הדבר מופיע בבשר

תוכן

האמירה השלושים ושש

ידי מסדירה את הכל. מי מעז לעשות כאוות נפשו? מי יכול לשנות זאת בקלות? בני האדם מרחפים להם באוויר ונעים כמו אבק כשפניהם מלוכלכים, מה שהופך אותם למבחילים מכף רגל ועד ראש. אני מביט בהם מהעננים בלב כבד: מדוע האדם, שהיה פעם מלא חיים, השתנה למראה הזה? ומדוע הוא לא מודע לכך ולא רגיש לכך? מדוע הוא "מזניח את עצמו" ומאפשר לעצמו להתכסות בטינופת? כזהו היעדר האהבה והכבוד העצמיים שלו. מדוע האדם תמיד נמנע ממה שאני דורש? האם אני באמת אכזרי ובלתי אנושי אליו? האם אני באמת שרירותי ובלתי סביר? אם כן, מדוע בני האדם תמיד מביטים בי בלטישת עיניים? מדוע הם תמיד שונאים אותי? האם הבאתי אותם לקצה המסלול? האדם מעולם לא גילה דבר בייסורים שאני מטיל, משום שהוא אך ורק תופס את העול שעל צווארו בשתי ידיו תוך נעיצת מבט בי, כאילו הוא משגיח על אויב – ורק ברגע הזה אני מבחין כמה הוא כחוש. זו הסיבה שאני אומר שאיש מעולם לא עמד איתן בניסיונות. האם שיעור קומתו של האדם לא כזה בדיוק? האם הוא צריך שאומר לו את "מידותיו" המדויקות? "גובהו" של האדם לא עולה על זה של תולעת קטנה המתפתלת על הקרקע, ו"היקף חזהו" זהה לזה של נחש. אלה לא אמירות שנועדו להמעיט בערכו של האדם – האין אלה המידות המדויקות של שיעור קומתו? האם ביזיתי את האדם? האדם הוא כמו ילד משתעשע. ישנם אפילו זמנים שבהם הוא משחק עם חיות, אך הוא נותר שמח, והוא כמו חתול, חי חיים ללא דאגה או חשש. אולי משום הכוונתה של רוח האל או תפקידו של אלוהים בשמיים, אני מואס באורח החיים הראוותני של בני האדם בארץ. משום חייו של האדם, שהם כמו חייו של טפיל, "ענייני" במילים "החיים האנושי" פחת במידת מה, ולכן התחלתי לפתח קצת יותר "כבוד" לחיים האנושיים. זאת משום שנדמה שרק האדם מסוגל ליצור חיים בעלי משמעות, ואילו אני לא מסוגל לעשות זאת. לכן, אני יכול רק לסגת את "ההרים", מפני שאני לא מסוגל לחוות את מצוקתו של האדם ולהשקיף עליה. אולם האדם כופה עליי לעשות זאת – אין לי ברירה! אין לי ברירה אלא להישמע להסדרי האדם, לסכם את החוויה ביחד איתו ולעבור חיים אנושיים לצדו. בשמיים, סיירתי פעם בעיר כולה, ומתחת לשמיים, סיירתי פעם בכל הארצות. אולם איש מעולם לא גילה אותי. בני האדם רק שמעו את קול תנועותיי כשנדדתי סביב. בעיני בני האדם, אני בא והולך מבלי להשאיר זכר. נדמה שהפכתי לאליל בלתי נראה בלבם, אך בני האדם לא סבורים כך. האם ייתכן שכל הדברים האלה הם לא עובדות שהאדם התוודה עליהן? בשלב הזה, מי לא מכיר בכך שעליו לחוות ייסורים? האם בני האדם עדיין יכולים לעמוד בראש מורם לנוכח הוכחה מוצקה?

אני חותם על עסקה בקרב בני האדם, מוחה את כל הטומאה והרשעות שלהם, וכך אני "מעבד" אתם כדי שהם יהיו כלבבי. אולם שיתוף הפעולה של האדם חיוני לשלב הזה בעבודה, מכיוון שהוא תמיד קופץ ומנתר סביב כמו דג שזה עתה נלכד. על כן, כדי למנוע תאונות, הרגתי את כל הדגים שנתפסו, ולאחר מכן, הדגים הפכו לצייתנים, ולא הביעו כל תלונה. כשאני צריך את האדם, הוא תמיד נסתר. נדמה שהוא מעולם לא ראה מראות מרהיבים, כאילו הוא נולד בכפר ומעולם לא הכיר כלל את העולם העירוני. אני מוסיף את חוכמתי לחלקים הלוקים באדם וגורם לו להכיר אותי. משום שהאדם עני מדי, אני בא באופן אישי בפני האדם ונותן לו את "הנתיב לעושר" ופוקח את עיניו. בכך, הרי שאני מושיע אותו, הלא כן? האין זו החמלה שלי כלפי האדם? האם אהבה פירושה מתן שלא תלוי בדבר? האם ייסורים הם רק שנאה? הסברתי את פני הדברים לאדם מנקודות מבט שונות, אך הוא מתייחס לכך רק כמילים ודוקטרינות. נדמה שאמירותיי הן סחורה מסוג ב' שהאדם מוכר הלאה כדבר חסר ערך. לפיכך, כשאני אומר לבני האדם שסערה גדולה באה לבלוע את הכפר שעל ההר, איש לא מייחס לכך חשיבות, ורק מעטים מהם מעבירים את בתיהם בפקפוק. השאר לא עוברים דירה, כאילו באדישות, כאילו אני סנונית מהרקיע – הם לא מבינים מדבר ממה שאני אומר. רק כשההרים מתמוטטים והקרקע נקרעת לגזרים, בני האדם חושבים על דבריי. רק אז הם מתעוררים מחלומותיהם, אך הזמן כבר בא, והם נבלעים במבול הגדול, וגופותיהם צפות על פני המים. לנוכח האומללות בעולם, אני נאנח לאור מזל הביש של האדם. השקעתי זמן רב ושילמתי מחיר אדיר למען גורלו של האדם. בדעתם של בני האדם, אין לי תעלות דמעות, אך אני, ה"מפלצת" הזו חסרת תעלות הדמעות, בכיתי דמעות רבות על האדם. עם זאת, האדם לא יודע על כך דבר. הוא בסך הכל משחק עם הצעצועים שבידיו על פני האדמה, כאילו אני לא קיים. לפיכך, בנסיבות של היום, בני האדם נותרים חסרי רגישות ורפי שכל. הם עדיין "קפואים" במרתפים כאילו הם עדיין שוכבים במערה. לנוכח מעשיו של האדם, אין לי ברירה אלא לעזוב...

