חובה על האנושות להשתמש בדבריי כתשתית להישרדותה. האדם חייב לבסס את חלקו האישי בכל חלק מדבריי – אחרת האדם יביא לאובדנו וימיט על עצמו קלון. האנושות לא מכירה אותי, ומשום כך, במקום להציע לי את חייהם בתמורה, כל מה שבני האדם עושים הוא להתהלך לפניי עם אשפה בידיהם במטרה לְרַצות אותי. אולם אני לא מרוצה כלל וכלל מהמצב הקיים, ואני ממשיך להציב דרישות לאנושות. אני אוהב את תרומותיו של האדם, אבל אני שונא את דרישותיו. לכל בני האדם יש לב מלא בתאוות בצע – נדמה שהלב האנושי משועבד לשטן והאדם לא מסוגל לצאת לחופשי ולהעניק לי את לבו כקורבן מנחה. כשאני מדבר, בני האדם מקשיבים לקולי מרותקים, אך כשאני מפסיק לדבר, הם ממשיכים שוב ב"עסקים" שלהם וחדלים לגמרי להתייחס לדבריי, כאילו דבריי הם נספח ל"עסקים" שלהם. תמיד החמרתי עם האנושות, אך יחד עם זאת הייתי סבלני וסובלני כלפי האנושות. לכן, בזכות רחמיי, בני האנוש מעריכים את עצמם יתר על המידה ואינם מסוגלים למודעות עצמית ולהתבוננות עצמית, והם מנצלים את הבלגתי כדי להונות אותי. לאף אחד מהם לא היה אכפת ממני באמת אי פעם, ואף אחד מהם לא נצר אותי באמת כדבר יקר ללבו – רק כשיש להם רגע פנאי, הם מביעים כלפיי כבוד שטחי. גם כך, המאמץ שהשקעתי באדם הוא רב לאין ערוך. הקדשתי לאדם עבודה בדרכים חסרות תקדים, ומלבד זאת, הענקתי לו עול חיצוני נוסף כדי שהאדם יוכל לרכוש ידע ולהשתנות מתוך מה שיש לאלוהים ומה שאלוהים הינו. אני לא מבקש מבני האדם להיות "צרכנים" בלבד, אני מבקש מהם גם להפוך ל"יצרנים" המסוגלים להביס את השטן. אני אומנם לא דורש דבר מהאדם, אך כן יש לי אמות מידה לדרישות שלי, מכיוון שיש למעשיי תכלית ובסיס: אני לא משתעשע באקראי כפי שהאדם מדמיין, ולא עיצבתי את השמיים והארץ וכל צבא הבריאה מתוך גחמה. דרך עבודתי, האדם אמור להיות מסוגל לראות דבר מה ולהשיג דבר מה. אסור לו לבזבז את אביב נעוריו, או להתייחס לחייו כאל בגד שמצטבר עליו אבק מבלי משים. במקום זאת, עליו לעמוד על המשמר ולהגן על עצמו, ולקחת לעצמו מהשפע שלי כדי להסב לעצמו הנאה, עד שבזכותי לא יוכל לשוב אל השטן, ובזכותי הוא יפתח במתקפה על השטן. מה שאני דורש מהאדם פשוט כל כך, הלא כן?

