בני האדם מתמקדים בכל מהלך שלי, כאילו אני עומד להפיל את השמיים, והם תמיד מבולבלים מפועלי, כאילו מעשיי לגמרי בלתי נתפסים עבורם. לפיכך, הם מסתמכים עליי בכל מעשיהם, בפחד עז שהם יפגעו בשמיים ויושלכו אל "עולמם של בני התמותה". איני מנסה למצוא דבר מה שבו אוכל להשתמש נגד בני האדם, או להפוך את הליקויים שלהם למושא עבודתי. באותו רגע, הם מאושרים מאוד, והם מתחילים להסתמך עליי. כשאני נותן דברים לאדם, בני האדם אוהבים אותי כאת חייהם, אך כשאני דורש מהם דברים, הם מתרחקים ממני. מדוע כך הדבר? האם אינם יכולים להנהיג את "ההגינות והסבירות" של עולמו של האדם? מדוע אני שוב ושוב מציב דרישות כאלה לבני האדם? האם אני באמת חסר כול? בני האדם מתייחסים אליי כאל קבצן. כשאני דורש מהם דברים, הם מגישים לי את "השאריות" שלהם "להנאתי", ואפילו אומרים שהם דואגים לי במיוחד. אני מביט בפרצופם המכוער ובמצבים המוזרים שלהם, ואני שוב נפרד מהאדם. בנסיבות כאלה, בני האדם נותרים חסרי הבנה. שוב הם לוקחים בחזרה את הדברים שמנעתי מהם וממתינים לשובי. השקעתי זמן רב ושילמתי מחיר רב למען האדם – אך ברגע זה, מסיבה לא ידועה, מצפונם של בני האדם עודנו לא מסוגל למלא את תפקידם המקורי. כתוצאה מכך, אני מונה את "הספק העיקש" הזה בין "דברי המסתורין", כדי שישמשו "להתייחסות" של דורות עתידיים, משום שאלה "תוצאות המחקר המדעי" שנובעות מ"עבודתם הקשה" של בני האדם. כיצד אני יכול למחוק אותם כבדרך אגב? מעשה כזה יהיה בגדר "בגידה" בכוונותיהם הטובות של בני האדם, הלא כן? מכיוון שאחרי הכול, יש לי מצפון, איני נוקט מעשים ערמומיים וזוממים עם האדם – כאלה הם מעשיי, הלא כן? האין זה "ההגינות והסבירות" שהאדם מדבר עליהן? בקרב בני האדם, עבדתי ללא הרף עד היום. עם בואם של זמנים כמו היום, בני האדם עדיין לא מכירים אותי, עדיין מתייחסים אליי כאל זר, ויתרה מזאת, משום שהובלתי אותם ל"מבוי סתום", שנאתם אליי גוברת. בזמן הזה, האהבה בלבם כבר נעלמה ללא זכר. איני מתרברב, ועל אחת כמה וכמה איני ממעיט בערכו של האדם. אני יכול לאהוב את האדם לעולמים, ואני יכול גם לשנוא אותו לעולמים, וזה לעולם לא ישתנה מכיוון שיש לי יכולת התמדה. עם זאת, האדם לא ניחן ביכולת ההתמדה הזו. הוא תמיד נע בין קיצון לקיצון ביחסו אליי. הוא תמיד מתייחס אליי רק בקושי כשאני פוצה פה, וכשאני נוצר את לשוני ולא אומר דבר, הוא אובד עד מהירה בגלי העולם הגדול. לפיכך, אני מסכם זאת בפתגם נוסף: בני האדם נעדרים יכולת התמדה, ולכן הם לא מסוגלים להגשים את רצון לבי.

