31. דבקה בחובתי
נהגתי לקנא כל כך כשראיתי אחים ואחיות מופיעים ושרים בשבח האל. חלמתי על היום שבו אוכל לשיר ולהעיד על אלוהים על הבמה. איזה כבוד זה יהיה! והיום הזה הגיע מוקדם משציפיתי.
במאי 2018, הצטרפתי לחזרות להופעת מקהלה, המנון המלכות. מעולם לא שרתי או רקדתי, לכן החזרות היו קשות לי בהתחלה. הייתי מתוחה מאוד כששרתי, והייתה לי הבעה נוקשה על הפנים, והצעדים שלי בריקודים אף פעם לא היו מתואמים. אבל לא התייאשתי. חשבתי על כך שהמנון המלכות הוא עדות על בואו של אלוהים, וזה עורר בי השראה כזאת עד שפשוט התפללתי כל הזמן. השקעתי את כולי בהופעה טובה. אלוהים הנחה אותי צעד אחר צעד, ועד מהרה התחלתי להרגיש נוח יותר. אפילו עזרתי לאחרים להתאמן. הייתי מרוצה מעצמי וחשבתי, "עכשיו ההופעה שלי נהדרת. התנועות שלי ממש טובות. כשיצלמו, אין ספק שיעמידו אותי בשורה הראשונה. וכשהאחים והאחיות בבית יראו אותי מלפנים, הם יתרגשו ויהיו גאים כל כך. אני בטוחה שהם אפילו יקנאו בי". בכל פעם שחשבתי את זה, הרגשתי נהדר, עם אנרגיה אינסופית למלא את חובתי. ובחזרות, אפילו כשהייתי עייפה וכואבת, לא נחתי לרגע. חששתי שאם אוריד את הקצב, לא אעמוד מלפנים, ולא יזדמן לי לעשות רושם. ידעתי שאני צריכה לעשות כמיטב יכולתי, לא משנה עד כמה זה קשה. כשהצילומים התקרבו, הבמאי קבע את המיקומים שלנו על הבמה. הייתי נרגשת מאוד וחיפשתי את השם שלי ברשימה. ואז ראיתי שאני בשורה שבע. לא האמנתי. למה שמו אותי כל כך רחוק? האם הבמאי טעה? התנועות ודרכי הביטוי שלי נראו נפלא. אפילו עזרתי לאחרים להתאמן. באמת חשבתי שאני צריכה לעמוד קרוב יותר. מדוע העמידו אותי רחוק כל כך מאחור? אם לא אופיע בצילום, לא איראה על המסך, ואז איש לא יראה אותי. המחשבה מילאה אותי באכזבה. בחזרות כבר לא הצלחתי להשקיע שמחה ומרץ בהופעה. תמיד הייתי קודרת, בעיקר כשראיתי בשורות הראשונות כמה מהאחיות שההופעה שלהן לא הייתה מיוחדת במינה. לא הבנתי. במה הן טובות יותר ממני? למה הן בשורות הראשונות, ואני תקועה מאחור? הרגשתי המון קנאה, ולא יכולתי לקבל את זה. אבל ראיתי כמה אחים ואחיות שהיו טובים ממני בחזרות, ושמו אותם עוד יותר מאחור. אבל בחזרות, הם נראו מרוצים לגמרי, כאילו שזה לא מטריד אותם בכלל. זה הפליא אותי. אפילו מאחור הם היו צייתנים ופעילים. אז למה זה קשה לי? למה אני לא יכולה לציית? האם אני נוהגת בחוסר היגיון? נזפתי בעצמי באותה תקופה, אבל עדיין לא התבוננתי בעצמי. לא הצלחתי להשלים עם מקומי בהעמדה.
