצפת ולהשגיח עליהם. אם מנהיגי כנסייה מגלים אנשים כאלה, עליהם לגבש בהקדם האפשרי תוכנית לטיפול במצב ולפתרונו. הם חייבים להגן על האחים והאחיות ולהגן על חיי הכנסייה ועל עבודת הכנסייה מפני נזק והפרעה מצד אנשים כאלה. אל תניחו שכאשר אנשים כאלה אומרים שהם ידווחו על הכנסייה או על האחים והאחיות, זה רק דבר שנאמר ברגע של כעס, ותפחיתו בכך את ערנותכם. למעשה, העובדה שהם אומרים דברים כאלה לעתים קרובות מוכיחה שהרעיון הזה כבר ניטע בראשם. אם הם חושבים באופן הזה, הם מסוגלים לפעול בהתאם. לפעמים, אחרי שהם אומרים "אני אדווח עליך", הם עשויים שלא לממש את האיום, אבל מי יודע מתי הם באמת עלולים ללכת ולעשות זאת. ברגע שהם יעשו זאת, ההשלכות יהיו בלתי נתפסות. ולכן, אם אתה כל הזמן מתייחס לאמירה שלהם "אני אדווח עליך" רק כדבר מה שנאמר בשעת כעס, אזי אתה נוהג באופן נבער וטיפשי. כשלת בזיהוי טיב אנושיותם על פי האמירה הזאת, וזו טעות. הם יכולים לומר בלי שום היסוס "אני אדווח עליך" כדי לאיים על אחרים – זו בשום אופן לא סתם אמירה כעוסה; זה מוכיח שהם ניחנים בטבע של בוגד ושאין להם גבולות בסיסיים להתנהלות עצמית. איזה מין חלאת אדם הוא מי שאין לו שום גבולות בסיסיים בהתנהלותו? כזה שאין לו שום מצפון ושום רציונליות. בלי מצפון הוא מסוגל לבצע כל מעשה רע, ובלי רציונליות הוא מסוגל לפעול מעבר לגבולות הרציונליות ולעשות כל מיני דברים טיפשיים. קיימת האפשרות שהוא יזיל דמעות ויביע חרטה אחרי שהוא ידווח על הכנסייה ויראה את האחים והאחיות נעצרים ואת עבודת הכנסייה נפגעת, אבל האנשים האלה שמתנהגים בצורה לא הגיונית ובעייתית מתוך זדון פועלים בלי רציונליות; בעתיד, כשהם יתמודדו עם מצב דומה, הם בכל זאת ידווחו על הכנסייה. האין זה מעיד על בעיה בטבע שלהם? זוהי בדיוק מהות הטבע שלהם. מנהיגי כנסייה מסוימים עדיין מאמינים שמה שהם אומרים נאמר בסך הכול בשעת כעסם, ושהטבע שלהם איננו רע. הם חושבים שזה איננו גילוי טבעי של אנושיותם ושהוא לא מייצג את האנושיות שלהם. האם ההשקפה הזו שגויה? (כן.) גם אם הם בדרך כלל לא מפגינים התנהגות שמגלה אופי נאלח, העובדה שהם לעתים קרובות אומרים שהם ידווחו על האחים והאחיות, ושהדבר הכי קטן שלא מוצא חן בעיניהם עשוי לגרום להם לחשוב לדווח עליהם, די בה כדי להוכיח שהאופי שלהם שפל ונאלח ושלא ניתן לבטוח בהם. לאנשים כאלה אין מצפון או היגיון. הם מתנהלים כראות עיניהם, פועלים כאוות נפשם על סמך האינטרסים וההעדפות האישיים שלהם, בלי שום מגבלות מצפוניות. יש לטפל באנשים כאלה על ידי הרחקתם, ואין שום צורך להעניק להם יחס מקל, משום שהם אינם ילדים; הם אנשים בוגרים ועליהם לדעת מהן ההשלכות של דיווח על האחים והאחיות ועל הכנסייה. הם מודעים היטב לכך שזה המהלך האכזרי והיעיל ביותר. הם רואים בכך את הקלף המנצח שלהם, את הדרך האולטימטיבית לנקום באחים ובאחיות ובכנסייה. אימרו לי, האין אנשים כאלה שדים? (כן.) אם כך מדוע צריך לגלות יחס מקל כלפי שדים? האם אתה צריך לחכות עד שתראה אותם מצביעים בגלוי בפני הדרקון הגדול האדום כאש על האחים והאחיות ועל המשפחות המארחות, לפני שתכיר בכך שהם בוגדים? עד שתיווכח בעובדות האלה ותאפיין אותם, יהיה כבר מאוחר מדי. למעשה, מהות טבעם נחשפת כבר ברגע שהם מתחילים לצעוק שידווחו על הכנסייה כשהם נתקלים בבעיה כלשהי. אל תחכה עד שהם ינקטו פעולה כדי להבחין בהם ולהרחיקם – זה יהיה מאוחר מדי. אם איש לא שמע אותם אומרים שידווחו על האחים והאחיות ואיש לא מכיר אותם היטב – לא מנהיג כנסייה ולא אח או אחות – וכשמישהו הרגיז אותם או פגע בהם הם דיווחו עליו כך שלאחים ולאחיות לא הייתה ברירה אלא להסתתר ולחכות עד שיעבור זעם, וכמה מאלה שמבצעים את חובתם נאלצו לעבור במהירות למקום אחר, אינך יכול להאשים את האחים והאחיות שהיו טיפשים ולא עמדו על טיבם. אבל אם הם לעתים קרובות אומרים שידווחו על האחים והאחיות, ואנשים בכל זאת לא מתייחסים לכך ברצינות, זה באמת טיפשי. אחרי שהם שמעו כל כך הרבה מהאמת, הם עדיין לא מסוגלים להבחין באנשים – האין הם מבולבלים? (כן.) אשר למי שמסוגלים לבגוד בכל רגע נתון, אל תחשבו שהבגידה שלהם נובעת מהבנה של אמת מועטה בלבד, או מכך שהם מאמינים באל זמן קצר או מכל סיבה אחרת. אף אחד מאלה איננו הגורם. שורש הבעיה הוא שאופיים נאלח; עמוק בתוכם, מהותם היא של אנשים רעים. נכון לגמרי להבחין בהם ולאפיינם באופן זה, ולאחר מכן להרחיקם או לגרשם כאנשים רעים. פעולה שכזו מגינה על האחים והאחיות, ובה בעת מגינה גם על עבודת הכנסייה מנזק. זו אחריותם של מנהיגי הכנסייה ושל עובדיה. לפיכך מנהיגים ועובדים חייבים להישמר לאלתר מאנשים כאלה ולהשגיח עליהם, ולאחר מכן עליהם לשתף עם האחים והאחיות כדי שכולם יוכלו להבחין בהם. הם חייבים לשאוף לטהר את הכנסייה מאנשים כאלה לפני שמזימותיהם יצלחו, כדי למנוע צרות כלשהן מהאחים ומהאחיות או מהכנסייה. אלה הם ההבחנה והעקרונות לטיפול בעניינים שמנהיגים ועובדים צריכים כשהם מתמודדים עם אנשים כאלה, וזו הדרך שהם צריכים ליישם בפועל במצבים כאלה. האם זה ברור? (כן.) מובן שהטוב ביותר הוא להתמודד עם אנשים כאלה בחוכמה, ולהבטיח שהרחקתם לא תסב לכנסייה צרות עתידיות. אם הטיפול באיום סמוי אחד מוביל לאיומים סמויים רבים יותר בהמשך, אזי מנהיג הכנסייה שעושה זאת בלתי כשיר לחלוטין וכלל אינו עומד בדרישות; הוא לא יודע כיצד לבצע את העבודה והוא לא חכם. לעומת זאת, אם מנהיג כנסייה יכול להתמודד עם איום סמוי באופן שנמנע מהשלכות שליליות, תורם לעבודת הכנסייה וגם עוזר לאחים ולאחיות לפתח הבחנה, אזי זו הבנה אמיתית של אופן ביצוע העבודה. רק סוג כזה של מנהיג או של עובד עומד בדרישות.

מנהיג או עובד שנתקל באנשים שמסוגלים "למכור" את הכנסייה אבל אינו מסוגל להבחין בהם או לעמוד על סוג אנושיותם או על סוג הצרה שהם עשויים להמיט על הכנסייה ועל האחים והאחיות, ולא ברורים לו בליבו כל הדברים האלה, והוא לא יודע איך עליו להתייחס לאנשים כאלה ואיך לטפל בהם, איך לבצע את העבודה הזאת ולא יודע אפילו שזו עבודה שמנהיגים ועובדים חייבים לבצע, וגם אם כן, הוא לא מוכן לפגוע באנשים כאלה ופשוט מעלים עין מהעניין, בלי להרחיקם או לגרשם – איזה מין מנהיג או עובד הוא? (שקרי.) הוא לא עומד בדרישות כמנהיג או כעובד. ראשית כול, הוא מנסה באופן נואל לעזור לכולם, מפגין אהבה וסבלנות לכולם ומתייחס לכולם כאל אחים ואחיות. זה אדם מבולבל, מנהיג שקר או עובד שקר. שנית, כשהוא מגלה בוגדים בכנסייה, הוא לא עושה דבר כדי לטפל בבעיה ללא דיחוי או לפתור אותה. במקום זה הוא מעלים עין ומעמיד פנים שלא הבחין בשום דבר. בליבו הוא אומר לעצמו: "כל עוד המעמד שלי לא מאוים, זה בסדר. לא אכפת לי מעבודת הכנסייה, מביטחונם של האחים והאחיות או מהאינטרסים של בית האל. כל עוד אני מחזיק בתפקיד הזה ותמיד נהנה, זה כל מה שאני צריך." הוא לא מבצע עבודה אמיתית, וכשהוא רואה בעיות הוא לא פותר אותן; הוא רק נהנה מהטבות מעמדו. האם זה מנהיג שקר? (כן.) לדוגמה, נניח שאדם מהסוג שמסוגל לבגוד בכל רגע נתון פועל בכנסייה בעריצות זמן רב ומאיים כל הזמן לדווח על הכנסייה ועל האחים והאחיות. מנהיגי שקר מסוימים רואים זאת אבל לא עושים דבר. אפילו כשמישהו מדווח על אותו אדם והמנהיגים הבכירים מטפלים בו על ידי הרחקתו, מנהיגי השקר עדיין לא מתייחסים לכך ברצינות ולא רואים את הבעייתיות בכך. הם חושבים לעצמם: "שידווח על מי שהוא רוצה. כל עוד הוא לא מדווח עליי ולא פוגע בתפקיד שלי כמנהיג כנסייה, זה בסדר." האם זהו מנהיג שקר, עובד שקר? (כן.) הוא מחזיק בתפקיד רק כדי ליהנות מהטבותיו בלי לבצע שום עבודה אמיתית, הוא רואה לפניו אדם שמסוגל למכור את האחים והאחיות בכל רגע נתון אבל לא מרחיק אותו ולא מגרש אותו – הוא מנהיג שקר ויש להדיחו לאלתר מתפקידו. מנהיגי שקר מסוימים, אחרי שהודחו, עומדים במריים. הם אומרים: "באיזו זכות אתה מדיח אותי? רק בגלל שלא הרחקתי את אותו אדם? הרי הבעיה הייתה נפתרת אם הייתם מרחיקים אותו בעצמכם, הלא כן? חוץ מזה, הוא רק אמר שהוא ידווח על האחים והאחיות, הוא לא באמת עשה את זה. והוא לא הסב שום צרות לכנסייה. בשביל מה לטפל בו?" הם אפילו מרגישים שנעשה להם עוול. הם לא מבצעים שום עבודה אמיתית; הם רק נהנים מהטבות מעמדם, וכשמופיע בוגד מובהק שכזה בכנסייה, הם לא מטפלים בו ולא מרחיקים אותו. אחים ואחיות מסוימים מפחדים כל הזמן ואומרים: "יש בינינו בוגד, שכל הזמן מאיים לדווח על האחים והאחיות – זה כל כך מסוכן! מתי ירחיקו את האיש הזה?" הם מספרים למנהיג הכנסייה על הבעיה הזאת כמה פעמים, אבל המנהיג לא מטפל בה אלא אומר: "זה שום דבר, זו בסך הכול מחלוקת אישית, זה לא קשור לעבודת הכנסייה או לביטחון של האחים והאחיות." הוא לא מטפל בעניין. מהי העבודה היחידה שהוא עושה? סוג אחד הוא העבודה שהמנהיגים הבכירים הטילו עליו, כזו שאין לו שום ברירה אלא לבצע. סוג עבודה אחר הוא זה שאי ביצועו יפגע במעמדו או יסכן אותו, ובמקרה זה הוא מבצע באי רצון כמה משימות שמעמידות אותו באור יפה. אבל כל עוד מעמדם של מנהיגים כאלה אינו נפגע, הם נמנעים ככל האפשר מעבודה. האם אלה מנהיגי שקר? (כן.) כשהם באמת מתמודדים עם סביבה מסוימת או נעצרים, הם הראשונים שמחפשים מחסה ודואגים אך ורק לביטחונם, בלי שום דאגה לביטחונם של האחים והאחיות, ואינם מגינים על עבודת הכנסייה או על האינטרסים של בית האל. לא משנה מה הם עושים, הכול נועד לשמר את מעמדם. כל עוד העליון אינם מדיחים אותם, וכל עוד בבחירות הבאות האחים והאחיות עדיין יצביעו להם והם יוכלו להישאר מנהיגים, הם יעשו באי רצון עבודה כלשהי. אם משהו שהם עושים עשוי לפגוע באופן שבו העליון רואים אותם, ובאופן פוטנציאלי לגרום לעליון להדיחם, או אם מעשיהם וביטוייהם עשויים ליצור רושם רע על האחים והאחיות ולגרום לכך שהם לא יבחרו בהם שוב, הם ינסו להציל את תדמיתם לכל הפחות על ידי עבודה כלשהי שתיעשה ממש לנגד עיניהם. באופן זה הם יכולים לתת דין וחשבון על מעשיהם גם למי שממונים עליהם וגם למי שכפופים להם – רק לאל הם לא יכולים לתת דין וחשבון. כל מה שהם עושים זה רק למראית עין. כל עוד המנהיגים הבכירים לא מדיחים אותם והאחים והאחיות ממשיכים לתמוך בהם, הם שבעי רצון. בכהונתם כמנהיגי כנסייה הם לא עושים שום דבר רע מהותי, וכלפי חוץ לכאורה הם תמיד עסוקים בעבודה, אבל הם לא מבצעים שום עבודה אמיתית. במיוחד כשהם רואים אנשים רעים שמפריעים לכנסייה, הם לא עושים דבר. הם חוששים לפגוע באנשים הרעים האלה, ולכן מנסים לפייס אותם ולשאת ולתת איתם בכל הזדמנות, ומבקשים רק לשמור על הרמוניה. הם לא מוכנים לפגוע באיש; אפילו כשהאנשים האלה מפריעים לעבודת הכנסייה או מאיימים על ביטחונם של האחים והאחיות, הם לא נוקפים אצבע. אלה מנהיגי שקר במלוא מובן המילה.