בעוד בני האדם חולמים, אני נוסע בין ארצות העולם ומפיץ את "ניחוח המוות" בידיי בין בני האדם. כל בני האדם מיד עוזבים מאחור את החיוניות ונכנסים לרובד הבא של החיים האנושיים. בקרב בני האנוש, אף דבר חי לא יכול להיראות עוד, גוויות פזורות בכל מקום, דברים המלאים בחיוניות נעלמים באופן מיידי ללא זכר, והריח המחניק של גוויות ממלא את הארץ. אני מיד מכסה את פניי ועוזב את האדם, מכיוון שאני מתחיל את השלב הבא בעבודה, נותן לבני האדם שהתעוררו לחיים מקום לחיות בו וגורם לכל בני האדם לחיות בארץ אידאלית. זו הארץ המבורכת – ארץ ללא צער או אנחות – שהכנתי למען האדם. המים שנובעים ממעיינות העמק צלולים עד לתחתית המעיינות. הם זורמים ללא הרף ולעולם לא מתייבשים. בני האדם חיים בהרמוניה עם אלוהים, ציפורים מזמרות, וברוח העדינה ובשמש החמימה, השמיים והארץ שלווים. כיום, כאן, הגוויות של כל בני האדם שרועות באי-סדר. ללא ידיעתם של בני האדם, אני משחרר את המגפה שבידיי. גופם של בני האדם נרקב ולא נותר זכר של בשר מכף רגל ועד ראש, ואני מתרחק מאוד מהאדם. לעולם לא אשוב להתרועע עם האדם ולעולם לא אבוא שוב בקרב בני האדם, מכיוון שהשלב האחרון של כלל הניהול שלי הסתיים, ולא אברא שוב את האנושות ולא אתייחס שוב לאדם. לאחר קריאת הדברים שיצאו מפי, כל בני האדם מאבדים תקווה, מפני שהם לא רוצים למות – אך מי לא "מת" כדי "להתעורר לחיים"? כשאני אומר לבני האדם שאין לי הקסם לגרום להם להתעורר לחיים, הם פורצים בבכי בכאב. בהחלט, על אף שאני הבורא, אני רק יכול לגרום לבני אדם למות, ואין לי היכולת לגרום להם להתעורר לחיים. בכך, אני מתנצל בפני האדם. לכן אמרתי לאדם מראש ש"אני חייב לו חוב שלא ניתן לשלם" – אך הוא חשב שאני אומר זאת רק מתוך נימוס. כיום, לנוכח התגלות העובדות, אני עדיין אומר זאת. לא אבגוד בעובדות בדבריי. בתפיסותיהם, בני האדם סבורים שיש אמצעים רבים שאני נוקט בדבריי, ולכן הם תמיד נאחזים בדברים שאני נותן להם בתקווה לדבר אחר. האין אלה המניעים השגויים של האדם? בנסיבות האלה בדיוק, אני מהין לומר "בתעוזה" שהאדם לא אוהב אותי באמת. לא אפנה עורף למצפון ואעוות את העובדות, מכיוון שאני לא אקח את בני האדם אל הארץ האידאלית שלהם. בסופו של דבר, כשעבודתי תסתיים, אוביל אותם אל ארץ המוות. לכן מוטב שבני האדם לא יתלוננו עליי – האין זה בגלל שבני האדם "אוהבים" אותי? האם הסיבה לכך אינה שרצונם בברכות חזק מדי? אלמלא בני האדם היו רוצים לחפש ברכות, איך ייתכן שהיה "ביש המזל" הזה? משום "נאמנותם" של בני האדם אליי, משום שהם צייתו לי במשך שנים רבות ועבדו קשה על אף שמעולם לא תרמו דבר, אני מגלה להם מעט ממה שמתרחש ב"חדרי הסודי": בהתחשב כך שכיום, עבודתי עדיין לא הגיעה לשלב מסוים, ושבני האדם עדיין לא הושלכו אל בור האש, אני מייעץ להם לעזוב בהקדם האפשרי. סביר שכל מי שיישאר יסבול פורענות ומזל רע, ובסוף הם בכל זאת לא יהיו מסוגלים להימנע ממוות. אני פותח להם לרווחה את "הדלתות לאוצרות". כל מי שמוכן לעזוב צריך לצאת לדרך בהקדם האפשרי. אם הוא ימתין עד לבואם של הייסורים, יהיה זה מאוחר מדי. המילים האלה הן לא דברי לעג – אלה עובדות אמיתיות. דבריי נאמרים לאדם בתום לב, ואם לא תלכו עכשיו, מתי תעשו זאת? האם בני האדם באמת מסוגלים לבטוח בדבריי?

