מאת נאן שין, סין

באוגוסט 2021, הכנסייה ביצעה את עבודת הטיהור, והמנהיגה ביקשה ממני לכתוב הערכה על אמי. לא יכולתי שלא לדאוג מעט. אמא שלי הייתה מבודדת בבית לאחרונה, ולמרות שלא ידעתי איך היא ביצעה את חובתה, ידעתי שאחרי שחיה בבידוד, היא כל הזמן חשבה על לעבוד כדי להרוויח כסף ולחיות חיי עושר, שההשקפות מאחורי חתירתה היו כאלה של כופרים, ושהיא התנהגה כחסרת אמונה. כשחשבתי על כך שאמי נמצאת תחת חקירה ושעלולים לטהר אותה מהכנסייה, הרגשתי מאוד מבולבלת. "אמא שלי מאמינה באל כבר שלושים שנה, קרובי משפחה לועגים לה ומשמיצים אותה כל הזמן, ואבי רדף אותה לעתים קרובות, הכה אותה וגער בה, אבל היא מעולם לא עזבה את האל. היא אפילו גידלה אותי באמונה, ותמכה בי כשביצעתי את חובתי במשרה מלאה. כל הזמן הזה היא גם ביצעה את חובתה בכנסייה, התפללה וקראה את דברי האל מדי יום. אולי לאחרונה המצב שלה היה לא טוב, והיא הפכה שלילילת ומושחתת, אבל יש להחשיבה כמי שמאמינה באל בכנות, אז כנראה שלא מגיע לה שירחיקו אותה, נכון?" כשחזרתי הביתה, רק רציתי להצביע על הבעיות שלה כדי שהיא תוכל להרהר בהן, לזכות בהבנה, ולמהר להכות על חטא ולהשתנות. שאלתי את אמא שלי למה היא חיה בבידוד. היא אמרה שבאוקטובר של השנה שעברה, היא החלה לבצע את חובת האירוח, אבל כשהיא עברה לבית חדש, לא היו בו חפצים ביתיים, אז היא כתבה שלושה מכתבים וביקשה מהצוות לעניינים כלליים להביא אותם, אבל הם לא הביאו. אז, אמא שלי חזרה הביתה ונשארה שם יותר מעשרה ימים. מאוחר יותר המנהיגה גזמה אותה בחומרה, ואמרה שהיא נטשה את חובתה ונהגה בחוסר אחריות. במקרה אחר, אמא שלי עזרה לכמה אחים ואחיות לעבור דירה והיא השאילה את הקורקינט של אחות שנעצרה. למחרת המנהיגה גזמה את אמי, ואמרה שזה עלול להביא סיכונים, והיא אמרה לאמי להסתתר מיד. אמא שלי התנגדה מאוד בזמנו וחזרה ישר הביתה. אחרי זה, המנהיגה מעולם לא הטילה עליה שום חובה. אמא שלי גם אמרה שבשנת 2020, היא עזבה את הבית כדי לבצע את חובתה במשרה מלאה, אבל רק יומיים לאחר מכן, המנהיגה אמרה לה לחזור, בטענה שאם אבא שלי ידווח עליה למשטרה, זה עלול לסכן את האחים והאחיות. אחרי שהיא חזרה הביתה, המנהיגה לא הטילה עליה חובה נוספת מיד. כעסתי מאוד כששמעתי את זה, וחשבתי, "אמא שלי יצאה מיוזמתה לבצע את חובתה – למה המנהיגה עצרה אותה? היא שללה ממנה את הזכות לבצע את חובתה וריסקה את המוטיבציה שלה. אם המנהיגים והעובדים לא יבינו את העקרונות וירחיקו את אמא שלי בפזיזות, האם הם לא יעשו עוול לאדם טוב? זה כל כך לא הוגן! לא, אני חייבת לרדת לשורש העניין – אני לא יכולה לתת לאמא שלי לסבול מהאשמות לא מוצדקות."