כשמדובר במנהיגי שקר שאינם מבצעים עבודה אמיתית, במצב שבו האחים והאחיות מזכירים להם שוב ושוב ומבקשים מהם לפתור בעיות אך הם עדיין לא מבצעים עבודה אמיתית, לא פותרים בעיות ולא מתקנים טעויות, עליכם לדווח על כך לממונים. אם המנהיגים והעובדים הבכירים אינם מטפלים בנושא, אזי עליכם להגות כל דרך אפשרית לסלק את מנהיגי השקר האלה. למעשה אני אומר את הדברים האלה שנים רבות, אבל הרוב הזוטר הוא עבדים שמעדיפים לסבול אובדן אישי כלשהו ולספוג נזק מסוים מאשר לפגוע באחרים. לא משנה מהן הנסיבות, הם תמיד בוחרים בפשרה ופועלים כמי שמחפשים לרַצות אחרים ואף פעם לא פוגעים באיש. מה המחיר של אי פגיעה באנשים? המחיר הוא הקרבה של העבודה ושל האינטרסים של בית האל, דבר שמסב נזק לאינטרסים של בית האל ומפריע לאחים ולאחיות. אם לא מטפלים באנשים רעים, רבים שמבצעים את חובתם נפגעים מכך. דבר זה שקול לפגיעה בבית האל, הלא כן? (כן.) כשהעבודה של בית האל נפגעת, איש לא חש חרדה או דאגה, ולכן אני אומר שרוב האנשים מקריבים את העבודה ואת האינטרסים של בית האל כדי לשמור על הרמוניה ועל יחסים טובים עם אחרים. הם נמנעים מפגיעה במנהיגים ובאחים ובאחיות; הם לא פוגעים באיש. כולם פועלים כמי שמחפשים לרַצות אחרים. הלך הרוח שלהם הוא: "אתה טוב, אני טוב, כולם טובים – הרי אנחנו מתראים זה עם זה כל הזמן." ומהי התוצאה? זה מאפשר לאנשים רעים לנצל את המצב לרעה; הם חוזרים ופועלים בעריצות ונוהגים כטוב בעיניהם. אם כך, אם מנהיגי הכנסייה אינם מהימנים ואינם מטהרים את הכנסייה מאנשים רעים, על האחים והאחיות לחשוב על כל דרך אפשרית להגן על עצמם; כשהם רואים אנשים רעים הם חייבים להתחמק מהם, להתרחק מהם ולבודדם. יש האומרים: "אם נבודד אותם והם יתרגזו, האם הם לא ידווחו עלינו שוב?" אם הם אכן היו מדווחים עליך, האם היית מפחד? (לא. זה היה חושף אותם כאנשים רעים.) אם הם ידווחו עליך שוב, זה רק מוכיח ביתר שאת שהם בוגדים טבעיים, שדים. אסור לך לפחד מהם. אם המנהיגים והעובדים עיוורים ולא מסוגלים לעמוד על טיבם של דברים, אם הם מבולבלים, חסרי תועלת או אם הם הססניים, אף פעם לא פוגעים באף אחד ורק מתענגים על הטבות מעמדם בלי לבצע שום עבודה אמיתית – אל לאחים ולאחיות לתלות בהם עוד תקווה כלשהי. הם חייבים להתאחד כדי להתמודד עם האנשים הרעים ולהיפטר מהבוגדים בהתאם לעקרונות. ייתכן שהם יצטרכו לשנות את מיקום הכינוס או להשתמש בדרך חכמה לטהר את הכנסייה מאנשים אלה כדי להימנע מהפרעותיהם. הבטחת תפקודם התקין של חיי הכנסייה והתקדמותה התקינה של עבודת הכנסייה כולה היא הדבר החשוב ביותר. אם מנהיג כנסייה מבצע עבודה אמיתית, ניחן באיכות מספקת וגם האנושיות שלו טובה, אזי כל עוד הוא מבצע את עבודתו בהתאם לסידורי העבודה, על כולם לציית לו. אם הוא לא מבצע עבודה אמיתית, אין לערבו או להסתמך עליו. במקרה כזה יש לפתור בעיות בהתאם לדברי האל ולעקרונות-האמת. אם צריך להדיח את המנהיג, יהי כן; אם צריך לקיים בחירות חוזרות, קיימו אותן. אם מנהיג השקר הזה אינו מגן על האינטרסים של בית האל, אינו דואג לביטחון הסביבה שבה האחים והאחיות מבצעים את חובותיהם ולא אכפת לו מביטחונם, משמע שהוא אינו עומד בדרישות; הוא בלתי כשיר, הוא בסך הכול חתיכת אשפה עצומה שלא ממלאת שום תפקיד אמיתי – אל לאחים ולאחיות להקשיב לו ואל להם להיות מוגבלים על ידו. מנהיגים או עובדים שאינם מסוגלים לטהר את הכנסייה מבוגדים כשהדבר נדרש הם מנהיגי שקר ועובדי שקר; יש לטפל במנהיגי שקר ובעובדי שקר כאלה באופן המתואר לעיל. אם לא יטפלו בהם במהירות, הבוגדים ימכרו את כל האחים והאחיות והכנסייה תחדל להתקיים. בכך מסתיים השיתוף שלנו אודות הביטוי השמיני: "יכולת לבגוד בכל רגע נתון".

ט. מסוגל לעזוב בכל רגע נתון

הביטוי התשיעי הוא: "מסוגל לעזוב בכל רגע נתון." אדם מהסוג שמסוגל לעזוב את בית האל בכל רגע נתון אינו אדם שעוזב רק כשהוא נתקל במצב מיוחד, או באסון גדול מעל לכוחותיו ומעבר למה שאדם ממוצע יכול לשאת, אלא הוא מסוגל תמיד לעזוב, ואפילו דבר פעוט יכול לגרום לו לעזוב בכל רגע נתון. אפילו עניין פעוט יכול לגרום לו לא לרצות לבצע עוד את חובתו, לא לרצות להאמין עוד באל, ולרצות לעזוב את בית האל. סוג זה של אנשים מהווה מטרד עצום. על פניו הם לכאורה מעט טובים יותר מאנשים שהם בוגדים, אבל הם מסוגלים לעזוב את בית האל בכל רגע ובכל מקום. אם הם מסוגלים "למכור" את האחים והאחיות או לא – דבר זה לא ידוע בוודאות. האם לדעתכם אנשים כאלה הם מהימנים? (לא.) אם כך, האם הם מתנהלים על פי עקרונות? האם אמונתם באל מבוססת היטב? (לא.) האם הם מראים סימן כלשהו לאמונה אמיתית? (לא.) אם כך, איזה מין בני אדם הם? (חסרי אמונה.) הם מאמינים באל ומבצעים את חובתם כאילו כל זה בדיחה. הם כמו אדם שלא מטפל במשימות חשובות אשר יוצא לקנות רוטב סויה, רואה לולייני רחוב או אומני רחוב שמעלים מופע מלא חיים, נסחף בהתרגשות ושוכח מקניית הרוטב, ובסופו של דבר מעכב עניינים חשובים. אנשים מעין אלה לא מתמידים בשום דבר לאורך זמן; הם הפכפכים ויוצאים ידי חובתם. אמונתם באל מבוססת גם על האינטרס שלהם – לתחושתם זה מהנה להאמין באל, אבל בשלב מסוים, כשהם יאבדו עניין בכך, הם יעזבו מיד בלי שום הסתייגות. חלק מהעוזבים פונים מיד לעסקים, חלקם הולכים בנתיב של קריירה במגזר הציבורי, חלקם נכנסים למערכת יחסים רומנטית ומתכוננים לחתונה, ואלה מהם שרוצים להתעשר במהירות שמים את פניהם ישר לקזינו. אומרים שאחרי שלא רואים מישהו שלושה ימים, יש להביט בו בהסתכלות מחודשת. כשתפגוש מחדש את מי שמסוגל לעזוב את בית האל בכל רגע נתון אחרי שלא ראית אותו יום אחד בלבד, הוא ייראה אדם שונה לגמרי. אתמול הוא עדיין היה לבוש באופן מהוגן וראוי והתנהג לכאורה באופן מתורבת וייצוגי. הוא אפילו התפלל לאל כשדמעות זולגות על פניו ואמר שהוא רוצה להקדיש את נעוריו לאל, להקיז דם ולמות למענו, להיות נאמן עד המוות ולהיכנס למלכות. הוא זעק סיסמאות נשגבות כל כך, אבל זמן קצר לאחר מכן שם פניו לקזינו. אתמול הוא שמח לבצע את חובתו, ובכינוס הוא קרא מלא התלהבות ובפנים קורנות את דברי האל והיה נרגש עד דמעות. אז איך יכול להיות שהיום הוא ברח לקזינו? הוא הימר עד שעת לילה מאוחרת ולא רצה לחזור הביתה, נהנה וכייף בהתלהבות שעולה על גדותיה. אתמול הוא עדיין השתתף בכינוסים, אבל היום הוא בורח לקזינו – אם כך, מי בדיוק משני הביטויים הוא האני האמיתי שלו? (השני הוא האני האמיתי שלו.) אם אדם אינו מבין את האמת, הוא אכן לא יכול לעמוד על טיבו המדויק של האדם הזה. אותו אדם מפגין למעשה את שני הביטויים, גם לפני וגם אחרי – אז איך יכול להיות שנראה כאילו שני אנשים שונים מפגינים אותם? רוב האנשים אינם מסוגלים לעמוד על טיבו של אדם כזה. אתה רואה שכמאמין באל הוא לעתים קרובות נוכח בכינוסים, אינו עושה רע, ומסוגל בהחלט לעמוד בקשיים ולשלם מחיר בעת ביצוע חובתו. כשהוא יושב מול המחשב הוא ממוקד וחרוץ, עובד קשה ומכל הלב. היית חושב שכאדם המאמין באל הוא לא אמור לשחק מה-ג'ונג, נכון? אבל אחרי יום אחד בלבד שלא ראית אותו, הוא בורח למרכז משחקי המה-ג'ונג או לקזינו כדי להמר. והוא רב אומן במה-ג'ונג – הוא לא נראה בכלל כמו מישהו שמאמין באל! הוא מבלבל אותך לגמרי – האם הוא מישהו שמאמין באל או כופר שמשחק מה-ג'ונג? איך הוא יכול להחליף תפקידים כל כך מהר? אם כך, כשהוא מאמין באל, האם האל שוכן בליבו? (לא.) הוא מאמין באל רק בשביל הכיף וכדי להעביר את הזמן, כדי לראות מה כל העניין באמונה באל ואם היא יכולה להביא אושר לחייו. אם הוא לא מאושר, הוא מסוגל לעזוב בכל רגע נתון. הוא אף פעם לא תכנן להאמין כל החיים, והוא בוודאי לא תכנן מעולם לבצע את חובתו ולנהות אחרי האל כל חייו. אם כך, מה הוא כן תכנן? לשיטתו, אם הוא באמת יאמין באל, אז לכל הפחות אסור שהדבר יפגום ביכולתו ליהנות, אסור שהוא יהיה כרוך בביצוע עבודה כלשהי, ובנוסף הוא חייב ערובה לכך שיוכל לחיות חיים מאושרים. אם מדי יום עליו לקרוא את דברי האל ולשתף על האמת, אזי הוא לא יהיה מעוניין בכך ולא יהיה מאושר. ברגע שהוא יתעייף מכך הוא יעזוב את הכנסייה ויחזור לעולם בריצה. הוא חושב לעצמו: "החיים לא קלים, אז אנשים לא צריכים להתעמר בעצמם. אנחנו חייבים להיות אדונים לגורלנו ולא להתעמר בבשר שלנו. אנחנו חייבים לוודא שאנחנו מאושרים כל יום – זו הדרך היחידה לחיות באופן חופשי. האמונה באל לא צריכה להיות נוקשה. תראו איזה אדם נינוח אני – בכל מקום שיש בו אושר, לשם אני הולך. אם לא אהיה מאושר, אעזוב. למה אני צריך להסב לעצמי אי נוחות? היכולת לעזוב בכל רגע נתון היא העיקרון המנחה את התנהלותי, בהיותי 'מאמין חופשי ברוחו'; חיים כאלה הם כל כך נוחים וחסרי דאגות!" אילו מין שירים אנשים כאלה שרים לעתים קרובות? "אל תשאל אותי מאין אני בא, עיירתי רחוקה-רחוקה." ואם לא, מה עוד הם שרים? "מדוע לא לחיות חופשי ולו פעם אחת?" כשהם מרגישים שזה משעמם או לא מהנה יותר, הם עוזבים חיש מהר וחושבים לעצמם: "מדוע להישאר במקום אחד כשיש כל כך הרבה מה לראות בעולם?" איזו אמירה ידועה נוספת משמשת אותם? "מדוע לוותר על יער שלם רק בשביל עץ אחד?" מה דעתכם – האם לאנשים כאלה יש אמונה אמיתית? (לא, הם חסרי אמונה.) כשמדובר בחסרי אמונה, מה בדיוק לא בסדר באנושיות של אנשים כאלה, בהתחשב בכך שאמרנו שכל בעיותיהם הם בעיות של אנושיות? האם לדעתכם אנשים כאלה חשבו אי פעם על שאלות כגון איך אנשים צריכים להתנהל, באיזה נתיב הם צריכים ללכת או איזה סוג של השקפת חיים וערכים צריכים להיות לאנשים בחייהם? (לא.) אם כך, מה הבעיה באנושיות של סוג זה של אנשים? (לאנשים מסוג זה אין מצפון והיגיון של אנושיות תקינה; הם לא חושבים על שאלות כאלה.) זה בטוח. בנוסף, אם נדייק, לסוג זה של אנשים אין נשמה; הם גוויות מהלכות ותו לא. אין להם שום דרישות משל עצמם ביחס לאופן התנהלותם או לנתיב שעליהם ללכת בו, והם גם לא חושבים על הדברים האלה. הסיבה שהם לא חושבים בדברים האלה היא שאף כי למראית עין וכלפי חוץ הם בני אנוש, המהות שלהם היא למעשה של גווייה מהלכת, של קליפה חלולה. כשמדובר בעניינים של חיי אנוש ושל הישרדות, סוג זה של אנשים ניחן בגישה של חיים תוך היסחפות ללא מטרה. ליתר דיוק, "היסחפות ללא מטרה" פירושה רק להשתרך ולהמתין למוות, לא ללמוד ולהישאר נבערים, ולהוציא את ימיהם באכילה, בשתייה ובשעשועים. הם הולכים לכל מקום שיש בו אושר, והם יעשו כל דבר שיגרום להם לחוש שמחים ומאושרים ויעניק להם נוחות של הבשר. אבל הם יימנעו מכל דבר שגורם לבשרם לסבול או מכאיב מבפנים וישמרו ממנו מרחק; הם פשוט לא רוצים שהבשר שלהם יחווה קושי. אולם ישנם אנשים מסוימים שחווים את החיים באמצעות עמידה בקשיים. לחלופין, מתוך שהם עוברים וחווים דברים מסוימים, הם גורמים לכך שחייהם לא יהיו ריקניים ושהם ירוויחו מהם משהו. בסופו של דבר הם מגיעים למסקנה באיזה נתיב צריך ללכת ואיזה מין אדם צריך להיות. הם מרוויחים הרבה מההתנסויות בחיים. ראשית, הם מסוגלים לעמוד על טיבם של אנשים מסוימים; שנית, הם מסוגלים להסיק באילו עקרונות ושיטות אדם צריך להשתמש בהתייחסותו למגוון אנשים, מאורעות ודברים ואיך אדם צריך לחיות כל חייו. בין אם מה שהם מסיקים בסופו של דבר תואם לאמת ובין אם הוא מנוגד לה, לכל הפחות הם הקדישו לכך מחשבה. לעומתם, למי שמסוגלים לעזוב את בית האל בכל רגע נתון אין שום עניין בחתירה אל האמת או בביצוע חובתם באמונתם באל. הם כל הזמן מחפשים הזדמנויות לרַצות את תשוקות התאווה האישיות שלהם ואת העדפותיהם, ואף פעם לא רוצים לשקוד וללמוד מיומנות מקצועית בעת ביצוע חובותיהם, למלא את חובתם היטב או לממש חיים בעלי משמעות. הם רק רוצים להיות כמו כופרים, תמיד שמחים ומאושרים. כך, בכל מקום שאליו הם הולכים, הם מחפשים הנאה ושעשועים, רק כדי לספק את האינטרסים והסקרנות האישיים שלהם. אם הם נאלצים להמשיך לבצע חובה אחת, הם מאבדים עניין ואין להם עוד מוטיבציה להמשיך בביצועה. אצל אנשים מסוג זה, הגישה לחיים היא רק לשרך רגליים. על פניו, נראה שהם חיים באופן מאוד חופשי ונינוח ולא מקפידים עם אנשים בשום עניין. הם נראים תמיד עליזים וחסרי דאגות ומסוגלים להסתגל לנסיבות בכל מקום שהם הולכים אליו. חלקם אף נראים בלתי מושפעים ממנהגים של העולם וממוסכמות של יחסי אנוש, ובלתי מוגבלים על ידם, ומותירים את הרושם החיצוני שהם אנשים בלתי רגילים וטובים יותר מההמונים. אבל למעשה המהות שלהם היא של גווייה מהלכת, של דבר חסר נשמה. מי שמאמינים באל אבל מסוגלים לעזוב את הכנסייה בכל רגע נתון אף פעם לא מתמידים לאורך זמן בשום דבר שהם עושים – ההתלהבות שלהם היא זמנית בלבד. אבל אנשים בעלי מצפון והיגיון הם שונים. לא משנה איזו חובה הם מבצעים, הם לומדים אותה ברצינות ושואפים לבצע אותה היטב. הם מסוגלים להשיג משהו וליצור ערך. ראשית כול, הם מסוגלים לזכות בהכרה של הסובבים אותם, ובה בעת הם חשים מבפנים בטוחים בעצמם משנוכחו כי הם מסוגלים לעשות משהו ושהם אנשים מועילים, לא חסרי ערך. זה המינימום שאדם שניחן במצפון ובהיגיון של אנושיות תקינה יכול להשיג. אבל אלה שנעים בחיים ללא מטרה אף פעם לא חושבים על הדברים האלה. בכל מקום שאליו הם הולכים, דעתם נסובה רק על אכילה, שתייה ושעשועים. כלפי חוץ הם לכאורה חיים בחופשיות ובנינוחות רבה, אבל למעשה ראשם של אנשים כאלה ריק ממחשבות. הם אף פעם לא רציניים בשום דבר שהם עושים; הם תמיד יוצאים ידי חובתם, מונעים על ידי התלהבות קצרת ימים, והם אף פעם לא משיגים שום דבר. הם רוצים לשרך רגליים כל חייהם, ובכל מקום הם מחזיקים באותה גישה – אפילו אמונתם באל אינה יוצאת מהכלל. אתה יכול להיווכח שבתקופה מסוימת הם לכאורה רציניים בביצוע חובתם ומסוגלים לסבול קשיים ולשלם מחיר, אבל לא משנה מי מצביע על בעיותיהם או אומר להם איך לבצע דברים, הם אף פעם לא מתייחסים לכך ברצינות וכלל לא מקבלים את האמת. הם פשוט עושים דברים כראות עיניהם – כל עוד הם מאושרים, זה בסדר מבחינתם. ואם הם לא מאושרים, הם עוזבים בשביל לעשות חיים ולא שועים לעצתו של איש. בליבם הם חושבים: "בכל מקרה לא תכננתי אף פעם להאמין באל לאורך זמן." אם מישהו גוזם אותם, הם מסוגלים לעזוב מיד. זהו אחד הביטויים של אנשים שמסוגלים לעזוב את הכנסייה בכל רגע נתון.

