נכון לעכשיו, אני אחראי על עבודת ההסרטה של הכנסייה. כאשר התחלתי, לאחר תקופת תרגול, הבנתי כמה עקרונות ושיפרתי את המיומנויות שלי. עד מהרה, גיליתי לעתים קרובות בעיות בעבודה שלנו, ובדיוני עבודה ההצעות שלי התקבלו לעתים קרובות על ידי אחרים. לאחר זמן מה, נעשיתי קצת זחוח. האמנתי בעצמי יותר ויותר, בתחושה שיש לי איכות מסוימת, הבנה די טהורה של העקרונות, ופרספקטיבה מקיפה על נושאים. למרות שלא הייתי מנהיג כנסייה ולא הייתי אחראי על עבודה חשובה, חשבתי שזה לא רע בכלל לנהל את הפרויקטים של הצוות שלנו.

שמתי לב שהשותף שלי, האח ג'סטין, היה פסיבי בביצוע חובתו במשך זמן מה. תמיד הובלתי בדיוני העבודה שלנו ובלמידה של הצוות, וחשתי כלפיו זלזול על כך שלא נשא בעול. כשדנו בענייני עבודה, לעיתים קרובות התעלמתי מההצעות של ג'סטין ודחיתי את דעותיו. חשבתי, "אני עובד אתך, אבל בסופו של דבר אנחנו עדיין בוחרים ברעיונות שלי רוב הזמן, לכן אני יכול באותה מידה גם לעשות דברים בעצמי." לאחר זמן מה, השתלטתי לגמרי על תחומי האחריות של ג'סטין. בדיוני העבודה שלנו, כשהאחרים לא קיבלו את ההצעות שלי, נהגתי להדגיש שוב ושוב שהפרספקטיבה שלי נכונה, ולפעמים הייתי מציג חוקים או דוקטרינות כהוכחה, כדי לגרום להם להקשיב לי. אחר כך, הייתי מרגיש קצת לא נוח, בתחושה שאני תמיד מכריח אחרים להקשיב לי. האם זה לא מצביע על צביון גאוותן? לפעמים הייתי מנסה לקבל הצעות של אחרים, אבל בסופו של דבר, דרך המחשבה שלי עדיין הוכחה כנכונה, לכן נעשיתי עוד יותר בטוח בעצמי. גם אם לפעמים הבנתי שאני מראה צביון גאוותן, לא הפנמתי את זה, חשבתי, "אולי אני קצת גאוותן, אבל אני גם צודק! הכוונה שלי היא רק לבצע את העבודה היטב, לכן קצת גאוותנות לא אמורה להיות עניין גדול, נכון?" במשך הזמן הזה, לא הרגשתי נוח עם כל מה שהאחרים עשו. הרגשתי שהם לא מיומנים מספיק ולא רואים את התמונה המלאה בשיקוליהם. אם הרעיונות שלהם לא היו זהים לשלי, הייתי דוחה אותם בלי לחשוב פעמיים ומתנשא עליהם. פעם אחת, סרטון שאחת האחיות הפיקה עבר כמה סבבי עריכה ובכל זאת לא היה ממש טוב. במקום לשאול אותה על קשיים שייתכן שנתקלה בהם, פשוט התחלתי לנזוף בה, "האם היית קשובה לזה בכלל? את לא יכולה פשוט להסתכל על מה שאחרים עשו וללמוד מהם?" לפעמים, כשהאחים והאחיות שיתפו רעיון ליצירת סרטון, הייתי דוחה אותו על הסף לפני שאפילו הבנתי על מה הם דיברו. כתוצאה מכך, האחים והאחיות פחדו לעבוד איתי ואפילו לא העזו לשלוח לי לצפייה את הסרטונים המוכנים שלהם. בפעם אחרת, אחת האחיות אספה חומרים ותכננה מפגש לימוד של הצוות. הסתכלתי בחומרים במבט חטוף, ובלי לדון בהם עם אף אחד אחר, ביטלתי מכל וכל את החומרים שהיא מצאה, ואמרתי שלא שווה ללמוד אותם. במציאות, למרות שחומרי הלימוד שהיא מצאה לא היו מושלמים, הם עדיין היו יכולים לתרום לפיתוח מיומנות. אחת האחיות ציינה מאוחר יותר שבכך שפעלתי מבלי לשתף כלל אחרים, הראיתי צביון גאוותן. באותו זמן לא הכרתי את עצמי בכלל, חשבתי שכל שעשיתי היה שלא ביקשתי חוות דעת, ושיספיק אם בעתיד אקדיש לכך יותר תשומת לב. אפילו חשבתי, "אני זה שמטפל ברוב הבעיות בעבודה שלנו ופותר אותן. המילה האחרונה ברוב העניינים, גדולים כקטנים, היא שלי. לכן, בלי הפיקוח שלי, עבודת הצוות שלנו תהיה גרועה. למרות שמבחינה טכנית אני מצוות לאחרים, אני למעשה יותר כמו המפקח על הצוות." המחשבה הזו גרמה לי להרגיש שאני שונה מאחרים, שאני זה שעומד בראש. זה הפך אותי לגאוותן עוד יותר. פעם אחת, כמה אחיות ואני קבענו פגישה עם צוות אחר כדי לדון בענייני עבודה, אבל משהו צץ ברגע האחרון ולא יכולתי להגיע, לכן שלחתי אותם בלעדיי. למרבה ההפתעה, כשהם שמעו שלא אוכל להגיע, הם נבהלו, אמרו שהם לא יכולים לקבל את האחריות בעצמם ולכן יחכו עד שיהיה לי זמן.

