פרק 39

בכל יום, אני נע מעל היקומים ומשקיף על כל הדברים שבראתי. מעל השמיים נמצא מקום מנוחתי, ומתחת להם נמצאת הארץ שבה אני נע. אני שולט בכל בקרב כל הקיים, אני פוקד על הכל בקרב כל הדברים, וגורם לכל מה שיש להתקיים בדרך הטבע ולהישמע לצווי הטבע. משום שאני בז למי שמתמרד ומתעב את מי שמתנגד לי ולא מתאים לסיווגו, אגרום לכולם להישמע להסדריי ללא התנגדות, ואסדיר את כל הדברים בתבל ומעליה. מי עוד יעז להתנגד לי כשרירות לבו? מי יעז להפר את הסדריי? איך ייתכן שיהיה לאדם כל "עניין" להתמרד בי? אציב בני אדם בפני "אבותיהם", אגרום לאבותיהם להוביל אותם בחזרה אל משפחתם, והם לא יורשו להתמרד באבותיהם ולשוב אליי. כזו היא תוכניתי. כיום, רוחי נעה על פני האדמה, מקצה מספרים לבני אדם מסוגים שונים, ומשרטטת סימנים שונים על כל סוג אדם, כדי שאבותיהם יצליחו להוביל אותם בחזרה למשפחתם ולא אצטרך עוד "לדאוג" להם, כי הדבר מטריד מדי. לפיכך, אני גם מחלק את העמל ומפזר את המאמצים. זה חלק מהתוכנית שלי, ואיש לא יכול להפריע אותו. אני אבחר נציגים ראויים מכל הקיים כדי לנהל את כל הדברים, והדבר יגרום לכל העולם להישמע לי באופן מסודר. אני מרבה לתהות בנוגע לשמיים, ואני צועד מתחתם לעתים קרובות. בעיון בעולם האדיר שבו בני האדם באים והולכים, בעיון באנושות, הדחוסה בצפיפות על פני האדמה, ולמראה העופות והבהמות שחיות על פני כוכב הלכת הזה, אני לא יכול שלא להתרגש בלבי. מפני שבעת הבריאה, בראתי את כל הדברים, ומפני שכל הדברים ממלאים את חובתם במקומם לפי הסדריי, אני צוחק ממעל, וכשכל הדברים מתחת לכיפת השמיים שומעים את צליל הצחוק שלי, הם מקבלים השראה מיידית, מכיוון שברגע הזה, המיזם העצום שלי מושלם. אני מוסיף את חוכמת השמיים לתוך האדם, מה שגורם לו לייצג אותי בכל הדברים, מכיוון שבראתי את האדם כדי שיהיה נציגי, לא כדי שימרה את פי אלא כדי שיהלל אותי במעמקי לבו. ומי מסוגל להגשים את הדברים הפשוטים האלה? מדוע האדם תמיד שומר את לבו לעצמו? האם לבו לא בשבילי? אני לא דורש מהאדם דברים ללא תנאים, אלא שהוא תמיד היה שייך לי. איך ייתכן שאתן באגביות לאחרים את הדברים ששייכים לי? איך ייתכן שאתן למישהו אחר ללבוש את ה"בגדים" שהכנתי? בעיני בני האדם, נדמה שיצאתי מדעתי, שאני סובל ממחלת רוח ושאיני מבין דבר מדרכי אנוש – נדמה שאני רפה שכל. על כן, בני האדם תמיד מביטים בי כמו באדם תמים, אך הם לעולם לא אוהבים אותי באמת. משום שכל מה שהאדם עושה נועד לשטות בי בכוונה תחילה, אני ממגר את האנושות כולה בהתקף חמה. מבין כל הדברים שבראתי, רק האנושות תמיד מנסה למצוא דרכים להוליך אותי שולל, ורק משום כך, אני אומר שהאדם הוא "מושל" הכל.