למי שמסוגלים לעזוב את הכנסייה בכל רגע נתון יש עוד סוג של ביטוי. אנשים מסוימים, לא משנה כמה שנים הם מאמינים באל, לא משנה אם לכאורה יש להם בסיס או לא, ולא משנה איזו חובה הם ביצעו קודם לכן – ברגע שהם נתקלים בנסיבות מיוחדות שכרוכות באינטרסים האישיים שלהם, הם יכולים פשוט לקום ולהיעלם. בכל רגע נתון ייתכן שאנשים אחרים יאבדו קשר עימם ולא יראו אותם עוד בכנסייה, ולא יהיה להם שום מושג מה קורה איתם. אנשים מסוימים שנתקלים בבן המין הנגדי אשר מנסה לפתותם, מפסיקים לבצע את חובתם ויוצאים איתו ולא ניתן בשום אופן להשיגם. ישנם גם מי שברגע שילדיהם הגיעו לפרקם, מתחילים לעסוק בשידוכים ובארגון חתונות, לא מבצעים עוד את חובתם ולא משתתפים יותר בכינוסים. לא משנה מי מחפש אותם, הם לא מקבלים את פניו. כשהוריהם או בן זוגם של אנשים מסוימים – אלה שהם מאמינים אמיתיים באל – חולה ומאושפז, או כשדבר מה חשוב קורה או אסון בלתי צפוי פוקד את הבית, הם יסבירו ויאמרו: "לאחרונה היו כמה עניינים בבית שהייתי צריך לטפל בהם, ולכן אני לא יכול להשתתף בכינוסים. אני צריך לבקש חופשה, ואם תוכלו למצוא מישהו ראוי, בבקשה תנו לו ללא דיחוי לבצע את חובתי במקומי באופן זמני." לכל הפחות הם ייתנו התרעה מראש והסבר כלשהו. אבל מי שמסוגלים לעזוב את הכנסייה בכל רגע נתון מנתקים עימה מגע בלי לומר מילה, ולא משנה כמה האחים והאחיות מנסים, הם לא יכולים ליצור איתם קשר. זה לא שאין להם אמצעים להיות בקשר – אפשר להשיגם בכל דרך – אלא שהם פשוט לא רוצים ליצור קשר או להשיב לאחים ולאחיות. הם אומרים: "למה אני צריך להיות איתך בקשר? אני מבצע את חובתי בהתנדבות; לא משלמים לי על זה. אם אני רוצה לעזוב, אני עוזב! אם משהו קורה בבית, זה ענייני האישי. אני לא חייב להודיע לך ואין לך שום זכות לדעת!" אנשים מסוימים עוזבים למשך חודש או חודשיים ואז חוזרים ומתייצבים, אפילו בלי להרגיש מבוכה, ומתנהגים כאילו כלום לא קרה. אחרים עוזבים לשנתיים-שלוש ואין שום דרך להשיגם. אנשים בכנסייה, שלא מכירים את המצב, חושבים שלא ייתכן שאדם שהאמין באל שנים רבות פשוט יעזוב את הכנסייה. הם מניחים שמשהו בלתי צפוי קרה ודואגים שמא הוא נעצר על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית. למעשה אותו אדם פשוט לא רצה להאמין יותר באל ועזב בלי להודיע לאחים ולאחיות. אנשים מסוימים עוזבים למשך כעשרה ימים ואז חוזרים; זה לא אומר שהם הפסיקו להאמין. אנשים מסוימים עוזבים ואז נעלמים לשנתיים או שלוש – האם הייתם אומרים שהם הפסיקו להאמין? (כן.) הם אכן הפסיקו להאמין, ויש למחוק אותם. זו לא עזיבה רגילה; הם הפסיקו להאמין. מנקודת מבט אנושית זה נקרא לא להאמין יותר. איך האל רואה זאת? בעיני האל זה נקרא התכחשות אליו ואי-נהייה אחריו, ומהווה דחייה של האל. אבל מנקודת המבט שלהם, הם חושבים לעצמם: "לא דחיתי את האל; בליבי אני עדיין מאמין באל!" מבינים? הם פשוט פוטרים את זה בלא כלום. ישנם גם אחרים שמפסיקים להשתתף בכינוסים ומפסיקים לבצע את חובתם רק בגלל שהם במצב רוח רע ומרגישים דכדוך פנימי, בגלל שהם חושבים שביצוע חובתם קשה ומייגע מדיי, או בגלל שגזמו אותם קצת. הם עוזבים אף בלי להסביר שום דבר לגבי העבודה שהייתה בטיפולם, ואומרים: "שאף אחד לא ייצור איתי קשר. אני לא מאושר, ואני לא רוצה להאמין יותר!" כשהם מתרגזים זה יכול להימשך שנה או יותר. חמימות המוח שלהם באמת יוצאת דופן – נדרשת להם כשנה בערך לצאת מזה! אנשים מסוימים נוטלים על עצמם את העבודה של מנהיגים ועובדים בכנסייה, אבל לא רק שהם לא מבצעים את העבודה כראוי, הם גם עושים מעשים רעים באופן מופקר ומחוללים שיבושים והפרעות בעבודת הכנסייה. מאוחר יותר, האחים והאחיות לא בוחרים בהם, וגם מבחינים בהם בשיתוף וחושפים אותם. אז הם מתחילים לחשוב: "האם זה מפגש למתיחת ביקורת עליי? בסך הכול לא עשיתי היטב את העבודה, זה באמת כזה סיפור? למה הם משתפים וחושפים אותי ככה? בכל שנותיי אף פעם לא פגעו בי כך! לפני שהאמנתי באל אני תמיד הייתי זה שנוזף באחרים; אף אחד אף פעם לא נזף בי. אף פעם בחיים לא סבלתי כזה קושי. כולכם נטפלים אליי ומשפילים אותי. אני לא אאמין יותר!" פשוט כך, הם מפסיקים להאמין. לא רק צעירים אומרים את הדברים האלה – חלקם אנשים שמאמינים באל שמונה או עשר שנים ונמצאים בשנות הארבעים או החמישים לחייהם, ואף על פי כן גם הם מסוגלים לומר דברים כאלה כשהם לא מרוצים. האם לאנשים כאלה יש מקום בלב לאל? האם הם רואים באמונה באל את הדבר החשוב ביותר בחיים? זה נורמלי להרגיש קצת שלילי וחלש כשגוזמים אותך או כשאתה חווה אסונות או נסיגות, אבל הדברים האלה לא אמורים לגרום לך לא להאמין באל. אנשים כאלה אינם מאמינים כנים באל. מאמינים כנים באל מסוגלים להתמיד באמונתם גם כשעוצרים ורודפים אותם – רק אנשים כאלה ניחנים בעדות. אנשים מסוימים שנתקלים באסון טבע פעוט, והאחים והאחיות לא יודעים על כך או מגלים עליו מעט באיחור ולא עוזרים להם בזמן, מתחילים לחשוב: "אני מתמודד עם קשיים ואף אחד לא מתייחס אליי. זה אומר שהם מזלזלים בי! אין טעם להאמין באל. אני לא אאמין יותר!" די בעניין פעוט שכזה כדי שהם יפסיקו להאמין באל. זה אחד הביטויים של אנשים שמסוגלים לעזוב את הכנסייה בכל רגע נתון.

ישנו עוד מצב של מי שמסוגל לעזוב את הכנסייה בכל רגע נתון. המפלגה הקומוניסטית הסינית מציעה לו משרה טובה כדי לגייסו לצידה, ואומרת לו: "אתה לא מרוויח כלום מהאמונה באל. אילו הזדמנויות ייפתחו לפניך? מצאנו לך תפקיד בחברה זרה עם שכר חודשי גבוה, הטבות טובות וביטוח כושר עבודה. באמונה באל אין לך שום עתיד; מוטב לעבוד, להרוויח כסף ולחיות חיים טובים." בסופו של דבר הם עוזבים את הכנסייה והולכים לעבוד. יש מי ששואל: "אתמול אותו אדם עדיין ביצע את חובתו בכנסייה. למה הוא ארז את חפציו ועזב היום?" הוא הולך לעבוד ולהרוויח כסף; הוא לא מאמין יותר באל. הוא עוזב בלי לומר מילה, ומאותו רגע נפרדות דרכיו מאלה של האחים והאחיות. הוא רוצה לרדוף אחרי תהילה ורווח, להגיע רחוק ולהתבלט, והוא לא מאמין עוד באל. ישנם גם אנשים שבזמן שהם מטיפים את הבשורה, פוגשים מישהו שמוצא חן בעיניהם, נקשרים אליו ופורשים כדי לחיות יחד. לא רק שהם מפסיקים לבצע את חובתם, הם אפילו מפסיקים להאמין באל. הוריהם בבית עדיין לא מודעים לכך וחושבים שהם מבצעים את חובתם בבית האל. למעשה, הם נעלמו לפני זמן רב – מי יודע, יכול להיות שאפילו יש להם עכשיו ילדים. ביצוע חובתו של אדם זה דבר כה חשוב, ולמרות זאת הם מסוגלים אף לנטוש עבודה כה גורלית כהטפת הבשורה. כשהם פוגשים אדם שמוצא חן בעיניהם, או מישהו שהם מוצאים חן בעיניו, די בכמה מילות פיתוי ושידול מצד אותו אדם כדי להסיטם מהדרך. הם כל כך קלי דעת ובלתי מסורים, שהם מסוגלים לעזוב את האל ולבגוד בו בכל רגע ובכל מקום. לא משנה כמה שנים אנשים כאלה מאמינים באל או לכמה דרשות הם הקשיבו, הם עדיין לא מבינים כלל אפילו שמץ מהאמת. מבחינתם האמונה באל פשוט לא חשובה, וביצוע חובתם גם הוא לא חשוב – כדי לזכות בברכות הם מרגישים שאין להם ברירה אלא לעשות את הדברים האלה. ברגע שצץ עניין אישי או מתגלה בעיה משפחתית, הם מסוגלים לעזוב סתם ככה. כשהם נתקלים באסון טבע פעוט, הם עשויים להפסיק להאמין באל בן-לילה. כל דבר יכול לקטוע את אמונתם באל; כל דבר יכול לגרום להם להפוך שליליים ולוותר על חובתם. איזה מין אנשים הם? השאלה הזאת אכן ראויה להרהור מעמיק!

