הדבר מופיע בבשר

תוכן

האמירה העשרים

השפע בביתי רב מספור ובלתי-נתפס, אך האדם מעולם לא בא אליי כדי ליהנות ממנו. הוא לא מסוגל ליהנות ממנו לבדו וגם לא מסוגל להתגונן בכוחות עצמו. במקום זאת, הוא תמיד שם את מבטחו באחרים. מבין כל בני האדם שאני מתבוננן בהם, איש מעולם לא חיפש אותי במכוון ובאופן ישיר. כל בני האדם מתייצבים בפניי לאחר שאחרים דחקו בהם לעשות זאת – הם נוהים אחר הרוב ולא רוצים לשלם את המחיר או להקדיש את הזמן כדי להעשיר את חייהם. לכן אין אף אדם שאי-פעם חי במציאות, וכל בני האדם חיים חיים ללא משמעות. משום האורחות והמנהגים ארוכי השנים של האדם, גופם של כל בני האדם רווי בריח האדמה הארצית. כתוצאה מכך, האדם הפך לאדיש; הוא שווה נפש לנוכח חורבן העולם, ובמקום זאת, הוא מתעסק בהנאה בעולם הקפוא הזה. חיי האדם חסרים כל חמימות ונעדרים כל טעם אנושי או אור, אך הוא התרגל לכך והוא מעביר חיים שלמים ללא ערך שבהם הוא נחפז אנה ואנה מבלי להשיג דבר. יום המוות הולך וקרב כהרף עין, והאדם ימות מוות מר. בעולם הזה, הוא מעולם לא השיג דבר או זכה בדבר – הוא רק בא בחופזה ועוזב בחופזה. איש מבני האדם שאני משקיף עליהם מעולם לא הביא דבר או לקח דבר, ולכן האדם מרגיש שהעולם לא הוגן. אולם איש לא מוכן להסתלק מהר יותר. בני האדם סתם מחכים ליום שבו ההבטחה שלי מהשמיים תרד פתאום אל בני האדם ותאפשר להם לחזות שוב בדרך לחיי נצח כשהם סוטים מדרך הישר. לכן האדם מפתח קיבעון לכל מעשה ופעולה שלי כדי לראות אם אני באמת מקיים את מה שהבטחתי לו. כשהוא בעיצומם של סבל או מכאוב עצום, או כשהוא עובר ניסיונות ועומד להיכשל, האדם מקלל את יום הולדתו ומייחל להיחלץ מצרותיו ולעבור למקום אידאלי אחר. אולם, עם חלוף הניסיונות, האדם מתמלא שמחה. הם מברך על יום הולדתו על פני האדמה ומבקש שאברך את יום הולדתו. באותו רגע, האדם כבר לא מזכיר את השְבועות של העבר מפחד עז שהמוות יבוא אליו בשנית. כשידיי מרוממות את העולם, בני האדם רוקדים בשמחה ומפסיקים להיות עצובים וכולם נתלים בי. כשאני מכסה את פניי בידיי ומבריח את בני האדם אל מתחת לאדמה, הם מיד חווים קוצר נשימה והם בקושי מסוגלים לשרוד. הם כולם קוראים אליי בפחד עז שאשמיד אותם, משום שהם כולם רוצים לחזות ביום שבו אזכה לכבוד. האדם הופך את יומי ליסוד קיומו, והאנושות שרדה עד היום רק מפני שבני האדם מחכים בשקיקה ליום שבו כבודי יגיע. הברכה שגזרתי היא שמי שנולד באחרית הימים הוא מאלה שהתמזל מזלם לחזות בכל כבודי.

במהלך העידנים, רבים נפרדו מהעולם הזה באכזבה ובאי-רצון, ורבים באו לעולם הזה מלאי תקווה ואמונה. דאגתי לכך שרבים יגיעו, ושילחתי רבים. אינספור בני אדם עברו בידיי. נפשות רבות הושלכו אל השאול, רבות חיו כבשר ודם, ורבות מתו ונולדו מחדש על פני האדמה. אולם אף אחת מהן לא זכתה להזדמנות ליהנות מברכות המלכות כיום. נתתי לאדם כל כך הרבה, אך הוא זכה רק במעט, משום שהסתערות כוחותיו של השטן שללה ממנו את היכולת ליהנות מהשפע שלי. התמזל מזלו רק להביט, אך הוא מעולם לא היה מסוגל ליהנות באמת. האדם מעולם לא גילה את בית האוצר שבגופו כדי לקבל את השפע השמימי, ולכן הוא איבד את הברכות שהענקתי לו. רוחו של האדם היא בדיוק החלק שלו שמחבר אותו לרוחי, הלא כן? מדוע האדם מעולם לא בא איתי במגע ברוחו? מדוע הוא מתקרב אליי כבשר ודם, אך הוא לא מסוגל לעשות זאת ברוח? האם פניי האמיתיים הם פניי כבשר ודם? מדוע האדם לא מכיר את מהותי? האם באמת לא היה ברוחו של האדם שום שמץ שלי? האם נעלמתי לחלוטין מרוחו של האדם? אם האדם לא ייכנס למישור הרוחני, איך הוא יוכל לתפוס את כוונותיי? האם יש משהו בעיני האדם שיוכל לחדור ישירות למישור הרוחני? פעמים רבות, קראתי לאדם ברוחי, אך האדם מתנהג כאילו דקרתי אותו – הוא מתבונן בי מרחוק בפחד עז שאוביל אותו לעולם אחר. פעמים רבות, בחנתי את רוחו של האדם, אך עדיין אין לא שום מושג והוא מפחד מאוד שאכנס לביתו ואנצל את ההזדמנות כדי לגזול ממנו את כל רכושו. לכן הוא סוגר את הדלת בעדי, ואני נותר מול אותה "דלת" קרה ואטומה. פעמים רבות, האדם נפל ואני הצלתי אותו, אך לאחר שהוא מתעורר, הוא מיד עוזב אותי ומביט בי בזהירות, מבלי שאהבתי נגעה ללבו. מעולם לא חיממתי את לבו של האדם. האדם הוא בעל חיים חסרי רגש, בעל דם קר. על אף שהחיבוק שלי מחמם אותו, הוא מעולם לא ריגש אותו במיוחד. האדם הוא כמו ברברי השוכן בהרים. הוא מעולם לא הוקיר את האופן שבו אני מטפח את האנושות. הוא לא מוכן להתקרב אליי ומעדיף להתגורר בין ההרים; אף על פי שהחיים שם הם בצל איום של חיות פרא, הוא עדיין לא מוכן למצוא בי מקלט. אני לא כופה דבר על אף אדם: אני רק עושה את עבודתי. יום יבוא שבו האדם ישחה אליי באוקיינוס רב-העוצמה, כדי ליהנות מכל השפע שעל פני האדמה ולהינצל מסכנת הטביעה בים.