אחרי כן, אחת האחיות אמרה לי, "המילה האחרונה ברוב ענייני הצוות, גדולים כקטנים, היא שלך עכשיו. כאשר חברי הצוות נתקלים בבעיה, הם לא מחפשים אחר האמת, הם פשוט סומכים עליך. הם מרגישים שהם לא יכולים להסתדר בלעדיך. אינך חושב שאתה צריך לעשות קצת חשבון נפש? המצב לא יכול להימשך כך!" במשך זמן מה אחרי ששמעתי אותה אומרת את זה, התקשיתי להשתלט על רגשותיי. חשבתי, "האחים והאחיות שלי מרגישים שהם לא יכולים להסתדר בלעדיי, שהכול צריך לעבור דרכי. האם בכך אני לא כופה את שליטתי על הצוות? הרי זו התנהגות של צורר משיח! אבל בכל מה שעשיתי, כוונותיי נועדו להבטיח שהעבודה תתבצע היטב. איך ייתכן שזו הייתה התוצאה? איך אוכל להבין את זה בצורה הטובה ביותר?" הרגשתי מבולבל ושלילי, שיתפתי את אלוהים במצבי, וביקשתי ממנו הארה והדרכה. ואז, האחרים שלחו לי קטע מדברי האל, שחושף צביונות של צוררי משיח וממש התאים למצבי. האל אומר: "התופעה הנפוצה ביותר בשליטה של צורר המשיח היא היותו הפוסק האחרון בהחלט בתחום הסמכות שלו. כשהוא אינו נוכח, איש אינו מעז לקבל החלטות או ליישב בעיות. בלעדיו, אנשים אחרים הופכים למעין ילדים אבודים שאינם יודעים כיצד להתפלל, לחפש או להתייעץ זה עם זה, והם מתנהגים כמו בובות על חוט או כאנשים מתים. ...האסטרטגיה של צורר המשיח היא להיראות תמיד חדשני וייחודי ולצאת בהצהרות גרנדיוזיות. לא משנה עד כמה ההצהרות של אדם אחר הן נכונות, הוא ידחה אותן. אף שהצעותיהם של אנשים אחרים עולות בקנה אחד עם הרעיונות שלו עצמו, אם לא הוא הציע אותן ראשון, הוא לעולם לא יודה בכך ולא יאמץ אותן. במקום זאת הוא יעשה כל שביכולתו כדי להמעיט בערכן, ואז ישלול ויגנה אותן, ימתח עליהן ביקורת תמידית עד שהאדם שהעלה את ההצעות ירגיש שהרעיונות שלו היו שגויים ויודה בטעותו. רק אז צורר המשיח ירפה מכך סוף סוף. צוררי משיח נהנים לבסס את עצמם תוך זלזול באחרים, מתוך כוונה לגרום לאחרים לסגוד להם ולהציב אותם במרכז. הם שומרים את אור הזרקורים לעצמם, בעוד האחרים ניצבים ברקע. כל מה שהם אומרים או עושים הוא נכון, וכל מה שאחרים אומרים או עושים הוא שגוי. הם מעלים תדיר השקפות מקוריות כדי לשלול השקפות ופעולות של אחרים, מוצאים פגמים בהצעות של אחרים, משבשים הצעות שלהם ודוחים אותן. כך אנשים אחרים חייבים לשעות להם ולפעול על פי תוכניותיהם. הם נוקטים את השיטות ואת האסטרטגיות האלה בהתמדה כדי לדחות אותך, לתקוף אותך ולגרום לך להרגיש שאתה פחות-יכולת, ובכך לגרום לך בהדרגה להפוך יותר ויותר כנוע להם ולהעריץ ולהעריך אותם יותר. באופן זה אתה הופך להיות נשלט לחלוטין על ידם. זהו התהליך שבאמצעותו צוררי משיח מכניעים אנשים ושולטים בהם" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט חמישי: הם מטעים בני אדם, מפתים אותם, מאיימים עליהם ושולטים בהם). לאחר שקראתי זאת, בחנתי את עצמי לאור דברי האל. הייתי אחראי על עבודת הצוות במשך זמן רב כל כך, אבל האחרים עדיין ןלא יכלו לבצע את חובתם בהתאם לעקרונות, ובמקום זאת שאלו אותי על כל דבר שעשו. הם לא העזו לקבל החלטות סופיות בלעדיי, או לתקשר עם צוותים אחרים. אני גרמתי לכולם להיות מוגבלים. האם לא פגעתי בהם? מה עשיתי ואמרתי שהוביל לתוצאה הזו? בין אם דנו בעבודה או שוחחנו על רעיונות, אם למישהו הייתה פרספקטיבה