אילו סוגי אנשים הם מי שמסוגלים לעזוב את הכנסייה בכל רגע נתון? סוג אחד הוא אנשים פזורי נפש, חסרי בינה ומחשבה, שאין להם שום מושג למה הם מאמינים באל, לא משנה כמה שנים הם מאמינים. אין להם כל מושג על מה נסובה האמונה באל. סוג אחר הוא חסרי אמונה שכלל לא מאמינים בקיומו של האל ולא מבינים את המשמעות או את הערך של אמונה באל. מבחינתם, הקשבה לדרשות וקריאת דברי האל כמוהן כלימוד תאולוגיה או כרכישת ידע מקצועי כלשהו – ברגע שהם מבינים זאת ויכולים לדבר על כך, תם ונשלם בעיניהם. הם אף פעם לא מיישמים זאת בפועל. מבחינתם דברי האל הם רק סוג של תאוריה או סיסמה, שלעולם לא יוכלו להפוך לחייהם. לכן, את האנשים האלה לא מעניין שום דבר שקשור לאמונה באל. דברים כגון ביצוע חובתם, חתירה אל האמת, יישום בפועל של דברי האל, התכנסות עם האחים והאחיות וחיי כנסייה משותפים אינם מושכים אותם כלל, ואף דבר מהם לא מסב להם את השמחה וההתרגשות שמסבים אכילה, שתייה ושעשועים. לעומת זאת, מאמינים כנים באל חשים שתמיד יפיקו תועלת ורווח מלהיות יחד עם האחים והאחיות כדי לשתף את האמת או כדי לחיות את חיי הכנסייה. אף שלפעמים הם ניצבים בפני סכנה ורדיפה, או נוטלים סיכונים בהטפת הבשורה וסובלים קשיים מסוימים בעת ביצוע חובתם, בכל מקרה הם מרוויחים הבנה של האמת ומשיגים את התוצאה של הכרת האל באמצעות סבל ותשלום מחיר, והסבל ותשלום המחיר האלה מחוללים שינוי עמוק בצביון החיים שלהם. אחרי שיקול והערכה של כל אלה, הם חשים שהאמונה באל טובה, ושהיכולת להבין את האמת רבת ערך ביותר. ליבם נקשר לכנסייה באופן מיוחד והם אף פעם לא מעלים בדעתם לעזוב את חיי הכנסייה. מי שמאמינים באל בכנות, אם הם רואים אנשים אחדים שנשלחים לקבוצות ב' או מבודדים או מורחקים על ידי הכנסייה בגלל שהפריעו לעבודתה, מרגישים בליבם מעט צער וכאב. הם חושבים לעצמם: "עליי לבצע את חובתי בשקידה. בשום אופן אסור שירחיקו אותי. הרחקה שקולה לענישה, וזה אומר שהקץ הוא הליכה לגיהנום! איזה טעם יהיה אז לחיים?" רוב האנשים מפחדים לעזוב את הכנסייה; הם חשים שברגע שהם יעזבו אותה ואת האל, הם לא יהיו מסוגלים להמשיך לחיות והכול ייגמר. אבל מי שמסוגלים לעזוב את הכנסייה בכל רגע נתון רואים בעזיבת הכנסייה דבר רגיל, בדיוק כמו עזיבת מקום עבודה כדי למצוא עבודה אחרת. הם אף פעם לא חשים מוטרדים או מתייסרים בכאב פנימי כלשהו. מה דעתכם – האם מי שמסוגלים לעזוב את הכנסייה בכל רגע נתון ניחנים במצפון או בהיגיון כלשהם? האנשים האלה באמת לא ייאמנו! אנשים מסוימים מבצעים את חובתם באופן שאינו עומד בדרישות, והם תמיד עושים מעשים רעים באופן מופקר ומחוללים שיבושים והפרעות בעבודת הכנסייה. הכנסייה מפסיקה אפוא את ביצוע חובתם ושולחת אותם לכנסייה רגילה. ומה קורה כתוצאה מכך? כבר למחרת הם מתנהגים כאדם שונה לחלוטין, ומתחילים חיים חדשים לגמרי. חלקם מתחילים לצאת לדייטים ומתחתנים, חלקם מתחילים לחפש עבודה, אחרים פונים ללימודים גבוהים, וחלקם יוצרים קשר מחודש עם חברים מעברם, בונים קשרים ומחפשים הזדמנויות להתעשר. האנשים האלה מתערים מהר בעולם הגדול ונעלמים בים האנושות; זה קורה במהירות רבה. אחים ואחיות מסוימים, אחרי שהם נשלחים לכנסייה רגילה עקב הישגים נמוכים בביצוע חובתם, עוברים תקופה של צער וסבל אבל מסוגלים להרהר בעצמם ולהכיר בבעיותיהם, ומגלים גישה מסוימת של חרטה. אולם אלה שמסוגלים לעזוב את הכנסייה בכל רגע נתון, ברגע שהם נתקלים בקשיים מסוימים, אינם רוצים לבצע עוד את חובתם, עוזבים את הכנסייה למחרת וחוזרים לחיים של כופרים. הם לא חשים שום כאב ואפילו חושבים לעצמם: "מה טוב כל כך באמונה באל? אחרים כל הזמן לועגים לך ומשמיצים אותך, ויש אפילו סיכוי טוב שיעצרו ויכלאו אותך. אם הדרקון הגדול האדום כאש יכה אותי למוות, האם חיי לא היו לשווא? כל השנים האלה סבלתי כל כך הרבה קשיים באמונה באל, אבל מה הרווחתי? אם לא הייתי מאמין באל, הייתי כבר הופך לפקיד בכיר, עושה כסף וחי חיי מותרות! אני אפילו מתחרט שהאמנתי באל עד עכשיו – לו הייתי יודע שכך זה יהיה, הייתי עוזב מזמן! מה הטעם להבין את האמת? האם ההבנה הזאת יכולה לפרנס אותך או לשלם את החשבונות?" מבינים? לא רק שאין בהם שום חרטה, הם אפילו חשים בני מזל שהם יכולים לעזוב את הכנסייה. האין הדבר חושף את פניהם האמיתיות כחסרי אמונה? (כן.)

אנשים מסוימים, כשהם מבצעים את חובתם, נוהגים להיות שטחיים ולעשות מעשים רעים באופן מופקר. אחרי שמרחיקים אותם מהכנסייה, כשהם פוגשים את האחים והאחיות, הם מסתכלים עליהם כאילו הם אויבים. גם כשהאחים והאחיות מנסים לדבר אליהם באדיבות, הם מתעלמים מהם, מסתכלים עליהם בשנאה ואומרים: "אתם אלה שהרחיקו אותי מהכנסייה. תראו אותי עכשיו! מצבי טוב משלכם! עכשיו אני מקושט בזהב ובכסף, אני אדם חשוב ובכיר! אני מסתובב בעולם בנוחות רבה, ותראו עד כמה אתם המאמינים באל מרופטים ומותשים! כולכם חותרים כל הזמן לזכות באמת, אבל אני לא חושב שאתם חכמים ממני באיזושהי צורה! מה טוב כל כך בזכייה באמת? אפשר לאכול אותה כמו אוכל או להוציא אותה כמו כסף? אפילו בלי לחתור אל האמת אני חי יפה מאוד, לא? היה לי מזל שהרחקתם אותי – אני צריך להודות לכם על כך!" מדבריהם עולה בבירור שהם חסרי אמונה, והביצוע של חובתם חשף אותם ככאלה. האם כופר שרק אומר שהוא מאמין באל מבצע את חובתו ברצון? ביצוע חובתו של אדם פירושו מילוי אחריות ומחויבות בלי לקבל משכורת ובלי להרוויח כסף. מבחינתם זה הפסד, ולכן הם לא מוכנים לבצע את חובתם. כך נחשפות פניהם האמיתיות כחסרי אמונה; זו הדרך שבה עבודת האל חושפת חסרי אמונה ומסלקת אותם. אנשים מסוימים תמיד מפגינים גישה שטחית בעת ביצוע חובתם, ורק נסחפים כל יום עם הזרם. ברגע שנקרית להם שעת כושר להרוויח כסף או לזכות בקידום בעולם, הם מיד עוזבים את הכנסייה – תמיד הייתה להם כוונה כזאת. אם הם מועברים לכנסייה רגילה בגלל שבביצוע חובתם הם נוהגים בשטחיות ומבצעים מעשים רעים באופן מופקר, לא רק שהם לא מהרהרים בעצמם, אלא הם גם חושבים לעצמם: "זה שטיהרת אותי מכנסייה עם חובות במשרה מלאה, זה הפסד עבורך ורווח בשבילי." הם אפילו מרוצים מעצמם. האין אנשים כאלה חסרי אמונה? אימרו לי, לגבי אותם חסרי אמונה שטוהרו מהכנסייה בגלל ששיבשו בצורה חמורה את עבודתה והפריעו לה במעשיהם הרעים המופקרים, האם טיהורם כך בידי בית האל תואם לעקרונות? (כן.) הוא תואם לחלוטין את העקרונות; שום עוול לא נעשה להם בכך. גישתם לאל ולביצוע חובתם מאפשרת להם לנטוש אותם ולבגוד בהם בכל רגע נתון. די בכך להוכיח שאין בליבם שום עניין בדברים חיוביים. הם האמינו באל שנים כה רבות והקשיבו לדרשות כה רבות, ולמרות זאת אף אחת מהאמיתות של אמונה באל ומהעדויות החווייתיות של אנשיו הנבחרים של האל לא יכולה לשבות את ליבם. דבר מהדברים האלה לא מעניין אותם, לא נוגע בהם ולא גורם להם לחוש זיקה. זו מהות האנושיות שלהם: אין להם שום עניין בדברים חיוביים. במה הם מתעניינים אם כך? הם מתעניינים באכילה, בשתייה ובשעשועים, בהנאות הבשר, במגמות רעות ובפילוסופיות של השטן. הם מתעניינים במיוחד בכל הדברים השליליים בחברה; רק האמת ודברי האל לא מעניינים אותם. זו הסיבה שהם מסוגלים לעזוב את בית האל בכל רגע נתון. אין להם שום עניין בקריאה לעתים תכופות בדברי האל או בשיתוף תכוף של האמת בזמן הכינוסים בבית האל. ביצוע חובה דוחה אותם במיוחד והם אפילו חושבים שכל מי שמבצעים את חובתם הם שוטים. אילו מין צורת חשיבה ואנושיות הן אלה? אין להם שום עניין באמת או בישועתם של אנשים בידי האל, והם לא חשים שום זיקה לחיי כנסייה. אף שהם לא שפטו את דברי האל ולא הוקיעו אותם בגלוי, הם הקשיבו כמה וכמה שנים לדרשות בלי להבין ולו במעט את האמת; זה בבירור מעיד על בעיה. אין מי ששונא בו זמנית גם דברים חיוביים וגם דברים שליליים. כל עוד אינך אוהב דברים חיוביים, דברים שליליים יעניינו אותך במיוחד. אם מעניינים אותך במיוחד דברים שליליים, דברים חיוביים בהחלט לא יעניינו אותך. לסוג זה של אנשים אין שום עניין בדברים חיוביים, ולכן אין שום דבר בבית האל שהם חשים כלפיו זיקה, שום דבר שהם אוהבים או כמהים אליו. המגמות הרעות של העולם, כסף, תהילה ורווח, תפקידים ציבוריים, התעשרות ומגוון דברי כפירה ודברים מופרכים פופולריים – אלה הם הדברים שמעניינים אותם יותר מכול. ליבם מכוון אל העולם, לא לבית האל, וזו הסיבה לכך שהם מסוגלים לעזוב בכל רגע נתון. עזיבת בית האל וחיי הכנסייה לא מסבה להם שום חרטה ושום צער או כאב, אלא הקלה מוחלטת. הם אומרים בליבם: "סוף סוף אני לא צריך להקשיב כל יום לדרשות או לשיתופים על האמת, והדברים האלה לא צריכים להגביל אותי יותר. עכשיו אני יכול בלי חשש לרדוף אחרי תהילה ורווח, אחרי כסף ואחרי נשים יפות, ולהגשים את השאיפות האישיות שלי. סוף סוף אני יכול לשקר ולרמות אחרים בלי חשש, לממש מזימות ותככים וליישם בפועל כל מיני טקטיקות מרושעות בלי דאגה. אני יכול להשתמש בכל אמצעי כדי לתקשר עם אנשים!" ההקשבה לדרשות ושיתוף האמת בבית האל מכאיבים להם, ועזיבת בית האל מסבה להם הקלה. פירוש הדבר שהדברים החיוביים האלה אינם מה שליבם זקוק לו. מה שהם זקוקים לו הם כל הדברים של העולם ושל החברה. מכך ברור שהסיבה לכך שעזבו את הכנסייה קשורה ישירות לשאיפות ולהעדפות שלהם.

מהי מהות הטבע של אנשים אלה שמסוגלים לעזוב את בית האל בכל רגע נתון? האם אתם מבינים אותה עכשיו? (כן. הם מהסוג שהינו חסר אמונה. רוב האנשים האלה הם גלגולים של חיות, הם כולם אנשים מבולבלים בלי שכל ובלי מחשבות.) נכון. הם לא מבינים עניינים של אמונה. בין היתר הם לא מבינים על מה באמת נסובים חיי אנוש, באיזה נתיב אנשים צריכים ללכת, מהם הדברים המשמעותיים ביותר שיש לעשות, באילו עקרונות של יישום בפועל יש לדבוק כשמדובר בהתנהלות עצמית, והם גם לא רוצים לחפש את האמת כדי להבינם. מה הם כן אוהבים לרדוף? מחשבותיהם חגות כל היום סביב מה שיגרום להם לזכות בהטבות וליהנות מחיים טובים יותר משל אחרים. אנשים מסוימים מתחילים להאמין באל בעודם מועסקים בעולם שבחוץ, אבל ברגע שמקדמים אותם לתפקיד מפקח או מנהל, או שהם נעשים מנהלים בכירים, הם מפסיקים להאמין. כשהאחים והאחיות יוצרים איתם קשר, הם אומרים: "עכשיו אני אדם בעל שם ומעמד ויש לי מוניטין חברתי. משפיל מדי להאמין לצידכם באל. כולכם צריכים להתרחק ממני ולא לחפש אותי שוב! אם אתם רוצים אתם יכולים למחוק או לגרש אותי. בכל מקרה נגמר פרק האמונה שלי באל, ויותר אין לי שום קשר אליכם!" אתם מבינים מה הם אומרים? אילו מין אנשים הם? האם בכל זאת הייתם יוצרים איתם קשר? (לא.) הם דיברו בצורה כל כך בוטה, ולמרות זאת מנהיגי כנסייה מסוימים מצטערים כשהם רואים שהם עוזבים, ופונים אליהם פעמים רבות כדי לשכנע אותם: "יש לך איכות כל כך טובה, ואפילו היית מנהיג ועובד. פיטרו אותך רק בגלל שלא חתרת אל האמת. אם תתמיד בחתירה אל האמת, בטוח שתיוושע, ובעתיד תהיה בוודאות דמות מרכזית וחשובה בבית האל!" ככל שהמנהיגים חוזרים ואומרים את הדברים האלה יותר, כך זה דוחה יותר את הצד השני. מנהיגי כנסייה מסוימים הם מבולבלים וחסרי הבחנה; האדם הזה קיבל קידום בעולם, אבל המנהיגים האלה עדיין מקנאים בו ורוצים לקשור איתו קשרים – האין זה מעיד על חוסר כבוד עצמי? אנשים שמבינים את האמת רואים זאת בבירור: קידום בחברה אינו סימן טוב; זה אינו הנתיב הנכון ללכת בו! אנשים מסוימים מפסיקים להאמין באל ברגע שהם זוכים במעט מעמד בחברה – זה רק חושף אותם ומוכיח שהם לא מאמינים באל או אוהבים את האמת בכנות. לו הם היו מאמינים כנים, גם אם היו מקדמים אותם ועתידם בחברה היה מובטח, הם עדיין לא היו עוזבים את האל. עתה משהם בגדו באל, האם יש צורך כלשהו שהכנסייה תפנה אליהם ותדבר על ליבם? אין שום צורך, מכיוון שהם כבר חשפו את עצמם כחסרי אמונה. באי-אמונתם באל הם אלה שמפסידים – הם פשוט לא מקבלים את הברכה. הם בסך הכול יצורים עלובים; האין זה מטופש שעודך מתעקש למשוך אותם לאמונה באל? ככל שאתה מנסה למשוך אותם יותר, כך הם יותר מזלזלים בך. הם חושבים שכל מי שמאמינים באל הם אנשים במעמד חברתי נמוך ובאיכות נמוכה. זו הסיבה לכך שהם גאוותנים וצדקנים במיוחד ומסתכלים על כולם בבוז. אם מישהו מגלה כלפיהם דאגה או אכפתיות, הם רואים בכך ניסיון להתחנף אליהם. איזו מין צורת חשיבה זו? זו אי-יכולת לראות נכונה את האחים והאחיות. האם הם אנשים שמאמינים באל בכנות? כשאתם נתקלים בסוג זה של אנשים, עליכם לדחות אותם. ברגע שהם אומרים: "אני מפקח בכיר עכשיו. אל תחפשו אותי שוב. אם תמשיכו ליצור איתי קשר, אני אפעל נגדכם! בטח ובטח אל תבואו למקום העבודה שלי ותביכו אותי – אין לי שום קשר לאנשים שמאמינים באל!" – ברגע שהם אומרים את הדברים האלה, עליכם לעזוב לאלתר, למחוק אותם ולעולם לא להתרועע עוד עם אנשים כאלה. הם מפחדים שננצל את ההצלחה שלהם; לכן צריכה להיות לנו מודעות עצמית כלשהי. הם מצליחים ועולים בסולם הדרגות; אנחנו לא ברמה שלהם. אנחנו סתם אנשים פשוטים, בתחתית הסולם החברתי. אסור לנו לנסות לקשור איתם קשרים – אל תשפילו את עצמכם כך! ישנם גם אנשים מסוימים מבוגרים יותר שילדיהם רוכשים בית מפואר בעיר הגדולה. אחרי שהם עוברים לגור בבית, הם נעלמים בבת אחת לאחים ולאחיות ואומרים: "אל תחפשו אותי שוב. כולכם כפריים. אם תבואו לחפש אותי, יחשבו שגם אני מהכפר ושיש לי קרובי משפחה כפריים. זה יהיה מאוד מביך! האם אתם יודעים איזה מין אדם הבן שלי? הוא עשיר, הוא אמיד, אדם ידוע ומוכר! אם תמשיכו לעמוד איתי בקשר, זה יהיה משפיל עבורו, לא? אז להבא אל תחזרו לחפש אותי!" ברגע שהם אומרים את הדברים האלה, השיבו רק: "מכיוון שזו הגישה שלך, אנחנו מבינים. אם כך, אנו מאחלים לך שמחה ואושר!" באותו רגע, אם תגידו ולו מילה אחת נוספת, תיתפסו כטיפשים ונחותים. הדבר הנכון לעשותו הוא פשוט לעזוב מיד. לעולם אל תנסו לשכנע חסרי אמונה בכוח – זו פשוט התנהגות טיפשית. האם אתם מבינים? (כן.) כמה טיפשים אנשים יכולים להיות? הם אומרים: "בנו של אותו אדם הוא אדם אמיד, עשיר ובעל מעמד בחברה. הוא אפילו מקושר לפקידים בכירים בממשלה. אם נשכנע אותו להמשיך להאמין באל, המשפחה שלו תוכל אפילו לארח אחים ואחיות!" איך נשמע הרעיון הזה? אם אתם חושבים על כך מנקודת המבט של התחשבות בעבודת הכנסייה, באחים ובאחיות ובביטחון, זה בהחלט ראוי. אבל עליך לזהות אם הם מאמינים באל בכנות. אם הם לא מוכנים להאמין באל ולא רוצים להיות בקשר עם האחים והאחיות, ובכל זאת אתה רוצה לשכנע אותם להאמין באל, האין זה טיפשי? אל תעשה דברים שמעידים על חוסר כבוד עצמי. עומדות לנו הגנת האל והדרכת האל באמונה בו. לא משנה באיזו סביבה אנו חיים, הכול נתון לריבונות האל ולסידוריו. לא משנה איזה סבל אנו חווים, עלינו לחיות בכבוד. אנשים מסוימים אפילו מקנאים באותו אדם שעזב את בית האל ואומרים שהוא מוכשר – האם הדעה הזאת נכונה? איך עלינו להתייחס לנושא הזה? ברגע שהוא עבר לבית גדול, הוא הפסיק להאמין באל. בחברה יש לו מעמד ומוניטין, ובליבו הוא מזלזל באחים ובאחיות ורואה בהם אנשים בתחתית הסולם החברתי, שאינם ראויים לעמוד עימו בקשר. לפיכך צריכה להיות לנו מודעות עצמית ואסור לנו לנסות ליצור קשרים עם אנשים כאלה או להתרפס בפניהם, נכון? (נכון.)

