פעם, כשסיכמנו את העבודה שלנו, אחת ממנהיגות הכנסייה ציינה שעבודת הבשורה שלנו לא בוצעה היטב לאחרונה, וביקשה ממני להסביר זאת. רק אז הבנתי שהפרודוקטיביות שלנו ירדה. לאחר הפגישה, מיהרתי לבחון את העניין, וגיליתי שהפרודוקטיביות שלנו צנחה במחצית בהשוואה לחודש הקודם. זה גרם לי לחרדה רבה: "אם נמשיך כך, בביצועים כל כך עלובים, האם יפטרו אותי? זה לא ילך – אני חייבת לרדת לשורש העניין, ולהעלות שוב את הפרודוקטיביות שלנו." וכך, דיברתי עם כל אחד מהאחים והאחיות, ושאלתי אותם על בעיות או קשיים כלשהם בביצוע חובתם. בכינוסים שיתפתי במיוחד על עניינים אלה וביקשתי מאלה שביצועיהם היו טובים לשתף את חוויותיהם. בימים שלאחר מכן התחלנו להשתפר לא מעט, וסוף סוף יכולתי להרגיע את ליבי: "אם הדברים ימשיכו כך, נצליח מעט יותר מהחודש שעבר. אם אמשיך כך ולא אעשה דברים רעים או משבשים, אוכל להישאר בכנסייה ולא יסלקו אותי." לאחר מכן, המתח שלי החל להתפוגג. לקראת סוף החודש, שמתי לב שתוצאות העבודה שלנו היו דומות לאלה של החודש הקודם. חשבתי: "אם נצליח החודש, כדי להראות שאני מתקדמת, בחודש הבא נצטרך להשתפר עוד יותר. המשמעות היא להשקיע מאמץ רב עוד יותר. האם אני באמת זקוקה ללחץ הזה? בכל מקרה, עשינו עבודה לא רעה החודש – לא יפטרו ולא יסלקו אותי." כשחשבתי על כך באופן הזה, נרגעתי לגמרי. בביצוע החובה שלי, פשוט יצאתי ידי חובתי, נהייתי שאננה, והפסקתי לעקוב אחר העבודה שלנו מקרוב. כשהאחים והאחיות הזכירו את המאבקים שלהם, לא שיתפתי כדי לפתור אותם. לפעמים, כשגיליתי שחלק מהם מפרים את העקרונות בחובתם, לא עשיתי דבר בקשר לזה. פשוט חשבתי שמדובר בבעיות אישיות, ושזה בסדר כל עוד זה לא משפיע על היעילות הכוללת שלנו. לפעמים שמתי לב שאחיי ואחיותיי מתעצלים בביצוע חובתם, ושחסרה להם תחושת דחיפות. ידעתי שזו בעיה שמצריכה טיפול, אבל ברגע שנזכרתי שהשגנו תוצאות סבירות, הנחתי שזה נורמלי להתרשל והעלמתי עין. כשחייתי במצב הזה, חשתי אופל רוחני אמיתי. לא השגתי נאורות או הארה דרך דברי האל. גם לא חשפתי בעיות בעבודתי – אפילו נעשיתי ישנונית ומנומנמת כשסיכמנו את העבודה. רק כשראיתי שהפרודוקטיביות שלנו המשיכה לרדת, התחלתי להיבהל – ואז הייתי ממהרת לבדוק עם האחים והאחיות כדי לגלות איפה טעינו.