שונה משלי, הייתי מוצא כמה וכמה סיבות לדחות אותו, מבלי לשתף אף פעם על עקרונות-האמת. לא רוממתי את האל או נשאתי לו עדות, רק גרמתי לכולם להקשיב לי. כאשר חשבתי שמשהו הוא נכון, הייתי הופך לתוקפני ושתלטן. בכל פעם שראיתי פערים במיומנויות של אחרים, התמלאתי בוז והתנשאתי מעליהם, הן בגלוי והן בסתר. רציתי לכפות על כולם להקשיב לי, ואם הם לא עשו זאת, הייתי מדגיש שאני מיומן ומבין את העקרונות. לאחר שבמשך זמן מה שללתי אחרים, המעטתי בערכם ורוממתי את עצמי בהתמדה, כל האחים והאחיות הרגישו שהם לא מספיק טובים, ושאין להם פרספקטיבה מלאה כמו לי, לכן הם נהגו לשאול אותי לגבי כל דבר. כשאני חושב על זה באמת, לעיתים קרובות התוכניות שהם הציעו היו בסדר גמור. גם אם הן לא היו מושלמות לגמרי, עדיין יכולתי לעזור לשפר אותן. אבל במקום זאת, התעקשתי להדגיש שאני צודק ודחיתי את הרעיונות של האחרים, במחשבה שאני עושה זאת למען העבודה שלנו. הייתי כל כך גאוותן וחסר מודעות עצמית!

מאוחר יותר, קראתי קטע נוסף מדבר האל: "ברגע שאנשים נעשים יהירים בטבעם ובמהותם, הם מסוגלים לעיתים קרובות למרוד באלוהים ולהתנגד לו, לא לשים לב לדברי האל, לייצר תפיסות לגביו, לעשות דברים בוגדניים כלפיו ודברים שמרוממים את עצמם ושנושאים עדות עליהם-עצמם. אתה אומר שאינך יהיר, אולם לו ניתנה לך כנסייה והורשית לעמוד בראשה, לולא גזמתי אותך, ולולא איש ממשפחת האל לא היה מעביר עליך ביקורת או מסייע לך, אז לאחר שהיית עומד בראשה במשך זמן מה, היית מכניע את אנשיה וגורם להם לציית לך, עד למצב שהיו מכבדים ומעריצים אותך. ולמה שתעשה זאת? זה ייקבע על פי הטבע שלך. זו פשוט תהיה התגלות טבעית. אין לך שום צורך ללמוד זאת מאחרים וגם אין להם שום צורך ללמד אותך. אינך צריך שאחרים ילמדו אותך או יכריחו אותך לעשות זאת. מצב כזה קורה באופן טבעי. כל מעשיך נועדו לגרום לאנשים לרומם אותך, לשבח אותך, לציית לך ולהקשיב לך בכל דבר ועניין. מתן אפשרות לך להנהיג גורם באופן טבעי למצב כזה ולא ניתן לשנות זאת. וכיצד מצב זה קורה? הוא נקבע בשל אופיו היהיר של האדם. ביטוייה של היהירות הוא המרד באלוהים וההתנגדות לו. כאשר אנשים הם יהירים, שחצניים וצדקניים, הם נוטים להקים מלכויות עצמאיות משל עצמם ועושים דברים בכל דרך שנראית להם. הם גם מניחים את ידיהם על אחרים ומאמצים אותם לחיקם. כאשר אנשים מסוגלים לעשות דברים יהירים שכאלה, הדבר מוכיח שהמהות של טבעם היהיר היא זו של השטן. זו של המלאך הראשי. כאשר היהירות והשחצנות שלהם מגיעות לרמה מסוימת, כבר אין בלבם מקום לאל והאל נדחק הצדה. ואז הם רוצים להפוך לאל, לגרום לאנשים לציית להם, והם הופכים לארכי-מלאך. אם יש בך טבע שטני יהיר שכזה, לא יהיה לאל מקום בלבך. אפילו אם אתה מאמין באל, האל כבר לא יכיר בך, יראה בך אדם רע וידיר אותך" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, טבע יהיר נמצא בשורש ההתנגדות של האדם לאלוהים). למדתי מדבר האל שהטבע הגאוותן שלי מונע ממני לעבוד בתיאום עם האחים והאחיות. הבנתי שהטבע הגאוותן הזה, המלא בחשיבות עצמית, בא לי באופן טבעי, כך שלא הייתי צריך לעשות או ללמוד משהו באופן מיוחד, ועדיין יכולתי לגרום לכולם להקשיב לי. כשאני חושב על הזמן שבו ביצעתי את חובתי עם האחים והאחיות האחרים, בין אם העלינו