בעיני האדם, עשיתי דברים רבים למען האדם, ולכן בני האדם רואים בי מודל לחיקוי בעידן הנוכחי. אולם הם מעולם לא התייחסו אליי כאל זה שמושל בגורלו של האדם וכאל אדון הכל. נדמה שהם לא מבינים אותי. על אף שבני האדם קראו פעם "תחי ההבנה", איש לא הקדיש זמן רב בניתוח המילה "הבנה", מה שמוכיח שלבני האדם אין כל רצון לאהוב אותי. בזמנים של היום, בני האדם אף פעם לא נוצרים אותי בלבם, ואין להם מקום בשבילי בלבם. האם הם יכולים להפגין אהבת אמת אליי בימי הסבל שעתידים לבוא? צדיקותו של האדם נותרת דבר חסר צורה שלא ניתן לראות או למשש. מה שאני רוצה הוא לבו של האדם, משום שבגוף האנושי, הלב הוא החלק היקר ביותר. האם מעשיי לא ראויים לגמול בדמות לבו של האדם? מדוע בני האדם לא נותנים לי את לבם? מדוע הם תמיד מחבקים אותו בצמוד לחיקם ולא מוכנים להרפות ממנו? האם לבו של האדם יכול להבטיח שלום ושמחה לאורך חייהם של בני האדם? מדוע בני האדם תמיד תופסים חופן אבק מהקרקע ומשליכים אותו לעברי כשאני דורש מהם דברים? האם זו מזימתו הערמומית של האדם? נדמה שהם מנסים לשטות בעובר אורח שאין לו לאן ללכת ולפתות אותו לבוא איתם לביתם, שם הם נהיים מסוכנים ורוצחים אותו. בני האדם רצו לעשות גם לי דברים כאלה. נדמה שהם מוציא להורג שמוכן להרוג מישהו מבלי להניד עפעף, או שהם מלך השדים שהורג בני אדם באופן טבעי. אולם כעת בני האדם מתייצבים בפניי ועדיין רוצים לנקוט אמצעים כאלה, אך יש להם תוכניות ולי יש אמצעי נגד משלי. אפילו שבני האדם לא אוהבים אותי, איך ייתכן שלא אגלה בפומבי את אמצעי הנגד שלי בפני האדם כעת? יש לי כישורים אינסופיים וללא גבול להתמודדות עם האדם. אני מתמודד בכל חלק שלו ומעבד אותו באופן אישי. בסופו של דבר, אני אגרום לאדם לחוות סבל כדי לגרום לו להיפרד מהדברים שהוא אוהב ולגרום לו להישמע להסדרים שלי, ובאותו שלב, על מה יוכלו בני האדם להתלונן? כל מה שאני עושה הוא למען האדם, הלא כן? בזמני עבר, מעולם לא סיפרתי לאדם על שלבי עבודתי, אך כיום, בעת שלא דומה כלל לעבר, משום שתוכן עבודתי שונה, סיפרתי לבני האדם מראש על עבודתי כדי למנוע מהם ליפול ארצה כתוצאה מכך. האין זה החיסון שהזרקתי לאדם? מסיבה כלשהי, בני האדם מעולם לא התייחסו ברצינות לדבריי. נדמה שיש רעב בבטנם ושהם לא בררנים במה שהם אוכלים, מה שהחליש את קיבתם. אולם בני האדם לוקחים את "מצבם הבריא" כהון ולא מתייחסים כלל לתדהמתו של "הרופא". לנוכח האטימות של האדם, אני מודאג ממנו. משום שבני האדם קטנים מדי ושהם עדיין לא חוו חיים אנושיים, אין להם פחד. בלבם, המילים "חיים אנושיים" לא קיימות. הם לא מתייחסים אליהן כלל, והם רק בזים לדבריי, כאילו הפכתי לאישה זקנה שאומרת שטויות. לסיכום, כך או כך, אני מקווה שבני האדם יוכלו להבין את לבי, משום שאני לא רוצה לשלוח את האדם אל ארץ המוות. אני מקווה שהאדם יכול להבין מה מצב רוחי ברגע זה ממש ולהתחשב בעול שאני נושא בדיוק ברגע זה.

26 באפריל, 1992