כמה ימים לאחר מכן, פגשתי במקרה את מנהיגת הכנסייה, אז שאלתי אותה, "לא היה קל לאמא שלי לצאת ולבצע את חובתה – למה שלחת אותה בחזרה? היא הייתה במצב שלילי במשך זמן רב בגלל זה." המנהיגה אמרה שזה בעיקר בגלל שלאבא שלי יש אנושיות מרושעת, ואם אמא שלי לא הייתה בבית, הוא עלול היה להתקשר למשטרה, מה שעלול היה לסבך אחים ואחיות אחרים. היא גם אמרה שאמא שלי תמיד פעלה לפי מצב הרוח שלה והייתה מאוד עקשנית. כשהיא הרגישה חיובית, היא הייתה מוכנה לעשות הכול, אבל כשהיא הייתה שלילית, היא פשוט לא הקשיבה, לא משנה מי שיתף איתה או ניסה לעזור, והייתה לה נטייה לנטוש את חובתה. היא התייחסה לחובתה ככל העולה על רוחה ונהגה בעקשנות, ורוב האחים והאחיות לא העזו לסמוך עליה. בהתחשב בכך שעזיבתה את הבית כדי לבצע את חובתה גרמה יותר נזק מתועלת, סידרו לה לחזור הביתה. המנהיגה גם אמרה, "כשהיא ביצעה את חובת האירוח ועברה לבית חדש, היא ראתה שבבית חסרים כמה חפצים ביתיים, אבל היא לא רצתה להוציא כסף משלה, אז היא כתבה לצוות לעניינים כלליים ודרשה שהחפצים האלה יסופקו תוך יום. אבל לא היה מספיק זמן, ועד שהצוות לעניינים כלליים קיבל את המכתב, המועד האחרון שהיא קבעה כבר חלף. אז היא התלוננה על האחים והאחיות, ואפילו נטשה את חובתה וחזרה הביתה לחצי חודש. מאוחר יותר, גזמו אותה על שהייתה חסרת אחריות בחובתה, ולמרות שהודתה באשמתה בעל פה, לאחר מכן, היא נשארה אותו הדבר. במקרה אחר, למרות שהיה לה קורקינט חשמלי משלה, היא התעקשה לרכוב על אחד שהיה שייך לאחות שנעצרה, מה שיצר מצב מסוכן. כשהאחים והאחיות גזמו אותה לאחר מכן, היא איבדה את העשתונות ואמרה, 'כשאני עושה דברים היטב, אינכם מעריכים זאת, אבל ברגע שאני טועה, אתם גוזמים אותי. אני לא יכולה לסבול את זה יותר! אני לא מבצעת את החובה הזאת יותר. אני הולכת הביתה! גם אם אלך לגיהינום, סיימתי!' המפקחת ואני שיתפנו איתה, אבל היא לא קיבלה את זה בכלל ופשוט לקחה את התיקים שלה ועזבה." הייתי המומה לשמוע את כל זה מהמנהיגה. הדברים לא היו כפי שאמא שלי אמרה. לא ציפיתי שהיא תהיה עקשנית כל כך ותגרום כל כך הרבה שיבושים והפרעות לעבודת הכנסייה. לא פלא שהמנהיגה רצתה להבין את התנהגותה העקבית. התנהגותה של אמי כחסרת אמונה הייתה כה ברורה, וחששתי שהפעם היא ככל הנראה תורחק. אם היא אכן תורחק, מסע האמונה שלה יסתיים, ובסופו של דבר, היא תיענש בקטסטרופות. כמה חבל! המחשבה על זה גרמה לי להרגיש נורא. האם אמא שלי באמת הגיעה למצב של הרחקה? הרגשתי שאולי אם אשתף איתה שוב, והיא תראה סימני חרטה, היא עדיין תוכל לעמול בכנסייה. אז שאלתי את המנהיגה, "בהתחשב בהתנהגותה של אמי, כששיתפת איתה, האם הסברת לה בבירור את טבע הבעיות האלה ואת השלכותיהן? האם ניתחת וחשפת אותה עם דברי האל? אם יש לה יכולת הבנה לקויה, איכות נמוכה, או צביון מושחת חמור, אז היא זקוקה עוד יותר לשיתוף וגיזום." לאחר שהמנהיגה שמעה זאת, היא אמרה, "שיתפנו איתה, אבל היא לא קיבלה את זה. את יכולה לנסות לשתף איתה ולראות אם היא מראה סימן כלשהו של חרטה ושינוי."