כשנצנוץ קלוש של אור מתחיל להופיע ממזרח, כל בני האדם בתבל מפנים אליו קצת יותר תשומת לב. בני האדם כבר אינם שקועים בתרדמה, והם מתקדמים כדי להתבונן במקור האור המזרחי. בשל יכולתם המוגבלת, איש לא הצליח עד כה לראות את מקור האור. כשהתבל כולה מוארת, בני האדם מתעוררים משינה ומחלום, ורק אז הם מבינים שיומי הפציע עליהם אט-אט. באותה עת, כל האנושות חוגגת את בואו של אורי, ומשום כך, היא כבר לא שקועה בשינה עמוקה וכבר לא קהת חושים. לקרינת אורי, דעתה וראייתה של האנושות כולה מצטללות, והיא לפתע מתעוררת אל שמחת החיים. תחת מעטה של ערפל, אני משקיף על העולם. כל בעלי החיים נחים. משום בואו של נצנוץ האור הקלוש, כל דבר נהיה מודע לכך שחיים חדשים מפציעים. זו הסיבה לכך שגם כל בעלי החיים יוצאים ממאורותיהם בחיפוש אחר מזון. כמובן, הצמחים אינם יוצאים מהכלל, ולקרינת האור, עליהם הירוקים מבריקים בבוהק נוצץ בציפייה לבצע את תפקידם עבורי כשאהיה על פני האדמה. כל בני האנוש מייחלים לבוא האור, אך הם כולם חוששים מהופעתו וחרדים שכיעורם שלהם לא יוכל עוד להסתתר, משום שהאדם עירום כביום היוולדו ואין לו מכסה. בני אדם כה רבים נתקפו בבהלה משום בואו של האור, והם בהלם מהופעתו. בני אדם כה רבים מתמלאים בחרטה עצומה למראה האור ומתעבים את טומאתם, אך מכיוון שאין להם כוח לשנות את העובדות, הם יכולים רק לחכות עד שאכריז את פסק הדין. בני אדם כה רבים עברו זיכוך על-ידי ייסורים בחשכה, ולמראה האור, הם לפתע מבינים את משמעותו העמוקה, ומאותו רגע, הם חובקים את האור קרוב לחיקם מפחד עצום לאבד אותו שוב. בני אדם כה רבים פשוט ממשיכים בעבודה היומיומית שעל הפרק במקום לצאת מגדרם לנוכח הופעתו הפתאומית של האור, משום שהם היו עיוורים במשך שנים כה רבות ולכן לא רק שאינם מבחינים בבואו של האור, הוא גם לא מספק אותם. בלבם של בני האדם, אינני נשגב וגם לא שפל. ככל שהדבר נוגע להם, אין זה משנה אם אני קיים או לא. כאילו חיי האדם לא היו אפילו יותר בודדים אם לא הייתי קיים, וכאילו אם הייתי קיים, הדבר לא היה מוסיף עונג לחייהם. משום שבני האנוש לא מוקירים אותי, מעטות ההנאות שאני מספק להם. אולם ברגע שהאנושות אפילו קמצוץ של הערצה לי, גם אני אשנה את גישתי כלפי האנושות. זו הסיבה לכך שרק כשהאנושות תתפוס את החוק הזה, יתמזל מזלם של בני האדם להקדיש לי את עצמם ולבקש את הדברים שבידי. אהבתו של האדם כלפיי לא תלויה רק באינטרסים שלו, נכון? אמונתו בי לא תלויה רק בדברים שאני נותן, נכון? האם ייתכן שמבלי לראות את אורי, האדם לא מסוגל לאהוב אותי בכנות באמונתו? חוזקו ומרצו של האדם לא מוגבל לתנאים של היום, נכון? האם ייתכן שהאדם זקוק לאומץ לב כדי לאהוב אותי?

כתוצאה מקיומי, הברואים הרבים נשמעים לי בצייתנות במקומות מגוריהם, ובהיעדר המשמעת שלי, הם לא משלחים כל רסן בפריצות. לפיכך, ההרים הופכים לגבולות בין אומות על פני הקרקע, המים הופכים למחסומים המפרידים בין בני אדם מארצות שונות, והאוויר הופך לדבר שזורם מאדם לאדם במרחבים שמעל פני האדמה. רק האנושות לא מסוגלת להישמע באמת לדרישות של כוונותיי. זו הסיבה לכך שאני אומר שמכל הברואים, רק האדם שייך לקטגוריה של המרדנים. האדם מעולם לא שמע לי, וזו הסיבה לכך שלאורך כל הדרך הקפדתי להטיל