עם השלמת דבריי, המלכות מיוסדת בהדרגה על פני האדמה והאדם חוזר לעצמו בהדרגה, וכך מיוסדת על פני האדמה המלכות שבלבי. במלכות, כל אנשי האל זוכים מחדש בחיים של אדם רגיל. החורף הקפוא חולף ומוחלף בעולם של ערי אביב, שבהן האביב נמשך כל השנה. בני האדם כבר לא ניצבים בפני העולם הקודר והאומלל של האדם, והם כבר לא צריכים לסבול את הקור של עולמו של האדם. בני האדם לא רבים זה עם זה, מדינות לא יוצאות למלחמה זו בזו, ואין עוד קטל ואין עוד שפיכת דמים כתוצאה מקטל; כל הארצות מלאות באושר, וכל מקום שופע בחמימות בין בני אדם. אני נע ברחבי העולם, אני נהנה על כס מלכותי ואני שוכן בין הכוכבים. והמלאכים מגישים לי כמנחה שירים וריקודים חדשים. שבריריותם כבר לא גורמת להם להזיל דמעות. אני כבר לא שומע את המלאכים בוכים, ואיש כבר לא מתלונן בפניי על מצוקה. כיום, כולכם חיים בפניי, ומחר כולכם תתקיימו במלכותי. האין זו הברכה הגדולה ביותר שהענקתי לאדם? משום המחיר שאתם משלמים בהווה, אתם תנחלו את ברכות העתיד ותחיו תחת כבודי. האם אתם עדיין לא רוצים לבוא במגע עם מהותה של רוחי? האם אתם עדיין רוצים להרוס את עצמכם? בני האדם מוכנים לעסוק בהבטחות שהם יכולים לראות, אפילו שהן בנות חלוף, אך איש לא מוכן לקבל את ההבטחות של מחר, אפילו שהן נצחיות. הדברים שהאדם יכול לראות הם דברים שאני אשמיד, והדברים שהאדם לא יכול לתפוס הם הדברים שאני אבצע. זהו ההבדל בין אלוהים והאדם.

האדם עקב אחר יומי, אך איש מעולם לא ידע את התאריך המדויק, ולכן האדם יכול לחיות רק בקהות חושים. משום שכמיהתו של האדם מהדהדת ברחבי השמיים חסרי הגבול ואז נעלמת, האדם נואש שוב ושוב, עד שהוא הידרדר לנסיבות הנוכחיות שלו. מטרת אמירותיי היא לא לגרום לאדם לעסוק בתאריכים וגם לא להוביל אותו להרס העצמי כתוצאה מהייאוש שלו. אני רוצה לגרום לאדם לקבל את הבטחתי, ואני רוצה שבני אדם בכל רחבי העולם יזכו לחלק מההבטחה שלי. הדבר שאני רוצה הוא יצורים חיים מלאי-חיים, ולא גוויות ספוגות מוות. מכיוון שאני יושב בנינוחות אל שולחן המלכות, אצווה על כל בני האדם על פני האדמה לקבל את הפיקוח שלי. אני לא מתיר לשום דבר טמא להתייצב בפניי. אני לא סובל אף הפרעה של האדם בעבודתי. כל מי שמפריע לעבודתי מושלך אל הצינוק, ולאחר שהוא משוחרר, הוא עדיין מוכה באסונות ונכווה מהלהבות הלוהטות של פני האדמה. בהתגלמותי כבשר ודם, אני אתעב את כל מי שימתח ביקורת על עבודתי כבשר ודם. פעמים רבות הזכרתי לכל בני האדם שאין לי שאר בשר על פני האדמה, ושכל מי שיביט בי כשווה לו וימשוך אותי אליו כדי להעלות איתי זיכרונות על ימים עברו, דינו יהיה הרס. זה מה שאני מצווה. בעניינים כאלה, אני לא נוהג באדם במידת הרחמים כלל. אני מטיל ייסורים על כל מי שמפריע לעבודתי ומגיש לי עצות, ולעולם לא אסלח לבני האדם האלה. אם לא אדבר בפשטות, האדם לעולם לא יתעשת ובלא יודעין, ייגזרו עליו ייסורים. זאת מכיוון שבני האדם לא מכירים אותי כבשר ודם.

20 במרץ, 1992