כשחזרתי הביתה, מיהרתי לשתף עם אמי, עברתי על כל הדברים שהיא עשתה בכנסייה, שיתפתי וניתחתי כל אחד מהם. אבל היא לא הראתה שום סימן של חרטה או הודאה באשמה, ובמקום זאת היא המשיכה להתמקד באחרים ובעניינים ספציפיים. היא אמרה, "למה רק לי אומרים להרהר? האם המנהיגים לא עשו שום דבר רע? אל תקשיבי למה שהם אומרים וזה הכול – גם הם עלולים לטעות. לפעמים גם הסידורים של המנהיגים נוגדים את העקרונות. אחרת, למה שהאל יביע כל כך הרבה מילים עכשיו על הבחנה במנהיגי שקר? זה בגלל שיש כל כך הרבה מנהיגי שקר בימינו..." כשראיתי שאמא שלי עדיין מתווכחת על נכון ולא נכון, הפכתי חרדה ומתוסכלת מאוד. אז הזהרתי אותה, "אם לא תהרהרי ותכי על חטא, ירחיקו אותך!" לאחר ששמעה זאת, אמא שלי אמרה בעל פה שהיא מוכנה להשתנות ולהכות על חטא, אבל זמן קצר לאחר מכן, היא אמרה לי, "אני חושבת שעדיף שתמצאי עבודה – את לא צריכה לקחת את האמונה שלך כל כך ברצינות. כל כך הרבה אנשים עובדים ומבצעים את חובותיהם בו זמנית, וגם הם עדיין מאמינים באל, לא? ומבין כל האנשים שמבצעים את חובתם במשרה מלאה, לא ישנה אם יהיה אדם אחד יותר או פחות. את צריכה להשאיר לעצמך דרך מוצא ולחשוב על העתיד שלך. אני אמא שלך – אני אומרת את כל זה לטובתך. אם לא תקשיבי לי, תצטערי על זה!" כששמעתי אותה אומרת את הדברים האלה, כעסתי ודאגתי. במשך כחודש, לא משנה איך שיתפתי איתה, היא פשוט לא הייתה מוכנה להרהר בעצמה או ללמוד להכיר את עצמה. במקום זאת, היא המשיכה להתווכח ולהצדיק את עצמה, לעוות עובדות ולמצוא פגמים במנהיגים ובעובדים. היא ניסתה לפתות אותי לחתור אל דברים גשמיים, ומנעה ממני שוב ושוב ללכת לכינוסים ולבצע את חובתי. ראיתי את מהותה לאשורה – היא הייתה חסרת אמונה.

חשבתי על דברי האל: "אם דיבורו והתנהלותו של מאמין תמיד מרושלים ובלתי מאופקים כמו אלה של הכופרים, הרי שמאמין כזה אפילו מרושע יותר מכופר – הוא שד טיפוסי" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, אזהרה למי שלא מיישם בפועל את האמת). "האם אין זה מתועב שאנשים מסוימים אוהבים לרדת לקטנות ולהתקדם בדרכים שמובילות למבוי סתום בכל פעם שמשהו קורה להם? זאת בעיה גדולה. אנשים בעלי מחשבה בהירה לא יעשו את הטעות הזאת, אבל כאלו הם אנשים אבסורדיים. הם תמיד מדמיינים שאחרים מקשים עליהם, שאנשים מערימים בפניהם קשיים בכוונה, אך הם תמיד משניאים את עצמם על אנשים אחרים. האם אין זאת סטייה? הם אינם משקיעים מאמץ כשמדובר באמת, הם מעדיפים להתקוטט על עניינים חסרי חשיבות כשמשהו קורה להם, תוך שהם דורשים הסברים בניסיון להציל את כבודם, והם תמיד משתמשים בפתרונות אנושיים כדי לגשת לעניינים האלו. זהו המכשול הגדול ביותר בפני היווכחות בחיים. אם אתה מאמין באל בדרך הזאת, או מיישם בפועל בדרך הזאת, לעולם לא תשיג את האמת כי אתה אף-פעם לא בא בפני האל. אתה אף פעם לא בא בפני האל כדי לקבל את כל מה שהאל ערך עבורך, ואתה גם לא משתמש באמת כדי לגשת לכל זאת, ובמקום זה אתה משתמש בפתרונות