אחר כך הבמאי ערך כמה שינויים בהעמדה. התרגשתי בתוך תוכי, וחשבתי שהפעם אעבור להיות מלפנים. אבל אז ראיתי את זה, ופשוט רציתי לבכות. העמידו אותי בשורה האחרונה, בקצה, במקום שבו המצלמה בקושי תראה אותי. ומה שהיה עוד יותר גרוע לדעתי, כמה מהאחיות שהיו חדשות יחסית הועמדו לפניי. הרגשתי כאילו הכול יוצא מאיזון. התאמנתי כל כך קשה, התאמנתי על התנועות כדי שאופיע בסרט, אז למה העמידו אותי באיזו פינה אחורית נסתרת שבה אין סיכוי שיראו את הפנים שלי? הייתי סתם אבזר במה! מה הטעם להופיע בכלל? אילו ידעתי, לא הייתי עובדת קשה כל כך בחזרות. הרגשתי שאני מתפרקת. לא יכולתי לקבל את זה. והנה, בחזרה כמה ימים אחר כך, נקעתי את הקרסול. אז חשבתי, "עכשיו כשיש לי קרסול נקוע, אני יכולה לנוח. אין צורך שאתעייף. אני מאחור. איש לא יכול לראות אותי ממילא. אז למה לעבוד כל כך קשה?" באתי מאוחר והלכתי מוקדם. כשהחזרות נעשו קשות, נחתי בצד הבמה. כמה אחיות שראו את זה התחילו להזכיר לי, "יום הצילומים מתקרב. אם לא תתאמני איתנו, לא תהיי מתואמת עם כל השאר. אנחנו לא יכולים לגרור רגליים". זה היה לא נעים, והתחלתי להרגיש קצת רע. ידעתי שאנחנו מצלמים כעבור עשרים יום בלבד. אם לא אתחיל להתאמן, כל הפרויקט עלול להידחות. אני עלולה לגרום להפרעה. פתאום נבהלתי. למה אני מתנהגת בצורה מושחתת כל כך? כשחשבתי על זה, התחלתי לראות שאיבדתי את הדחף למלא את חובתי, והתחלתי לגלות התנגדות מאז שהעמידו אותי בשורה האחרונה ומנעו ממני לעשות רושם. עשיתי רק את המינימום האפשרי. בכל הזמן הזה התנגדתי לאלוהים. הנקע החמיר והלך, וייתכן שכך אלוהים הטיל עליי משמעת. אם אמשיך להתנגד, בלי קשר לאפשרות שלי להרשים, אולי אפילו לא אעלה לבמה, ואאבד את האפשרות למלא את חובתי. התפללתי לאלוהים באותו לילה מתוך כאב והלקאה עצמית. "הו אלוהים, הייתי מדוכדכת מאוד מאז שהעמידו אותי בשורה האחרונה. לא התמסרתי, התלוננתי, לא מילאתי כראוי את חובתי, התרשלתי בעבודתי. אני רואה עד כמה אני מרדנית. אכזבתי אותך. בבקשה, אלוהים, חלץ אותי מהמצב הנורא הזה".
ואז קראתי את דברי האל האלה: "ברגע שהדבר נוגע למעמד, תדמית או מוניטין, לבם של כולם מזנק בציפייה, וכל אחד מכם תמיד רוצה להתבלט, להיות מפורסם ולזכות להכרה. אף אחד לא מוכן לוותר, ובמקום זאת, כולם רוצים להיאבק זה בזה – אפילו שמאבק כזה הוא דבר מביך ואינו מורשה בבית האל. עם זאת, ללא מאבק, אתם עדיין לא מרוצים. כשאתם רואים מישהו מתבלט, אתם חשים קנאה ושנאה, וחשים שהדבר לא הוגן. 