הצעות לסרטונים או סידרנו את העבודה, תמיד חשבתי שהרעיונות שלי הכי טובים. כששמתי לב שג'סטין פסיבי בחובתו, לא עזרתי לו באמצעות שיתוף על האמת. במקום זאת, זלזלתי בו בליבי על כך שאיכותו נמוכה ושהוא לא נושא בנטל, ופשוט השתלטתי לחלוטין על הכול, כאילו אני היחיד שיכול לעשות דברים, ולא אף אחד אחר. כשראיתי תחומים שבהם המיומנויות של האחרים לקו בחסר, לעגתי להם על איכותם הירודה וחוסר ההבנה שלהם, כאילו שההבנה שלי היא המדויקת ביותר ואני מכיר את העקרונות טוב מכולם. תמיד המעטתי בערכם של אחרים והאדרתי את עצמי, הצגתי את המחשבות והדעות שלי בפניהם כאילו היו האמת. לאחר זמן מה, האחרים הרגישו כאילו הם לא יכולים לעשות שום דבר בעצמם, עד כדי כך שהם באו אליי עם כל דבר וסמכו עליי לחלוטין. אם לא הייתי שם, הם לא העזו להתקדם. קראתי את דברי האל: "כאשר היהירות והשחצנות שלהם מגיעות לרמה מסוימת, כבר אין בלבם מקום לאל והאל נדחק הצדה. ואז הם רוצים להפוך לאל, לגרום לאנשים לציית להם, והם הופכים לארכי-מלאך" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, טבע יהיר נמצא בשורש ההתנגדות של האדם לאלוהים). לאור הגילוי שבדברי האל, הרגשתי בושה ואשמה. הבנתי שיש לי בעיה רצינית מאוד. האדרתי את עצמי, כשאני חושב תמיד שיש לי כישרונות ואיכות ושאני לא אדם רגיל. חשבתי שיש לי באופן טבעי את היכולת להיות אחראי, לנווט את הספינה, ושהאחרים חסרי איכות וצריכים להקשיב לי. המחשבה על המחשבות והרעיונות האלה שלי הפחידה אותי וגרמה לי בחילה. באמת שלא הייתה לי שום בושה! עבדנו יחד כדי לבצע את חובותינו, כולנו קיבלנו את הנהגת האל והתמסרנו לעקרונות-האמת, אבל אני גרמתי לכולם לקבל את ההנהגה שלי ולהתמסר לי. האם לא טעיתי כאן? נהייתי כל כך גאוותן, שאיבדתי כל שמץ של היגיון. ב"עשרת הצווים המנהליים שבני עמו הנבחר של אלוהים חייבים להישמע להם בעידן המלכות," אלוהים אומר: "אסור לאדם להעצים או לרומם את עצמו. עליו לעבוד ולרומם את אלוהים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו). בליבי, תמיד הרגשתי שאני נמצא ברמה מעל שאר הצוות, תמיד מיקמתי את עצמי מעל האחים והאחיות האחרים. עמדתי במקום הלא נכון – העמדתי את עצמי על במה. המחשבה הזו באמת הבהילה והפחידה אותי. מיד התפללתי, "אלוהים, אני גאוותן ובטוח בעצמי יותר מדי. פגעתי בצביון שלך בלי להיות מודע לכך. הייתי רוצה לחזור בתשובה, לתפוס את המקום שבו אני אמור להיות, ולמלא את חובתי היטב." המפקח שלי הגיע מאוחר יותר כדי לשתף עימי. הוא אמר שכמה אחים ואחיות הזכירו שהם הרגישו ממש מוגבלים בעבודה איתי. הם אמרו שזלזלתי והסתכלתי על אחרים מלמעלה, ותמיד דחיתי רעיונות של אחרים, חלקם אפילו אמרו, "ראיתי אנשים גאוותנים בעבר, אבל מעולם לא ראיתי מישהו גאוותן כל כך." המילים האלה פגעו לי ישר בלב. אף פעם לא דמיינתי שהאחים והאחיות ראו בי אדם מסוג כזה, שהגבלתי ופגעתי בהם כל כך. במשך כמה ימים אחרי זה, הרגשתי כאילו נעצו לי סכין בלב. במיוחד במהלך דיון בעבודה שלנו, כשאף אחד אחר לא העז לדבר והאווירה הייתה קרירה במיוחד, הרגשתי פגוע עוד יותר. ידעתי שזה לגמרי נבע מהמגבלות שהטלתי עליהם. בכאבי ובאומללותי, באתי לפני אלוהים בתפילה, וביקשתי ממנו להדריך ולהוביל אותי לחשבון נפש אמיתי ולהיווכחות בחיים.