מעולם לא הקדשתי מחשבה רבה לגורלו של האדם. אני בסך הכול עושה כרצוני, ללא הגבלות של בני האדם. איך ייתכן שאמשוך ידי משום הפחדים שלהם? לאורך כלל תוכנית הניהול שלי, מעולם לא ביצעתי הסדרים מיוחדים למען חוויותיו של האדם. אני רק פועל לפי תוכניתי המקורית. בעבר, בני האדם "העלו את עצמם כקורבן מנחה" למעני ומעולם לא הייתי נלהב או אדיש לגביהם. כיום, הם "הקריבו את עצמם" למעני, ואני עודני לא נלהב ולא אדיש לגביהם. איני אדיש לכך שבני האדם מקריבים את חייהם למעני, ואני לא מתמלא באושר עצום, אלא שאני ממשיך לשלוח אותם למקום ההוצאה להורג בהתאם לתוכניתי. אני לא מתייחס כלל ליחסם במהלך הווידוא – איך ייתכן שלבו של האדם ייגע בליבי הקר והקפוא? האם אני אחד מבעלי החיים הרגשניים של המין האנושי? פעמים רבות הזכרתי לבני האדם שאין לי רגשות, אך הם פשוט מחייכים וסבורים שאני אומר זאת רק מתוך נימוס. אמרתי ש"אני לא מכיר את תורות החיים של המין האנושי", אך בני האדם מעולם לא חשבו כך, והם אמרו שהאמצעים שאני נוקט בדבריי רבים כל כך. משום המגבלות של תפיסותיו של האדם, אני לא יודע איזו נימה ואילו אמצעים לנקוט בדבריי אל בני האדם. על כן, אין לי ברירה אלא לדבר בבוטות. איזו עוד ברירה יש לי? האמצעים שבני האדם נוקטים בדבריהם הם רבים כל כך. הם אומרים, "אל לנו להסתמך על רגשות אלא להנהיג צדיקות." זו מעין סיסמה שהם זועקים מזה שנים רבות, אך הם לא מסוגלים לנהוג בהתאם לדבריהם – דבריהם ריקים מתוכן. לכן, אני אומר שבני האדם נעדרים את היכולת לגרום לכך ש"דבריהם והישגיהם יתקיימו בעת ובעונה אחת". בלבם, בני האדם סבורים שבהתנהגות כזו הם מחקים אותי, אך אין לי עניין בחיקוי – נמאס לי ממנו. מדוע בני האדם תמיד מתנגדים ליד שמאכילה אותם? האם לא נתתי לאדם מספיק דברים? מדוע בני האדם תמיד עובדים את השטן בסתר מאחורי גבי? נדמה שהם עובדים למעני ושהמשכורת החודשית שאני מספק להם לא מספיקה לכיסוי הוצאות המחייה שלהם, ומשום כך, הם מחפשים משרה נוספת מחוץ לשעות העבודה כדי להכפיל את הכנסתם. זאת משום שהוצאותיהם של בני האדם רבות מדי, ונדמה שהם לא יודעים איך לשרוד. אילו זה באמת היה המצב, הייתי דורש מהם לעזוב את ה"מפעל" שלי. הסברתי לאדם מזמן שעבודה למעני לא כוללת יחס מיוחד: ללא יוצא מן הכלל, אני מתייחס אל בני האדם בהוגנות ובסבירות, ומאמץ שיטה של "עבוד קשה – תרוויח הרבה, עבוד מעט – תרוויח מעט, לא תעבוד – לא תרוויח". כשאני מדבר, אני לא מצנזר את דבריי. אם מישהו סבור ש"חוקי המפעל" שלי מחמירים מדי, עליו לצאת מיד. אשלם לו את "הוצאות הנסיעה"בשביל לצאת מהעיר. אני "רחמן" בטיפולי בבני אדם כאלה – אני לא כופה עליהם להישאר. מבין בני האדם האלה, הרבים מספור, האם לא הצלחתי למצוא "עובד" כלבבי? אסור לבני האדם להמעיט בערכי! אם בני האדם עדיין ימרו את פי וירצו לחפש "תעסוקה" במקום אחר, לא אכפה עליהם – אקבל זאת בברכה. אין לי ברירה אחרת! הסיבה לכך היא שיש לי יותר מדי "כללים ותקנות", הלא כן?

8 במאי, 1992