'מדוע שאני לא אתבלט? מדוע תמיד האדם הזה זוכה להתבלט, ותורי אף פעם לא מגיע?' אז אתם מרגישים תרעומת מסוימת. אתם מנסים להדחיק אותה, אך אינכם יכולים. אתם מתפללים לאלוהים ומרגישים יותר טוב לזמן מה, אך ברגע שאתם נתקלים במצב זה שוב, אינכם מסוגלים להתגבר עליו. האין זו דוגמה לשיעור קומה בוסרי? בני אדם נופלים בפח במקרים כאלה, הלא כן? אלה כבליו של אופיו המושחת של השטן, שכובלים בני אנוש. אם אדם משליך מעליו את הטבע המושחת הזה, האין הוא חופשי ומשוחרר אז? חשבו על זה: אילו סוגים של שינויים האדם צריך לבצע אם הוא רוצה להימנע מלהיות לכוד בתנאים האלה, להיות מסוגל לחלץ עצמו מהם ולהשתחרר מהכעסים ומהשעבוד של הדברים האלה? מה האדם צריך להשיג לפני שבאמת יהיה מסוגל להיות חופשי ומשוחרר? מצד אחד עליו לראות את הדברים לאשורם: תהילה, עושר ומשרות הם רק כלים ושיטות שהשטן משתמש בהם כדי להשחית בני אדם, ללכוד אותם, לפגוע בהם ולגרום להשחתתם. בתיאוריה, עליכם להשיג תחילה הבנה ברורה של הדבר הזה. יתר על כן, עליכם ללמוד להרפות מהדברים הללו ולהניח אותם בצד. ...אחרת, ככל שתיאבקו יותר, כך יאפוף אתכם יותר חושך, וכך תחושו יותר קנאה ושנאה, ורצונכם להשיג דברים רק יתחזק יותר ויותר. ככל שרצונכם להשיג הישגים יתחזק, כך תהיו פחות מסוגלים לכך, וככל שתשיגו פחות הישגים, כך תגבר שנאתכם. ככל ששנאתכם תגבר, כך תתמלאו בחושך רב יותר. ככל שתתמלאו בחושך רב יותר, כך תמלאו את חובתכם פחות טוב, וככל שתמלאו את חובתכם פחות טוב, כך תהיה בכם פחות תועלת. זה מעגל קסמים אכזרי בעל קישורים פנימיים רבים. אם לעולם לא תוכלו למלא את חובתכם היטב, אזי תסולקו בהדרגה" ("תוכלו להשיג את האמת אחרי שתפקידו את לבכם האמיתי בידי אלוהים" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). המילים האלה העירו אותי קצת. דברי האל חשפו במדויק את מצבי. אחרי שהצטרפתי למקהלה, ולמדתי את צעדי הריקוד, ואפילו הנחיתי אחרים באימונים שלהם, הרגשתי שההופעה שלי טובה משלהם, ושאני צריכה לעמוד מלפנים בעת הצילומים. הייתי מלאה באנרגיה כלפי חובתי, וחשבתי שאעשה רושם מול המצלמה. שמחתי לעבוד קשה והתרכזתי באימונים. אבל כשהעמידו אותי בשורה רחוקה מאחור, התקוות שלי להרשים ירדו לטמיון. התנגדתי לסידור של הבמאי, וסירבתי לקבל את מי שעמדו מלפנים. קינאתי. התלוננתי על כך. הרגשתי שזה לא הוגן. ניסיתי להתווכח עם אלוהים, נעשיתי שלילית והשתמטתי. אפילו התחרטתי על המאמץ שהשקעתי קודם. כשהרהרתי בהתנהגות ובמניעים שלי, הבנתי שלא מילאתי את חובתי על פי רצון האל, ולא העדתי עליו. רציתי רק הזדמנות לבלוט, ושאחרים יעריצו אותי. האם לא נלחמתי רק על המעמד ועל המוניטין שלי? הייתי כל כך אנוכית ונתעבת. אלוהים רומם אותי כשאפשר לי להצטרף למקהלה, אבל הייתי חסרת מצפון, לא חשבתי כיצד אוכל להשביע את רצון האל. ניסיתי רק להרשים. וכשלא עלה בידי, נעשיתי מדוכדכת והתלוננתי. שקעתי במצב אפל ממש. משום כך, עבודתי הייתה גרועה וזה דחה את אלוהים. האם לא נפלתי לתוך מלכודת השטן? חשבתי על מי שעבדו קשה מאחורי הקלעים, אלה שבכלל לא עלו לבמה, אבל עבדו קשה בלי להתלונן, שניגשו בהתלהבות לביצוע חובתם. בהשוואה לאנשים האלה, אני הייתי אפס. הרגשתי כאילו אני לא יודעת להבדיל בין טוב לרע ושאני חבה לאלוהים. לא רציתי להיות מרדנית כזאת. רציתי להכות על חטאי.