אנושיים כדי לגשת לדברים. לכן, בעיני האל, סטית רחוק מדי ממנו. לא רק שלבך סטה ממנו, כל הווייתך אינה חיה בנוכחותו. כך רואה האל את מי שתמיד מנתחים דברים יתר על המידה ומתפלפלים... אני אומר לכם שללא קשר לחובה שמבצע מאמין באל – בין אם הוא מטפל בעניינים חיצוניים, או בחובה הקשורה למיני העבודה או לתחומי ההתמחות של בית האל – אם הוא אינו בא בפני האל לעתים קרובות, וחי בנוכחותו, ואינו מעז לקבל את בחינתו ואינו מחפש את האמת מהאל, הוא חסר אמונה, והוא לא שונה מכופר" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק על ידי כך שנחיה לעתים קרובות בפני האל יוכלו להיות לנו יחסים רגילים איתו). האל אומר שאם לאחר שאדם מוצא את האל, דיבורו והתנהגותו עדיין זהים לאלה של כופרים, ובכל מצב שהוא, הוא אף פעם לא מקבל דברים מהאל, תמיד מקובע על אנשים ועל בעיות, ואף פעם לא מקבל את האמת, אז אדם כזה הוא חסר אמונה. חשבתי על כך שאמי האמינה באל שנים רבות, אך היא מעולם לא קיבלה דברים מהאל. היא טענה שהיא מוכנה להשתתף בכינוסים ולבצע את חובתה, אבל זה מעולם לא היה אמיתי. בכל פעם שהאינטרסים הגשמיים שלה היו מעורבים, היא הייתה מניחה בצד את חובתה, ולא משנה כמה סבבי שיתוף האחים והאחיות נתנו לה, היא מעולם לא קיבלה דבר מזה. גם לאחר שחיה בבידוד, היא עדיין לא הרהרה בבעיותיה, ובמקום זאת, היא עיוותה עובדות, זעקה מתוך תחושת עוול, והתלוננה. היא סירבה להודות בעובדה שהיא גרמה לשיבושים והפרעות; היא התקבעה על אנשים ועל בעיות, הציקה לאנשים ללא הרף, ותפסה את המנהיגים והעובדים בחסרונותיהם. כשראתה שאין לה תקווה לקבל ברכות, היא החלה לחתור אל חיי עושר, ולהתמקד באוכל, בבגדים ובהנאות. היא אפילו הפיצה תפיסות, נתנה פורקן לשליליות, והפריעה לי ומנעה ממני להשתתף בכינוסים ולבצע את חובתי. היא ניסתה לפתות אותי לעבוד בשביל כסף כמוה, וללכת בנתיב גשמי. ראיתי שאמי האמינה באל שנים אך לא קיבלה את האמת כלל, ושמילותיה, התנהגותה והשקפותיה היו זהות לחלוטין לאלה של כופרים; היא הייתה חסרת אמונה מוחלטת. כשהכנסייה מבצעת את עבודת הטיהור, עליי להעלות על הכתב את כל התנהגותה ולדווח עליה למנהיגים. אבל אם אעשה זאת, היא לבטח תורחק. חשבתי על כך שמשפחתי העדיפה בנים על פני בנות כשהייתי קטנה. סבתי, דודתי ודודי התייחסו אליי בקרירות, וגם אבא שלי מעולם לא דאג לי. מדי יום הוא רק עישן ושתה, וכשהיה במצב רוח רע, הוא היה מקלל, מכה אנשים ושובר דברים. בבית, היינו רק אני ואמי תלויות זו בזו. אמי גם הביאה אותי לפני האל ותמכה בי כשביצעתי את חובתי במשרה מלאה. היא שילמה עבורי בדם לבה. אם היא תגלה שדיווחתי על התנהגותה, האם לבה לא יישבר? האם היא לא תתאכזב ממני מאוד? הרגשתי שמעשה כזה יעיד על חוסר מצפון אמיתי מצידי ושאני באמת אאכזב אותה. כשחשבתי על כך, לא יכולתי עוד לעצור את הדמעות, והרגשתי מבולבלת וכואבת מאוד. לאחר שחשבתי על זה שוב ושוב, בסופו של דבר לא דיווחתי על התנהגותה של אמי כחסרת אמונה, והנחתי לעניין.

