בעבר איש לא הכיר את רוח הקודש, קל וחומר שאיש לא היה מודע לנתיב שבו היא צעדה. זו הסיבה לכך שאנשים תמיד עשו מעצמם צחוק בפני אלוהים. ניתן לומר שכמעט כל מי שמאמין באלוהים לא מכיר את הרוח, ואמונתו מבולבלת ובלתי ברורה. מובן שאנשים לא מבינים את אלוהים, ולמרות שהם אומרים שהם מאמינים בו, במהותו של דבר התנהגותם מראה שהם מאמינים בעצמם, ולא באלוהים. מניסיוני בפועל, ראיתי שאלוהים מעיד על האל בהתגלמותו כבשר ודם, ובעוד שכלפי חוץ נדמה שבני האדם נאלצו להכיר בעדות האל, כמעט לא ניתן לומר שהם מאמינים שרוח האל צודקת לחלוטין. אני אומר שהדבר שבני האדם מאמינים בו אינו האיש הזה, קל וחומר שזו אינה רוח האל, אלא הרגשות שלהם עצמם. בעשותם כך, האין הם פשוט מאמינים בעצמם? דבריי אמת הם. אני לא עושה הכללות, אבל אני חייב להבהיר דבר אחד: העובדה שבני אדם הובאו אל התקופה הנוכחית, בין אם יש להם בהירות או שהם מבולבלים, נובעת אך ורק מרוח הקודש. לבני אדם אין שום שליטה על העניין הזה. זו דוגמה למה שציינתי קודם לגבי האופן שבו רוח הקודש מאלצת אנשים להאמין – זו דרך פעולתה של רוח הקודש, וזה הנתיב שהיא בחרה. יהיה מושא אמונתם של בני האדם, במהותו של דבר, אשר יהיה, רוח הקודש מאלצת אותם לחוש תחושה מסוימת, גורמת להם להאמין באל הנמצא בליבם. האין זו דרך אמונתכם? האם אינכם מרגישים שאמונתכם באלוהים היא דבר מוזר? האין זה משונה בעיניכם שאינכם מצליחים לצאת מהזרם הזה? האם כלל לא ניסיתם לחשוב על כך? האין זה האות והמופת הגדול מכולם? גם אם חשתם פעמים רבות את הדחף להימלט, תמיד ישנו כוח חיים רב עוצמה שמושך אתכם וגורם לכם לרצות להישאר. ובכל פעם שאתם מוצאים את עצמכם בנסיבות כאלה, אתם תמיד ממררים בבכי, אובדי עצות ביחס לצעד הבא שלכם. חלקכם אכן מנסים לעזוב, אך כשאתם עושים זאת אתם חשים כאילו ננעצת סכין בליבכם, כאילו רוח רפאים ארצית כלשהי נטלה מכם את נשמתכם והותירה את ליבכם טרוד וחסר מנוחה. אחר כך אינכם יכולים שלא להתמודד עם הקושי ולשוב לאלוהים. ... האם לא חוויתם זאת? אין לי ספק שהאחים והאחיות הצעירים יותר, שמסוגלים לפתוח את ליבם יאמרו: "כן! חוויתי זאת פעמים רבות כל כך שאני מתבייש לחשוב על זה!" בחיי היומיום שלי, אני תמיד שמח להתייחס לאחים ולאחיות הצעירים בתור חבריי הקרובים כי יש בהם כל כך הרבה תמימות – הם כה טהורים ושובי לב. הם כמו חבר מרעיי. זו הסיבה לכך שאני תמיד מחפש הזדמנות לאסוף את כל חבריי הקרובים כדי לדבר על האידיאלים והתוכניות שלנו. מי ייתן שייעשה בנו רצון האל כך שנהיה כולנו כבשר אחד, בלי מרחק או מחיצות בינינו. נתפלל כולנו לאלוהים: "הו אלוהים! אם זהו רצונך, אנו מתחננים שתעניק לנו את הסביבה הנכונה כדי שנוכל להגשים את משאלות ליבנו. מי ייתן שתרחם עלינו, הצעירים חסרי התבונה, ותאפשר לנו להשתמש בכוח האצור בליבנו!" אני סמוך ובטוח שזה רצון האל, שכן התפללתי לאלוהים לפני זמן רב ואמרתי: "אבא! על פני האדמה אנו זועקים אליך ללא הרף, ומבקשים שרצונך ייעשה בקרוב על פני האדמה. אני אבקש את רצונך. מי ייתן שתעשה את שברצונך לעשות ותשלים בי במהרה את התפקיד שהטלת עליי. אני אף מוכן שתפתח בקרבנו נתיב חדש, אם פירוש הדבר שרצונך יתגשם בקרוב! אני רק