לאחר מכן הקשבתי לאחות שדיברה בכינוס: "כשאנשים מסוימים מבינים שלא ביצעו את חובתם היטב, הם מפחדים שישבצו אותם מחדש או יפטרו אותם. אז הם מתחילים להתאמץ. אבל ברגע שהם משיגים תוצאות מסוימות, הם נעשים חמדנים לנוחות ומסירים מעליהם את העול שלהם. זו דרך מחוכמת לבצע את החובה – זו התנהגות ערמומית." זה עורר בתוכי תחושות מסוימות לגבי עצמי. לא יכולתי שלא להרהר על עצמי: כשהפרודוקטיביות שלנו ירדה, גייסתי את האנרגיה שלי מחשש שישבצו אותי מחדש או יפטרו אותי. רציתי להשיג תוצאות טובות יותר. כשהשגתי תוצאות טובות יותר, או כשהתוצאות נותרו ללא שינוי, חמדתי נוחות, ביצעתי את חובתי כלאחר יד וגררתי רגליים. חשבתי שמספיק להשיג תוצאות עקביות בכל חודש כדי שלא יפטרו אותי. האם זה לא היה ערמומי וחלקלק? הבנתי שבכל פעם שנתקלתי במצב שכזה, מה שחשפתי והאופן שבו התנהגתי היו זהים. בשלב הזה הרגשתי מעט פחד.

במהלך ההקדשות שלי, קראתי את דברי האל: "אין הרבה הזדמנויות כרגע לבצע חובה, לכן עליכם לתפוס אותן כשאתם יכולים. בדיוק כאשר מוטלת עליך חובה, עליך להשקיע את עצמך; אז עליך להעניק את עצמך, להשקיע מעצמך למען האל, ואז עליך לשלם את המחיר. אל תחסוך כלום, אל תחבל תחבולות, אל תשאיר שום חופש פעולה, ואל תיתן לעצמך מוצא. אם תשאיר חופש פעולה, תחשב חישובים או תהיה ערמומי ומרושע, אז נידונת לבצע עבודה גרועה. נניח שאתה אומר: 'אף אחד לא ראה אותי פועל בצורה נכלולית. מגניב!' איזו צורת חשיבה זו? האם אתה חושב שהונית אנשים, וגם את האל? למעשה, האם האל יודע מה עשית או לא? הוא יודע. למעשה, כל מי שיהיה באינטרקציה איתך תקופה מסוימת יגלה את השחיתות והזוהמה שלך, וגם אם הם לא יגידו את זה בגלוי, יהיו בליבם הערכות לגביך. היו הרבה אנשים שנחשפו וסולקו בגלל שרבים אחרים הבינו אותם. כשכולם ראו את מהותם, הם חשפו את האנשים האלה כהווייתם וסילקו אותם. לכן, בין אם הם חותרים אל האמת או לא, על אנשים לבצע את חובתם כמיטב יכולתם; עליהם להפעיל את מצפונם בעשיית דברים פרקטיים. ייתכן שיש לך פגמים, אך אם אתה יכול להיות יעיל בביצוע חובתך, לא תסולק. אם אתה תמיד חושב שאתה בסדר, ושמקומך מובטח לא תסולק, אם אתה עדיין לא מהרהר על עצמך או מנסה להכיר את עצמך, ומתעלם ממשימותיך, אם אתה תמיד שווה-נפש, אז כאשר אנשיו הנבחרים של האל באמת יאבדו את סבלנותם כלפיך, הם יחשפו אותך כמי שאתה באמת, וככל הנראה תסולק. זאת מכיוון שכולם ראו אותך כהווייתך, ואיבדת את כבודך ויושרתך. אם אף אחד אינו בוטח בך, כיצד יוכל האל לבטוח בך? האל בוחן את עומק הלב של האדם: הוא בטוח לא יוכל לסמוך על אדם כזה" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, היווכחות בחיים מתחילה בביצוע החובה). דברי האל אומרים, שהגישה שאנשים צריכים לאמץ בביצוע חובתם היא להשקיע בה את ליבם ולשלם מחיר, לתת את כל מה שיש בהם. אם הם יכולים להשיג תוצאות טובות על ידי תשלום