אחרי זה קראתי את דברי האל האלה: "עליכם ללמוד להרפות ולהניח בצד דברים כאלה, להמליץ על אחרים ולאפשר להם להתבלט. אל תיאבקו ואל תיחפזו לנצל את הרגע שבו נקרית בדרככם הזדמנות להתבלט או להשיג תהילה. אתם חייבים ללמוד לוותר, אך אסור לכם לעכב את מילוי חובתכם. היו כאלה שעובדים בשקט ובאלמוניות, שאינם מתרברבים בפני אחרים בעת מילוי חובתם בנאמנות. ככל שתזנחו יותר את היוקרה שלכם ואת מעמדכם וככל שתוותרו יותר על האינטרסים שלכם, כך תהפכו לשלווים יותר, כך ייפתח יותר מרחב בלבכם, וכך מצבכם ישתפר. ככל שתיאבקו ותתחרו יותר, כך יקדיר מצבכם. אם אינכם מאמינים, נסו ותראו! אם אתם רוצים לשנות את המצב הזה שלכם, ואם אינכם רוצים שהדברים האלה ימשלו בכם, אתם חייבים תחילה להניח אותם בצד ולהרפות מהם" ("תוכלו להשיג את האמת אחרי שתפקידו את לבכם האמיתי בידי אלוהים" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). דברי האל הציגו בפניי דרך. כשרציתי להרשים, התפללתי לאלוהים, זנחתי את עצמי והרפיתי מהרצונות שלי, וחשבתי איך למלא את חובתי, על פי דרישת האל, לרקוד נכון ולשיר היטב. זה מה שעליי לעשות. הבנתי שההזדמנות להופיע בהמנון המלכות היא חובתו של יציר נברא, ללא קשר למקום שבו אני עומדת. אלוהים לא שופט את הדבקות שלנו בהתבסס על השורה שבה אנחנו עומדים ושרים, אלא בהתבסס על הכנות שלנו, ובאם אנחנו מנהיגים את האמת ומצייתים לאל. הייתי הרבה יותר שלווה כשהבנתי את רצון האל. ואז התפללתי: "אלוהים, לא אמרוד שוב. בכל מקום שאעמוד, גם אם הרחק מאחור, שבו לא יראו אותי, אני רוצה רק למלא את חובתי היטב".
אחרי זה בחזרות, תמיד העמידו אותי מאחור. ולפעמים חשבתי על זה שלא אופיע בצילום, ושאיש לא יעריץ אותי, והייתי מאוכזבת. כשזה קרה, התפללתי לאלוהים שישקיט את לבי, ושאלתי את עצמי איך אבטא את דרישת האל בכל שורה שאני שרה. איך אוכל לרקוד היטב, בהתלהבות, כפי שאני צריכה לעשות? כשהשקעתי בזה כך את כל כולי, הרגשתי קרוב כל כך לאלוהים, ולא היה אכפת לי היכן אני עומדת. וכך קרה, שככל שהתקרב יום הצילומים, קירבו אותי יותר ויותר לשורה הראשונה. וגם נתנו לי כמה סצנות קטנות. הודיתי לאלוהים על שנתן לי את ההזדמנות. בימים המעטים שבהם צילמנו את הסצנות, דבקתי בהכרת התודה שלי. לכל טייק הכנסתי את כל הלב, כדי שלא יהיו לי חרטות. בטייק האחרון העמידו אותי בשורה