בזכות עבודתו של אלוהים הגענו לימים אלה, ולפיכך אנו השורדים בתוכנית הניהול של אלוהים. העובדה שנותרנו כאן היום מעידה שאלוהים רומם אותנו, כיוון שעל פי תכניתו של אלוהים, ארץ הדרקון האדום הגדול אמורה להיחרב. אבל לדעתי ייתכן שהוא גיבש תכנית אחרת, או אולי הוא רוצה לבצע חלק אחר מעבודתו, כך שאפילו היום, אני לא יודע להסביר זאת בבהירות – זו חידה בלתי פתירה. אבל באופן כללי, הקבוצה הזאת קיבלה את יעודה מאלוהים ואני ממשיך להאמין שאלוהים עושה בנו עבודה אחרת. הבה נפציר כולנו באל כך: "מי ייתן ויעשה רצונך, מי ייתן ותתגלה לפנינו שוב ולא תסתיר פניך כדי שנזכה לראות את תהילתך ואת זיו פניך ביתר בהירות." אני מרגיש תמיד שהדרך שבה אלוהים מוביל אותנו לא מטפסת היישר מעלה, אלא מתפתלת ומלאת מהמורות; יתרה על כך, אלוהים אומר שככל שהדרך סלעית יותר, כך היא יכולה לחשוף יותר את לבנו האוהב. אך איש מאתנו אינו יכול לפרוץ דרך כזאת. התנסיתי בהליכה בדרכים סלעיות ובוגדניות וסבלתי ייסורים גדולים; לפעמים צערי היה גדול עד כדי כך שרציתי לזעוק, אבל אני צועד בדרך הזאת עד לעצם היום הזה. אני מאמין שזו הדרך שבה מוביל אותי אלוהים, לכן אני סובל את העינויים המייסרים וממשיך הלאה. כי זה מה שגזר אלוהים, אז מי יוכל להימלט? אינני מבקש לזכות בחסדים; כל מבוקשי הוא שאוכל ללכת בדרך שבה אני אמור ללכת ברצון האלוהים. אינני מבקש לחקות אחרים וללכת בדרך שבה הם הולכים; אבקש רק שיתאפשר לי להגשים את ייעודי וללכת בדבקות בדרך שיועדה לי עד סופה. אינני מבקש עזרה מאיש; למען האמת, גם אינני יכול לעזור לאיש. נראה שאני רגיש מאוד בעניין זה. אינני יודע מה חושבים אנשים אחרים, כיוון שתמיד האמנתי שאלוהים הוא הקובע מה מידת הייסורים שאדם חייב לשאת ואיזה מרחק עליו לעבור בדרך שלו. למעשה, אף אחד לא יכול לעזור לאף אחד. ייתכן שיהיו בין אחינו ואחיותינו האדוקים כאלה שיאמרו שאין בי אהבה, אבל זו פשוט אמונתי. אנשים הולכים איש איש בדרכו וסומכים על הנחייתו של אלוהים, ואני סמוך ובטוח שרוב אחיי ואחיותיי יבינו ללבי. אני מקווה גם שאלוהים יעניק לנו נאורות רבה יותר בהיבט הזה, כך שאהבתנו תהיה טהורה יותר והחברות בינינו יקרת ערך יותר. מי ייתן ולא נהיה מבולבלים בנושא זה, אלא רק נזכה לבהירות רבה יותר, כך שיחסים בין-אישיים ייבנו על יסודות מנהיגותו של אלוהים.