של מחיר קצת יותר גבוה אבל הם נמנעים מכך, מסתפקים בהשגת מעט בביצוע חובתם, אז הם משחקים עם האל משחקים ומתנהגים בערמומיות. יכולתי לראות את ההתנהגות שלי עצמי בביצוע חובתי – הסתפקתי בהישגים מועטים, רק כדי לוודא שלא ישבצו אותי מחדש או יפטרו אותי. לא מצאתי דרכים לפתרון בעיות וקשיים של אחים ואחיות. כשסיכמנו את העבודה שלנו, רק יצאתי ידי חובתי, וכשראיתי שכמה מהם יוצאים נגד העקרונות בביצוע חובתם או מתנהגים בעצלנות, חשבתי שזה בסדר כל עוד זה לא משפיע על כלל ההישגים שלנו. העלמתי מכך עין. ברור, שעבודה מתוך הלב ותשלום מחיר מעט גבוה יותר יכולים לשפר את התוצאות שלנו, אבל לא רציתי להתעייף או להילחץ, אז עסקתי בתחבולות. בביצוע חובתי, נקטתי בחוכמה קטנונית, במזימות, ורימיתי את אלוהים. זה היה ערמומי ביותר! כאשר מטילים תפקיד על אחרים, כל אחד רוצה למצוא מישהו ישר ואמין – אדם מהסוג שאפשר לסמוך עליו ושנותן שקט נפשי לאנשים. אבל אם מטילים תפקיד על מישהו שנוקט בחוכמה קטנונית ומשחק משחקים, לא רק שהוא לא יבצע את המשימה, הוא עלול אפילו להרוס אותה. לאדם מהסוג הזה אין מצפון או היגיון, ואפילו לא סטנדרטים בסיסיים להתנהלות. הוא לא ראוי כלל לאמון או שיפקידו בידיו דבר מה. הבנתי שכך בדיוק נהגתי. קיבלתי על עצמי חובה אבל לא נתתי את כל כולי. שיחקתי עם האל משחקים והייתי ערמומית. נראה היה שהשגתי כמה תוצאות בביצוע חובתי, ואנשים אחרים לא הבחינו בבעיות, אבל האל רואה הכול. אם הייתי ממשיכה להיות שטחית לאורך זמן, בסופו של דבר האל היה חושף ומסלק אותי. חשבתי על דברי האל: "ישוע אדוננו אמר פעם 'כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נָתוֹן יִנָּתֵן לוֹ וְשֶׁפַע יִהְיֶה לוֹ, אַךְ מִי שֶׁאֵין לוֹ, גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ' (מתי י"ג 12). מהי משמעות המילים האלו? המשמעות היא שאם אפילו לא תבצע את חובתך או את תפקידך, או תקדיש את עצמך למענם, האל ייקח את מה שפעם היה שלך. מה פירוש 'ייקח'? איך זה גורם לאנשים להרגיש? ייתכן שאינך מצליח להשיג את מה שהאיכות והכישרונות שלך היו מאפשרים, ואינך מרגיש דבר, ואתה בדיוק כמו כופר. זוהי משמעות הדבר, שהאל לוקח ממך את הכול. אם בעת ביצוע חובתך אתה מתרשל, אינך משלם מחיר ואינך כן, האל ייקח ממך את מה שהיה שלך פעם, הוא ייקח בחזרה את זכותך לבצע את חובתך, הוא לא ייתן לך את הזכות הזאת" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק אדם ישר יוכל להביא לידי ביטוי צלם אנוש אמיתי). האל צודק. הייתי ערמומית ושטחית בחובתי, לא ביצעתי את מה שהייתי צריכה ולא את מה שהייתי יכולה לבצע, לכן כבר לא יכולתי להבחין בבעיות ברורות, תמיד הייתי מנומנמת בביצוע חובתי, והפרודוקטיביות שלי ירדה. זו הייתה התגלות של צביון האל כלפיי. באתי לפני האל בתפילה, נכונה להכות על חטא בפניו, וביקשתי ממנו להדריך אותי כדי שאכיר את עצמי טוב יותר.

