הדבר מופיע בבשר

תוכן

האמירה העשרים ואחת

האדם נכשל לאורי ועומד איתן בזכות ישועתי. כשאני מביא ישועה לתבל כולה, האדם מנסה למצוא דרכים להיכנס אל זרם השיקום שלי, אך יש בני אדם רבים שנמחים כליל בשטף השיקום הזה; יש בני אדם רבים שטובעים ושוקעים במים הסוחפים; ויש גם בני אדם רבים שעומדים איתן בשטף, שמעולם לא איבדו את הצפון ולכן הלכו בעקבות השטף עד היום. אני מתקדם במקביל לאדם, אך הוא בכל זאת מעולם לא הכיר אותי – הם מכיר רק את הבגדים שאני לובש כלפי חוץ, אך הוא לא מודע לשפע שנסתר בקרבי. אף על פי שאני מקיים את האדם ונותן לו דברים בכל יום, הוא לא מסוגל לקבלה אמיתית ולא יכול לקבל את כל השפע שאני נותן לו. שום דבר משחיתותו של האדם לא נסתר מעיני – בעיני, עולמו הפנימי הוא כמו השתקפות הירח הבהירה במים. אני לא משחק עם האדם במשחקים, ולא יוצא איתו ידי חובה. העניין הוא שהאדם לא מסוגל ליטול אחריות על עצמו, ולכן האנושות כולה תמיד הייתה מסואבת, וגם כיום היא לא מסוגלת להיחלץ מהסיאוב הזה. האנושות המסכנה ומעוררת הרחמים! מדוע האדם אוהב אותי, אך הוא לא מסוגל לציית לכוונותיה של רוחי? האם באמת לא התגליתי לאנושות? האם האנושות באמת מעולם לא ראתה את פניי? האם ייתכן שלא הייתי מספיק רחום כלפי האנושות? הו, המורדים מבין האנושות כולה! עליי להשמיד אותם תחת רגליי, עליי להעלים אותם בהטלת ייסורים עליהם, וביום שבו המפעל האדיר שלי יושלם, עליי להרחיק אותם משאר האנושות, כדי שהאנושות כולה תכיר את פרצופם המכוער. הסיבה לכך שהאדם רואה את פניי ושומע את קולי רק לעתים רחוקות היא שהעולם כולו דלוח מדי, וההמולה בו רמה מדי, ולכן האדם עצל מכדי לחפש את פניי ולנסות להבין את לבי. האין זו הסיבה לשחיתותו של האדם? האין זו הסיבה לכך שהאדם נזקק? תמיד קיימתי את האנושות כולה; אלמלא כן, אילו לא הייתי רחמן, מי היה שורד עד היום? השפע שבי הוא ייחודי, אך גם כל האסונות נמצאים בידיי, ומי מסוגל להימלט מאסון מתי שרק ירצה? האם תפילותיו של האדם מאפשרות לו לעשות זאת? או שמא הדמעות שבלבו של האדם מאפשרות זאת? האדם מעולם לא התפלל אליי באמת, ולכן מתוך האנושות כולה, איש מעולם לא חי את כל חייו לאור האמת, ובני האדם חיים רק תחת הבלחות אקראיות של האור. זה מה שגרם לכך שהאנושות נזקקת כיום.

כולם קצרי רוח ומוכנים לעשות הכל כדי לקבל ממני משהו, ולכן, בהתאם להלך רוחו של האדם, אני מבטיח לו הבטחות כדי לעורר בו אהבה אמיתית. האם האהבה האמיתית של האדם היא באמת הדבר שנותן לו כוח? האם נאמנותו של האדם אליי היא הדבר שריגש את רוחי בשמיים? השמיים מעולם לא הושפעו כהוא זה ממעשיו של האדם; אילו יחסי כלפי האדם היה מבוסס על מעשיו, האנושות כולה הייתה מוכה בייסורים שאני מטיל. ראיתי בני אדם רבים שדמעות זולגות על לחייהם, וראיתי בני אדם רבים שמוכנים להקריב את לבם בתמורה לשפע שלי. למרות ה"קנאות" הזו, מעולם לא נתתי את לאדם כל מה שיש לי בתשובה לדחפים הפתאומיים שלו, מפני שהאדם מעולם לא היה מוכן להקדיש לי את עצמו ברצון. הסרתי את המסכות של כל בני האדם וזרקתי אותן אל תוך אגם האש, וכתוצאה מכך, הנאמנות לכאורה וההצהרות לכאורה של האדם מעולם לא החזיקו מעמד בפניי. האדם הוא כמו ענן בשמיים – כשהרוח מייללת, הוא פוחד מעוצמתה ולכן הוא מרחף בחופזה אחריה, בפחד עז שהרוח תכה בו על מרדנותו. האין זה פרצופו המכוער של האדם? האין זה הציות כביכול של האדם? האין זה "הרגש האמיתי" והרצון הטוב המזויף של האדם? בני אדם רבים מסרבים להשתכנע על ידי האמרות הרבות שבפי, ובני אדם רבים לא מקבלים את הערכתי, ולכן דבריהם ומעשיהם מסגירים את כוונותיהם המרדניות. האם מה שאני אומר מנוגד לאופיו הישן של האדם? האם לא נתתי לאדם הגדרה מתאימה על פי "חוקי הטבע"? האדם לא באמת נשמע לי, ואילו הוא היה נשמע לי, לא הייתי צריך לומר כל כך הרבה. האדם הוא אשפה חסרת ערך, ועליי להשתמש בהטלת ייסורים כדי לאלץ אותו להתקדם. אם לא אעשה זאת, על אף שדי בהבטחות שנתתי לו כדי לגרום לו לשמחה, כיצד יוכל לבו להתרגש? האדם עבר מאבק כאוב במשך שנים רבות – אפשר לומר שהוא תמיד היה מיואש. כתוצאה מכך, הוא נותר מדוכדך ותשוש מבחינה גופנית ונפשית, ולכן הוא לא מקבל בשמחה את השפע שנתתי לו. עד היום, איש לא מסוגל לקבל ממני את כל המתיקות של הרוח. בני האדם יכולים רק להישאר עלובים ולחכות ליום האחרון.