אלוהים פעל בסין היבשתית במשך שנים אחדות ושילם מחיר יקר על כל האנשים כדי להביא אותנו סוף סוף למקום שבו אנו נמצאים היום. לדעתי, כדי להנחות את כולם בדרך הנכונה, יש להתחיל את העבודה הזו בנקודת התורפה הגדולה ביותר של כל אחד; רק כך יכול אדם לפרוץ ולעבור את המשוכה הראשונה ולהמשיך הלאה. האם לא מוטב כך? האומה הסינית, שהשחיתות פושה בה מזה אלפי שנים, שרדה עד היום, כאשר צורות שונות של "וירוס" מתקדמות ללא הפסקה ומתפשטות בכל מקום כמו מגיפה; מספיק לראות את מערכות היחסים בין אנשים כדי להבין כמה "חיידקים" אורבים בקרב בני האדם. אלוהים מתקשה מאוד לפתח את עבודתו בשטח סגור ומסוגר שנגוע בווירוס. מאפייני האישיות של אנשים, הרגליהם, האופן שבו הם עושים דברים, כל מה שהם מביאים לידי ביטוי בחייהם ומערכות היחסים הבין אישיות שלהם – הכול פגום עד כדי כך שאלוהים דן למוות את הידע האנושי והתרבויות האנושיות. שלא להזכיר את החוויות השונות שאנשים למדו ממשפחותיהם ומהחברה שבה הם חיים – כל אלה נמצאו אשמים בעיני אלוהים. זאת כיוון שאלה שחיים בארץ הזאת צרכו וירוסים רבים מדי. מבחינתם, העסקים כרגיל, הם לא מייחסים לכך שום חשיבות. לפיכך, ככל שאנשים במקום מסוים מושחתים יותר, מערכות היחסים הבינאישיים שלהם נורמליות פחות. היחסים בין אנשים שופעים תככים, אנשים חורשים מזימות איש נגד רעהו וטובחים זה בזה כמו במעין מעוז שדים קניבלי. במקום רוויי אימה כזה, שבו משתוללות רוחות רפאים, קשה ביותר לבצע את עבודת האל. כשאני צריך לפגוש אנשים, אני מתפלל לאלוהים ללא הרף, כי אני פוחד לפגוש אותם וחושש מעומק לבי שמא אפגע ב"כבודם" בשל נטייתי. בלבי אני תמיד פוחד שהנפשות הלא נקיות הללו ינהגו באופן חסר מעצורים, לכן אני תמיד מתפלל לאלוהים שיגן עלי. כל צורה של יחסים לא נורמאליים קיימת בקרבנו, וכשאני רואה זאת, מתעוררת בלבי שנאה, כי אנשים תמיד טרודים ב"עניינים" של בני אדם ואף פעם לא מקדישים מחשבה לאלוהים. אני מתעב את התנהגותם עד לשד עצמותיי. בקרב אנשים בסין היבשתית אפשר לראות רק נטיות מושחתות ושטניות, לכן במהלך עבודתו של אלוהים אצל אנשים כאלה, כמעט בלתי אפשרי למצוא בהם משהו בעל ערך; את כל העבודה עושה רוח הקודש, ורק רוח הקודש מצליחה לגעת בלבם של אנשים ולפעול בתוכם. כמעט בלתי אפשרי להפיק תועלת מאנשים אלה; כלומר, אנשים אלה אינם משתפים פעולה עם רוח הקודש שמנסה לגעת בלבם. רוח הקודש מתקדמת לאטה בניסיונותיה לגעת בלבם של אנשים, אבל למרות זאת, אנשים נותרים אטומים ורדומים, ואין להם מושג מה עושה אלוהים. לכן, ניתן להשוות את עבודתו של אלוהים בסין היבשתית לעבודתו בבריאת השמיים והארץ. הוא גורם לכול האנשים להיוולד שוב ומשנה בהם הכול, כי אין בהם שום דבר בעל ערך. המצב הזה שובר את הלב. פעמים רבות אני מתפלל בצער למען אנשים אלה: "אלוהים, מי ייתן וכוחך העצום יתגלה באנשים אלה, כדי שרוחך תיגע בלבם, וכל אותם סובלים אטומים ואווילים יתעוררו, יחדלו משנתם הנרפית ויראו את יום תהילתך." הבה נתפלל כולנו לאלוהים ונאמר: "אלוהים! אנא, רחם עלינו שוב, זכה אותנו בחסדך ועשה שלבנו יפנה אליך כולו כדי שנוכל להימלט מהארץ המטונפת הזאת, נוכל לקום ולעשות את מה שהטלת עלינו לעשות. אני מקווה שאלוהים יגע שוב בלבנו כדי שנזכה בנאורותו, ואני מקווה שהוא ירחם עלינו ויאפשר ללבנו לפנות אליו בהדרגה עד שיזכה בנו. זאת הכמיהה שכולנו חולקים.