ואז, באחד הכינוסים, קראתי קטע מדברי האל שהשפיע עליי מאוד. בדברי האל נאמר: "האל אוהב אנשים כנים, והוא מתעב אנשים ערמומיים וחלקלקים. אם אתה אדם ערמומי ומתנהג בצורה חלקלקה, האם האל לא יתעב אותך? האם בית האל פשוט יוותר לך? במוקדם או במאוחר, תידרש לתת דין וחשבון. האל אוהב אנשים כנים ואינו אוהב אנשים ערמומיים. על כולם להבין זאת בבירור ולהפסיק להיות מבולבלים ולעשות דברים טיפשיים. בורות זמנית היא נסלחת, אך אם אדם אינו מקבל את האמת כלל, הרי שהוא עיקש מדי. אנשים כנים יכולים לקחת אחריות. הם אינם שוקלים את רווחיהם והפסדיהם; הם רק שומרים על עבודת בית האל ועל האינטרסים שלו. יש להם לב טוב וכן, הדומה לקערת מים צלולים שניתן לראות את תחתיתה במבט חטוף. יש גם שקיפות במעשיהם. אדם ערמומי תמיד מתנהג בצורה חלקלקה, תמיד מעמיד פנים, מכסה ומסתיר דברים, ועוטף את עצמו בצורה הדוקה להפליא. איש אינו יכול לראות אדם מסוג זה לאשורו. אנשים אינם יכולים לראות את מחשבותיך הפנימיות לאשורן, אך האל יכול לבחון את הדברים שבעומק לבך. כשהאל רואה שאינך אדם כן, שאתה יצור חלקלק, שאתה אף פעם אינך מקבל את האמת, תמיד נוהג באל ברמייה, ולעולם אינך מוסר לו את לבך, הוא אינו אוהב אותך, והוא מתעב ונוטש אותך. איזה מין אנשים הם כל אלה שמצליחים בקרב הכופרים, ואלה שהם חלקלקי לשון ומהירי תפיסה? האם זה ברור לכם? מהי מהותם? ניתן לומר שכולם בלתי ניתנים להבנה באופן יוצא דופן, כולם ערמומיים ותחבולנים ביותר, הם שדים ושטנים אמיתיים. האם האל יכול להושיע אנשים כאלה? אין דבר שהאל מתעב יותר משדים – אנשים ערמומיים ותחבולנים – והוא בהחלט לא יושיע אנשים כאלה. אסור לכם בשום אופן להיות אנשים מסוג זה... מהי גישת האל כלפי אנשים ערמומיים ותחבולנים? הוא דוחה אותם בתיעוב, הוא מניח אותם בצד ואינו מתייחס אליהם, הוא רואה בהם בני אותו סוג כמו בעלי חיים. בעיני האל, לאנשים כאלה יש עור של אדם אך מהותם היא של שדים ושטנים, הם גוויות מהלכות והאל לא יושיע אותם בשום אופן. אם כן, מה מצבם של האנשים האלה עכשיו? יש אֲפֵלָה בליבם, אין להם אמונה אמיתית, ולא משנה מה קורה להם, הם לעולם אינם נאורים או מוארים. כשהם מתמודדים עם אסונות ותלאות, הם מתפללים לאל, אך האל אינו איתם, ואין להם שום דבר שהם יכולים לסמוך עליו באמת בליבם. כדי לזכות בברכות, הם מנסים להציג מופע טוב, אך הם אינם יכולים לעזור לעצמם, מכיוון שהם נטולי מצפון והיגיון. הם לא היו יכולים להיות אנשים טובים גם אם היו רוצים; גם אם היו רוצים להפסיק לעשות דברים רעים, הם לא היו מסוגלים לשלוט בעצמם, זה לא היה עובד. האם הם יוכלו להכיר את עצמם לאחר שיגורשו ויסולקו? אף על פי שהם יידעו שזה מגיע להם, הם לא יודו בכך בפני איש, וגם אם ייראה שהם מסוגלים לבצע מעט מחובתם, הם עדיין יתנהגו בצורה חלקלקה ועבודתם לא תניב שום תוצאות ברורות. אז מה אתם אומרים: האם האנשים האלה מסוגלים להכות על חטא באמת? בשום אופן לא. זאת מכיוון שאין