מבקש שעבודתך תושלם בקרוב, ואני סמוך ובטוח שאין שום חוק שיכול לעצור בעדה!" כזו היא עבודת האל כיום. האם אינכם רואים את הנתיב שבו צועדת רוח הקודש? בכל פעם שאני פוגש אחים ואחיות מבוגרים יותר, אני מרגיש תחושת דיכוי שלא ניתן לתאר במילים. כשאני פוגש אותם, אני רואה שצחנת החברה האנושית עולה מהם. התפיסות הדתיות שלהם, הניסיון שלהם בהתמודדות עם דברים, סגנון הדיבור שלהם, המילים שבהן הם משתמשים וכן הלאה – כולם מרתיחים אותי. כביכול, הם מלאים ב"חוכמה". אני תמיד מתרחק מהם ככל הניתן כי אני באופן אישי לא מחזיק בפילוסופיות כיצד לחיות בעולם. בכל פעם שאני פוגש אותם, אני נותר מותש ומצחי נוטף זיעה. לפעמים הדיכוי שאני מרגיש מהם כה חמור עד שאני בקושי יכול לנשום. ואז באותו רגע של סכנה, אלוהים מעניק לי דרך מוצא נהדרת. אולי זו רק התפיסה המוטעית שלי. אכפת לי רק מדברים שמועילים לאלוהים. הדבר החשוב ביותר הוא לעשות את רצון האל. אני שומר על מרחק רב מאנשים כאלה, אבל אם אלוהים דורש ממני לפגוש אותם, אני בכל זאת נשמע לו. הבעיה לא טמונה בכך שהם עצמם מתועבים, אלא שה"חוכמה", התפיסות והפילוסופיות שלהם כיצד לחיות בעולם מבעיתות כל כך. אני שם כדי להשלים את תפקיד האל, לא כדי ללמוד איך הם עושים דברים. אני זוכר שאלוהים אמר לי פעם: "על פני האדמה, תבקש רק לעשות את רצון אביך ולהשלים את תפקידו. שום דבר אחר אינו נוגע לך". המחשבה על כך נותנת לי מעט שלווה, משום שעניינים אנושיים נראים לי תמיד מסובכים כל כך. אני לא מצליח להבין אותם במלואם, ואני לעולם לא יודע מה לעשות. לכן המצב הזה הטריד אותי אינספור פעמים וגרם לי לשנוא את האנושות. למה אנשים חייבים להיות מסובכים כל כך? למה הם לא יכולים להיות פשוטים? למה להם להתאמץ להיות חכמים גדולים? כשאני פוגש אנשים, זה לרוב במסגרת התפקיד שהטיל עליי אלוהים. היו אולי מקרים ספורים שהיו יוצאי דופן, אבל מי יודע מה חבוי בעומק ליבי?

פעמים רבות ייעצתי לאחים ולאחיות שלצדי שעליהם להאמין באלוהים מעומק הלב, שעליהם לא לדאוג לאינטרסים של עצמם, אלא להתחשב ברצון האל. פעמים רבות בכיתי מרוב צער בפני האל: למה אנשים לא מתחשבים ברצון האל? הרי ברור שעבודת האל לא יכולה להיעלם ללא זכר כך סתם בלי סיבה. בנוסף איני יודע – וזו שאלה שכמעט הפכה לחידה עבורי – למה אנשים לעולם לא מזהים את הנתיב שבו צועדת רוח הקודש, אלא ממשיכים להיצמד למערכות היחסים הלא-רגילות שהם מנהלים עם אחרים? כשאני רואה אנשים שמתנהגים כך, אני מקבל בחילה. במקום להתבונן בנתיבה של רוח הקודש, הם מתמקדים במעשי האדם. האם יכול אלוהים להיות מרוצה מהתנהגות כזו? הדבר מעציב אותי לעתים קרובות. הוא כמעט הפך לעול הרובץ עליי, והוא מטריד גם את רוח הקודש. האם אינכם חשים שום תוכחה בליבכם? מי ייתן ואלוהים יפקח את עיני רוחנו. אני, אשר מנחה בני אדם להיווכח בעבודת האל, התפללתי בפני אלוהים פעמים רבות: "הו אבי! הלוואי שרצונך יהיה המרכז, אחפש את רצונך. הלוואי שאהיה נאמן לתפקיד שהטלת עליי כדי שתוכל לזכות בקבוצת האנשים הזו. מי ייתן ותיקחנו לארץ החירות כדי שנוכל לגעת בך ברוחנו, ומי ייתן ותעורר את הרגש הרוחני בליבנו!" משאלתי היא שייעשה רצון האל, ולכן אני מתפלל לרוחו ללא