הראשונה, קרוב למצלמה. פשוט לא האמנתי. הרגשתי שזה כבוד עצום. הודיתי כל כך לאלוהים. הייתי נחושה לעשות עבודה טובה. כשהלכתי בשמחה לשורה הראשונה, כל המצלמות היו מכוונות אליי, כל האורות היו עליי. אחות מיהרה ליישר את הבגדים שלי ולתקן את התסרוקת שלי. פתאום הרגשתי שכולם מביטים בי, כאילו אני מרכז תשומת הלב, ולא הצלחתי לרסן את ההתרגשות. מעולם לא ציפיתי לעמוד בשורה הראשונה. חשבתי שאם הצילום יהיה טוב, אנשים רבים יראו אותי ואעשה שם לעצמי. התחלתי להתרגל לרעיון. הרגשתי ממש טוב. ואז הבנתי שאני לא בהלך הרוח הנכון, שאני שוב רוצה להרשים. התחלתי להתפלל לאלוהים ולזנוח את עצמי, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב בצורה השגויה הזאת, ולא הצלחתי להירגע. צילמנו כמה טייקים, אבל הייתי גרועה בהם. הבמאי הזכיר לנו להיכנס להלך הרוח הנכון. אז נכנסתי ללחץ, שמא הבמאי יראה שאני לא במצב המתאים ויעביר אותי לשורה האחרונה. אאבד אז את ההזדמנות להרשים. אבל הבנתי שאני לא יכולה לחשוב על האינטרס שלי, ושאני צריכה לתקן את הלך רוחי, ולמלא את חובתי כראוי. בכל הזמן הזה הרגשתי שמתחולל קרב בתוכי, בין הרצון להרשים לבין הרצון למלא את חובתי כראוי. הייתי מתוחה מאוד. צילמנו טייק אחר טייק, אבל לא הצלחתי להיכנס לזה, ונראיתי ממש נוקשה. ואז ראיתי שכמה מהאחיות מדברות על מה שלמדו אחרי הצילומים, ואפילו מתרגשות מכך עד דמעות. אבל אני לא הצלחתי לרומם את רוחי. הייתי מדוכדכת כל כך, ועזבתי בשקט ומהר ככל שיכולתי.
כשהלכתי חזרה, הרגשתי ממש אשמה על כך שעשיתי עבודה גרועה כשהמצלמות היו מופנות אליי. כל האחרים העניקו לאלוהים את חיוכיהם התמימים, את לבבותיהם הכנים. אני, לעומת זאת, הענקתי לו את האובססיה שלי לעשות רושם. וההופעה שלי לא הייתה טובה דיה לשאת עדות על אלוהים, ואלוהים לא ראה בעין יפה את אופן מילוי חובתי. ואז פשוט רציתי לבכות. אמרתי לאלוהים, "אלוהים, אחרי יום הצילום האחרון, יש לי חרטות. אני כבר לא רוצה להרשים. אני רוצה להיות בירכתי הבמה, בפינה שבה לא יוכלו לראות אותי, אפילו לא המצלמה. כל עוד הלב שלי יהיה כן ופשוט ואשיר למענך באמת ובתמים, אהיה מאושרת. ארגיש שלווה. ולעולם לא ארגיש שמאשימים אותי. אבל מאוחר מדי. אני לא יכולה לפצות על מה שעשיתי". ככל שחשבתי על זה יותר, נעשיתי מדוכדכת יותר, שופעת חרטות על האופן שבו מילאתי את חובתי.