להם מצפון או היגיון והם אינם אוהבים את האמת. האל אינו מושיע אנשים ערמומיים ורעים מסוג זה. איזו תקווה יש לאנשים כאלה באמונה באל? אמונתם כבר ריקה ממשמעות, והם בוודאי לא ירוויחו ממנה דבר. אם אנשים אינם חותרים אל האמת לאורך כל אמונתם באל, לא משנה כמה שנים הם יאמינו, לא תהיה לכך שום השפעה; גם אם יאמינו עד הסוף, הם לא ירוויחו דבר" (הדבר, כרך חמישי: תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים, תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים (8)). קריאת המילים האלה –"חלקלק," "ערמומי," "מסתורי באופן יוצא מן הכלל," "האל כלל לא יציל אותם," ו "הם לא ירוויחו מכך שום דבר" – דקרה את ליבי. הרגשתי כאילו האל חושף ומוקיע אותי. תמיד חשבתי שאסור להיות כנים מדי, שצריך להיות מחושבים ולשלוף תכסיסים מהשרוול. חייתי על פי הפילוסופיה השטנית של "לעולם אל תצא מופסד," לפני שעשיתי משהו שקלתי אם תצמח לי מכך תועלת, וציפיתי לקבל את התמורה הגדולה ביותר עבור המאמץ הקטן ביותר. האמנתי שזה מה שהופך אדם לחכם. המשכתי לקיים את אותה פילוסופיית חיים גם לאחר שהגעתי לאמונה שלי. חשבתי שלא כדאי לי להיות כנה מדי בחובתי או להשקיע בזה את כל האנרגיה שלי, שזה יהיה טיפשי. אם בסופו של דבר לא אהיה מבורכת, האם זה לא יהיה הפסד עצום? לא יכולתי לשאת הפסד. עדיף להשקיע רק מעט אבל לקבל ברכות גדולות – זאת הדרך החכמה! לכן השקעתי מאמץ בחובתי רק כשזה היה הכרחי לפי שיקול דעתי, ותמיד הערכתי אם נדרש מאמץ. הייתי מחושבת מאוד. כשהפרודוקטיביות הייתה גבוהה, נהניתי מכמה ימי מנוחה. אפילו כשראיתי שיש בעיות בעבודה, אם הן לא השפיעו על היעילות שלנו ולא הייתי עלולה להיות מפוטרת או מסולקת, לא הייתה בי תחושת דחיפות, והייתי מרחפת במשך הימים. אם הביצועים שלנו היו גרועים, והייתי אמורה לשאת בתוצאות, הייתי עובדת קשה, מוצאת את הסיבות לכך ופותרת את הבעיות. ברגע שהשגנו תוצאות כלשהן, החרדה שלי הייתה שוככת והייתי מתחילה להתענג על הנוחות שלי ולנוח יותר. הייתי כל כך רמאית וערמומית! איך בדיוק זה נחשב לבצע חובה או להיות מסורים לאל? חשבתי שאני פיקחית, אבל האל רואה הכול. האל בהחלט לא יושיע אנשים שתמיד מרמים בביצוע חובתם. האל אוהב אנשים כנים – אנשים כנים פותחים את ליבם לאל. הם מבצעים את חובותיהם בלב שלם. הם ממלאים את אחריותם ונותנים כל מה שיש להם, ולא משאירים לעצמם דרך מילוט או שוקלים אם יזכו בברכות. אלוהים יברך אנשים כאלה. אני הייתי האחראית על עבודת הבשורה, ובכך שהייתי ערמומית ושטחית ולא היה לי אכפת מן ההתקדמות, מנעתי מהאחרים לפתור את בעיותיהם ואת מצבם השלילי בזמן, וגרמתי לירידה בפרודוקטיביות שלנו. זה לא רק פגע באחים ובאחיות, אלא גם עיכב את עבודת הבשורה של הכנסייה. כשחשבתי על כך, חשתי חרטה רבה ותוכחה עצמית. התפללתי לאלוהים שאני מוכנה להכות על חטא, ונשבעתי בפניו שמעתה ואילך אשקיע את כל האנרגיה שלי בביצוע חובתי, ואפסיק להיות ערמומית ושטחית.