כחודש לאחר מכן, המנהיגה ביקשה ממני שוב לכתוב על התנהגותה של אמי. עדיין הרגשתי נסערת מעט, אז התפללתי לאל וחיפשתי אותו, "אלוהים, הכנסייה אוספת מידע על אמי כחסרת אמונה. הם צריכים שאדווח על התנהגותה, אבל אני עדיין קצת מהססת, וחושבת שדיווח על התנהגותה יעיד על חוסר מצפון. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה – אנא עזור לי לפתור את המצב הזה." מאוחר יותר, קראתי את דברי האל. האל הכול יכול אומר: "כשהאל מתחיל לפעול על אדם, כשהוא בוחר במישהו, הוא לא מכריז על כך בפני איש ולא מכריז על כך בפני השטן, וקל וחומר שהוא לא מבצע איזו מחווה אדירה. הוא פשוט עושה בשקט רב ובטבעיות רבה את הדרוש. ראשית, הוא בוחר עבורכם משפחה. איזה רקע יש למשפחה הזו, מיהם הוריכם, מיהם אבותיכם – אלוהים כבר קבע כל זאת. במילים אחרות, אלה לא היו החלטות של רגע, אלא עבודה שהוא החל לפני זמן רב. מרגע שאלוהים בחר עבורכם משפחה, הוא גם בוחר את התאריך שבו תיוולדו. לאחר מכן, אלוהים צופה בכם מגיחים לאוויר העולם בבכי, צופה בלידתכם, צופה בכם אומרים את מילותיכם הראשונות, צופה בכם מהדסים, צועדים את צעדיכם הראשונים ולומדים ללכת. ראשית אתם פוסעים צעד אחד ואז עוד אחד... כעת אתם יכולים לרוץ, כעת אתם יכולים לקפוץ, כעת אתם יכולים לדבר, כעת אתם יכולים להביע את רגשותיכם. בזמן שאנשים גדלים, מבטו של השטן נעוץ בכל אחד מהם, כמו טיגריס המשקיף על טרפו. אולם בביצוע עבודתו, האל מעולם לא היה נתון למגבלה כלשהי הנובעת מאנשים, מאורעות או דברים – ממגבלות של מרחב או זמן. הוא עושה את מה שהוא צריך ואת מה שהוא חייב. בתהליך ההתבגרות, ייתכן שתתקל בדברים רבים שלא יהיו לטעמך, כמו גם מחלות ותסכולים. אך בזמן שתלך בנתיב הזה, האל ישגיח בקפידה על חייך ועתידך. האל נותן לך ערובה אמיתית לכל חייך, מפני שהוא נמצא לצדך, שומר עליך ומשגיח עליך" (הדבר, כרך שני: אודות הכרת האל, האל עצמו, הייחודי ו'). לאחר שקראתי את דברי האל, הבנתי שהאל קובע מראש ומסדר את המשפחה שנולדנו אליה, את החינוך שלנו ואת תנאי המחיה שלנו. הסיבה לכך שאני חיה היום, מסוגלת להאמין באל ולבצע את חובתי בכנסייה, היא אך ורק בזכות הדרכתו והגנתו של האל. כשאמי ילדה אותי, זו הייתה לידה קשה והמצב היה קריטי. הרופא שאל את אבי אם להציל את אמי או אותי. אבי היה כל כך מפוחד שידיו רעדו והוא לא ידע מה לעשות. אז אמי התפללה לאדון ישוע, והודות להגנתו של האל, גם אמי וגם אני שרדנו. כמו כן, כשהייתי ילדה, שיחקתי ותקעתי מקל עם חול בעין שלי. מיד התעוורתי בעין ימין. נבהלתי וחשבתי שאני מתעוורת. שפשפתי את העין שוב ושוב, אבל לא הצלחתי להוציא את החול. בחרדתי, כל מה שיכולתי לעשות היה לזעוק לאדון ישוע בליבי. לאחר מכן, העין שלי דמעה שוב ושוב, והחול נשטף החוצה. בסופו של דבר, גלגל העין הימני שלי רק שקע מעט בהשוואה לשמאלי, אבל הראייה שלי נותרה תקינה. פעם חשבתי שפשוט היה לי מזל, אבל לאחר שקראתי את דברי האל, סוף סוף הבנתי שהאל הוא זה שהשגיח והגן עליי מאחורי הקלעים. נראה היה שאמי סבלה רבות כדי לגדל אותי, ושהיא אפילו הביאה אותי לפני האל, אבל לפי דברי