במהלך כל חוויותיו של האדם, מעולם לא היה כל זכר לי ולא הייתה ההנחיה של דבריי. לפיכך, תמיד שמרתי מרחק מהאדם, ובהמשך נטשתי אותו. אני מתעב את מרדנותה של האנושות. אינני יודע מדוע. נראה ששנאתי את האדם מבראשית, ועם זאת, אני רוחש אהדה עמוקה כלפיו. על כן, תמיד היו לבני האדם שתי גישות כלפיי, משום שאני אוהב את בני האדם וגם שונא אותם. מי מבין בני האדם מתחשב באמת באהבתי? ומי מתחשב בשנאתי? בעיניי, האדם הוא דבר מת, חסר חיים, כמו פסל חומר הניצב בין כל הדברים. בשל מרדנותו של האדם, הוא מעורר את כעסי מעת לעת. כשאני חי בקרב בני האדם, הם מחייכים אליי חיוך קלוש, כשאני מופיע לפתע, משום שהם תמיד "מחפשים" אותי באופן מודע, כאילו שאני משחק באנושות על פני האדמה. הם אף פעם אינם מתייחסים אליי ברצינות, ועל כן, משום גישתם כלפיי, אין לי ברירה אלא "לפרוש" מ"צוות העבודה" של האנושות. ואולם, ברצוני להכריז שעל אף ש"אני פורש", לא ייתכן שתחסר ב"פנסיה" שלי אפילו פרוטה אחת. בזכות "מעמדי הבכיר" ב"צוות העבודה" של האנושות, אני ממשיך לדרוש ממנה את התשלום המגיע לי. על אף שבני האדם עזבו אותי, איך ייתכן שהם יימלטו מאחיזתי? בעבר, הרפיתי מאחיזתי בבני האדם במידה מסוימת ואפשרתי להם להתענג באופן חופשי על תשוקות הבשר שלהם, ומשום כך הם העזו להתנהג באופן שלוח רסן וחסר מעצורים, ומכאן ניתן לראות שהם אינם אוהבים אותי באמת, משום שהם כולם חיים כבשר ודם. האם ייתכן שאהבת אמת ניתנת בתמורה לבשר ודם? האם ייתכן שכל מה שאני דורש מהאדם הוא "אהבה" של הבשר ודם? אילו היה כך באמת, איזה ערך היה יכול להיות לאדם? כל בני האדם הם אשפה חסרת ערך! אלמלא "הסיבולת המיוחדת" שלי, הייתי עוזב את בני האדם לפני זמן רב – למה לי לטרוח להישאר איתם ולספוג "התעמרות"? בכל זאת, אני מחזיק מעמד. אני רוצה לרדת לעומקם של "העסקים" של האדם. ברגע שתושלם עבודתי על פני האדמה, אעלה גבוה אל הרקיע כדי לשפוט את "האדון" של כל הדברים. זו עבודתי העיקרית, משום שהתיעוב שלי את האדם הגיע כבר לרמה מסוימת. מי אינו שונא את אויבו? מי אינו רוצה לחסל את אויבו? בשמיים השטן הוא אויבי, ובארץ האדם הוא יריבי. בשל האיחוד בין השמיים והארץ, תשע דרגות של קרבה בין בני אדם נחשבות כאשמות, ואף אחת מהן לא תזכה בחנינה. מי אמר להם להתנגד לי? מי אמר להם להמרות את פי? מדוע בני האדם אינם מסוגלים לנתק את קשריהם המתמשכים עם אופיים הקודם? מדוע בשרם תמיד נובט בתוכם? כל זה מהווה עדות לשיפוט שלי את האדם. מי מעז לא להיכנע לעובדות? מי מעז לומר שהמשפט שלי מושפע מרגשות? אני שונה מהאדם, ולכן אני נפרד ממנו, מכיוון שפשוט אינני חלק מהמין האנושי.