אז קראתי בהקדשות שלי קטע מדברי האל שעזר לי להבין את משמעות ביצוע החובה. בדברי האל נאמר: "חובה היא הדבר הראוי ביותר שאדם יכול לעשות, הדבר היפה והצודק ביותר באנושות, בלי קשר לחובה שאדם מבצע. כיצירי בריאה אנשים חייבים לבצע את חובתם, ורק אז הם יכולים לקבל את אישור הבורא. יצירי בריאה חיים בכפוף לריבונות הבורא ומקבלים את כל מה שהאל מספק וכל דבר שבא מהאל, ולכן הם צריכים למלא את אחריותם ואת המחויבויות שלהם. דבר זה, שהאל ציווה עליו, הוא טבעי ומוצדק ביותר. מכך ניתן לראות שעבור אנשים ביצוע החובה של יציר בריאה הוא צודק, יפה ונאצל יותר מכל דבר אחר שנעשה בחיים על פני האדמה; אין דבר בקרב המין האנושי שהוא יותר משמעותי וראוי, ושום דבר לא נוסך משמעות וערך רבים יותר לחיים של אדם נברא מאשר ביצוע החובה של יציר בריאה. על פני האדמה, מי שמתמסרת לבורא היא רק קבוצת האנשים שמבצעת את החובה של יציר בריאה באמת ובכנות. הקבוצה הזאת אינה נוהה אחרי אופנות חולפות של העולם; היא מתמסרת למנהיגות האל ולהנחייתו, נשמעת רק לדברי הבורא, מקבלת את האמיתות שהביע הבורא וחיה על פי דברי הבורא. זוהי העדות האמיתית והמהדהדת יותר מכול, והיא העדות הטובה ביותר לאמונה באל. עבור יציר בריאה, היכולת למלא את החובה של יציר בריאה, היכולת לרצות את הבורא, היא הדבר היפה ביותר בקרב המין האנושי ודבר שצריך להפיצו כאגדה על מנת שכל האנשים יהללו אותו. כל מה שהבורא מטיל על יצירי בריאה צריך להתקבל על ידם ללא תנאים; עבור המין האנושי, מדובר באושר ובזכות גדולה כאחד, ועבור כל מי שממלאים את החובה של יציר בריאה אין דבר יפה או ראוי יותר להנצחה – זהו דבר חיובי... אנשים מהסוג של צוררי משיח מעוותים דבר יפה כל כך ועצום כל כך והופכים אותו לעסקה שבה הם מבקשים מידי האל כתרים ותגמולים. עסקה כזו הופכת דבר יפהפה וצודק לדבר מכוער ומרושע ביותר. האין זה מה שצוררי משיח עושים? על סמך זה, האין צוררי המשיח מרושעים? הם אכן מרושעים למדי! זהו ביטוי לרשעות שלהם" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי: הם מבצעים את חובתם רק על מנת להבליט את עצמם ולהזין את האינטרסים והשאיפות האישיים שלהם. הם לעולם לא מתחשבים באינטרסים של בית האל והם אפילו בוגדים באינטרסים הללו תמורת תהילה אישית (חלק ז')). קריאת דברי הגילוי של האל השפיעה עליי מאוד. אלוהים נותן בשקט את כל כולו כדי להציל את האנושות המושחתת, מזין אותנו במה שאנו צריכים ונותן לנו הזדמנות לבצע חובה כך שלאורך התהליך הזה, נוכל לחתור אל האמת ולפתור את הצביון המושחת שלנו, להתמסר לאל, להיות נאמנים לו ולזכות בישועתו. ביצוע חובה בכנסייה הוא האחריות שלנו, המחויבות שלנו, וזו הזדמנות שהאל נותן לנו לזכות באמת ולהיוושע. זו המשימה