האל, כשנולדתי, סוג הסביבה שבה גדלתי, האנשים שנועדתי לפגוש, הדברים שנועדתי לחוות, והזמן בו נועדתי להגיע לבית האל כדי לבצע חובה, היו נתונים כולם לריבונות האל ולסידוריו. האל הוביל אותי בכל צעד ושעל. המחשבה על כך ריגשה אותי מאוד, וחשבתי, "האל באמת גדול. אהבתו כל כך אמיתית!" אבל המשכתי להרגיש שמכיוון שאמי סבלה קשיים ותשישות כדי לגדל אותי, אני חבה לה תודה. אז כדי להשאיר אותה בכנסייה, הסתרתי ביודעין את הביטויים הרבים של היותה חסרת אמונה, הגנתי עליה, ולא שמרתי על עבודת הכנסייה. זה מה שבאמת העיד על חוסר מצפון!

קראתי גם שדברי האל אומרים. האל הכול יכול אומר: "סופו של כל אחד נקבע על פי המהות הנובעת מהתנהגותו, והוא תמיד נקבע כראוי. איש אינו יכול לשאת בחטאיו של אחר; יתרה מכך, איש אינו יכול לקבל עונש במקומו של אחר. זה מוחלט... בסופו של דבר, עושי צדיקות הם עושי צדיקות, ועושי רע הם עושי רע. עושי הצדיקות יורשו בסופו של דבר לשרוד, ואילו עושי הרע יושמדו. הקדושים הם קדושים; הם אינם טמאים. הטמאים הם טמאים, ואין בהם שום חלק קדוש. האנשים שיושמדו הם כל הרעים, ואלה שישרדו הם כל הצדיקים – גם אם ילדיהם של האנשים הרעים עושים מעשים צדיקים, וגם אם הוריהם של הצדיקים עושים מעשים רעים. אין קשר בין בעל מאמין לאישה לא מאמינה, ואין קשר בין ילדים מאמינים להורים לא מאמינים; שני סוגי אנשים אלה אינם תואמים כלל. טרם הכניסה למנוחה, לאנשים יש חיבה משפחתית של הבשר, אך ברגע שהם ייכנסו למנוחה, לא תיוותר עוד כל חיבה משפחתית של הבשר" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, האל והאדם ייכנסו יחד למנוחה). "המים ישאגו, ההרים יתמוטטו, הנהרות הגדולים יתפרקו, יתחוללו שינויים באדם, אור השמש יתעמעם, הירח יתכהה, האדם לא יחיה עוד בעתות שלום, לא יהיו עוד רגעי שלווה על פני הקרקע, השמיים לא יהיו עוד רגועים ושקטים ולא עוד יהיו סבלניים. כל הדברים יתחדשו וישחזרו את המראה המקורי שלהם. כל המשפחות על פני האדמה יתפרקו וכל האומות על פני האדמה יתפרדו לחלקים – ימי האיחוד בין בעל ורעיה יחלפו, ואם ובנה לא ייפגשו שוב, ולא תהיה עוד פגישה של אב ובת. אני אנפץ את כל מה שהיה על פני הארץ. אני לא נותן לאדם את ההזדמנות להביע את רגשותיו, משום שאין לי את תחושות הבשר, והתחלתי לתעב באופן קיצוני את רגשותיהם של בני האדם. הרגשות בין בני האדם הם הסיבה לכך שהם השליכו אותי הצדה, ושהפכתי ל'זר' בעיניהם; הרגשות בין בני האדם הם הסיבה לכך שהם שכחו אותי; רגשותיו של האדם הם הסיבה לכך שהוא מנצל את ההזדמנות לשכך את 'מצפונו;' רגשותיו של האדם הם הסיבה לכך שהוא תמיד חש סלידה כלפי הייסור שאני מטיל עליו; רגשותיו של האדם הם הסיבה לכך שהוא טוען שאני לא הוגן ולא צודק ואומר שאני מתעלם ברגשותיו של האדם כשאני מטפל בדברים. האם יש גם לי שאר בשר על פני האדמה? מי אי-פעם עבד כמוני יומם ולילה למען כל תוכנית הניהול שלי, מבלי לחשוב על אכילה ושינה? איך אפשר להשוות בין האדם ואלוהים? איך ייתכן שהוא יהיה תואם לאלוהים? איך ייתכן שאלוהים, שבורא, יהיה שייך לאותה קטגוריה שלה שייך האדם, שהוא ברוא? איך ייתכן שאוכל תמיד לחיות ולפעול ביחד עם האדם על פני האדמה? מי דואג ללבי? האם תפילותיו של האדם דואגות לו?