אין שום צורך להתייחס לאנשים שמסוגלים לעזוב את בית האל בכל רגע נתון, בין אם הם חסרי אמונה או סתם בטלנים ובין אם הם מאמינים באל כדי לזכות בברכות או כדי לחמוק מאסונות – הסיטואציה לא משנה; כל עוד הם מסוגלים לעזוב את בית האל בכל רגע נתון, וכשהאחים והאחיות פונים אליהם אחרי העזיבה הם חשים דחייה, שמתגברת עוד יותר כשמושיטים להם עזרה ותמיכה, והם מפגינים עוינות כלפי כל מי שמשתף איתם על האמת – אין להתייחס אליהם בשום צורה. כשחסרי אמונה מסוג זה מתגלים, יש לחשוף אותם ולהרחיקם במהירות. אנשים מסוימים אולי לא אוהבים את האמת אבל אוהבים להיות אנשים טובים ונהנים מהחיים עם האחים והאחיות; זה משמח אותם, ובנוסף הם מתחמקים מיחס רע. בליבם הם יודעים שהם מאמינים באל האמיתי ומוכנים לעבוד בחריצות. אם זו באמת הגישה שלהם, האם לדעתכם צריך לאפשר להם להמשיך לבצע את חובתם? (כן.) אם הם מוכנים לעבוד ואינם מפריעים לעבודה או משבשים אותה, הם יכולים להמשיך לעבוד. אבל אם יום אחד הם לא מוכנים יותר לעבוד, רוצים לעזוב את בית האל ואומרים: "אני יוצא לנסות את מזלי בעולם. אני לא מתכוון להאמין איתכם יותר באל. לא כיף פה, ולפעמים כשאני שטחי בעת ביצוע חובתי גוזמים אותי. באמת קשה להיות פה; אני רוצה לעזוב" – האם יש לשכנע אדם כזה להישאר? (לא.) אנחנו יכולים לשאול אותו רק שאלה אחת: "האם חשבת על זה לעומק?" אם הוא אומר: "חשבתי על זה זמן רב", אתה יכול לומר: "אם כך אנחנו מאחלים לך כל טוב. שמור על עצמך והיה שלום!" האם הגישה הזאת ראויה? (כן.) אילו מין אנשים אתם חושבים שהם? הם מהסוג שחושב שהוא טוב מרוב האנשים וששונא את העולם ואת מנהגיו, ולעתים קרובות חוזר על משפטים של אישים ידועים כמו: "אני מנופף בשרוולי, ולא מבריח ולו שובל אחד של ענן". הם חושבים שהם שומרים את עצמם טהורים ושהם לא מתאימים לעולם הזה, והם רוצים למצוא נחמה כלשהי באמצעות אמונה באל. הם תמיד רואים בעצמם אנשים יוצאי דופן, אבל למעשה הם האנשים הרגילים ביותר, שחיים רק בשביל לאכול, לשתות ולהשתעשע. אין להם שום מחשבות אמיתיות ושום עיסוקים מעשיים. הם רואים בעצמם אדם נשגב, כביכול איש לא מסוגל להבין את מחשבותיהם או להשתוות אליהם בדרך חשיבתו. הם חושבים שאופקיהם רחבים יותר מאלה של האדם הממוצע ואומרים דברים כגון: "כולכם אנשים מן השורה, אבל הביטו בי – אני שונה. אם תשאל אותי מנין אני, אומר לך שבאתי ממרחקים." האם הם השיבו לך מהיכן הם? האם אתה יודע היכן הוא אותו מקום "ממרחקים"? אנשים שמסוגלים לעזוב את הכנסייה בכל רגע נתון הם בדיוק מהסוג הזה. לתחושתם שום מקום לא יכול להשביע את רצונם, והם תמיד חושבים על דברים בלתי מציאותיים, מעורפלים ודמיוניים. הם לא מתמקדים במציאות ולא מבינים מהם חיי אנוש או באיזה נתיב אנשים צריכים לבחור. הם לא מבינים את הדברים האלה – הם פשוט מוזרים. אם אדם מעין זה גמר אומר בדעתו לעזוב את הכנסייה וטוען שהוא חשב על כך לעומק במשך זמן רב, אין שום צורך לשכנע אותו להישאר. אל תוסיפו ולו מילה – פשוט מחקו אותו וחסל. כך יש לטפל באנשים כאלה, והדבר תואם לעקרונות של אופן הטיפול באנשים. בכך נסיים את השיתוף על מי שמסוגלים לעזוב את הכנסייה בכל רגע נתון.