עליו משמעת מחמירה. אם בקרב האנושות, יקרה שתהילתי תתפרש על פני התבל כולה, הרי שאקח את כל תהילתי ואגלה אותה בפני האנושות. משום שהאדם המסואב לא ראוי להתבונן בתהילתי, במשך אלפי שנים לא הופעתי בפניו אלא נשארתי נסתר. זו הסיבה שהתהילה שלי מעולם לא התגלתה בפני האנושות, והאדם תמיד נפל לעמקי תהום החטאים. סלחתי על רשעותה של האנושות, אך בני האנוש לא יודעים כיצד לשמור על עצמם, ובמקום זאת הם תמיד חושפים את עצמם לחטא ומאפשרים לחטא לפגוע בהם. אלה הם חוסר הכבוד העצמי והאהבה העצמית של האדם, הלא כן? האם יש בקרב בני האדם מישהו שמסוגל לאהוב באמת? כמה קורטובים יכולה לכלול מסירותו של האדם? סחורות פגומות מהולות באמיתות המזויפת שלו, הלא כן? ההתמסרות שלו היא ערבוביה גמורה, הלא כן? מה שאני דורש הוא את אהבתו השלמה של האדם. האדם לא מכיר אותי, וגם אם הוא שואף להכיר אותי, הוא לא מוכן להעניק לי את לבו האמיתי והכן. אני לא תובע מהאדם דברים שהוא לא מוכן לתת. אם הוא ייתן לי את מסירותו, אני אקבל אותה ללא התנגדות מנומסת. לעומת זאת, אם הוא לא יבטח בי ולא יסכים להעלות אפילו קמצוץ מעצמו כקורבן מנחה עבורי, לא אתרגז על כך עוד יותר, אלא פשוט אפטר ממנו בדרך אחרת ואשלח אותו למקום הראוי לו. הרעם המרעים ברקיע יכה את האדם ארצה; ההרים הגבוהים יקברו את האדם בקריסתם; חיות הפרא יטרפו אותו ברעבן; והאוקיינוסים הגואים יסגרו עליו. כשהאנושות תיאבק בינה לבין עצמה במלחמת אחים, כל בני האדם יביאו לאובדנם באסונות הנובעים מקרבם.

המלכות מתפשטת בקרב האנושות, היא מתגבשת בקרב האנושות, היא קמה בקרב האנושות – אין אף כוח שיכול להשמיד את מלכותי. אנשיי, המצויים במלכות כיום, מי מכם אינו חבר במין האנושי? מי מכם מצוי מחוץ למצב האנושי? כשנקודת ההתחלה החדשה שלי תפורסם ברבים, איך יגיבו לכך אנשים? ראיתם במו עיניכם את מצבו של העולם האנושי. האם טרם ויתרתם על המחשבות של חיי נצח בעולם הזה? אני מהלך כעת בקרב בני עמי וחי בקרבם. כיום, מי שאוהבים אותי באמת ובתמים הם מבורכים. האנשים שמתמסרים לי הם ברוכים, הם לבטח יישארו במלכותי. מי שמכירים אותי הם מבורכים, הם לבטח יאחזו בכוח במלכותי. בני האדם שחותרים אליי הם ברוכים, הם לבטח ייחלצו מכבלי השטן וייהנו מברכותיי. בני האדם שמסוגלים למרוד בעצמם הם ברוכים, הם לבטח ייכבשו על ידי וינחלו את השפע שבמלכותי. אני אזכור את בני האדם שמתרוצצים למעני, אקבל את אלה שמשקיעים מעצמם למעני, ולאלה שמעניקים לי, אעניק דברים שיסבו להם הנאה. אני אברך את מי שנהנים מדבריי – הם לבטח יהיו עמודי התווך התומכים את קורות מלכותי, הם לבטח ייהנו משפע מאין כמוהו בביתי, ואיש לא יוכל להשתוות אליהם. האם אי-פעם קיבלתם את הברכות שהוכנו עבורכם? האם אי-פעם חתרתם אל ההבטחות שהובטחו לכם? תחת ההכוונה של אורי, לבטח תיחלצו מאחיזת החנק של כוחות האופל. לבטח לא תאבדו את הכוונת האור שלי באופל. אתם לבטח תהיו אדוני כל הדברים, לבטח תהיו מתגברים לפני השטן. לבטח, עם תבוסת ארצו של הדרקון הגדול האדום כאש, אתם תעמדו בקרב המוני האנשים כהוכחה לניצחון שלי. לבטח תעמדו נחושים ואיתנים בארץ סינים. באמצעות הייסורים שתסבלו, אתם תנחלו את ברכתי, ולבטח תקרינו את אור תהילתי לכל קצווי תבל.

19 במרץ 1992