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 28). לאחר שקראתי את דברי האל, הבנתי את מגמת עבודתו של האל. המגמה היא להפריד בין כל אלה אשר מתנגדים לאל לבין אלה אשר מאמינים בו באמת. אלה המאמינים באל באמת יקבלו את הגנתו ואת חסדו, בעוד שאלה המתנגדים לו יקוללו וייענשו. האל קובע את הקץ של כל אדם על פי התנהגותו ומעשיו, וכן על פי מהות טבעו, ומשוא פנים ושימוש בקשרים אינם קיימים. בבית האל, האמת היא השלטת, ואין משוא פנים או העדפה. עכשיו, כשעבודת האל קרבה לסיומה, כל מיני אנשים נחשפים בזה אחר זה. זה הזמן להפריד בין הבר למוץ. זוהי עת הזרייה של האל. למרות קרבת הדם החזקה ביני לבין אמי, קצה הסופי אינו נתון להחלטתי. האדון ישוע אמר: "אוֹתָהּ עֵת יִהְיוּ שְׁנַיִם בַּשָּׂדֶה, אֶחָד יִלָּקַח וְאֶחָד יֵעָזֵב; שְׁתַּיִם טוֹחֲנוֹת בָּרֵחַיִם – אַחַת תִּלָּקַח וְאַחַת תֵּעָזֵב" (מתי כ"ד 40-41). סוג הסבל שאמי עוברת בחיים האלה, וכן קצה ויעדה הסופיים, תלויים בבחירותיה שלה, ונקבעים על פי הנתיב שבו היא הולכת. לא משנה כמה שיתפתי איתה או ניסיתי להשאיר אותה בכנסייה, מהות טבעה הייתה של חסרת אמונה, והישארותה בכנסייה רק תפריע לחיי הכנסייה, תשפיע על מצבם של האחים והאחיות, ובמוקדם או במאוחר, היא תיחשף ותסולק. סירובי לדווח על התנהגותה של אמי נבע מתוך רגשות חיבה. בחובתה, אמי תמיד הייתה שטחית וזילזלה במשימותיה, ולעיתים קרובות פשוט נטשה את חובתה. כשהאחים והאחיות שיתפו איתה, היא הסכימה בעל פה, אבל לאחר מכן עדיין פעלה בעקשנות, ללא כל התחשבות באינטרסים של הכנסייה. כשהמנהיגה חשפה וגזמה אותה, היא הצטדקה בתירוצים מעוותים וכעסה. לאחר שהודחה, היא הציקה לאנשים ללא הרף, סילפה עובדות, וזעקה שנעשה לה עוול. לא הייתה לה השפעה חיובית בכנסייה, והיא גרמה כל הזמן לשיבושים והפרעות, וכן השפיעה על ביצוע חובותיהם של האחים והאחיות. אמי גרמה לכנסייה שיבושים והפרעות כה רבים, והיא מעולם לא קיבלה את האמת ולו במעט. התנהגותה חסרת האמונה כבר הייתה ברורה מאוד, והייתי מודעת היטב לכך שיש להרחיק אותה. אבל עדיין הגנתי עליה ולא הייתי מוכנה לדווח על התנהגותה. האם לא הגנתי על השטן וחיפיתי על חסרת אמונה? משום שביססתי את חיי על רגשות חיבה, לא הייתי מסוגלת להבחין בין נכון ללא נכון, והייתי לא רציונלית לחלוטין. האם לא עמדתי בניגוד לאל? רק בשלב זה חוויתי סוף סוף מדוע האל כל כך מתעב רגשות אנושיים. האל אומר: "הרגשות בין בני האדם הם הסיבה לכך שהם השליכו אותי הצדה, ושהפכתי ל'זר' בעיניהם; הרגשות בין בני האדם הם הסיבה לכך שהם שכחו אותי; רגשותיו של האדם הם הסיבה לכך שהוא מנצל את ההזדמנות לשכך את 'מצפונו;' רגשותיו של האדם הם הסיבה לכך שהוא תמיד חש סלידה כלפי הייסור שאני מטיל עליו; רגשותיו של האדם הם הסיבה לכך שהוא טוען שאני לא הוגן ולא צודק." כשחשבתי על כך, הרגשתי שאני חבה לאל, ובלבי הייתה תשוקה עזה ליישם בפועל את דרישותיו. ידעתי שאני לא יכולה להסס עוד בעניין הזה, ולכן דיווחתי על כל התנהגותה של אמי.