הנפלאה והצודקת ביותר שאדם יכול לקבל על עצמו. אבל צוררי משיח לוקחים את הדבר היפהפה והצודק הזה ומעוותים אותו לעסק, למשהו תועלתני. הם נאחזים בתקווה לזכות בברכות במסגרת אמונתם וחובתם. אין כל אפשרות שהם יהיו ניחנים בכנות, או שיסבלו וישלמו מחיר. הם התגלמות חסרי האמונה ואופורטוניסטים. כשאני מסתכלת על האופן שבו התנהגתי בעת ביצוע חובתי, האם לא הייתי בדיוק כמוהם? בחובתי לא התחשבתי בכוונות האל, ותמיד הסתרתי משהו. רציתי לקבל הרבה בתמורה למעט שנתתי. האם לא הפכתי את חובתי למשהו תועלתני? תמיד נהגתי לחשוב שכל עוד אני מגיעה לתוצאות בחובתי, יכולה להישאר בכנסייה ולא מפטרים או מסלקים אותי, אוכל להיוושע. אבל בסופו של דבר הבנתי, שאלה היו תפיסות ודמיונות שלי, שלא עלו בקנה אחד עם דברי האל. אלוהים מעולם לא אמר שלהשיג מעט בביצוע חובתך, לא לעשות רע, ולא להיות מפוטר או מסולק, פירושם שתיוושע. אלוהים קובע האם אנשים יכולים להיוושע על בסיס יכולתם לחתור אל האמת, להיכנס לתוך מציאות-האמת בחובתם, ולפתור את צביונתם המושחת. אין קיצורי דרך אחרים. אלוהים רוצה שאנשים יהיו כנים. אם אנשים תמיד ערמומיים ושטחיים בחובתם, גם אם הם משיגים כמה דברים, אלוהים מתעב אותם. בסופו של דבר הם ייחשפו ויסולקו על ידי האל. חשבתי על משהו שאמר ישוע אדוננו: "מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה פּוֹשֵׁר וְלֹא חַם וְלֹא קַר, אֲנִי עָתִיד לְהָקִיא אוֹתְךָ מִפִּי" (ההתגלות ג' 16). בחובתי לא חשבתי על התקדמות, ופשוט התנהלתי כלאחר יד. האם לא הייתה זו גישה שאינה חמה או קרה, אלא רק פושרת? האם האל לא היה יורק אותי מפיו? הידיעה שצביון האל לא סובל פגיעה הייתה מפחידה. התפללתי, "אלוהים, אני רוצה להכות על חטא. מעתה ואילך אשקיע הכול בעבודתי. אם אנהג כלאחר יד, אנא הטל עליי משמעת."

אחר כך קראתי קטע נוסף מדברי האל, שסיפק לי נתיב ליישום בפועל. האל הכול יכול אומר: "כשאנשים מבצעים את חובתם, הם למעשה עושים מה שהם צריכים לעשות. אם אתה עושה את זה בפני האל, אם תבצע את חובתך ותתמסר לאל בגישה של יושר ועם הלב, האם הגישה הזאת לא תהיה הרבה יותר נכונה? אם כך, כיצד עליך ליישם את הגישה הזאת בחייך היומיומיים? עליך להפוך את 'לעבוד את האל בלב וביושר' למציאות שלך. בכל פעם שאתה רוצה להתרשל ורק לעשות את הדברים למראית עין, בכל פעם שאתה רוצה לפעול בדרך חלקלקה ולהיות עצלן, ובכל פעם שדעתך מוסחת או שהיית מעדיף ליהנות, עליך לחשוב: 'בכך שאני מתנהג באופן הזה, האם אני לא אמין? האם זה נקרא להשקיע את ליבי בביצוע חובתי? האם אני לא נאמן בכך שאני עושה את זה? בכך שאני עושה את זה, האם אני לא עומד בדרישות של מה שהאל הפקיד בידי?' כך עליך להרהר במעשיך. אם אתה מגלה שאתה תמיד שטחי