השקטתי את הלב וניסיתי לחשוב על הכול. האם הרצון שלי לבלוט ולהרשים השתלט עליי במידה כזו שהמרידה בבשר והנהגת האמת נעשו עבורי אתגר כה גדול? קראתי את זה בדברי האל: "מה שאתה אוהב, מה שאתה מתמקד בו, הדבר שאתה עובד, מה שאתה מקנא בו ומה שאתה חושב בלבך מדי יום – כל אלה הנם ייצוג של אופייך. די בכך כדי להוכיח שאופייך אוהב את הרשע, ושבמצבים רציניים, אופייך רע וחשוך מרפא. עליך לנתח את אופייך כך. כלומר, עליך לבדוק מה אתה אוהב ומה אתה זונח בחייך. ייתכן שאתה מפגין טוב לב כלפי מישהו לפרק זמן מסוים, אך אין זה מוכיח שאתה אוהב אותו. הדברים שאתה באמת אוהב הם בדיוק אלה שקיימים באופייך. אפילו אילו נשברו עצמותיך, היית עדיין נהנה מכך ולא היית זונח זאת. אין זה קל לשנות זאת" ("מה שעליכם לדעת על שינוי טבעכם" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). "בנוסף לחשיפת הדברים שאנשים אוהבים בשל טבעם, יש לחשוף היבטים אחרים של טבעם. למשל, נקודות ההשקפה שיש לאנשים על דברים, השיטות והמטרות שיש לאנשים בחיים, ערכי החיים של אנשים והשקפותיהם על החיים, כמו גם דעותיהם ביחס לכל הדברים הקשורים לאמת. כל אלה הם דברים שמצויים במעמקי נפשותיהם של בני האדם והם קשורים בקשר ישיר לשינוי בטבעם" ("מה שעליכם לדעת על שינוי טבעכם" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). דברי האל עזרו לי להבין שהחשיבה, ההעדפות והעיסוקים האנושיים נובעים כולם מהאופי שלנו, והאופי שלנו שולט בהם. לכן שאלתי את עצמי, מה חיפשתי בכל הזמן הזה שבו מילאתי את חובתי? כשמקומי על הבמה התקרב עוד ועוד לחזית, והופעתי בעוד ועוד צילומים, חשבתי בעיקר על ההזדמנות לעמוד סוף-סוף לפנים, לזכות בקנאתם של אחרים ולהרשים. בעיקר בסצנה האחרונה, כשהעמידו אותי בשורה הראשונה, הרגשתי שאני מעין כוכבת. חשבתי שאני עושה עבודה טובה. עד כדי כך שלא הצלחתי להתגבר על התשוקה שלי להרשים, או להציג את הצד הטוב של הפנים שלי למצלמה, כדי שהצופים שמכירים אותי יראו אותי, ווזה יהיה זיכרון נפלא בעבורי. ראיתי עד כמה המוניטין חשוב לי, שהתחושה הזו התנחלה בלבי. אחר כך קראתי את זה בדברי האל: "טבע שטני מושחת מושרש עמוק מאוד בבני האדם. הוא הופך לחיים שלהם. מה בדיוק בני אדם מחפשים ומבקשים להשיג? מתחת לכוחו המניע של הטבע השטני המושחת, מהם האידאלים, התקוות, השאיפות ויעדי החיים של בני האדם? האם אלה אינם מנוגדים לדברים חיוביים? ראשית, בני אדם תמיד רוצים לקנות לעצמם שם או להיות ידוענים. הם רוצים לזכות בהרבה תהילה ויוקרה ולהביא כבוד לאבותיהם. האם אלה דברים חיוביים? דברים אלה אינם תואמים כלל לדברים חיוביים. יתר על כן, הם מנוגדים