בזמן ההקדשות שלי, קראתי קטע מדברי האל שסיפק לי הבנה טובה יותר של עצמי. דברי האל אומרים: "יש מנהיגים שלעולם אינם עובדים בהתאם לעקרונות, יש להם חוקים משל עצמם והם שרירותיים ופזיזים. האחים והאחיות עשויים להתייחס לכך ולומר, 'רק לעתים רחוקות אתה מתייעץ עם אנשים אחרים לפני שאתה נוקט פעולה. אנחנו יודעים מהם השיקולים וההחלטות שלך רק לאחר שקיבלת אותם. מדוע אינך דן בהם עם אף אחד? מדוע אינך מיידע אותנו מראש כשאתה מקבל החלטה? גם אם מה שאתה עושה נכון והאיכות שלך גבוהה משלנו, עליך תחילה ליידע אותנו לגבי זה. לכל הפחות, יש לנו זכות לדעת מה קורה. על ידי כך שאתה עושה תמיד דין לעצמך, אתה הולך בנתיב של צורר המשיח!' ומה עונה המנהיג לדברים האלה? 'בבית שלי, אני הבוס. אני מחליט לגבי כל העניינים, קטנים כגדולים. לכך אני רגיל. כשלמישהו במשפחתי המורחבת יש בעיה, הוא בא אלי כדי שאחליט מה לעשות. הם יודעים שאני טוב בפתרון בעיות. זו הסיבה שאני אחראי לענייני המשפחה שלי. כשהצטרפתי לכנסייה, חשבתי שכבר לא אצטרך להטריח את עצמי בדברים, אבל אז נבחרתי להיות מנהיג. אין לי ברירה – נולדתי לגורל הזה. האל העניק לי את היכולת הזו. נולדתי לקבל החלטות ולהיות הפוסק האחרון עבור אנשים אחרים'. מדבריהם אלה משתמע שהם נועדו להיות בעלי תפקיד רשמי, בעוד שאנשים אחרים נועדו להיות פיונים ועבדים. הם סבורים שעליהם לומר את המילה האחרונה ושאנשים אחרים צריכים להקשיב להם. אפילו כאשר האחים והאחיות מבינים את הבעיה של המנהיג הזה ומפנים את תשומת לבו אליה, הוא לא מקבל זאת וגם לא מקבל גיזום. הוא ייאבק ויתנגד עד שהאחים והאחיות יידרשו את הרחקתו. וכל אותה העת, המנהיג יחשוב, 'עם איכות כמו שלי, נועדתי להיות בשליטה בכל מקום שאליו אלך. עם איכויות כמו שלכם, תהיו תמיד עבדים ומשרתים. הגורל שלכם הוא לקבל פקודות מאנשים אחרים'. איזה סוג של צביון הם מגלים בכך שהם אומרים דברים שכאלה לעתים תכופות? ברור שמדובר בצביון מושחת, בגאוותנות, ביוהרה ובאגואיזם קיצוני, ועם זאת הם מתרברבים בכך ללא בושה ומנופפים בדבר כאילו היה מדובר בחוזקה או בנכס. כאשר אדם חושף צביון מושחת, עליו להרהר בעצמו, להכיר את צביונו המושחת, להכות על חטא ולמרוד בו, ועליו לחתור אל האמת עד שיוכל לפעול בהתאם לעקרונות. אבל זו לא הדרך שבה המנהיג הזה מיישם בפועל. במקום זאת, הוא נשאר חסר תקנה, דבק בגישות ובשיטות של עצמו. מתוך התנהגויות אלה ניתן לראות שהוא אינו מקבל את האמת כלל ושהוא בהחלט איננו אדם שחותר אליה. הוא אינו מקשיב למי שחושפים וגוזמים אותו, ובמקום זאת הוא ממשיך