ישנם בסיס ויסוד לכל דבר שאני עושה. כשהאדם "מגלה" לי במו פיו את "העובדות האמיתיות", אני מלווה אותו ל"מקום ההוצאה להורג", מכיוון שאשמתה של האנושות מצדיקה את הייסורים שאני ממיט עליה. על כן, אינני ממיט ייסורים על בני האדם בעיוורון, אלא אני מייסר אותם על פי הנסיבות של חטאם. אחרת, בשל מרדנותה של האנושות, היא לעולם לא תרכין את ראשה ותודה באשמתה בפניי. כל בני האדם מרכינים את ראשם בחוסר רצון רק משום שהגיעו למצב הנוכחי, אך בלבם הם טרם השתכנעו. אני משקה את בני האדם ב"בריום", כדי שאיבריהם הפנימיים ישתקפו בבהירות מבעד ל"פלואורוסקופ". הטינופת והזוהמה טרם טוהרו מקיבתם של בני האדם. בעורקיהם זורמים סוגים שונים של טינופת, ולכן הרעל בגופם הולך ומצטבר. מכיוון שהאדם חי כך במשך זמן כה רב, הוא התרגל לכך והוא אינו חושב שזה מוזר. כתוצאה מכך, החיידקים בתוך בני האדם מבשילים והופכים לאופיים, וכל בני האדם חיים תחת שליטתם. זו הסיבה לכך שבני האדם דומים לסוסי פרא, המתרוצצים לכל עבר. עם זאת, הם לעולם לא מודים בכך לחלוטין, אלא רק מהנהנים בראשם כדי להראות ש"השתכנעו". האמת היא שבני האדם אינם לוקחים את דבריי לתשומת לבם. לו היו מתייחסים אליהם כאל תרופה טובה, אזי הם היו "נשמעים להוראות הרופא" ומאפשרים לתרופה זו לרפא את המחלה שבתוכם. עם זאת, לתפיסתי, התנהגותם של בני האדם אינה יכולה להגשים את המשאלה הזאת, ולכן אני יכול רק ל"להרכין את ראשי בגבורה" ולהמשיך לדבר אליהם בין אם הם מקשיבים או לא. אני רק ממלא את חובתי. האדם אינו מוכן ליהנות מברכותיי אלא מעדיף לעבור את עינויי הגיהינום, ולכן אינני יכול לעשות דבר מלבד להיענות לבקשתו. עם זאת, כדי ששמי ורוחי לא יבוישו בגיהינום, תחילה אטיל עליהם משמעת ואז "אציית" לרצונם ואדאג ש"יתמלאו אושר". אינני מוכן להתיר לאדם לבייש אותי בשום זמן או מקום בעודו מניף את דגלי, ולכן אני מטיל עליו משמעת פעם אחר פעם. ללא המגבלות של דבריי החמורים, כיצד היה האדם יכול להמשיך לעמוד בפניי כיום? האין בני האדם נמנעים מחטא רק משום שהם מפחדים שאסתלק? האין זה נכון שהם אינם מתלוננים רק משום שהם פוחדים מהייסורים? האם ישנו מישהו שהחלטותיו נקבעות אך ורק למען התוכנית שלי? כל בני האדם חושבים שיש לי אופי אלוהי שאין בו "איכות של אינטלקט", אך מי יכול לתפוס שאני מסוגל להבין את הכול באמצעות האנושיות שלי? הדבר דומה לפתגם האנושי, "מדוע להכות במסמר במקבת?" האדם אינו "אוהב" אותי משום שאהבתו אליי מולדת, אלא משום שהוא פוחד לחוות ייסורים. מי מבין בני האדם נולד עם אהבה אליי? האם מי מהם מתייחס אליי כשם שהוא מתייחס אל לבו שלו? על כן, אני מסכם זאת בעיקרון המתאר את העולם האנושי: איש מקרב בני האדם אינו אוהב אותי.

רק משום שאני רוצה לסיים את עבודתי על פני האדמה, האצתי כך את קצב עבודתי, פן האדם יושלך למרחק כה רב ממני עד שהוא ייפול אל האוקיינוס האינסופי. בני האדם עומדים על המשמר במידה מסוימת רק משום שאמרתי להם את האמת מראש. אלמלא כן, מי היה מרים את המפרש כשצפוי מזג אוויר סוער? כולם עסוקים בנקיטת אמצעי זהירות. נדמה שבלבם הם מדמים אותי ל"שודד". הם מפחדים שאחרים את כל הדברים מביתם, ולכן הם נשענים על הדלת בכל כוחם, אחוזי פחד מוות שאפרוץ פנימה לפתע. כשאני רואה אותם מתנהגים כמו עכברושים מבוהלים, אני עוזב בדממה. בני האדם מדמיינים שהעולם יחווה אפוקליפסה, ולכן כולם נסים על נפשם באנדרלמוסיה, בפחד עז. רק אז אני רואה את רוחות הרפאים הנודדות על פני האדמה. אינני יכול להתאפק ואני פורץ בצחוק, וקול צחוקי מכה את האדם בתדהמה ובבעתה. רק אז אני מבין את האמת ואני מתאפק שלא לחייך ואיני מביט עוד במתרחש על פני האדמה, אלא חוזר במקום זאת לעבוד על-פי תוכניתי המקורית. לא אתייחס עוד לאנושות כאל מודל שמשמש דגימה למחקר שלי, משום שהאנושות אינה אלא פסולת. ברגע שאני משליך אותה, אין לה כל שימוש – בני האדם הם פיסות אשפה. בשלב הזה, אשמיד אותם ואשליך אותם אל תוך האש. לדעת בני האדם, המשפט, המלכותיות והחמה שלי מכילים את החמלה שלי ואת רוחב לבי. אולם הם אינם יודעים כלל שהתעלמתי זה מכבר מהפגמים שלהם וחזרתי בי זה מכבר מהחמלה ומרוחב הלב שלי, וזו הסיבה לכך שהם נמצאים במצב הנוכחי. איש אינו יכול להכיר אותי, איש אינו יכול להבין את דבריי או לראות את פניי ואיש אינו יכול להבין את רצוני. האין זה המצב הנוכחי של האדם? איך ניתן, אם כן, לומר שיש בי חמלה או רוחב לב? אינני מתחשב בפגמים של האדם ואף אינני "מטפל" בחוסר ההתאמה שלו. הייתכן שאלה עדיין החמלה שלי ורוחב לבי? הייתכן שזו עדיין אהבתי לאדם? כל בני האדם חושבים שאני מדבר "דברי נועם ריקים מתוכן", ומשום כך הם אינם מאמינים לדבריי. אולם האם ישנו מישהו שיודע ש"מכיוון שזו תקופה שונה, החמלה שלי ורוחב לבי אינן קיימות כיום, אך אני תמיד האל שמקיים את דבריו"? כשאני נמצא בקרב בני האדם, בני האדם רואים בי ישות עליונה ומאמינים שאני אוהב לבטא את חוכמתי. לפיכך, האדם תמיד מתייחס לדבריי בעירבון מוגבל. אולם האם מישהו מסוגל להבין את הכללים שמאחורי דבריי? או את מקור דבריי? האם מישהו יכול לרדת לעומקם של הדברים שאני רוצה להשיג בפועל? או יכול לפענח את פרטי הסיכום של תוכנית הניהול שלי? מי יכול להפוך לאיש סודי? מבין כל הדברים, מי מלבדי יכול לדעת מה בדיוק אני עושה? ומי יכול לדעת מהי התכלית הסופית שלי?

30 באפריל, 1992