הרף שתמשיך להעניק לנו הארה כדי שנוכל לצעוד בנתיב שמובילה רוח הקודש – שכן הנתיב שבו אני צועד הוא נתיבה של רוח הקודש. ומי יוכל לצעוד בנתיב זה במקומי? לכן העול שרובץ עליי כבד אף יותר. אני מרגיש כאילו אני עומד ליפול, אך אני מאמין שאלוהים לעולם לא יעכב את עבודתו. ייתכן שדרכינו ייפרדו רק לאחר שיושלם התפקיד שהוא הטיל עליי. אז אולי הייתה זו השפעתה של רוח האל שגרמה לי להרגיש תמיד שונה. נדמה שלאלוהים יש עבודה שהוא רוצה לעשות, אבל אני עדיין לא מצליח להבין מהי. אבל אני בטוח ששום אדם על פני האדמה אינו טוב יותר מחבריי הקרובים, ואני בטוח שהם יתפללו עבורי בפני האל – ועל כך אני מלא הכרת תודה. אני רוצה שאחיי ואחיותיי יאמרו ביחד איתי: "הו אלוהים! מי ייתן ורצונך יתגשם במלואו בנו, אנשי העידן הסופי, כדי שנתברך בחיי הרוח, נחזה במעשי רוח האל, ונביט בפניו האמיתיים!" כשנגיע לשלב הזה נחיה באמת ובתמים תחת הנחיית הרוח, ורק אז נוכל להביט בפניו האמיתיים של אלוהים. כלומר, בני אדם יהיו מסוגלים להבין את המשמעות האמיתית של כל האמיתות, ולא להבין אותן בהתאם לתפיסות אנושיות, אלא בהתאם לנאורות של רצון רוח האל. זאת היא כל-כולה עבודת האל עצמו, ואין בה שום רעיונות אנושיים. זו תוכנית העבודה שלו עבור המעשים שהוא רוצה להראות על פני האדמה. זה החלק האחרון של עבודתו על פני האדמה. האם אתם רוצים להצטרף לעבודה הזו? האם אתם רוצים לקחת בה חלק? האם אתם שואפים להפוך למושלמים בידי רוח הקודש ולהשתתף בחיי הרוח?

הדבר החשוב ביותר כיום הוא לרדת עמוק יותר מהבסיס המקורי שלנו. עלינו לרדת לעומק רב יותר של האמת, של החזונות ושל החיים – אבל ראשית עליי להזכיר לאחים ולאחיות שכדי להיווכח בשלב העבודה הזה, עליכם להיפטר מהתפיסות הקודמות שלכם. כלומר, עליכם לשנות את דרך חייכם, לתכנן תוכניות חדשות, לפתוח דף חדש. אם אתם עדיין נאחזים בדברים שהיו יקרים לליבכם בעבר, רוח הקודש לא תוכל לעבוד בכם, והיא בקושי תוכל לתמוך בחייכם. מי שלא יעסקו בחיפוש או ייווכחו או יתכננו, יינטשו לחלוטין על ידי רוח הקודש – ועל כן ייאמר עליהם שהעידן זנח אותם. אני מקווה שכל האחים והאחיות יהיו מסוגלים להבין לליבי, ואני מקווה שיקומו עוד "מתגייסים חדשים" כדי לשתף פעולה עם אלוהים ולהשלים יחד את העבודה הזו. אני בטוח שאלוהים יברך אותנו. כמו כן, אני בטוח שאלוהים יעניק לי עוד חברים קרובים רבים כדי שאוכל להגיע לכל רחבי תבל, וכדי שתגדל האהבה השוררת בינינו. יתרה מזאת, אני בטוח שהמאמצים שלנו יובילו להרחבת מלכות האל. הלוואי שמאמצינו אלה יתעלו לגבהים חדשים ויאפשרו לאלוהים לזכות באנשים צעירים נוספים. אני רוצה שנקדיש יותר זמן כדי להתפלל לשם כך. אני רוצה שנתפלל ללא הרף כדי שנחיה את כל חיינו בפני אלוהים, ונהיה קרובים אליו ככל הניתן. מי ייתן ושום דבר לא יעמוד שוב בינינו, ומי ייתן ונישא כולנו את השבועה הזו בפני אלוהים: לעבוד קשה ביחד! להיות נאמנים עד הסוף! לעולם לא להיפרד, ולהיות תמיד ביחד! אני מקווה שכל האחים והאחיות יבטיחו את ההבטחה הזו בפני האל כדי שלעולם לא ישתנה ליבנו ולעולם לא תיחלש נחישותנו! למען רצון האל, אני אומר שוב: הבה נעבוד קשה! הבה נחתור בכל כוחנו! אלוהים יברכנו לבטח!