הדרך שבה אנו הולכים נועדה לנו כולה במצוות אלוהים. בקצרה, אני מאמין שלבטח אלך בדרך הזו עד סופה, כי אלוהים תמיד מחייך אלי, ואני מרגיש כאילו ידו מנחה אותי תמיד. לכן, שום דבר לא מכתים את לבי, ולכן אני תמיד מודע לעבודתו של האל. אני מבצע כל דבר שאלוהים מטיל עלי בכל כוחי ובמסירות, ואף פעם איני מתערב במשימות שלא הוקצו לי. אני גם לא מעסיק את עצמי בשאלה מי עוד עושה זאת – כי אני מאמין שכל אדם חייב ללכת בדרכו שלו ולא להפריע לאחרים. כך אני רואה את הדברים. אולי זה נובע מהאישיות שלי, אבל אני מקווה שאחיי ואחיותיי מבינים אותי וסולחים לי, כי לעולם לא אעז לפעול נגד הציוויים של אבי. אני לא מעז להמרות את רצון השמים. האם שכחתם "שלא ניתן להמרות את רצון השמים?" יש אנשים שאולי חושבים שאני מרוכז בעצמי, אבל אני מאמין שבאתי במיוחד כדי ליישם חלק אחד מעבודת הניהול של אלוהים. לא באתי כדי להיות מעורב ביחסים בין אישיים; לעולם לא אלמד להסתדר טוב עם אנשים אחרים. אבל כשאני בשליחותו של האל, אני זוכה בהנחייתו ויש בי אמונה ונחישות כדי להמשיך ולמלא את תפקידי. אולי אני מתמקד בעצמי יותר מדי, אבל אני מקווה שכולם יהיו מוכנים לנסות להרגיש את אהבתו ההוגנת והלא אנוכית של אלוהים וינסו לשתף פעולה עם אלוהים. אל תחכו להתגלות השניה של מלכות אלוהים; זה לא יועיל לאף אחד. אני חושב תמיד שעלינו לשקול את הדבר הבא: "עלינו להשתדל כמיטב יכולתנו כדי למלא את חובתנו ולרצות את אלוהים. אלוהים מטיל על כל אחד מאתנו משימה אחרת; כיצד עלינו לבצע אותה?" כל אחד חייב להבין מהי הדרך שבה הוא הולך – חיוני שכל אחד יבין זאת בבהירות. כיוון שכולכם מבקשים לרצות את אלוהים, מדוע שלא תתמסרו לו? בפעם הראשונה שהתפללתי לאלוהים, נתתי לו את כל לבי. אנשים סביבי – הורי, אחיותיי, אחיי, עמיתיי – כולם נדחקו אל ירכתי תודעתי בשל ההחלטה שקיבלתי, כמו לא היו קיימים כלל מבחינתי. כי תודעתי הייתה תמיד ממוקדת באלוהים, או בדברי אלוהים, או בחוכמתו; דברים אלה תמיד היו בלבי ותפסו בלבי את המקום החשוב ביותר. לכן, אנשים שמוחם גדוש בפילוסופיות חיים חושבים שאני אדם קר רוח וחסר רגשות. האופן שבו אני מתנחם, האופן שבו אני עושה דברים, כל צעד שלי, כל אלה מכאיבים ללבם. הם נועצים בי מבטים מוזרים, כאילו האדם שהנני הוא חידה בלתי פתורה כלשהי. הם בוחנים בסתר במוחם את האדם שהנני ואינם יודעים מה הדבר הבא שאעשה. איך יכול משהו ממעשיהם לעמוד בדרכי? אולי הם מקנאים, או סולדים או מלגלגים; אבל אני לא מתחשב בהם וכמו מתוך רעב או צמא גדול מתפלל כל כולי