להצטדק: 'נו, כזה אני! זה נקרא יכולת וכישרון – האם מישהו מכם ניחן בכך? נועדתי להיות אחראי. בכל מקום שאליו אלך, אני מנהיג. אני רגיל לומר את המילה האחרונה ולקבל החלטות בנוגע לכל דבר מבלי להתייעץ עם אנשים אחרים. זה מי שאני, וזה הקסם האישי שלי'. האין זה חוסר בושה מופקר? הוא אינו מודה בכך שיש לו צביון מושחת, וברור שהוא אינו מכיר בדברי האל ששופטים את האדם וחושפים אותו. נהפוך הוא, הוא רואה בדברי הכפירה ובתפיסות המופרכות שלו את האמת ומנסה לגרום לכל האחרים לקבל אותם ולכבד אותם. עמוק בפנים הוא מאמין שהוא – ולא האמת – צריך לשלוט בבית האל ושעליו להיות הפוסק האחרון שם. האין זה חוסר בושה מחוצף?" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, מהי המשמעות של חתירה אל האמת (1)). הייתי נבוך מגילוי זה בדבר האל. האם לא התנהגתי בדיוק כך? ניחנתי בכישורים מסוימים ונראה היה שגם במידה מסוימת של אינטליגנציה ואיכות, לכן חשבתי שהמילה האחרונה צריכה להיות שלי. מנקודת מבטי, האחים והאחיות האחרים לא יכלו לעשות שום דבר טוב, וכשמישהו הצביע על הבעיות שלי, אפילו לא התייחסתי לכך ברצינות. חשבתי שאני גאוותן רק מפני שהייתה לי איכות וההצעות שלי היו נכונות. כלל לא הכרתי את עצמי. למעשה, היו הרבה פעמים שבהן לא ראיתי את הבעיה בצורה מדויקת, או שקלתי את התמונה המלאה, כמו כשפטרתי כחסרי תועלת את חומרי הלימוד שאחת האחיות אספה, בעוד שאחרים חשבו שלחומרים יש ערך כחומרי עיון, והציעו כמה הצעות טובות. ולמרות שבחלק מהדברים הרעיון שלי היה נכון, עדיין לא הייתי צריך לכפות על אחרים לקבל אותו מתוך גאוותנות. הייתי צריך לשתף בעקרונות, ובהבנה ובדעות האישיות שלי. ואז, אם כולם היו מרגישים שמה שאמרתי מתאים, הם היו מקבלים זאת באופן טבעי. במקום זאת, הייתי גאוותן ובטוח בעצמי, לא ראיתי את החוזקות של האחרים, ולא עשיתי חשבון נפש. לעיתים קרובות ערכתי חישובים פנימיים כדי לברר באילו נושאים קיבלתי החלטות נכונות, ואילו בעיות גיליתי ופתרתי בעבודה שלנו. ככל שניתחתי יותר את ההישגים האלה, כך הרגשתי טוב יותר מאחרים. הגאוותנות שלי הלכה וגברה והתחלתי להתנשא על אחרים. אפילו חשבתי שנועדתי לתפקיד של מפקח, עד כדי כך הייתי יהיר ומתנשא ורציתי שתהיה לי המילה האחרונה בכל דבר. הייתי מאוד גאוותן ונטול היגיון ולא שיניתי כלל את הצביון השטני שלי. אפילו לא הייתי מסוגל להסתדר עם אחרים כבדרך שגרה. איזו סיבה הייתה לי להיות גאוותן? שביעות הרצון הזו מעצמי הייתה ממש עלובה! כשהבטתי לאחור על הכול, ראיתי כמה תוקפני ומתנשא הייתי והתמלאתי חרטה.