בני אדם רבים רוצים לאהוב אותי באמת, אך משום שלבם אינו שלהם, אין להם שליטה על עצמם; בני אדם רבים אוהבים אותי באמת במהלך הניסיונות שלי, אך הם עדיין לא מסוגלים לתפוס שאני באמת קיים, והם סתם אוהבים אותי מתוך ריקנות ולא משום קיומי הממשי; בני אדם רבים חושפים בפניי את לבם ואז לא מתייחסים אליהם יותר והשטן חוטף את לבם בכל הזדמנות שיש לו, ולאחר מכן הם עוזבים אותי; בני אדם רבים אוהבים אותי באמת ובתמים כשאני מספק להם את דבריי, אך לא מוקירים את דבריי בנשמתם, אלא משתמשים בהם כבדרך אגב כמו ברכוש ציבורי ומטילים אותם בחזרה למקום שממנו הם באו בכל זמן שמתחשק להם. האדם מחפש אותי כשהוא שרוי בכאב והוא מביט אליי במהלך הניסיונות. בעת שלווה, הוא נהנה ממני; בעת מצוקה, הוא מתכחש אליי; כשהוא עסוק הוא שוכח אותי; וכשהוא בטל הוא יוצא ידי חובה עבורי – אך איש מעולם לא אהב אותי לאורך כל חייו. אני רוצה שהאדם יהיה כן איתי: אני לא דורש שהוא ייתן לי דבר, אלא רק שכל בני האדם יתייחסו אליי ברצינות ושבמקום להוליך אותי שולל, הם יאפשרו לי להשיב את הכנות של האדם. הנאורות שלי, ההארה שלי והמחיר של מאמציי מחלחלים אל כל בני האדם, אך כך גם העובדה האמיתית שכל מעשה של האדם מחלחל אל כל בני האדם ומחלחל אל האופן שבו הם מוליכים אותי שולל. נדמה שמרכיבי הרמאות של האדם מלווים אותו עוד ברחם אמו, כאילו הוא ניחן בכישורים המיוחדים האלה של הולכת שולל מבטן ומלידה. יתר על כן, הוא מעולם לא גילה את סודו – איש מעולם לא גילה את המקור של כישורי הולכת השולל האלה. כתוצאה מכך, האדם חי חיי רמאות מבלי לדעת זאת, כאילו הוא סולח לעצמו וכאילו אלה הסדרי האל ולא האופן שבו הוא מוליך אותי שולל במכוון. האין זה בדיוק המקור לאופן שבו האדם מוליך אותי שולל? האין זו מזימתו הערמומית? החנופה והתחבולות של האדם מעולם לא בלבלו אותי, משום שהבנתי את מהותו זה מכבר. מי יודע כמה טומאה יש בדמו וכמה מארס השטן יש בו עד לשד עצמותיו? עם הזמן, האדם מתרגל לכך יותר ויותר, כך שהוא אדיש לסבל שהשטן גורם, ולכן אין לו עניין במציאת "אומנות הקיום הבריא."

כשהאדם מרוחק ממני וכשהוא בוחן אותי, אני מסתתר ממנו בין העננים. כתוצאה מכך, הוא לא מסוגל למצוא שום זכר לקיומי והוא חי רק ביד רשע ועושה את מה שהרשעים דורשים מהם. כשהאדם קרוב אליי, אני מתגלה בפניו ולא מסתיר ממנו את פניי, ואז האדם רואה את ארשת פניי האדיבה. הוא פתאום מתעשת, ועל אף שהוא לא יודע זאת, הוא רוכש אהבה כלפיי. בלבו, הוא פתאום מרגיש מתיקות מאין כמוה והוא תמה איך ייתכן שהוא לא היה מודע לקיומי בתבל. כך האדם מרגיש טוב יותר את חביבותי, וכן את ערכי הרב. כתוצאה מכך, הוא לא רוצה לעזוב אותי שוב, הוא רואה בי את אור הישרדותו ומחבק אותי חזק מפחד עז שאעזוב אותו. קנאותו של האדם לא מרגשת אותי, אך אני רחמן כלפיו משום אהבתו. בשלב הזה, אני מיד מנסה את האדם. פניי נעלמים מלבו, והוא מיד מרגיש שחייו ריקים מתוכן ושוקל להימלט. בשלב הזה, לבו של האדם נחשף. הוא לא מחבק אותי משום טבעי, אלא מבקש שאגן עליו משום שאני אוהב אותו. אולם כשאהבתי חוזרת אל האדם, הוא מיד משנה את דעתו – הוא מבטל את הברית איתי, מתנתק ממשפטי, ולא מוכן להביט שוב בפניי הרחמניות, ואז הוא משנה את השקפתו עליי ואומר שמעולם לא הושעתי את האדם. האם אהבה אמיתית באמת מורכבת רק מרחמים? האם האדם אוהב אותי רק לאורי הזוהר? הוא נזכר בעבר אך חי בהווה – האין אלה נסיבות חייו של האדם? האם באמת תישארו כך בעתיד? מה שאני רוצה הוא שלבו של האדם יערוג אליי מכל עומקו, ולא יסתפק בשטחיות.

21 במרץ, 1992