י. מהסס

הביטוי העשירי הוא: "מהסס". אילו ביטויים ספציפיים מפגינים אנשים שמהססים? ראשית כול, הספקות הגדולים ביותר שיש לאנשים האלה לגבי אמונה באל הם: "האם האל אכן קיים? האם קיימת ממלכת רוח? האם יש גהינום? האם דברים אלה שהאל אומר הם האמת? אנשים אומרים שהאדם הזה הוא האל בהתגלמותו כבשר ודם, אבל אני לא נוכחתי בשום היבט שגורם לו להיראות כמו האל בהתגלמותו! אם כך, היכן בדיוק רוח האל? האם האל אכן קיים או לא?" הם אף פעם לא מוצאים תשובות ברורות לשאלות האלה. הם רואים שיש הרבה אנשים שמאמינים באל, וחושבים לעצמם: "האל חייב להתקיים. הוא כנראה קיים. אני מקווה שהוא קיים. בכל מקרה האמונה באל לא הסבה לי הפסד כלשהו; אף אחד לא התייחס אליי רע. שמעתי שביצוע חובה עשוי להניב ברכות ויעד טוב, ויביא לכך שלא אמות בעתיד. אז נראה לי שאני פשוט אלך עם הזרם ואאמין." אחרי שהם מאמינים זמן מה, הם רואים שאנשים מסוימים עוברים ניסיונות וחווים צרות והם מתחילים לתהות: "האמונה באל אמורה להביא ברכות, לא? אנשים מסוימים לקו במחלות קשות ומתו, חלקם נעצרו ונרדפו עד מוות בידי הדרקון הגדול האדום כאש, ואחרים חלו או אסונות פקדו את משפחותיהם בעת שביצעו את חובתם. למה האל לא הגן עליהם? האם האל אכן קיים, אם כך, או לא? אם הוא קיים, הדברים האלה לא היו צריכים לקרות!" אנשים מסוימים שכוונותיהם טובות משתפים איתם את האמת ואומרים: "האל ריבון על כל הדברים, ויד האל מתזמרת את גורלות האנשים. אנשים צריכים לקבל את הדברים האלה מהאל ולמסור את עצמם לתזמורי האל. כל מה שהאל עושה הוא טוב." לכך משיבים האנשים המהססים האלה: "אני לא מבין מה טוב בזה! לחוות אסונות זה טוב? לחלות במחלה קשה או חשוכת מרפא זה טוב? גרוע מכך זה למות. האם האל קיים או לא? אני לא יודע." הם תמיד מלאי ספקות לגבי האל. כשהם רואים שאנשים רבים מבצעים את חובתם, שהעבודה של בית האל מתרחבת והולכת ושהכנסייה פורחת ועולה מיום ליום, הם מרגישים שהאל בהכרח קיים. במיוחד כשהם שומעים את האחים והאחיות נושאים עדות לאותות ולמופתים שהאל הראה להם ולחסד שהוא העניק להם, אותם אנשים מהססים חשים אף ביתר שאת כי "האל בהחלט קיים! אף שאנשים אינם יכולים לראות את רוח האל, הם שומעים את הדברים שאומר האל בהתגלמותו, ושמעתי גם אנשים רבים כל כך משתפים את דברי האל וחווים את דבריו. לכן האל בהחלט קיים!" כשהכנסייה משגשגת, הכול עובד יפה, היא מצליחה ועבודת הכנסייה מתרחבת והולכת, הם חשים שהאל קיים ובאמת טוב, בייחוד כשהאחים והאחיות חווים נסיבות ועניינים מיוחדים כלשהם ורואים הודות לדברים אלה את הגנת האל, ריבונותו ומנהיגותו. אולם אחרי זמן מה הם עשויים לחוות תסכול ולעבור תקופות מאתגרות, חלקם עשויים להתנסות בכישלונות ובמכשולים, או שבית האל עשוי לסלק חלק מהאנשים; דברים אלה, בייחוד האחרון שבהם, סותרים במידה רבה מאוד את התפיסות שלהם וציפיותיהם נכזבות. הם חשים כי "אם האל קיים, איך הדברים האלה יכולים היו לקרות? הם לא היו צריכים לקרות! זה נורמלי שהדברים האלה קורים לכופרים, אבל איך הם יכולים היו לקרות גם בבית האל? אם האל קיים, עליו להסדיר את הדברים האלה ולמנוע מהם לקרות בגלל שהוא כול יכול ובגלל שיש לו סמכות וכוח! האם האל אכן קיים או לא? אנשים לא יכולים לראות את רוח האל. אשר לדברים שאומר האל בהתגלמותו כבשר ודם, כל האנשים אומרים שהם האמת והדרך ושהם יכולים להוות חיי אנשים. אבל למה אני לא מרגיש שהם האמת? זמן כה רב הקשבתי לדרשות, אבל חיי לא השתנו כלל! סבלתי כל כך הרבה – מה הרווחתי?" הם מתחילים לפקפק באל וההתלהבות שלהם לביצוע חובתם פוחתת והולכת. אחר כך הם מהרהרים בעזיבה של בית האל כדי לצאת לעבוד ולהרוויח כסף בשביל לחיות חיים ראויים – המחשבות הפעילות האלה מתחילות להתרקם. הם חושבים לעצמם: "אם האל שאני מאמין בו אינו האל האמיתי, אני אפסיד הרבה מזה שלא עבדתי ולא הרווחתי כסף כל שנות אמונתי באל! לא, אסור לחשוב כך. אני עדיין צריך להאמין כיאות. שמעתי אנשים אומרים שקריאה רבה יותר של דברי האל תאפשר לאדם להבין את האמת, לפתור את כל הבעיות ולא להיות חלש יותר. אבל קראתי את דברי האל ועדיין אני לא מבין את האמת. למה אני עדיין מרגיש שלילי? למה אני תמיד מרגיש כאילו אין לי הכוח לבצע את חובתי? עבודת האל אינה מתקיימת בי! יש לי כל כך הרבה קשיים, אבל האל לא נותן לי מוצא. אם כך, האם האל אכן קיים או לא? אם זו הדרך האמיתית, האל צריך לברך אנשים שמבצעים את חובתם בשלווה, באופן נורמלי וללא בעיות. אם כך למה יש עדיין קשיים כה גדולים בהטפת הבשורה ובביצוע חובה? אף שאני יודע שעולם הדת מפגר מאחור ושהאמונה באל הכול יכול היא כניסה לעידן המלכות, למה לא ראיתי את רוח הקודש בפעולה?" אילו מין אנשים הם? אלה אנשים בלי שום הבנה רוחנית. הם קוראים את דברי האל אבל לא מבינים את האמת. לא משנה כמה אמת משתפים, הם לא מסוגלים לתפוס את משמעותה. הם כל הזמן בוחנים דברים על סמך תפיסותיהם ודמיונותיהם, וכל הזמן מלאים בספקות לגבי האל. איך אדם כזה יכול בכלל להבין את האמת? אנשים מסוימים רואים שהטפת הבשורה קשה, אז הם חושבים לעצמם: "אם זו הייתה הדרך האמיתית, רוח הקודש הייתה עושה גדולות ונצורות. בכל מקום שהאחים והאחיות היו הולכים להטיף את הבשורה, זה היה הולך חלק ובלי בעיות. יתרה מזו, גם פקידי ממשל היו מתחילים להאמין ומתירים הכול. דבר כזה אכן היה פרי מלאכתו של האל האמיתי. אבל עכשיו כשמסתכלים על העובדות, זה כלל לא כך. לא רק שנשיאים ופקידי ממשל בארצות שונות ברחבי העולם לא מאמינים באל, הם גם לא תומכים באמונה באל. בארצות מסוימות ממשלות אף רודפות מאמינים ומונעות מאנשים להאמין באל. אם כך, האם האל שאנו מאמינים בו הוא באמת האל האמיתי? אני לא יודע; קשה לדעת." תמיד יש סימן שאלה ענק בליבם. בכל פעם שהם שומעים כל מיני חדשות, לתחושתם זו "רעידת אדמה" שהפגיעה שלה לא אדירה ולא בלתי מורגשת, והיא גורמת להם להסס. יש השואלים: "האם הם תמיד מהססים בגלל שהם מאמינים באל מעט זמן?" זה לא העניין – אנשים מסוימים מאמינים זה שלוש שנים, חמש שנים ואפילו יותר מעשר שנים. האם זה נחשב מעט זמן? אם מישהו האמין שלוש או חמש שנים בזמן העבודה של עידן החסד, זה לא היה נחשב להרבה זמן, בגלל שהוא לא שמע את אמירות האל ואת דבריו באחרית הימים; הוא רק קלט קצת ידע ותאוריות רוחניות מכתבי הקודש ומדרשותיהם של אנשים. זה בפירוש מעט מדי. הדבר שונה כשאדם מקבל את העבודה של השלב הנוכחי – כל עוד הוא מבצע את חובתו ומאמין באל במשך שלוש שנים, מה שהוא חווה, מבין ומרוויח עולה על מה שיכול היה מישהו להרוויח בעידן החסד מאמונה באדון במשך עשרים או שלושים שנה ואפילו במשך חיים שלמים. אבל האנשים האלה שמהססים, גם אחרי שהאמינו במשך שלוש שנים, חמש או אפילו יותר מעשר שנים, עדיין לא יכולים לקבוע אם את השלב הזה של העבודה מבצע האל או לא, ויש להם אפילו ספקות לגבי קיומו של האל. האם היית אומר שאנשים כאלה הם בעייתיים מאוד? האם יש להם היכולת להבין את האמת? (לא.) האם הם ניחנים בדרך החשיבה של אנושיות תקינה? (לא.) הם לא מסוגלים להבין את האמת. לא משנה איזו סיטואציה מתהווה בכנסייה, היא תמיד יכולה לגרום להם להסס – סימן השאלה בליבם מעורר בהם ללא הרף "רעידות אדמה". אם צוררי משיח מחוללים הפרעות בכנסייה ואנשים מסוימים הולכים שולל, או אם מישהו שהם סוגדים לו עושה דבר-מה שהם לא ציפו לו – כמו למשל גניבת מנחות או עיסוק בפעילויות מופקרות – והוא מורחק, הדבר גורם לליבם להסס והם מתחילים לפקפק באל: "האין זה השטף של עבודת האל? אם כך, איך דברים מופקרים שכאלה יכולים לקרות בכנסייה? איך האל יכול להתיר את הופעתם של צוררי משיח ושל אנשים רעים? האם זו באמת הדרך האמיתית?" כל דבר שקורה בכנסייה בניגוד לתפיסות שלהם גורם להם לפתח ספקות ולהתחיל לפקפק אם זו הדרך האמיתית, אם זו עבודת האל ואם האל באמת קיים. הם פשוט לא מחפשים את האמת כדי לראות את העניין בצורה נכונה. די בכך להוכיח שלכל אורך הדרך הם לא האמינו אף פעם, במובן הבסיסי ביותר, שאת השלב הזה של העבודה מבצע האל. לכל אורך הדרך הם אף פעם לא ידעו מהי האמת וגם לא למה האל מביע את האמת. האל אמר כל כך הרבה דברים ועשה כל כך הרבה עבודה – כל זה הוא מעשה ידי האל. כל כך הרבה אנשים אימתו זאת ונעשו בטוחים בכך, אבל הם מסרבים להסתכל על כך על סמך הדברים האלה. הם כל הזמן משתמשים בנקודות השקפה ובחשיבה אנושית כדי לשפוט – הם בוטחים בעצמם יותר מדי. כשיש בעבודת הכנסייה או בחיי הכנסייה פרצות או סטיות מסוימות, או כשהכנסייה מדוכאת ונרדפת על ידי הממשלה, הם מתחילים שוב לפקפק: "האם זו אכן הדרך האמיתית?" כשצוררי משיח ומנהיגי שקר מופיעים בכנסייה, הם גם מתחילים לפקפק. הם אומרים: "תראו את אותם כמרים ובכירים בכנסיות הדתיות – הם באמת אוהבים את האדון ובכנסיות שלהם אין אף מקרה של צוררי משיח. זאת אכן הדרך האמיתית. אם מה שיש לכם פה זו הדרך האמיתית, למה הדברים האלה עדיין קורים?" זה האופן שבו הם עורכים השוואות. ואיך טיפשים מסוימים אחרים משווים? הם אומרים: "תראו את האנשים האלה שמאמינים באל בכנסיית 'שלושת העקרונות העצמיים' – יש להם אישור ממשלתי, והמדינה אפילו מנפיקה להם תעודות ומעניקה להם קרקע לבנות כנסיות. הכול לגיטימי וחוקי. לכם יש כנסייה ממלכתית? האם הכנסיות שלכם רשומות? המדינה אפילו ממנה כמרים לכנסיות 'שלושת העקרונות העצמיים' ולאותם כמרים יש רישיונות. האם למנהיגים ולעובדים שלכם יש רישיונות? המדינה לא מתירה לכם להאמין באל; היא עוצרת ורודפת אתכם. אפילו אין לכם מקום קבוע לכינוסים; אתם תמיד מתכנסים בחשאי. האם זו אכן הדרך האמיתית? אם זו הדרך האמיתית, למה אתם תמיד מתכנסים ומבצעים את חובתכם באופן כה חשאי?" הם לא יכולים להבין אפילו את העניין הזה. כל מצב יכול לגרום להם להסס ולפתח ספקות לגבי האל. אימרו לי, האם אנשים כאלה יכולים לעמוד איתן? (לא.) אף שכלפי חוץ הם לא עזבו את הכנסייה, בליבם הם על סף סכנה. הם אף פעם לא בטוחים לגבי עבודת האל ולגבי האמיתות שהאל מביע, והם תמיד ספק-מאמינים, ספק-מפקפקים; דבר זה לא מאפשר שתהיה להם אמונה אמיתית. הם לא מסוגלים להבין שכל הרדיפות, הדיכוי והמעצרים שקרו בשנים האלה של עבודת האל היו כפופים כולם לריבונות האל ונתונים כולם לתזמורי האל ולסידוריו. יש להם אפוא תפיסות והם מסוגלים לפקפק אם האל יכול להיות ריבון על כל הדברים. הם תמיד מאמינים שכל העבודה של בית האל נעשית בידי בני אנוש, ולא מסוגלים לראות ולו את הסימן הקלוש ביותר של מעשי האל. האין הם חסרי אמונה? אם אדם כזה הוא חדש ומאמין רק שישה חודשים או שנה, ולא תופס אמיתות שונות בבירור, ניתן להבין אם לו ספקות ושהוא מהסס כשהוא רואה דברים שקורים בניגוד לתפיסותיו. אבל אנשים מסוימים מאמינים באל זה כמה וכמה שנים, הקשיבו להרבה מאוד דרשות, וכשנתקלו בקשיים שיתפו איתם את האמת. באותו זמן הם הבינו באופן דוקטרינרי את מה שהם שמעו. אבל לאחר מכן, כשהם נתקלים שוב בבעיות, הם עדיין מטילים ספק באל ובעבודת האל. דבר זה מראה שלאנשים כאלה אין שום יכולת להבין את האמת, שהם לא ניחנים בחשיבה של אנושיות תקינה ושהם לא עומדים ברף של הוויה אנושית.

איך יש לטפל באנשים שמהססים? מבחינת אנושיות, האנשים האלה אינם מהווים אנשים רעים, אבל הם כן סוג אנשים בעייתי מכיוון שחסרה להם היכולת להבין את האמת ואין להם חשיבה של אנושיות תקינה. מעל לכול, הם לא יכולים אפילו לאשש את האמיתות הרבות שהאל מביע, והם גם לא יודעים אם הדברים האלה הם האמת או אם הם ביטוי האל ועבודת האל. אם לשפוט על סמך יכולת ההבנה שלהם, אילו מין אנשים הם? נכון לומר שהם חסרי אמונה, ונכון גם לומר שהם אנשים מבולבלים. אף שאנשים מהסוג הזה לא ביצעו כל רע מובהק ואינם נחשבים לאנשים רעים, היות שהם מבולבלים עד כדי כך ומסוגלים לעשות דברים רבים שמשבשים ומפריעים, האין הם חסרי תועלת? (כן.) לא משנה כמה זמן הם האמינו באל או לכמה דרשות הם הקשיבו, הם אף פעם לא מסוגלים להבין את האמת. הם לא יכולים אפילו לאשר את קיום האל או את ריבונות האל. איזו מין איכות זאת? לאנשים האלה אין בשום אופן כל יכולת להבין את האמת. הם אנשים שניחנים באיכות נמוכה מאוד; אפשר אף לומר שאין להם שום איכות – הם חסרי תועלת וטיפשים. אימרו לי, איזו חובה יכולים לבצע אנשים חסרי תועלת? (הם לא יכולים לבצע שום חובה.) הם לא יכולים לבצע שום חובה והם תמיד ספקנים ומהססים. אם כך, איך יש להתייחס לאנשים כאלה ולטפל בהם? הדרך הנכונה ביותר לטפל באנשים כאלה היא לא לתת להם לבצע שום חובה. אפילו אם הם מבקשים לבצע חובה, אסור להתיר להם זאת. למה לא? בגלל שברגע שאנשים כאלה מתחילים לבצע חובה, במיוחד כשהם חווים קשיים ומשלמים מחיר כלשהו, במוקדם או במאוחר הם ירצו להתחשבן עם בית האל. אם הם ייעצרו או יתמודדו עם מכות טבע או עם אסונות מעשה ידי אדם, הם יתחרטו שהשקיעו מעצמם למען האל; הם יתלוננו מרה וישמיעו בכל מקום הערות כגון: "סבלתי כל כך הרבה בשביל עבודת הכנסייה ובשביל לבצע את חובתי. אכלתי הרבה פחות, ישנתי הרבה פחות והרווחתי הרבה פחות כסף. אלמלא ביצעתי את חובתי, הייתי יכול להפקיד את הכסף שהרווחתי בבנק והוא היה צובר ריבית! נטלתי על עצמי כל כך הרבה סיכונים – כמה שווה כל שעה של סיכון? מהו שכר העבודה?" הם ינסו להתחשבן כספית עם בית האל, ואפילו יאיימו שאם בית האל לא יפצה אותם, הם ידווחו עליו. אם יתאפשר לאנשים כאלה לבצע חובה, זה ימיט אינסוף צרות, הלא כן? התמודדות עם אנשים שפלים שכאלה תוביל לתסבוכת שאין להתירה. לא משנה בכמה דברים הם מטפלים עבור הכנסייה, בליבם הם שומרים ספר חשבונות קטן ומתעדים בו באופן ברור כל חשבון וחשבון. כשהם עושים דבר מה למען הכנסייה, הם אף פעם לא עושים זאת בנכונות. בגלל שאין להם נכונות, הם רוצים להתחשבן. למה? בגלל שבליבם הם לא מכירים בקיום האל או לא מאמינים בקיומו. הם לא מכירים בכך שדברי האל הם האמת או שעבודת האל יכולה להושיע אנשים. אם כך, איזה מין תגמול יידרש כדי שהם ירגישו מרוצים שהם שילמו מחיר פעוט, סבלו קצת וביצעו חובה כלשהי, והשקיעו קצת משאבים אנושיים וחומריים למען האל-כביכול, שהם מדמיינים בראשם? לו הם לא היו מקבלים דבר בתמורה, האם הם היו מרוצים? אם יום אחד הם יבינו שסילקו אותם בגלל שהם לא חתרו אל האמת, מה יהיו ההשלכות? הם יחשבו שבית האל הערים עליהם, שהמנהיגים והעובדים הערימו עליהם והסתירו מהם דברים, ושהם נפלו קורבן להונאה. אחר כך יהיו להם תלונות נגד בית האל והם ידרשו פיצוי ויגררו את הדברים עד אינסוף. האם לדעתך בית האל ירצה להסתבך עם אדם כזה? בית האל בשום אופן לא יעשה דבר כה טיפשי! אנשיו הנבחרים של האל מבצעים את חובתם כדי למלא את תחום האחריות של יציר בריאה – זו לגמרי בחירה שלהם, דבר שהם מוכנים לעשות. בית האל אף פעם לא מאלץ ולא מכריח אף אחד. אבל ברגע שחסרי אמונה מתחילים לבצע את חובתם, זה רק עניין של זמן עד שיתחילו צרות. כשהם במצב רוח רע, הם בהחלט יתחילו לרטון ולהתלונן ויגידו לאחרים: "כולכם דיברתם כל כך יפה והערמתם עליי כשאמרתם שהאמונה באל תאפשר לי לזכות באמת ובחיי נצח. אבל אף אחד מכם לא ציין שיהיו בכנסייה צוררי משיח שמטעים אנשים, אנשים רעים שמשבשים את עבודת הכנסייה ומפריעים לה, או שהכנסייה תרחיק אנשים ותגרשם. אף פעם לא אמרתם לי שדבר מכל זה יתרחש בכנסייה!" הם עשויים אפילו להסתובב ולהאשים אותך ש"אף פעם לא הסברת לי את הדברים האלה בצורה ברורה. פשוט הלכתי אחריכם באמונה באל ובביצוע חובתי. כתוצאה מכך, היום לא פתוחות בפניי שום אפשרויות בעולם; מנעתם ממני לעשות הרבה כסף. אתם צריכים לפצות אותי על ההפסדים שלי!" האין זה דוחה בעיניך כשהם מתחילים להתחשבן איתך? האם היית מוכן להסתבך איתם? (לא.) מי בכלל יכול להבהיר דברים לאנשים האלה? הם לא מקבלים את האמת, הם לא יכולים לראות את קיום האל, והם לא יכולים לחוש את קיום האל דרך התנסויותיהם. אימרו לי, מי יכול להחדיר את העובדה הזאת לראשם? אף אחד. אין להם היכולת לקבל את האמת, ולכן אם נבקש מהם לחתור אל האמת זה יקשה עליהם מאוד ויעמיד אותם במצב קשה – פשוט לא מציאותי לעשות זאת. הם מאמינים באל רק כדי לקבל ברכות. כל עוד הם מבצעים קצת חובות, הם דורשים תגמול. אם הם לא מקבלים את מה שהם רוצים, הם מתחילים להטיח האשמות: "הערימו עליי ורימו אותי! כולכם רמאים!" אימרו לי, האם הייתם רוצים לספוג את כינויי הגנאי האלה? (לא.) מי הערים עליהם? האין הם אלה שיש להם שאיפות ורצונות ורוצים לקבל ברכות? האם הם לא האמינו באל בדיוק בשביל לקבל ברכות? עכשיו הם לא קיבלו ברכות, אבל האין זה משום שהם לא חותרים אל האמת? האין זו הבעיה הפרטית שלהם? הם אפילו לא מאמינים באל, ולמרות זאת הם רוצים לקבל ממנו ברכות – האם כה קל לקבל ברכות? האם העניינים האלה לא הוסברו להם באופן ברור הרבה לפני שהם התחילו לבצע חובה? (כן.) אבל האם אתה יכול לדבר איתם בהיגיון? אתה לא יכול – הם פשוט יגידו שהערמת עליהם. אימרו לי, בבית האל, בלי קשר למשך הזמן שהאחים והאחיות האמינו באל, מי מהם מבצע חובה שלא בהתנדבות? אף שישנם מקרים נדירים שבהם ילדים שלא מאמינים באל נגררים לאמונה ולביצוע חובה על ידי הוריהם או קרובי משפחתם, הם מועטים ביותר. אפילו אם הוריך גוררים אותך לזה, זה לטובתך – עליך להבין זאת. אבל משפחתך היא שגוררת אותך – האחים והאחיות של בית האל לא גוררים אותך ולא מכריחים אותך. האמונה באל וביצוע חובה הם התנדבותיים לחלוטין. כרגע כל מי שרוצה לעזוב יכול לעשות זאת; דלתות בית האל פתוחות תמיד. אולם ברגע שתעזוב, החזרה לא תהיה כה קלה. מי שמבצעים חובה במשרה מלאה בבית האל נבחרים בקפידה – לא כל אחד מתקבל. יש תנאי סף ועקרונות, ורק מי שעומדים בדרישות יכולים להישאר בכנסייה עם חובות במשרה מלאה. אנשים שמהססים חושבים לעצמם: "לא הסברתם לי בבירור עניין כה חשוב. בזמנו ביצעתי חובה רק בגלל שהייתי מבולבל." מה לא הוסבר בבירור? בעת ביצוע חובה האחים והאחיות משתפים יחד את האמת מדי יום ביומו – אם האנשים האלה לא הבינו, זה בגלל שהם מבולבלים ועיוורים. הם לא יכולים להאשים בזה אף אחד אחר. אבל הם לא ידברו איתך על כך בהיגיון; הם פשוט מרגישים שהם ספגו הפסד עצום ורוצים להתחשבן ולהתווכח עם בית האל. האין אנשים כאלה בלתי הגיוניים ודוחים ביותר? אם כך, ברגע שאתה יודע מהן פניהם האמיתיות של אנשים כאלה, אתה נוכח בבירור שהם מבולבלים, חסרי כל תועלת, לא מסוגלים לבצע שום חובה וכל הזמן ממוקדים בקבלת ברכות, שליבם מלא במחשבות על השגת ברכות ושכל מה שהם יודעים זה שביצוע חובה יכול להניב ברכות, ישועה, כניסה למלכות וחיי נצח. אתה נוכח שהם מכירים רק את הביטויים המועטים האלה ושהם לא מבינים שום דבר מעבר – לא יודעים את מהות האמת, איך ליישם את האמת בפועל או איך להתמסר לאל. אם כך הם פני הדברים, אפילו אם הם רוצים לבצע חובה או מבקשים לבצע חובה, האם ניתן לסדר שהם יעשו זאת? (לא.)