כיום, אני משליך את כל בני האדם אל "הכבשן הגדול" לזיכוך. אני עומד ממעל ומשקיף מקרוב בבני האדם נשרפים באש, ומתוך כורח הלהבות, בני האדם מציעים את העובדות. זה אחד מהאמצעים שאני נוקט בעבודתי. אלמלא כן, בני האדם היו מצהירים שהם "צנועים", ואיש לא היה מוכן להיות הראשון לפתוח את פיו ולדבר על חוויותיו שלו, אלא שכולם היו פשוט מביטים זה בזה. זו בדיוק התגבשות חוכמתי, מכיוון שגזרתי מראש את העניינים של היום לפני העידנים. לפיכך, בני האדם נכנסים לכבשן בלא יודעין, כאילו הם נמשכים לשם בחבל וכאילו קהו חושיהם. איש לא יכול להימלט מהסתערות הלהבות. הם "מתקיפים" זה את זה, הם "נחפזים סביב בחדווה" ועדיין דואגים מגורלם האישי בתוך הכבשן, בפחד עז שהם יישרפו למוות. כשאני מלבה את האש, היא מתגברת באופן מיידי ומשתלחת לעבר הרקיע, והלהבות מלחכות לעתים תכופות את קצה גלימתי, כאילו הן מנסות למשוך אותה אל תוך הכבשן. בני האדם מביטים בי בעיניים פעורות. תכף ומיד, אני עוקב אחר האש אל תוך הכבשן, ובאותו הרגע, הלהבות מתגברות ובני האדם זועקים. אני מתהלך בתוך הבעירה. הלהבות גואות, אך אין להן כל כוונה לפגוע בי, ואני מציע שוב את הגלימה שאני לובש ללהבות, אך הן שומרות ממני מרחק. רק אז, בני האדם רואים בבירור את פניי האמיתיים לאור הלהבות. משום שהם לכודים בבעירה הצורבת של הכבשן, הם נסים לכל עבר לנוכח פניי, והכבשן מתחיל מיד "לרתוח". כל מי ששרוי בלהבות רואה את בר האנוש המזוכך בבעירת האש. על אף שהבגדים על גופו רגילים, הם יפהפיים ביותר. על אף שהנעליים לרגליו שגרתיות, הן מעוררות קנאה רבה. זוהר בוער קורן מפניו, עיניו מנצנצות, ונדמה שהסיבה לכך שבני האדם רואים את פניו האמיתיים בבירור היא האור הבוקע מעיניו. בני האדם מוכים ביראה, והם רואים את הבגד הלבן שעל גופו ואת שיערו הלבן כצמר הנח על כתפיו. באופן מיוחד, אבנט זהב סביב חזהו מבהיק באור מעוור, ואילו הנעליים שעל רגליו מרשימות אפילו עוד יותר. ומשום שהנעליים שבר האנוש נועל נותרות בתוך האש, בני האדם סבורים שהן פלאיות. רק במהלך פרצים של כאב, בני האדם רואים את פיו של בר האנוש. על אף שהם שרויים בזיכוך האש, הם לא מבינים אף מילה מהמילים שבוקעות מפיו של בר האנוש, ולכן, באותו רגע, הם לא שומעים עוד כלל את קולו הערב של בר האנוש, אלא רואים חרב חדה המצויה בפיו, והוא לא אומר עוד דבר, אך חרבו מכאיבה לאדם. במצור הלהבות, בני האדם סובלים כאב. משום סקרנותם, הם ממשיכים להביט במראהו היוצא מן הכלל של בר האנוש, ורק ברגע הזה, הם מגלים ששבעת הכוכבים בידו נעלמו. משום שבר האנוש נמצא בכבשן ולא על פני האדמה, שבעת הכוכבים שבידו נלקחים ממנו, משום שהם רק מטאפורה. ברגע הזה, הם לא מוזכרים עוד, אלא מוקצים לחלקים השונים של בר האנוש. בזיכרונותיהם של בני האדם, קיומם של שבעת הכוכבים גורם לאי נוחות. כיום, אני כבר לא מקשה על האדם. אני לוקח את שבעת הכוכבים מבר האנוש ומשלב את כל חלקיו של בר האנוש לכדי שלם אחד. רק ברגע הזה, האדם רואה את המראה המלא שלי. בני האדם לא יפרידו עוד בין רוחי ובשרי ודמי, מכיוון שעליתי מהארץ השמיימה. בני האדם חזו בפניי האמיתיים, הם כבר לא יחלקו אותי, ואני כבר לא אסבול הכפשות מצד האדם. מפני שאני נכנס אל הכבשן הגדול לצד האדם, הוא עדיין מסתמך עליי, והוא עדיין חש בקיומי בתודעתו. לפיכך, כל הזהב הטהור מצטבר איתי בהדרגה במהלך בערת האש, וזה בדיוק הרגע שבו כל אדם ממוין לפי סוגו. אני מסווג כל סוג של "מתכת" וגורם לכולם לחזור אל חיק משפחותיהם, ורק כעת חוזרים הנעורים לכל הדברים...