חודש לאחר מכן, חזרתי הביתה, ואמי אמרה לי בפנים חתומות שהיא הורחקה מהכנסייה. אז היא האשימה אותי, "למה סיפרת להם כל מה שאמרתי לך? את באמת כפוית טובה, ואין לך מצפון. אני לא מאמינה שאפילו מכרת את אמך שלך." כששמעתי אותה אומרת את זה, הרגשתי פגועה ומיוסרת מאוד. זה היה כאילו עשיתי לה משהו רע, והתביישתי לעמוד מולה. אבל אחרי זמן מה, חשבתי על כך שוב, "למה אני כל כך מפחדת מההאשמות והתלונות של אמי? פעלתי על פי עקרונות!" הבנתי שרגשות החיבה שוב מגבילים אותי, אז התפללתי בשקט לאל בלבי, "אלוהים, במצב הזה, מה הדרך הנכונה עבורי ליישם בפועל?" באותו רגע, חשבתי על קטע מדברי האל: "אהבו מה שאלוהים אוהב ושנאו מה שאלוהים שונא: זהו העיקרון שאותו יש לקיים" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק זיהוין של השקפות פסולות מאפשר שינוי אמיתי). דברי האל גרמו לי להרגיש נאורה מאוד בתוך תוכי. אמי הורחקה מכיוון שהיא גרמה לכל כך הרבה שיבושים והפרעות, לא קיבלה את האמת כלל, ולא הייתה לה השפעה חיובית בכנסייה. לא עשיתי לה שום דבר רע בכך שדיווחתי על התנהגותה. במקום זאת, יישמתי בפועל את האמת ופעלתי על פי עיקרון, ולא הייתה סיבה שארגיש אשמה. הרחקתה של אמי התבססה על עקרונות הכנסייה. כעת לא רק שהיא סירבה להכות על חטא, אלא אף אמרה דברים כאלה. הפכתי בטוחה עוד יותר שמהות טבעה היא של חסרת אמונה. אם אדם כזה יישאר בכנסייה, הוא לבטח יפריע לחיי הכנסייה של האחים והאחיות, ולא יביא שום תועלת לאחרים כלל. יש להרחיקו! האל אומר לאהוב את מה שהוא אוהב ולשנוא את מה שהוא שונא. לא עשיתי שום דבר רע בכך שפעלתי על פי עקרונות. כשחשבתי על כך, הרגשתי הקלה, ולא היו לי עוד רגשות חובה או אשמה כלפי אמי.

לאחר שחוויתי את הרחקתה של אמי, זכיתי בהבחנה מסוימת בהתנהגותם של חסרי אמונה, והבנתי שכאשר אנו מתייחסים לאנשים על בסיס רגשות חיבה, מעשינו הם נטולי עקרונות. ידעתי שלא אוכל עוד לפעול על בסיס רגשות חיבה. תודה לאל על שנתן לי את ההזדמנות הזו ללמוד את הלקח הזה!