למעשה, גם כשהמהססים בריאים ושלמים, ספקות מכרסמים בהם והם כל הזמן בוחנים. ברגע שהם נתקלים ברדיפה ובמעצרים, הם מתחילים להסס. דבר זה מראה שאמונתם הרגילה באל אינה כנה, ובנסיבות מסוימות הם נחשפים. דבר זה מוכיח שהם אף פעם לא היו בטוחים לגבי עבודת האל ותמיד הטילו ספק ובחנו. למה הם לא עזבו את הכנסייה? הם חושבים לעצמם: "האמנתי באל כל כך הרבה שנים וסבלתי כל כך הרבה קשיים. אם אעזוב עכשיו בלי שאזכה בשום הטבות, יצא שכרי בהפסדי, לא? האם כל הסבל הזה לא יהיה לשווא?" זה מה שהם חושבים. אתה עשוי לחשוב שהם בטוחים, שיש להם אמונה ושהם מבינים את האמת, אבל למעשה אין זה כך. עדיין יש להם ספקות, עדיין הם בוחנים. בליבם הם רק רוצים לראות אם העבודה של בית האל אכן עולה יפה, אם כל פריט עבודה נושא פירות ואם הייתה לכך השפעה רבה על העולם. במיוחד הם רוצים לדעת את הדברים הבאים: איך מתקדמת הפצת הבשורה על ידי הכנסיות בארצות השונות? האם היא נעשית בקנה מידה רחב ונודעת לה השפעה? האם יש הכרה בינלאומית בשטף הזה? האם אנשים ידועי שם או אישים בעלי השפעה כלשהם קיבלו את שלב העבודה הזה? האם "כנסיית האל הכול יכול" הוכרה או אושרה על ידי ארגון האומות המאוחדות? האם היא זוכה לתמיכתן של ממשלות בארצות שונות? האם בקשותיהם של האחים והאחיות למקלט מדיני בארצות שונות אושרו? אלה הם סוגי הדברים שתמיד מעסיקים אנשים כאלה, וזהו ביטוי ברור להיסוס שלהם. משהם נוכחים שבית האל צבר כוח ושעבודת הבשורה התפשטה, הם לא מפקפקים עוד באל, וחשים ששפר מזלם שלא עזבו את בית האל. אבל ברגע שהם נוכחים שעבודת בית האל סובלת מהפרעות, ממכשולים או מנזקים, שביצוע החובה של האחים והאחיות גם הוא נפגע ושהעולם מדיר את הכנסייה ושולל אותה, הם מתחילים לשקול לעזוב את בית האל. הם תמיד שואלים: "האם האל באמת ריבון על כל זה? למה איני יכול לראות את כול-יכולתו של האל? האם דברי האל הם אכן האמת? האם הם באמת יכולים לטהר אנשים ולהושיע אותם?" הם אף פעם לא מצליחים להבין את העניינים האלה וממשיכים לפקפק בהם בגלל שאין להם הבנה רוחנית ובגלל שהם לא מסוגלים להבין את דברי האל. לא משנה כמה דרשות הם שומעים, הם לא מסוגלים להגיע למסקנות לגבי שום דבר מכל זה. כתוצאה מכך הם כל הזמן מסתובבים ומבררים, ומייחלים שהיו יכולים להצמיח אוזניים שישמעו דברים ממרחקים ועיניים שיראו למרחק אלפי קילומטרים, כדי שהם יוכלו לדעת ולהתבשר במה שקורה הרחק מהם, ואז יהיה בכוחם להחליט בשלב מוקדם אם עליהם להישאר או לעזוב. האם אנשים כאלה אינם טיפשים? (כן.) האם חייהם של אנשים כאלה אינם מתישים? (כן.) הם לא ניחנים בחשיבה של אנושיות רגילה וגם לא מבינים את האמת. ככל שיותר דברים קורים, כך הם נעשים יותר מבולבלים ואובדי עצות. הם לא יודעים איך להבחין בדברים האלה או איך לאפיין אותם; והם בטח ובטח לא יודעים איך להבחין בעניינים האלה בין טוב לרע או כיצד להפיק מהם לקחים, ואז למצוא בדבר האל את העקרונות ליישום בפועל. הם לא יודעים איך לעשות את הדברים האלה. אז מה הם עושים? לדוגמה, כשצוררי משיח ואנשים רעים מופיעים בכנסייה ומטעים אנשים, הם מתחילים לתהות: "מי בדיוק צודק ומי טועה? האם הדרך הזאת אכן אמיתית? האם אזכה בברכות אם אמשיך להאמין עד הסוף? אני מבצע את חובתי כבר כמה שנים – האם הסבל הזה שווה את זה? האם עליי להמשיך לבצע את חובתי?" הם נראים מגושמים מאוד, שוקלים כל דבר מההיבט של האינטרסים האישיים שלהם ולא מסוגלים להבין דבר מהאנשים, המאורעות והדברים שלפניהם. אין להם מחשבות והשקפות נכונות, והם רוצים לעמוד מהצד ולהשקיף ולראות איך הדברים יתגלגלו. כשאתה מסתכל עליהם אתה מרגיש שהם הן מעוררי רחמים והן מגוחכים. כשדבר לא קורה, הם מתנהגים באופן די רגיל, אבל ברגע שקורה משהו חמור, הם לא יודעים איך להתייחס לאותו עניין, והדברים שהם אומרים משקפים את המחשבות וההשקפות של כופרים. אחרי שהכול מסתיים, אי אפשר להבין מה יצא להם מזה. האין אנשים כאלה טיפשים ביותר? (כן.) זה בדיוק האופן שבו אנשים טיפשים מתנהגים. אם כך, מהם העקרונות לטיפול באנשים מעין אלה? על סמך הביטויים שלהם, לא ניתן להחשיבם לאנשים בוגדניים ומרושעים ביותר. אולם יש בהם פגם הרה אסון, והוא שלאנשים האלה אין שום מחשבות, שום נשמה, והם לא מסוגלים להבין שום דבר לאשורו. כל מה שקורה סביבם מותיר אותם אובדי עצות, הם לא יודעים במי לבטוח, על מי לסמוך או איך להתייחס לבעיה ואיפה להתחיל לפתור אותה – הם פשוט במצב של פניקה. אחרי הפניקה שלהם עשויים לעלות בהם ספקות או שהם עשויים להירגע זמנית, אבל ההיסוס הרגיל שלהם נותר בעינו. מכיוון שעל סמך הביטויים שלהם לא ניתן לסווגם כאנשים רעים, אם הם מסוגלים כרגע לבצע מעט חובות ויש להם רצון לעבוד, ניתן לאפשר להם להמשיך לבצע את חובתם. אולם דבר זה מבוסס על ההנחה שהחובה שלהם מניבה לכל הפחות תוצאות מסוימות. אם הם מבצעים את חובתם באדישות כל הזמן ובלי לקבל כלל את האמת, יש לשלחם לביתם. אך אם הם מוכנים לתקן את טעויותיהם, יש לאפשר להם להישאר בבית האל ולהמשיך לבצע את חובתם. יש לשבצם לחובה כלשהי שמתאימה להם. אם הם לא מסוגלים לבצע שום חובה והם פשוט חסרי תועלת, יש לשלוח אותם למקום כלשהו שמתאים להם. במקרה כזה הדבר אינו תלוי עוד בשאלה אם הם מוכנים ורוצים לעבוד. האין זו דרך פשוטה לטיפול בדברים? (כן.)

האם אתם יכולים להבחין בַמהססים? האם יש אנשים כאלה בסביבתכם? אנשים מסוימים טוהרו בעבר מהכנסייה. נניח שאחד מהם אומר את הדבר הבא: "השתניתי לטובה. אני כבר לא מהסס. תמיד היססתי בנוגע לדרך האמיתית משום שכאשר בית האל רק התחיל בעבודה שלו בארצות אחרות, מצב הדברים היה ממש קשה. באותו זמן היה קשה מאוד לאחים ולאחיות בכנסייה להטיף את הבשורה, והיו מעט מאוד אנשים בארצות אחרות שקיבלו את הדרך האמיתית. בנוסף, לכאורה לא היה שום סיכוי להתרחבות עבודת הבשורה. לכן היו לי אז ספקות כל הזמן לגבי עבודת האל. עכשיו כשאני רואה שעבודת הבשורה של בית האל מתפשטת, שפריטי עבודה שונים משתפרים ונושאים פרי, ושהכנסיות בארצות שונות משגשגות מיום ליום, אין לי עוד ספקות ואני לא מהסס. אנא תנו לי לבצע את חובתי. אל תכללו אותי בין אלה שהורחקו או גורשו!" האם יהיה זה נכון לתת הזדמנות לאדם כזה? (לא.) למה לא? (דבריו שקריים. הוא רוצה להצטרף שוב לכנסייה רק בגלל שהוא נוכח שהעבודה של בית האל במגמת התרחבות ושהיא צברה כוח. אבל בכל פעם שיקרה משהו בניגוד לתפיסות שלו, הוא שוב יהסס.) האם הבנתם את העניין הזה לאשורו? (כן.) אנשים מסוימים נולדים מהוססים. היום הרוח נושבת לכיוון אחד אז הם ילכו בכיוון הזה; מחר היא תנשב בכיוון אחר והם ילכו אחריה – אפילו כשאין רוח, הם עדיין מהססים. אנשים כאלה אינם ניחנים ביכולת החשיבה שצריכה להיות לאדם רגיל, ולכן הם לא עומדים ברף של להיות אדם. האם זה נכון? (כן.) אם אדם ניחן ביכולת החשיבה של אדם רגיל וביכולת ההבנה שצריכה להיות לבני אדם, הוא ייווכח שהאל ביטא אמיתות רבות כל כך ויהיה מסוגל לאשר כי זוהי עבודת האל. יתרה מזו, יש כל כך הרבה אנשים שמאמינים באל – הם רואים כל יום את עבודת האל ואת העבודה של רוח הקודש, כמו גם את מעשיו המופלאים של האל; אמונתם הולכת ומתחזקת והמרץ שלהם בביצוע חובתם גובר והולך. האם ניתן להשיג את הדברים האלה באמצעות מעשה ידי אדם? מי שאינם ניחנים ביכולת החשיבה של בן אנוש, ולא משנה כמה ברור אתה מסביר להם את העניינים האלה, לא יכולים לאשר שזו עבודת האל. הם לא ניחנים ביכולת לבצע את השיפוט הזה. לא משנה כמה דגולה העבודה שהאל מבצע עכשיו, כמה הוא מדבר, כמה אנשים נוהים אחריו, כמה אנשים סמוכים ובטוחים שזו עבודת האל, או כמה אנשים בטוחים שגורל האנושות נתון לריבונות האל ולסידוריו, ושהאל הוא הבורא – דבר מכל זה אינו חשוב בעיניהם. אם כך, מה הדבר החשוב ביותר בעיניהם? הם צריכים לראות במו עיניהם את האל מהשמים מופיע בפניהם, והם גם צריכים לראות את האל פוצה את פיו ומדבר, לראות אותו במו עיניהם בורא את השמים, את הארץ ואת כל צבאם ומבצע במו ידיו אותות ומופתים, וכאשר הוא מדבר, דבריו צריכים להישמע כרעמים. רק אז הם יאמינו באל. הם בדיוק כמו תומא – לא משנה כמה דברים אמר ישוע אדוננו, כמה אמת הוא ביטא או כמה אותות ומופתים הוא עשה בזמן שהותו על פני האדמה, דבר מזה לא היה חשוב לתומא. מה שהיה לו חשוב הוא אם תחייתו של ישוע אדוננו אחרי המוות הייתה אמיתית או לא. איך הוא אימת זאת? הוא דרש מישוע אדוננו: "הושט את ידיך והנח לי לראות את סימני המסמרים. אם אכן הינך ישוע אדוננו שקם לתחייה, יהיה סימני המסמרים על ידיך, ואז אכיר בך כישוע אדוננו. אם לא אחוש את סימני המסמרים בידיך, לא אכיר בך כישוע אדוננו ולא אכיר בך באל." הוא היה טיפש, הלא כן? (כן.) אנשים כאלה מאמינים רק בעובדות שהם מסוגלים לראות במו עיניהם, בדמיונותיהם ובהנמקותיהם. אפילו אם הם שומעים את דברי האל, חווים את עבודת האל ורואים את עלייתה, צמיחתה ושגשוגה, הם עדיין לא מאמינים שזוהי עבודת האל. הם לא מסוגלים לראות את עוצמתו הרבה של האל, הם לא מסוגלים לראות את סמכות האל, והם לא מסוגלים להבחין בכוחם של דברי האל או בתוצאות שבכוחם להשיג אצל אנשים. הם לא מסוגלים להבחין בדבר מכל אלה. הם מצפים רק לדבר אחד: "אתה חייב להרעים מהשמים בקולך ולהכריז כי אתה הבורא. אתה גם צריך לבצע אותות ומופתים ולברוא בעצמך את השמים, את הארץ ואת כל צבאם כדי להוכיח את עוצמתך הרבה. אז אני אאמין שאתה האל, אני אכיר בך כאל." האם האל מעריך הכרה שכזו? האם הוא מעריך אמונה שכזו? (לא.) האם האל זקוק להכרתך כדי להיות אל? האם הוא זקוק לאישורך? האל הביע כל כך הרבה אמיתות, כל כך הרבה אנשים קיבלו את עבודת האל, וישנן כל כך הרבה עדויות חווייתיות – עדויות שעולות על אלה של כל דור קודם – ובכל זאת אינך מסוגל עדיין לאשר שזוהי הופעת האל ועבודתו. אינך מאמין בעובדות שהאל כבר השיג ובמילוי הבטחותיו ואינך מכיר בהן. אם כך, איזה מין דבר אתה? אתה אפילו לא אנושי – אתה טיפש! ובכל זאת אתה רוצה לקבל ברכות מהאל – שכח מזה! אתה סתם חולם! אתה כל הזמן מטיל ספק באל ומתכחש לו ורוצה תמיד ללעוג לביש המזל של בית האל. מעולם לא הכרת בקיום האל ולא האמנת בו, וגם מעולם לא הכרת בדברי האל ובעבודתו, לא האמנת בהם ולא קיבלת אותם. לפיכך להבטחות האל בשום אופן אין כל קשר אליך ואתה לא תזכה במאום. יש האומרים: "אבל הוא עדיין מבצע את חובתו. איך יכול להיות שהוא לא יזכה בשום דבר?" אם כך, עלינו לדעת בבירור מהי מטרתו בביצוע חובתו, למען מי הוא מבצע אותה ולפי אילו עקרונות הוא פועל בעת ביצועה. אם אינך מקבל את דברי האל, אז אפילו אם אתה מבצע את חובתך, אתה סתם עובד – זו אינה התמסרות אמיתית. האל אינו מכיר במה שאתה עושה כביצוע חובתך. בעיני האל אתה לא יותר מאשר אדם מת בלי רוח. אדם מת עדיין מייחל לברכות – האין אלה בסך הכול משאלות לב? הכוונה לזכות בברכות היא שמניעה אפילו את החובה המועטה שאתה מצליח לבצע, ואתה כל הזמן מטיל ספק, בתוך תוכך אתה כל הזמן שופט, מגנה, מתכחש לאל וגם שופט את דברי האל ועבודתו ומתכחש להם. דבר זה הופך אותך לאדם שהוא אויב האל. האם אדם שהוא אויב האל יכול לעמוד בדרישות של יציר בריאה? (לא.) אתה כל הזמן מציב את עצמך כאויב האל, בוחן אותו ואת עבודתו בחשאי מבין הצללים, זועק בליבך בסתר כנגד האל, שופט ומגנה אותו, את דבריו ואת עבודתו. אם זה לא עושה אותך לאויב של האל, אז מה כן? אתה במופגן אויב של האל. ואינך אויב האל בעולם הכפירה – אתה עושה זאת בבית האל. דבר זה בלתי נסלח אפילו יותר!