הסיבה לכך שאני משליך את האדם אל הכבשן להישרף היא שהוא כה מזוהם. אולם הוא לא מושמד בלהבות, אלא מזוכך, כדי שהוא יוכל להסב לי עונג. זאת משום שרצוני הוא בדבר שהוא זהב טהור, ללא פגמים, ולא דברים מלוכלכים ומזוהמים. בני האדם לא מבינים את מצב רוחי, ולכן לפני שהם עולים על "שולחן הניתוחים", הם מלאים בחרדה, כאילו לאחר שאנתח אותם, אני עתיד לרצוח אותם בו במקום בעודם שוכבים על שולחן הניתוחים. אני מבין את מצב רוחם של בני האדם, ולכן נדמה שאני חלק מהאנושות. אני חש חמלה רבה ל"ביש המזל" של האדם, ואני לא יודע מדוע האדם "נפל למשכב". אילו הוא היה בריא וללא נכות, איזה צורך היה לשלם מחיר ולהעביר זמן על שולחן הניתוחים? אך לא ניתן לבטל את העובדות – מי אמר לאדם לא להתייחס כלל ל"היגיינה במזון"? מי אמר לו לא להתייחס כלל לבריאות? כיום, אילו אמצעים אחרים זמינים לי? כדי להביע את החמלה שלי לאדם, אני נכנס ל"חדר הניתוחים" ביחד איתו – ומי אמר לי לאהוב את האדם? לפיכך, אני מרים באופן אישי את "סכין המנתחים" ומתחיל "לנתח" את האדם כדי למנוע נזקי מחלה כלשהם. משום נאמנותי לאדם, בני האדם מזילים דמעות בעיצומו של הכאב כדי להכיר לי תודה. בני האדם סבורים שאני מעריך נאמנות, שאני אעזור כש"חבריי" יקלעו לקשיים, ובני האדם אפילו יותר אסירי תודה על אדיבותי, ואומרים שהם ישלחו לי "מתנות" כשהחולי יתרפא – אך אני לא מתייחס כלל לביטויי כוונות כאלה. במקום זאת, אני מתמקד בניתוחו של האדם. משום חולשתו הגופנית של האדם, תחת השפעת הסכין, הוא עוצם את עיניו באופן הדוק ושוכב על שולחן הניתוחים בהלם – אך אני לא מתייחס לכך כלל, אלא פשוט ממשיך לעשות את העבודה שלפניי. כשהניתוח מסתיים, בני האדם בורחים מ"מלתעות הטיגריס". אני מזין אותם בחומרים מזינים במיוחד, ועל אף שהם לא יודעים זאת, החומרים המזינים בתוכם הולכים ומתרבים בהדרגה. אז אני מחייך אליהם, והם רק רואים את פניי האמיתיים בבירור לאחר שהם החלימו לגמרי, ולכן הם אוהבים אותי עוד יותר ומאמצים אותי כאביהם – והאין זה הקשר בין השמיים והארץ?

4 במאי, 1992

קודם: פרק 38

הבא: פרק 40

אם יש לכם אי-אילו קשיים או שאלות בנוגע לאמונתכם, אנא צרו עמנו קשר בכל עת.
צרו קשר ב-Whatsapp
צרו קשר ב-Messenger

תוכן דומה

פרק 4

על כל בני עמי המשרתים אותי להיזכר בעבר: האם אהבתכם כלפיי הייתה מוכתמת בטומאה? האם נאמנותכם אליי הייתה טהורה ובלב שלם? האם הכרתם אותי באמת?...

יש לאסור על שירות בנוסח דתי

מאז שאלוהים החל בעבודתו בתבל כולה, הוא הועיד מראש בני אדם רבים כדי שישרתו אותו, כולל בני אדם מכל המעמדות. תכליתו היא למלא את רצונו שלו,...

הגדרות

  • טקסט
  • ערכות נושא

צבעים אחידים

ערכות נושא

גופן

גודל גופן

מרווח בין שורות

מרווח בין שורות

רוחב דף

תוכן

חיפוש

  • חיפוש טקסט
  • חיפוש בספר זה