מאוחר יותר קראתי קטע נוסף מדברי האל: "האם הייתם אומרים שקשה למלא חובה באופן הולם? למעשה, זה לא קשה; אנשים חייבים להיות מסוגלים רק לנקוט עמדה של ענווה, להיות בעלי מעט תבונה ולאמץ עמדה מתאימה. לא משנה כמה משכיל אתה, באילו פרסים זכית או מה השגת, ואין זה משנה כמה גבוהים מעמדך ודרגתך, עליך לוותר על כל הדברים האלה, עליך לרדת מהעץ הגבוה שלך – כל זה לא שווה דבר. בבית האל, גדולה ככל שתהיה התהילה הזו, היא לא יכולה להיות מרוממת יותר מהאמת, משום שהדברים השטחיים האלה אינם האמת והם לא יכולים לתפוס את מקומה. הנושא הזה חייב להיות ברור לך. אם אתה אומר, 'אני מוכשר מאוד, יש לי שכל חד מאוד, יש לי רפלקסים מהירים, אני לומד מהר ויש לי זיכרון טוב מאוד, אז אני כשיר לקבל את ההחלטה הסופית,' אם אתה תמיד משתמש בדברים האלה כהון ורואה אותם כיקרים וכחיוביים, זו צרה. אם לבך עסוק בדברים האלה, אם הם השתרשו בלבך, יהיה לך קשה לקבל את האמת – וקשה לשאת את המחשבה על ההשלכות של הדבר. לכן, קודם כל אתה חייב לדכא את הדברים שאתה אוהב, שנראים יפים, שיקרים לך, ולהתכחש אליהם. הדברים האלה אינם האמת; במקום זאת, הם יכולים לחסום אותך מכניסה אל האמת. הדבר הדחוף ביותר כעת הוא שעליך לחפש את האמת בביצוע חובתך וליישם בפועל על פי האמת, כך שביצוע חובתך יהיה הולם, משום שביצוע הולם של חובה הוא רק הצעד הראשון בנתיב ההיווכחות בחיים. מה כאן המשמעות של 'הצעד הראשון'? משמעותו היא להתחיל מסע. בכל הדברים יש משהו שאיתו מתחילים את המסע, משהו שהוא בסיסי ביותר, יסודי ביותר, והשגת ביצוע הולם של חובה הוא נתיב להיווכחות בחיים. אם ביצוע חובתך רק נראה הולם באופן שבו הוא נעשה, אך הוא אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת, הרי שאינך מבצע את חובתך באופן הולם. אם כך, כיצד אפשר לעבוד על זה? יש לעבוד על עקרונות-האמת ולחפש אותם; הצטיידות בעקרונות-האמת היא הדבר המכריע. אם אתה רק משפר את התנהגותך ואת מזגך אך אינך מצויד במציאויות-האמת, הדבר חסר תועלת. ייתכן שיש לך כישרון או מומחיות. זהו דבר טוב – אך השימוש בהם יהיה ראוי רק אם תשתמש בהם בביצוע ביצוע חובתך היטב לא דורש שיפור באנושיות או באישיות שלך, וגם לא שתניח לכישרון שלך. זה לא מה שנדרש. הדבר המכריע הוא שתבין את האמת ותלמד להתמסר לאל. כמעט בלתי נמנע שתחשוף צביון מושחת כשתבצע את חובתך. מה עליך לעשות במקרים כאלה? עליך לחפש את האמת כדי לפתור את הבעיה ולפעול באופן העולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת. עשה זאת, ולא תהיה לך בעיה לבצע היטב את חובתך. לא משנה באיזה תחום הכישרון או המומחיות שלך, או אם יש לך ידע מקצועי כלשהו, השימוש בדברים האלה בביצוע חובה הוא הראוי ביותר – זו הדרך היחידה לבצע היטב את חובתך. עיקרון אחד הוא הסתמכות על מצפון והיגיון בביצוע חובתך, והשני הוא שעליך לחפש את האמת כדי לפתור את צביונך המושחת. אדם משיג היווכחות בחיים על ידי ביצוע חובתו באופן זה, והוא נעשה מסוגל לבצע את חובתו באופן הולם" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, מהו ביצוע הולם של חובה?). כשהרהרתי בדברי האל, למדתי שאלוהים לא אומד את מידת מילוי חובתו של אדם לפי אמת המידה, רק על פי כמה נראה שעשה, או האם זה נעשה כראוי, אלא במקום זאת אומד זאת על פי הנתיב שבו בחר במילוי חובתו, והאם הוא מחפש ומיישם את האמת בפועל. למדתי גם שכדי לפתור צביון גאוותן ולמלא את חובתי על פי אמת המידה, קודם כל עליי להניח בצד את הכישרונות והחוזקות שהייתי גאה בהם, ולבוא לפני האל כדי לחפש אחר האמת. אם הייתי ממשיך להסתמך רק על האיכות והכישרונות שלי כדי לעשות דברים, בלי לחפש אחר האמת או ללכת אחרי העקרונות, אלוהים לא היה מאשר זאת, ולא משנה כמה עשיתי. קודם לכן, זלזלתי באחרים מפני שחסרו להם כישורים ואיכות. כשראיתי אותם עושים טעות קטנה כלשהי, או עושים משהו באופן לא מושלם, נמלאתי בוז וזלזול כלפיהם, במופגן ובסתר. אבל כשהסרטונים שהפקתי חזרו לתיקונים מרובים והאחרים נתנו לי הצעות, אף אחד לא זלזל בי, אלא אמרו לי בסבלנות מה צריך לשפר. כמו כן, רק לעיתים רחוקות קיבלתי את הצעותיהם של אנשים שאיתם עבדתי, ולמרות שלחלק מהאחים והאחיות לא היו כישרונות או איכות ברמה גבוהה, הם חיפשו אחר העקרונות במילוי חובתם, הקשיבו בענווה להצעות של אחרים, ויכלו לשתף פעולה בהרמוניה. כשראיתי את ההתנהגות שלי לעומת שלהם, הרגשתי נבוך מאוד. ראיתי כמה איני מוכן עדיין להיכנס אל האמת. מאוחר יותר, במהלך מילוי חובתי, כשהופיעו חילוקי דעות ביני ובין האחרים, יישמתי בפועל איך לשים את עצמי בצד, ובמקום זאת לנסות לחפש אחר עקרונות-האמת, וראיתי בכך הזדמנות ליישם את האמת בפועל.