לחוק הריבונות של אלוהים על גורל האנושות. מדוע אני אומר זאת? איזה מין אדם אלוהים רוצה? האם הוא רוצה אדם דגול, ידוען, אדם אציל או אדם מרעיד עולמות? (לא). אם כן, איזה מין אדם אלוהים רוצה? הוא רוצה אדם שרגליו נעוצות בחוזקה באדמה, המבקש להיות כשיר כברוא אל ואשר יוכל למלא את חובתו של ברוא ולשמור על מקומו כבן אנוש" ('תיעוד נאומיו של המשיח'). "אתה תמיד מחפש רוממות, אצילות וכבוד. אתה תמיד מחפש התרוממות רוח. איך אלוהים מרגיש כשהוא רואה זאת? הוא מתעב את זה ואינו רוצה להתבונן בכך. ככל שאתה רודף יותר אחר דברים כמו רוממות ואצילות ומעמד גבוה משל האחרים, מכובדות, הצטיינות והתבלטות, כך אלוהים נגעל ממך יותר. אל תהיה אדם שאלוהים נגעל ממנו! ובכן, כיצד ניתן להשיג זאת? על ידי עשיית דברים מעשיים בעודך ניצב בעמדתך כאדם. אל תשתעשע בחלומות סרק, אל תחפש תהילה ואל תתבלט מעל עמיתיך. יתר על כן, אל תנסה להיות אדם דגול העולה על כל האחרים, הנעלה ביותר בקרב בני האדם וכזה שגורם לאחרים לסגוד לו. זו הדרך שהשטן הולך בה. אלוהים אינו רוצה ברואים כאלה. אם בסופו של דבר, ברגע שכל עבודתו של אלוהים תסתיים, יהיו עדיין בני אדם שירדפו אחר הדברים האלה, הרי שיש רק תוצאה אחת עבורם: להישמד" ('תיעוד נאומיו של המשיח'). דברי האל היו כמו קריאת השכמה. תהיתי מדוע תמיד אהבתי להתנהג ביהירות כזאת ולעשות רושם. הכול קרה מפני שהשטן השחית אותי. הרעיונות "צאי ועשי לך שם", ו"הצלחה היא הדבר היחיד שכדאי לעבוד למענו," חלחלו לתוכי, והקנו לי נקודת מבט מוטעית. חשבתי שרדיפה אחר מוניטין ומעמד היא דבר חיובי. הפכתי אותם למטרות בחיים שלי. רציתי להרשים בכל מחיר, כדי שאנשים אחרים יעריצו אותי ויקנאו בי. הרגשתי שחיים כאלה יהיו טובים יותר, ומכובדים. אהבתי מאוד את המוניטין והמעמד. חשבתי על כך שתמיד רציתי להצטיין, בבית הספר או באינטראקציות עם אנשים. רציתי להיות לפני אחרים, לעמוד באור הזרקורים. כשאחרים שמו לב אליי, הייתי מאושרת. אבל כשלא שמו לב אליי, בתוך קבוצה של אנשים, לא יכולתי לשאת את זה. רציתי להילחם על מקום, ונעצבתי בכל פעם שנכשלתי. הרעלים השטניים האלה תמיד הנחו אותי, ורציתי שאחרים יעריצו אותי. המחשבות האלה היו כמו שלשלאות שקשרו אותי ושלטו במחשבותיי. בגללן החשבתי את הסרט הזה, שהיה אמור להיות נשיאת עדות למען האל, בתור הבמה הפרטית שלי. החובה שמילאתי הייתה לקרש קפיצה למילוי הרצונות שלי. הרגשתי בלבי רק את הרצון העז לבלוט. לא חשבתי איך להשביע את רצון האל או איך למלא את חובתי. ראיתי שאם לא אשנה את אופיי השטני, לא זו בלבד שלא אוכל למלא את חובתי היטב, אלא גרוע מזה, אלוהים יסלק אותי, כי התנגדתי לו.