בין אם מסתכלים על מהות האנושיות שלהם ובין אם מסתכלים על הביטויים שלהם, המהססים אינם מקבלים את האמת ואינם מקבלים את דברי האל ואת עבודתו. אכפת להם רק אם הם יכולים לקבל ברכות. הם אף פעם לא בטוחים לגבי האל או לגבי עבודתו, תמיד בוחנים מאחורי הקלעים, כל הזמן מהססים ומטילים ספק. הם נוהים אחרי האל תוך כדי שהם בוחנים, הולכים ועוצרים, עוצרים והולכים. האנשים האלה בעייתיים! בייחוד עכשיו, כשהכנסייה מטהרת מתוכה אנשים לעתים קרובות, הם כל הזמן במתח וחושבים לעצמם: "אני כל הזמן מהסס. יום אחד מישהו עשוי להבחין וירחיקו אותי מהכנסייה. אני לא יכול להניח לספקות הפנימיים שלי לגבי האל לחמוק החוצה. אסור לי לציין זאת באוזני איש." ולכן הם בוחנים בסתר, מאחורי הקלעים; הם לא מפחדים שהאל יחשוף אותם בגלל שהם לא מאמינים בקיומו, לא כל שכן בבחינה שלו. האנשים האלה שומעים לעתים קרובות את האחים והאחיות משתפים כיצד האל הנחה אותם, איך הוא הטיל עליהם משמעת, איך הוא חשף אנשים, איך הוא הושיע אנשים, איך הוא הרעיף עליהם חסד וברכות, ואיך בתהליך הנהייה אחר האל הם חוו את עבודתו, מה הם הרגישו, ראו או העריכו, וכן הלאה. כשהם שומעים את האחים והאחיות משתפים על ההבנות החווייתיות האלה, הם חושבים לעצמם: "האם החוויות האלה שאתם מדברים עליהן הן רק בדמיון שלכם? האם אלה בסך הכול רגשות אנושיים? למה אני לא הרגשתי את הדברים האלה? בייחוד אלה שכותבים מאמרי עדות חווייתית – אני לא מכיר אותם ולא ראיתי איך הם השיגו את הדברים האלה באמצעות אותן חוויות. עדיין לא ברור אם הם אכן ניחנים במציאות-האמת!" טיפשים מסוימים עדיין בוחנים ומטילים ספק בעבודתו של בית האל, לא מסוגלים לראות אילו מציאויות-אמת כוללים מאמרי העדות החווייתית שכתבו אנשיו הנבחרים של האל, ומנסים למצוא תירוצים וסימוכין להיסוס האישי שלהם ולהיעדר אמונתם. הם חושבים שמכיוון שהם מהססים, אחרים בוודאות מהססים גם הם. אם מישהו אף פעם לא מהסס, אין לו שום ספקות והשיתוף הרגיל שלו על האמת תמיד מעשי, ולא משנה מהן הבעיות שהוא נתקל בהן, הוא יכול לחפש את האמת כדי לפתור אותן, אז השוטים האלה חשים בליבם תחושת חריגוּת ואי נוחות. כשהם חשים לא בנוח, איך הם מוצאים הקלה? הם מחפשים מישהו שדומה להם בדיוק, בניסיון למצוא נפש תאומה. כשהם רואים שמישהו מרגיש שלילי וחלש, הם רומזים על מחשבותיהם כדי לגשש ו"למשש את הדופק" ואומרים: "לפעמים גם אני מרגיש שלילי. כשאני מרגיש שלילי, אני יודע שאסור לי להיות ככה, אבל לפעמים אני מטיל ספק בכך שהאל אכן קיים." אם בן שיחם אינו משיב והם נוכחים שאותו אדם הוא סתם שלילי וחלש אבל אין לו שום ספקות לגבי האל, הם יגידו דבר צבוע שונה כדי לבחון אדם אחר: "מה לא בסדר איתי, לדעתך? אני מאמין באל, אבל למה תמיד יש לי ספקות לגביו? זה לא מרדני? זה לא אמור להיות ככה!" הם אומרים את זה אך ורק כדי למצוא חן בעיני אותו אדם ולבחון אותו. הם משתוקקים לכך שאנשים אחרים יפקפקו באל בדיוק כמותם – זה ישמח אותם! כשהם מגלים מישהו אחר שכל הזמן מפקפק באל ויש לו תפיסות לגביו, הם חשים ששפר מזלם והם מצאו נפש תאומה. אותו הלך רוח מאוס משותף לשניהם ולעתים קרובות הם מסתודדים זה עם זה. ככל שהם מדברים יותר, כך הם מתרחקים יותר מהאל. ככל שהם מדברים יותר, כך הם פחות רוצים לבצע את חובתם ולקרוא את דברי האל, והם אפילו רוצים להפסיק להשתתף בחיי הכנסייה. באופן הדרגתי הם יוצאים בסוף לעבוד בעולם, נאחזים זה בזה כמו שני שותפים בלתי נפרדים וכרוכים זה בזה בשעה שהם עוזבים יחד. כשהם עוזבים הם לא לוקחים איתם ולו ספר אחד של דברי האל. מישהו שואל אותם: "האם הפסקת להאמין באל?" והם משיבים: "לא, אני מאמין." הם עדיין מכחישים זאת בעיקשות. בן שיחם שואל: "אז למה לא הבאת איתך שום ספרים של דברי האל?" והם משיבים: "הם כבדים מדי ואין לי שום מקום לשים אותם." כל מה שהם אומרים נועד רק להתחמק מבן שיחם בתירוצים. למעשה, הם בסך הכול מתכוננים לחזור לעולם, למצוא עבודה ולחיות את חייהם. אני אומר לכם את האמת: אנשים כאלה הם חסרי אמונה, וזה יהיה הקץ הסופי שלהם – זה מה שהם באמת. האמונה שלהם באל לא תאריך ימים. ברגע שהם ימצאו מישהו שמוצא חן בעיניהם, מישהו שהם יכולים לחלוק איתו את מחשבותיהם הכמוסות ביותר, הם יחשבו לעצמם: "סוף סוף מצאתי מישהו ששומר עליי, מישהו שאפשר לסמוך עליו. בוא נלך! האמונה באל כל כך משעממת. בכל מקרה אין שום אלוהים בעולם הזה. להתייחס למשהו שלא קיים כאילו הוא אמיתי זה יותר מדי. השנים האחרונות היו כל כך קשות!" הם עוזבים ומפסיקים מעצמם להאמין באל, ואפילו אומרים לאחים ולאחיות לא לחפש אותם: "אנחנו הולכים לעבוד. אל תתקשרו אלינו יותר או שנודיע למשטרה!" שני השוטים האלה, זוג חמורים טיפשים, קמים ועוזבים סתם כך. אני אומר: ברוך שפטרנו – זה חוסך לבית האל את הטרחה שבגירושם או בהרחקתם. אימרו לי, האם יש צורך כלשהו לשתף את האמת עם אנשים מסוג זה כדי לתמוך בהם ולעזור להם? האם יש צורך כלשהו לנסות לדבר איתם בהיגיון ולשכנע אותם? (לא.) אתם טיפשים ביותר אם תנסו לשכנע אותם. אנשים מהסוג הזה הם חסרי אמונה עד לשד עצמותיהם – הם גוויות מהלכות וכסילים גמורים. אם תנסה לשכנעם, גם אתה טיפש. לאנשים כאלה אתה צריכים למהר ולאחל דרך צלחה, ואין שום צורך לחפש אותם אחר כך. הם הבהירו שהם לא יאמינו עוד באל, ושאם תתקשר אליהם שוב הם ידווחו עליך למשטרה. אם בכל זאת תנסה להתקשר אליהם, האינך מזמן לעצמך רק צרות? אם הם באמת יזמינו משטרה ויאשימו אותך בהטרדה, האם זה יותיר רושם טוב כשהשמועה תתפשט? (לא.) בשום אופן אסור לך לעשות דבר טיפשי כל כך! תן להם לדאוג לעצמם ולעזוב בשקט – זו גישה הרבה יותר טובה! כל אדם הולך בנתיב משלו; הנתיב של כל אדם נקבע על ידי מי שהינו. הם לא מבורכים, חייהם הם בסך הכול חיים רקובים וחסרי ערך. נבצר מהם לרשת ברכה כה גדולה או ליהנות ממנה – פשוט לא התמזל מזלם לקבל אותה. הברכה הגדולה ביותר ביקום כולו ובקרב האנושות כולה היא לקבל את דברי האל כלחם חוקך ואת האמת כחיים. כל מי שיכול לקבל את האמת הוא אדם מבורך, וכל מי שלא יכול לקבל את האמת פשוט אין לו הברכה הזאת. יום אחד, מי שקיבלו את האמת ישרדו את הקטסטרופות הגדולות ויתברכו מאוד, ואילו מי שלא קיבלו את האמת ימותו בקטסטרופות ויידעו פורענות, ואז יהיה מאוחר מדי להתחרט. גם אם עכשיו אתה מכיר בכך שדברי האל הם האמת ושעבודת האל מתבצעת על ידי האל עצמו, אם אינך חותר אל האמת, אינך מקבל את האמת ואינך נכנס לאמת, עדיין לא תזכה בברכה כזו! האם לדעתך ניתן לזכות בברכה הזאת בקלות כה רבה? זו ברכה שמראשית הזמנים מעודה לא התקיימה ולעולם לא תתקיים שוב – איך ייתכן שיתאפשר לך לזכות בה בקלות כה רבה? האל הבטיח ברכה כזאת למין האנושי, אבל זה לא דבר שאנשים מן השורה יכולים לזכות בו. הברכה הזאת היא לאנשים שהאל בחר, ולא ייתכן שיבחר בחמור טיפש כלשהו, גווייה מהלכת, חלאת אדם או נבל. האל מיישם שלושה שלבי עבודה להושעת המין האנושי, ובסוף הוא יקים קבוצה של מתגברים ויאפשר לאנשים האלה להפוך לאדוני כל הדברים ולהיעשות למין אנושי חדש. איזו ברכה גדולה זו למין האנושי! כמה שנים כבר מתרחש השלב הזה של עבודת השיפוט באחרית הימים? (יותר משלושים שנה.) די להסתכל על יותר משלושים השנים האלה כדי להיווכח איזה מחיר האל שילם וכמה עבודה הוא ביצע, כך שברור באיזו אנושות יקרת ערך ואצילית להדהים האל יזכה בסופו של דבר, ושהיא יקרה וחשובה לאין שיעור בעיני האל! שפר עליכם מאוד מזלכם, אם כן; זו ברכה כל כך גדולה עבורכם! אנשים מסוימים שעדיין מהססים בשלב הזה אכן לא מבורכים! גם אם הם לא היו מהססים והיו מחויבים לגמרי לנהייה, הם עדיין לא היו זוכים בברכה הזאת אם לא היו חותרים אל האמת. לכן, מי שזוכים בברכה הזאת בסוף אינם אנשים מן השורה – הם מי שהאל סינן שוב ושוב בקפידה רבה ובחר בדקדוק; הם מי שהאל יזכה בהם בסופו של דבר.

בדיוק הבעיות האלה הן הביטויים העיקריים של המהססים. ברגע שמזהים אנשים כאלה בכנסייה, ובלי קשר לטיבו של הקץ שלהם בסוף, יש לטפל בהם בכל מקרה בהתאם לעקרונות. אין להתייחס אליהם כאל אחים ואחיות. אם יש להם רגשות חיוביים כלפי האמונה באל או אם הם יכולים להשקיע מאמץ כלשהו ומוכנים לעבוד מעט, הם לכל היותר ידידי הכנסייה ולא ניתן להחשיבם כאחים או כאחיות. לכן, גם אם הם מתקראים בשם חדש כמו "התמסרות" או "כנות", עדיין אל לך לכנותם אח או אחות – די לקרוא להם בשמם החדש. למה? בגלל שאנשים כאלה אינם ראויים להיות אחים ואחיות. האם אתם מבינים עכשיו? (כן.) אם כך עכשיו יש לכם העקרונות לטיפול באנשים מהסוג הזה, נכון? (נכון.) בזה מסתיים השיתוף להיום. להתראות!

29 ביוני 2024