לאלוהים, כאילו רק אני והוא בעולם ואין בו אף אחד אחר. בכל רגע סוגרים עלי הכוחות של העולם החיצוני – אבל כך גם ההרגשה שאלוהים הוא כמו נחשול פנימי שמניע אותי. כיוון שהתקשיתי ליישב את הדילמה הזאת, השתחוותי בפני אלוהים: "הו, אלוהים! איך אוכל לסרב לרצונך? עיניך מביטות בי כאילו אני ראוי לכבוד, כאילו אני זהב מחושל, ובכל זאת אני לא מסוגל להימלט מכוחות האופל. אני מוכן לסבול למענך כל חיי, אני מוכן להפוך את עבודתך לעיסוק המרכזי בחיי, ואני מתחנן אליך שתעניק לי מקום מנוחה ראוי כדי שאוכל להתמסר אליך. אתה מכיר היטב את חולשות האדם, אז מדוע אתה מסתיר את עצמך ממני?" באותו רגע הרגשתי כמו שושן צחור שהרוח נושאת את ניחוחו מבלי שאיש יידע. אבל השמיים בכו ולבי לא חדל לבכות; הרגשתי שהכאב בלבי גובר. כל הכוחות וסגירוּתו של האדם היו כמו רעם ביום בהיר. מי יכול להבין ללבי? לכן פניתי שוב לאלוהים ואמרתי, "הו, אלוהים! האם אין דרך להמשיך ולעשות את עבודתך בארץ המטונפת הזאת? מדוע אחרים לא יכולים להיות מודעים ללבך בסביבה נוחה ותומכת, נקיה מרדיפות? אני רוצה לפרוש את כנפי, אבל מדוע קשה כל כך להגביה עוף? האם אינך מצדד בכך?" במשך ימים בכיתי בגלל זה, ובכל זאת תמיד בטחתי באלוהים שיביא מזור ללבי העצוב. אף אחד לא הבין מעולם את החרדה שלי. אולי זוהי תובנה ישירה מאלוהים – תמיד היה בי להט לעבודתו, ובקושי היה לי זמן לנשום. עד היום אני עדיין מתפלל ואומר, "אלוהים! לו יהי רצון מלפניך, מי ייתן ותנחה אותי כיצד להפיץ עוד יותר את עבודתך כך שתתפשט בכל היקום ותיפתח בפני כל אומה ועדה. אז לבי יידע מעט שלווה, ואוכל לחיות למענך על מי מנוחות ולעבוד למענך ללא הפרעה, ואוכל לשרת אותך כל חיי כשבלבי שלווה." זו משאלת לבי. אולי האחים והאחיות יגידו שאני יהיר וגאוותן; גם אני מכיר בכך, כי זוהי עובדה, אנשים צעירים הם פשוט יהירים. לפיכך אני אומר את הדברים כהווייתם, בלי להתכחש לעובדות. תוכלו לראות בי את כל התכונות האופייניות לאדם צעיר, אבל תוכלו גם לראות איך אני שונה מצעירים אחרים: השקט והשלווה שלי. אני לא עושה מזה עניין; אני מאמין שאלוהים מכיר אותי טוב יותר מכפי שאני מכיר את עצמי. אלה דברים שיוצאים מלבי ואני מקווה שהאחים והאחיות לא יפגעו. מי ייתן ונאמר דברים מהלב, נראה מה כל אחד מאתנו שואף להשיג, נשווה בינינו את אהבת האלוהים שבלבנו, נקשיב לדברים שאנו לוחשים לאלוהים, נשיר את השירים היפים ביותר שבלבנו, וניתן ביטוי לגאווה שבלבנו כדי שחיינו יהיו יפים יותר. נשכח את העבר ונביט אל העתיד. אלוהים יפרוץ נתיב עבורנו.