אחר כך קראתי את זה בדברי האל: "אלוהים אינו דורש מבני האדם יכולת להשלים מספר מסוים של משימות או לבצע מטלות גדולות כלשהן, והוא גם אינו צריך שהם ייזמו מטלות גדולות כלשהן. אלוהים רוצה שכל בני האדם יוכלו לעשות כמיטב יכולתם באופן מעשי ושיחיו בהתאם לדבריו. אלוהים אינו צריך שתהיה דגול או מכובד, וגם אינו זקוק לכך שתחולל ניסים ואינו רוצה לגלות הפתעות נעימות בך. אלוהים אינו זקוק לדברים כאלה. אלוהים רק זקוק לכך שתקשיב לדבריו, ומששמעת אותם, תיקח אותם לתשומת לבך בזמן שאתה מנהיג אותם באופן מעשי, כך שדברי אלוהים יהפכו להיות הדברים שאתה מביא לידי ביטוי בחייך ושהם יהפכו להיות חייך. כך, אלוהים יהיה מרוצה" ('תיעוד נאומיו של המשיח'). ראיתי שרצון האל הוא שנהיה אנשים כנים לחלוטין, שנשאף לאמת, שנעבוד קשה במילוי חובתנו, ושנציית לשלטונו של האל ולהסדריו. חתירה לקראת המטרות האלה תשביע את רצונו. לפני כן לא ידעתי מהו רצון האל, וחיפשתי רק מוניטין. לכן לא יכולתי למלא את חובתי, וזה אכזב את האל. הייתי מושחתת כל כך, אבל אלוהים לא ויתר עליי. בכל פעם הוא חשף את השאיפה המוטעית שלי, כששינה את מקומי על הבמה בהתאם. אז יכולתי לראות את טבעי השטני, לתקן את דרכיי ולהשתנות. אהבת האל באמת ריגשה אותי. התפללתי אליו כך: "אלוהים, אני כבר לא רוצה לבלוט או שיקנאו בי. השאיפות האלה מביאות לי רק כאב ולא מאפשרות לי להשביע את רצונך במילוי חובתי, וגורמות לי להרגיש אשמה. מעתה ואילך אנהג על פי דבריך. לא משנה מה יהיה מעמדי. לא משנה אם יש לי אפשרות להרשים. אני רוצה רק לשיר בשבחיך, בלב מתמסר, ולהשביע את רצונך במילוי חובתי". אחרי זה, כשחזרנו על הסצנות, לפעמים שלחו אותי לאחור, לפעמים קידמו אותי לפנים. לפעמים השתמשו בי בחזרות, אבל לא בצילומים. זה כן השפיע עליי רגשית. אבל כשקראתי את דברי האל והתפללתי, יכולתי להרפות מהרצונות שלי. לפעמים ראיתי אחיות אחרות מוטרדות כששינו את מקומן על הבמה, והן לא מילאו את חובתן כראוי. אני הצלחתי למצוא משפטים רלוונטיים בדברי האל, לחלוק את חוויותיי, ולעזור להן. מילוי חובתי בדרך זו היה משמעותי. זו הייתה הרגשה נהדרת. אחר כך הבמאי העמיד אותי שוב בשורה הראשונה, אבל לעומת הפעם הקודמת, לא ניסיתי לעשות רושם. הרגשתי שהופעה בצילום היא אחריות, היא עדות. התרכזתי בזה שאשיר היטב ואמלא את חובתי. אני זוכרת סצנה אחת שבה הייתי הרחק מאחור, שרנו: "הנף את דגל הניצחון שלך, חגוג את אלוהים! ותשיר את שיר הניצחון שלך, הפץ את שמו הקדוש של אלוהים!" חשבתי עד כמה מושחתת נעשיתי, שחיפשתי תהילה ומעמד, איך נכשלתי במילוי חובתי ובהשבעת רצונו של אלוהים. באותו יום הרגשתי שעליי להלל את האל מהלב, ולהציע לו את השיר הטוב ביותר שלי. כדי שהשטן יובס. כששרתי בשבח האל על הבמה, בדרך המחשבה השונה הזאת, הרגשתי אושר שמעולם לא הרגשתי קודם. הרגשתי גם צדק וגאווה אדירים!
המנון המלכות, הפרויקט המקהלתי הגדול, הועלה עד מהרה לרשת. אנחנו, האחים והאחיות, צפינו בסרטון בהתרגשות גדולה. ראינו רבים כל כך מנבחרי האל מול הר הזיתים, שרים "כל העמים מריעים לאלוהים. כל העמים משבחים את אלוהים" זה ריגש אותי יותר מכל דבר אחר בעבר. לא יכולתי שלא להזיל דמעות תודה. חשבתי על כל מה שקרה, החל בכך שהייתי מוטרדת ממקומי על הבמה, ולא יכולתי למלא את תפקידי כראוי, ועד הרגע שבו המוניטין והמעמד לא השפיעו עליי עוד, ולא היה משנה היכן אני עומדת על הבמה, אלא רק שרתי בחופשיות מכל הלב ונשאתי עדות לאלוהים. הכול קרה בשל עבודת האל בתוכי. תודות לאל.