בחובתך, שאתה לא נאמן ושפגעת באל, מה עליך לעשות? עליך לומר: 'באותו רגע חשתי שמשהו לא בסדר פה, אבל לא טיפלתי בכך כבעיה; רק עברתי על זה בלי להשקיע בכך תשומת לב. לא הבנתי עד עתה שלמעשה הייתי שטחי, שלא עמדתי בדרישות של האחריות שלי. באמת חסרים לי מודעות והיגיון!' גילית את הבעיה והצלחת לדעת מעט על עצמך – כך שכעת, עליך לחולל בעצמך תמורה! הגישה שלך כלפי ביצוע חובתך הייתה שגויה. לא השקעת בה תשומת לב, כמו היה מדובר בעבודה נוספת, ולא השקעת בה את ליבך. אם שוב תהיה שטחי כך, עליך להתפלל לאל ולתת לו להטיל עליך משמעת ולהוכיח אותך. עליך להיות בעל רצון כזה בביצוע חובתך. רק אז תוכל להתחרט באמת. אתה תוכל לחולל בעצמך תמורה רק כשהמצפון שלך יהיה נקי וכשהגישה שלך לביצוע חובתך תשתנה. ובעודך מתחרט, עליך גם להרהר לעתים קרובות האם באמת השקעת את כל ליבך או לא, את כל שכלך, את כל כוחך בביצוע חובתך; ואז, תוך שימוש בדברי האל כקנה מידה ותוך שאתה מחיל אותם על עצמך, תלמד אילו בעיות עדיין קיימות בביצוע חובתך. בכך שתפתור כל העת בעיות בדרך הזאת, על פי דבר האל, האם אינך מביא את ביצוע חובתך עם כל ליבך, שכלך וכוחך אל תוך המציאות? לבצע את חובתך בדרך כזאת: האם לא עשית זאת כבר בכל ליבך, שכלך וכוחך?" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק בקריאה תדירה של דברי האל ובהתבוננות באמת יש דרך קדימה). דברי האל נתנו לי נתיב ברור ליישום בפועל. עליי להשתמש בליבי ולהיות כנה בחובתי, להיות מוכנה לשלם מחיר, להיות קשובה ואחראית, ולהשקיע את כל האנרגיה שלי כדי שאוכל לבצע את חובתי היטב ולרצות את האל. כמו כן, כשאני רוצה להיות שטחית ועצלנית, אני צריכה להתפלל, להתמרד נגד הבשר ולבקש מהאל משמעת ותוכחה. כך, לא יהיה זה סביר שאנהה אחר הבשר.

לאחר מכן, פעלתי לפי דברי האל. שקלתי איך לבצע את חובתי היטב ולהיות פרודוקטיבית יותר. ידעתי שלכל האחים והאחיות בצוות יש חוזקות וחולשות משלהם, ולכן חשבתי איך לסדר את העבודה של כולם כדי לאפשר לחוזקות שלהם לפרוח, והענקתי להם סיוע והנחיה אמיתית בתחומים שבהם לקו בחסר. כמו כן, בעבר, הרגשתי כמו מפקחת – כל עוד הייתה לי שליטה טובה על העבודה והאחרים ביצעו היטב את חובותיהם, המשמעות הייתה שתפקדתי היטב ויכולתי ליהנות ממעט זמן פנוי. עכשיו אני קובעת לעצמי מטרה לבצע את חובתי כמיטב יכולתי. לוח הזמנים שלי הפך מלא להפליא בכל יום, עמוס יותר מבעבר, ולפעמים התעייפתי ממש, אבל הרגשתי נינוחה ושלווה באמת. ולהפתעתי, בחודש שלאחר מכן הפרודוקטיביות שלנו עלתה באופן ניכר. הייתי נרגשת. יכולתי לראות שהאל רוצה שנהיה כנים. כששיניתי את נקודת המבט שלי וביצעתי את חובתי בכנות, יכולתי לראות את ההכוונה של האל ולהשיג תוצאות בחובתי. השבח לאל!