מאוחר יותר, דנתי בנושא עם כמה אחיות, והיו לנו רעיונות שונים. חשבתי שהרעיון שלי הוא הכי טוב, והתחלתי לחשוב מה אוכל לומר כדי להוכיח שאני צודק, ואיך לשכנע אותן. לפתע הבנתי שאני שוב מראה צביון גאוותן, כשרציתי להשתמש בדעה שלי כדי לשלול רעיונות של אחרים. נשאתי במהירות תפילה, וביקשתי מאלוהים שידריך אותי לשים את עצמי בצד ולהקשיב להצעות של אחרים. חשבתי על דבר האל: "בכנסייה, יש תמיד סיכוי שהנאורות וההכוונה של רוח הקודש יוענקו לאלו שמבינים את האמת ומסוגלים לתפוס אותה. עליך להיאחז חזק בנאורות ובהארה של רוח הקודש, ללכת בעקבותיה ולשתף עימה פעולה באופן אינטימי. רק כך תלך בדרך הנכונה ביותר. זו הדרך בה רוח הקודש מובילה אותך. הקדש תשומת לב מיוחדת לאופן בו רוח הקודש נכנסת ומנחה את מי שבו היא עובדת. קודם כל עליך לשתף עם אחרים, להציע הצעות ולהביע את דעותיך – זוהי חובתך וזהו גם החופש שלך. אך בסופו של דבר, כאשר צריך לקבל החלטה, אם אתה מקבל את ההחלטה הסופית לבדך, ומאלץ את כולם לעשות כדבריך ולהסכים עם רצונך, אז בכך אתה מפר את העקרונות. עליך לקבל את הבחירה הנכונה על סמך דעת הרוב, ואז להגיע להחלטה. אם הצעות הרוב אינן עולות בקנה אחד עם עקרונות האמת, עליך לדבוק באמת. רק זה מה שתואם את עקרונות האמת" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). ראיתי מדברי האל שמתן רעיונות והפקת סרטונים הם החובה שלי, אבל ההחלטה מהי התוכנית הטובה ביותר אינה תלויה באף אדם מסוים. האחים והאחיות צריכים לדון ולהחליט בכך יחד, ואז לבחור בהצעה הטובה ביותר. הרגשתי ממש שלווה ברגע שיישמתי את ההבנות האלה בפועל. ברגע שהסרטון הזה הופק, למרות שהאחרים בחרו בסופו של דבר בגרסה שלי, לא זלזלתי בשתי האחיות בגלל זה. הרגשתי שבאמצעות התהליך הזה, יישמתי לבסוף את האמת בפועל מבלי לחיות על פי הצביון הגאוותני שלי. התנסיתי בעובדה שאלוהים לא מסתכל רק על מה שנכון או לא נכון, הדבר החשוב יותר הוא הצביון שלפיו אנשים חיים. אם מישהו צודק אבל מראה צביון גאוותן, אלוהים מתעב את זה.

אחרי כן, כשניסיתי לשקול ברצינות רעיונות של אחרים, הבנתי שההצעות של אחיי ואחיותיי כללו היבטים רבים שאפשר להשתמש בהם. הם פשוט ראו את הדברים מפרספקטיבה אחרת. לפני כן, תמיד חשבתי שאחרים לא רואים את התמונה המלאה, כי ראיתי את הדברים רק מהפרספקטיבה שלי, ורק לעיתים רחוקות הקשבתי באמת לרעיונות של אחרים. ואז, הבנתי שלאחרים יש גם חוזקות, ושיש דברים שאני יכול ללמוד מהם. אני לא רוצה להמשיך להאמין בעצמי ביהירות. במקום זאת, אני מוכן לעבוד היטב עם אחיי ואחיותיי, לחפש את האמת, להקשיב יותר להצעות שלהם, ולשתף פעולה כדי למלא היטב את חובתנו.